לא צריך להיות מומחה גיאו-פוליטי גדול מדי כדי להבין שזו תקופה משוגעת. ולכל אחד מאיתנו יש התמודדות אחרת עם המצב, כמו גם את הבריחות שלו. לפחות אצלי ההומור תמיד עבד – הצחוק, מעבר לקלישאה שסוברת שהוא "טוב לבריאות", היה גם הדבר שאיתו יכולתי לפזר את המחשבות הרעות, אולי גם לתת להם איזושהי פרופורציה נכונה – ולסמן אי קטן של שפיות בתוך הכאוס הענק שסובב אותנו. וכאילו בהזמנה, היקום שלח לנו חתיכת מתנה – הסרט הדוקומנטרי בן שני החלקים "מל ברוקס: האיש בן ה־99" (שזמין לצפייה ב-HBO Max).
>>

הבמאי הקומי ג'אד אפטאו, יחד עם מייקל בונפיליו, יצאו למסע בעקבות סיפור החיים המרשים, המזעזע, המטריף והכל כך מצחיק של אחד הקומיקאים הגדולים בכל הזמנים. מבחינה צורנית, הדוקו על ברוקס מאוד מזכיר יצירה דוקומנטרית אחרת – גם היא תוצרת HBO, והיא הסרט שהפיקו שם על בילי ג'ואל. מעבר לעובדה ששניהם יהודים די בולטים, שתי היצירות מתחלקות לשני חלקים ארוכים יחסית, שניהם מבוססים על ראיון מרכזי עם מושא הדוקו שמספר את הסיפור בקולו, ושורה של מרואיינים נוצצים וקרובי משפחה שמספקים זוויות נוספות לסיפור.

וכפי שהדוקו על ג'ואל חגג את המוזיקה, הדוקו הזה חוגג את הקומדיה. לא רק באמצעות ברוקס עצמו והראיונות המאוד מצחיקים שלו, אלא גם בעזרת שורה של קומיקאים גדולים שהתראיינו לסרט: קונאן אובריין, ג'רי סיינפלד, דייב שאפל, שרה סילברמן, איימי שומר, בן סטילר, וכך גם קרל ריינר, חברו הקרוב של ברוקס, ובנו הבמאי הגדול רוב – שניהם, לצערנו, כבר לא איתנו. מי שנעדר באופן די מפתיע מהסרט הוא לארי דייויד, שאירח את ברוקס בעונה שלמה של "תרגיע" (שגם מוזכרת בסרט בעקיפין), אבל לא התראיין מסיבותיו שלו.

ואם שוב למתוח קו בין היצירה הזו לבין הסרט על ג'ואל – אצל שניהם מסופר הסיפור באופן מלא. בסרט ההוא זה היה דרך השירים שביצע, אך הפעם זה דרך היצירות שכתב לאורך השנים. מ"האיש בן 2,000 השנים" שהקליט יחד עם קרל ריינר, דרך העבודה המשותפת עם סיד סיזר ומעל הכל הסרטים הגדולים. הוא נותן את הכבוד לכל יצירה (ברוכה השם, יש זמן), אבל לא בהכרח מפרגנת יותר למה שהצליח, ויודעת לכבד גם את היצירות הפחות מוכרות. אז למה הדוקו של ברוקס הוא הדבר המושלם עכשיו? בעיקר כי הוא ממחיש בדרך מדהימה כמה קומדיה יכולה לרפא. איך היא היתה הכלי של ברוקס – אדם שאיבד את אביו בגיל צעיר, נסע להילחם במלחמת העולם השנייה ואיבד את מרבית חבריו הטובים – כדי לחיות ולנצח את הכל. ברוקס הוא לא רק דוגמא לקומיקאי מהטובים שידע העולם, אלא גם לאיש יוצא דופן, אדם שגילם יכולת עמידה מול סכנות מטורפות, ובעיקר כישרון בלתי נגמר.

חוץ מזה, הוא גם נותן את הכבוד הראוי לסאטירה, ולתפקיד הגדול שהיא יודעת לתת בחיים שלנו. איך דווקא בעזרת תחום פחות מוערך כמו הומור אפשר להגיד דברים הרבה יותר עמוקים על החברה שבה אנחנו חיים. איך דווקא כשאתה גורם לאנשים לצחוק, המוח שלהם נפתח גם למחשבה אחרת. היכולת שלו לצחוק, דווקא כיהודי, על היטלר – סימלה את העובדה שסאטירה טובה יכולה וצריכה להחציף פנים מול הכוח. מול האנשים החזקים מדי, שחושבים שהם כל יכולים, הנשק הכי טוב הוא לא אף כדור אקדח, אלא ההגחכה. זה מה שברוקס ידע לעשות טוב מכולם; והקים אחריו יורשים רבים, מטריי פארקר ומאט סטון ועד, אם תרצו, יניב ביטון והחיקוי שלו לחמנאי.

חלק לא פחות חשוב שזוכה לכבוד בדוקו של אפטאו הוא חברת ההפקות שהקים ברוקס, "ברוקספילמס", שהיתה הדרך שלו להילחם בטעם הקהל. הקהל ציפה מברוקס, כמובן, לקומדיות הקלילות והאינטנסיביות (שהוא עשה בכישרון רב), אבל הוא דווקא רצה ללכת למקומות אחרים. יותר דרמטיים, יותר אישיים ולא רק להצחיק. וכך, דרך החברה (שהפיקה במקביל גם סרטים של ברוקס) הוא נתן את הבמה לבמאי גדול אחר בשם דייויד לינץ' – מישהו מאוד רחוק תדמיתית מהקומדיות הפרועות של ברוקס, אבל על פי הודאתו, כנראה לא היה מתחיל את הקריירה הארוכה שלו בלעדיו.

ובסוף, אחרי כל הסמליות והחלקים הרציניים, הדוקו על מל ברוקס עובד – פשוט כי הוא נורא מצחיק. כי ברוקס, גם בסרטים מושקעים וגם כשישב מול מרואיין באולפן טלוויזיה, ידע קודם כל להצחיק מהבטן. בתרבות שלנו, אנחנו נוטים לעתים לזלזל בקומדיה – מבקרים (ואת זה ברוקס ידע מצוין) תמיד יעדיפו דרמות, ויאהבו להתנשא על יצירות שאמורות לגרום לנו לצחוק. אבל זה חלק מהמנדט של "האיש בן ה-99" היא נותנת את הכבוד הראוי לקומדיה כיצירה לא פחות חשובה, ואולי אפילו יותר קשה לעשייה. אפשר לגרום למישהו לבכות אם דורכים לו ממש חזק על הרגל, אמר ברוקס בדרכו, אבל להצחיק – זה כבר הרבה יותר קשה.

ועוד סיבה טובה ליהנות מהדוקו היא השיעור הגדול באומץ. המילה הזאת, "אומץ", קצת איבדה ממשמעותה לאורך השנים – אבל מל ברוקס, כפי שהוא משתקף מהיצירה האמפתית והכיפית של אפטאו, היה פשוט איש אמיץ. הוא לא חשש להשתמש בשואה ובהיטלר בבדיחות שלו, במיניות, בנושאים מעוררי מחלוקת כמו האינקוויזיציה (דווקא כיהודי) – הוא באמת צחק על הכל בלי פילטרים, אבל גם בלי לנהות יותר מדי על "פוליטיקלי קורקט". הוא לא דיבר יותר מדי, הוא פשוט עשה קומדיה – פרועה, מרעננת, והופכת את הבטן מצחוק. וכך הוא גם נכנס ללב של העולם.

זה לא סרט שמח בהכרח – כמו בדוקו הארוך והמפותל על ג'ואל, גם הוא עובר מחלקים קלילים ומצחיקים לחלקים יותר קשים וכואבים (כמו שהחיים של ברוקס נגעו בשתי פסגות הרגש הללו, העצב העמוק והשמחה וההומור המתפרצים). אבל שווה לשרוד אותם בזכות הבדיחות, בזכות ההומור יוצא הדופן, ובזכות שזה גם שער למי שפספס את היצירה המפוארת של ברוקס במהלך חייו – והיא גם מורשתו האמיתית, שחיה יחד איתו עד עצם היום הזה.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• מל ברוקס
• דוקומנטרי
• HBO

ישנם הרבה טייטלים שיכולים להגדיר את מל ברוקס – קומיקאי, שחקן, קולנוען, תסריטאי, מחזאי, זוכה EGOT (אמי, גראמי, אוסקר וטוני), אגדה בחייו ובן ה-99 הכי חד מחשבה שאי פעם נתקלתם בו – אבל יותר מהכל, כנראה שהמילה הכי נכונה להגדיר אותו תהיה מענטש. פשוט בחור יהודי טוב ומצחיק, שעם מספיק אמביציה הצליח לצאת משירות צבאי במלחמת העולם השנייה, ולגלף לעצמו את אחת הקריירות הכי משמעותיות ומשפיעות בתולדות הוליווד. ספק אם תמצאו קומיקאי מ-50 השנים האחרונות שלא מושפע ממנו בדרך כזו או אחרת.

עכשיו, כחצי שנה לפני שהוא שורד (טפו טפו טפו) לגיל המופלג 100, ב-HBO Max עולה דוקומנטרי בן 2 חלקים על האגדה החיה. "מל ברוקס: האיש בן ה-99!" נוצר – איך לא – על ידי ג'אד אפטאו, שכבר יצר כמה סדרות דוקומנטריות על אגדות קומיות שיצאו לאחר מותם: "גארי שנדלינג: יומני הזן" ו-"החלום האמריקאי של ג'ורג' קרלין", שניהם ב-HBO. למרבה שמחתנו, הדוקומנטרי הנוכחי נוצר וגם מגיע לקהל עוד בחייו של מל ברקס (הוא בטח היה אומר משהו כמו 'טוב, ג'אד חיכה שאמות מספיק'), ואנחנו זוכים לראות את האדם עצמו יושב ומספר על חייו, ממרום 99 שנותיו.

כיאה לדוקומנטרי על אדם במעמדו, מיטב הקומיקאים בעולם נהרו כדי לדבר על ברוקס – ג'רי סיינפלד, אדם סנדלר, בן סטילר, קונאן אובריאן, דייב שאפל, שרה סילברמן ועוד – אבל גם דמויות נוספות מעולם הבידור, ביניהם ריאיונות אחרונים שצולמו עם דיוויד לינץ' ורוב ריינר טרם מותם. עם זמן כולל של 3 שעות וחצי, שמחולקים לשני חלקים, 80 שנות הקריירה שלו מקבלים את הכבוד הראוי להם – מההופעות הראשונות בחגורת הבורשט, דרך העבודה עם סיד סיזר, יצירות הקולנוע והתיאטרון ועד להשפעותיו העמוקות על קומדיה של היום – ומוצגים בערבוב של ריאיונות עבר לריאיון מהיום, שנותן תחושה של קריירה אלמותית. ואולי תופתעו עד כמה מצחיק הוא בשני החלקים – גם בעבר, וגם בהווה. ויותר מהכל, פשוט מענטש.
"מל ברוקס: האיש בן ה-99!", 2 פרקים, עכשיו ב-HBO Max

• מה רואים הלילה
• מל ברוקס
• דוקומנטרי
• HBO

"אם ירצה האל, כולנו ניפגש שוב ב'שיגעון לחלל: החיפוש אחר עוד כסף". עם הבדיחה המושלמת הזו, שחזתה את העתיד לבוא בהוליווד חובבת הפרנצ'ייזים, סיים מל ברוקס את דמותו של יוגרט – היצור דמוי יודה שגילם ב"שיגעון בחלל", סרט הפארודיה האייקוני מ-1987 שלעג לפרנצ'ייז "מלחמת הכוכבים". עכשיו, באיחור של כמעט ארבעים שנה, הוא מגשים את ההבטחה הזו.

>>הרסו את הרומנטיקה: מה בכלל מותר עדיין לגברים סטרייטים לעשות?

באתר Varietyדווח היום כי סרט ההמשך המובטח לפארודיה נמצא בשלבי פיתוח של אמזון, ובהפקתו של מל ברוקס עצמו, ובכיכובו של ג'וש גאד, שהוא שחקן שאו שאתם מחבבים ממש, או קצת לא סובלים. כך או כך, אי אפשר להתכחש שברוקס עצמו אוהב אותו, מכיוון שגאד גם כיכב בסדרת ההמשך לסרט "ההיסטוריה המשוגעת של העולם 2".

מי מכם שראה את הסיקוול המוזר הזה אולי טיפה מודאג, ולא בטוח שיש לנו בשורות טובות בכך שהתסריט נכתב על ידי בנג'י סאמיט ודן הרננדז, שכתבו בעבר כמה להיטים מוצלחים כמו "פיקאצ'ו הבלש" או "צבי הנינג'ה: טירוף המוטנטים". נו, לפחות נתנחם שברוקס עצמו מפיק ושהבימאי הוא ג'וש גרינבאום שאחראי על היציאה המצוינת "בארב וסטאר יוצאות לויסטה דל מאר". מה שבטוח, המעריצים חיכו יותר מדי זמן, עד רמה שחלקם אף יצרו פוסטרים וטיזרים וטריילרים ובעיקרון לא נתנו לברוקס לשכוח את הבטחתו.

הפרויקט, בכל אופן, נמצא כרגע בשלבי פיתוח מוקדמים, טרם ידוע מתי צפוי לצאת ופרטי העלילה נשמרים בסוד, אבל אפשר להניח שבשל פטירתם של כמה מחברי הקאסט המקורי, ומעצם הפיכת "מלחמת הכוכבים" לפרנצ'ייז חסר תקדים, יהיה להם הרבה מה לעבוד. פייר, נשמח לפארודיה על קיילו-ראן. אל תפשלו את זה אמאזון, אחרת נצטרך להשתמש בכוכב המוות הענק שלנו עם נקודת חולשה הבולטת שלו.

• המסך
• מל ברוקס
• מלחמת הכוכבים

כשמל ברוקס קיבל את ההזדמנות להטביע את ידיו בשדרת הכוכבים של הוליווד, הוא כבר היה בן 88. כן, זה ממש מאוחר מדי, אבל בכל זאת, מדובר בכבוד לא מבוטל. ברוקס הקשיש הגיע לטקס נרגש, לחץ את ידיו לתוך המלט המתקשה, וחייך. לא רק כי הוא הוא קיבל כוכב, אלא כי הוא עשה בדיחה – הוא הגיע לטקס עם תוסף פלסטי שהוצמד לזרת, מה שהלכה למעשה יצר אצבע נוספת בבטון. "יהיו הרבה תיירים בעתיד שאולי ישימו לב שהיו לי 6 אצבעות ביד שמאל", הוא אמר בטקס, לא מפספס אפילו את ההזדמנות החגיגית ביותר כדי לעשות בדיחה מטופשת להחריד. איך אנחנו אוהבים אותך, יא מענטש.

לאורך שנותיו הרבות כבימאי, כותב, שחקן ויוצר קומי, ברוקס הפך לאחת מהדמויות הכי משפיעות על הקומדיה המודרנית. תחשבו חמישים שנה אחורה, ואין קומיקאי שלא גדל עליו ועל תערובת ההומור המבריק-דבילי שלו, שמצליח לקחת ז'אנרים קולנועיים, ולמצוא בהם כל מה שמצחיק, ואז להגביר את זה עם עוד כמה בדיחות גאוניות. הוא האבטיפוס של ז'אנר הפארודיה המודרני, ולמרות שקטלוג סרטיו כבימאי קצר, הוא השאיר המון קלאסיקות קומיות שממשיכות לגלגל מצחוק גם כיום. לרגל עלייתה של הסדרה "ההיסטוריה המטורפת של העולם: חלק 2" לדיסני+ – סדרה שממשיכה את סרטו מ-1981, סוג של הומאז משותף לעצמו עם ניק קרול – החלטנו לדרג את סרטיו של הגאון הקומי והדביל הכיפי מל ברוקס.

1. שיגעון בחלל (1987)

אולי זה עדות לאימפקט ארוך השנים של ספייסבולז, אולי זה יותר מאפיין של שכבת גיל, אבל במהלך העבודה על הרשימה הזו גילינו שלא מעט מכתבינו מחזיקים בערך סנטימנטלי אישי מאוד לסרט הפארודיה על "מלחמת הכוכבים", גם אם הם לא מתעניינים בשיט בגלקסיות רחוקות וצ'ובאקה. וזה בעיקר מעיד על כמה הפארודיה המדויקת הזו היא בית ספר לקומדיה. לא, באמת – משתמשים בה באוניברסיטאות כדי ללמוד פחות או יותר את כל כלי הבסיס של הקומדיה. מעבר לערך האקדמאי, "שיגעון בחלל" הוא גרסתו של מל ברוקס לקצב הבדיחות המסחרר שהביא איתו הדור החדש (דאז) של הפארודיה (דוגמת "טיסה נעימה"), והוא עושה את זה יותר טוב מכולם. כמות הבדיחות הקלאסיות שנשלפו מהסרט הזה בלתי נתפסת, ריק מוראניאס בתפקיד "קסדה גדולה" הוא בלתי נשכח ובאמת שאין ולא תהיה בדיחה מדויקת על הוליווד יותר מאלמנט המרצ'נדייז שנוכח כאן. קלאסיקה מדויקת שגם 35 שנים אחרי שיצאה, נשארה קורעת מצחוק.

2. המפיקים (1967)

להעז לעשות קומדיית שואה – אוקיי, לא בדיוק קומדיית שואה אבל בהחלט קומדיה שצוחקת על היטלר ועל הנאצים – כבר ב-1967 זה משהו שדורש סט מיוחד של ביצים. אבל מל ברוקס בא לעולם הזה עם זוג אשכים מפלדה יצוקה: לא רק שבקושי 20 שנה אחרי חלוף מלחמת העולם השניה הוא כבר הקדיש סרט שלם להפקה האבסורדית של מה שאמור להיות המחזמר הגרוע ביותר בעולם, "Springtime For Hitler", אלא גם שזה היה הסרט הראשון שלו אי פעם (וכבר עליו הוא זכה באוסקר לתסריט הטוב ביותר). לאן ממשיכים מהישג כזה? לאחת מהקריירות הקולנועיות הגדולות ביותר בכל הזמנים, כמובן.

3. אוכפים לוהטים (1974)

כנראה שאי אפשר לדבר על קומדיה היום בלי דיונים מתישים על "תרבות הביטול" ו"פוליטיקלי קורקט", ולא פעם הויכוחים האלה מגיעים לשורה "אי אפשר לעשות סרט כמו אוכפים לוהטים היום!". ובכן, אולי פשוט צריך להיות מוכשרים כמו ברוקס ושותפיו ליצירת פארודיית המערבונים הזאת, שהיא בו זמנית גם סאטירה גאונית על יחסי גזע באמריקה וגם פשוט זהב קומי. החל מהתסריט המצויין (שנכתב בחלקו על ידי הקומיקאי האגדי ריצ'רד פריור), דרך סטים המרשימים, ועד לתצוגות המשחק של קליבון ליטל, ג'ין ווילדר, מדלין קאהן והארווי קורמן בתור הנבל המגוחך הדלי לאמר. איך אנחנו אוהבים סרטים עם מסר מורכב ופורץ דרך לתקופה יחד עם הומור דבילי על אינדיאנים דוברי יידיש.

4. פרנקנשטיין הצעיר (1974)

ג'ין ווילדר היה שותף יצירתי נהדר למל ברוקס. שחקן בעל יכולות קומיות נדירות, אשר ברוקס גם נתן לו את רוב הקרדיט על כתיבת התסריט של "פרנקנשטיין הצעיר", הפרודיה של ברוקס על… ובכן, "פרנקנשטיין". ווילדר מגלם את הנכד של המדען המפורסם, שהולך בעקבותיו ומנסה לשחק את אלוהים,ולהחיות את המתים. צוות השחקנים הנהדר שעוזר לו בזה כולל את מורטי פלדמן, טרי גאר, מדלין קאהן ופיטר בויל – האבא מ"כולם אוהבים את ריימונד", בתפקיד המפלצת. מדובר בקלאסיקה קומית אמתית, חובת צפייה שמלא ברגעים בלתי נשכחים, החל מבדיחת ה-"Walk this way" (שגם היתה השראה לשיר של ארוסמית' בעל אותו שם), ועד לסצנה האייקונית בה פרנקנשטיין והיצירה שלו רוקדים יחד לצלילי השיר "Puttin' on the Ritz" (סצנה שהובילה לויכוח ענק בין ברוקס לווילדר, כאשר ברוקס רצה לחתוך אותה). זו לא פארודיה האימה היחידה של ברוקס, אבל בהחלט המוצלחת מביניהם.

https://www.youtube.com/watch?v=fkTCRWihPNo

5. "ההיסטוריה המטורפת של העולם: חלק 1" (1981)

אחרי ההצלחה האדירה של סרטי הפארודיה הקודמים שלו, התהלך לו מל ברוקס בסטודיו של "פוקס המאה ה-20" ופועל במה צעק לו "היי מל, מה הדבר הגדול הבא שלך", וברוקס הנפיץ בתגובה שהוא מתכוון לעשות את הסרט הגדול בהיסטוריה ולקרוא לו "ההיסטוריה של העולם". פועל הבמה תהה איך אפשר להכניס את כל ההיסטוריה של העולם לסרט אחד, ומל ברוקס אמר ש"אתה צודק, אני אקרא לו 'ההיסטוריה של העולם: חלק 1'". כך, על פי ברוקס, נולד הרעיון לפארודיה על סרטים תקופתיים-היסטוריים. ברוקס משחק כאן חמישה תפקידים שונים, הופעות אורח אגדיות של ג'קי מייסון, קארל ריינר ואורסון וולס (שמקריין את הסרט כולו) מוסיפות את הטאץ', וההומור הברוקסי משתולל פה בפראות וולגרית בהרבה מסרטיו המוקדמים. עלילה של ממש אין, בדיחה כל עשר שניות יש, ובניגוד לסרטיו הקודמים של ברוקס המבקרים ממש שנאו אותו וגם בקופות הוא עבד קצת פחות טוב. בדיעבד ברור שהוא הקדים את זמנו, הקהל התקשה לקבל סרט שאינו מכיל סיפור אחד רציף, וללהיט קאלט אמיתי הוא הפך רק עם פרוץ מהפכת ה-VHS וספריות הוידאו. איזה אייטיז.

6. "מתח גבוה" (1977)

ל"מתח גבוה" היה כמעט את כל המרכיבים להיות אחד מסרטיו הטובים ביותר של מל ברוקס: מטרה פארודית מובהקת (סרטי אלפרד היצ'קוק), קאסט שחקנים נהדר (רובם מסרטים קודמים של ברוקס), וכמובן תסריט פרי עטו של ברוקס ושותפיו (שכוללים במקרה הזה גם את בארי לווינסון הצעיר). אז למה הוא במקום הנמוך הזה? ובכן, ברוקס הוא כמובן קומיקאי מדהים ואדם כריזמטי מאוד שגונב את ההצגה, לרוב בהופעות קטנות בסרטים שלו, אבל לתת לו את התפקיד הראשי כנראה לא היה רעיון כזה טוב. ועדיין, "מתח גבוה" מציג טוויסטים קומיים נפלאים על סצנות אייקוניות מסרטים כמו "פסיכו", "הציפורים" ו"ורטיגו", ואפילו היצ'קוק עצמו כל כך נהנה מהסרט, עד שהוא שלח לברוקס קופסה של יין צרפתי יקר לאות הערכה.

7. רובין הוד: גברים בגטקעס (1993)

בקרב חובבי מל ברוקס, הפארודיה המאוחרת הזו בקריירה שלו לא נחשבת לאחת המוצלחות – אבל אין מה להגיד, אנחנו אוהבים אותה. הסרט מורכב מקאסט קומי עצום הכולל את קרי אלווס (ווסטלי מ"הנסיכה הקסומה"), הקומיקאי ריצ'ארד לואיס, דום דה-לואיז וגם הופעה ראשונה של אחד, דייב שאפל, ולועג לסרטי רובין הוד. זו, אגב, לא הפעם הראשונה שברוקס צוחק על נסיך הגנבים – קדמה לסרט הסדרה "כשדברים היו רקובים" מ-1975 – אבל הפעם הוא מחדד את זה לאפוס קומי עם כמה רגעים נפלאים, שיר שלא יצא לכם מהראש וסרט הרבה יותר מצחיק מכפי שנהוג לזכור.

8. "סרט אילם" (1976)

אחרי ההצלחה שלו עם הפארודיות הסאטיריות על המערבונים ("אוכפים לוהטים") ועל סרטי אימה ישנים ("פרנקנשטיין הצעיר"), המשיך ברוקס לחפש ז'אנרים לנעוץ בהם שיניים, והפתיע עם "Silent Movie" שהיה לא רק פארודיה סימפטית על סרטי הסלפסטיק של באסטר קיטון וצ'ארלי צ'פלין והדאחקות הוויזואליות של ימי הסרט האילם, אלא גם סאטירה חריפה למדי על הוליווד של שנות ה-70'. ברוקס כתב, ביים ומככב בסרט העוסק בבמאי מצליח אך אלכוהוליסט שירד מגדולותו ומנסה ליצור סרט אילם בסבנטיז. ברוקס מוקף כאן בחבריו הקרובים, דום דלואיז, סיד סיזר ומרטי פלדמן, וגרר אחריו גם קאסט ענק של כוכבי התקופה בהופעות אורח בתפקיד עצמם, כולל פול ניומן (!), ברט ריינולדס, ג'יימס קאן, לייזה מינלי, אן בנקרופט ומרסל מרסו (הפנטומימאי האגדי שאומר את המילה היחידה בסרט – "Non!" – וכשהוא נשאל מה אמר הכוכב הצרפתי, עונה ברוקס בכיתובית "לא יודע, אני לא מדבר צרפתית").

9. "החיים בזבל" (1991)

הסרט הזה בולט בפילמוגרפיה של מל ברוקס בתור אחד הסרטים היחידים שלו שהוא לא פרודיה ז'אנרית ("שיגעון בחלל", "אוכפים לוהטים" ועוד) או כזה שמבוסס על דמות מוכרת (דרקולה, רובין הוד) – אבל גם בתור הסרט היחיד שלו שפשוט לא מצחיק. וזה לא שהרעיון שלו רע במיוחד – מל ברוקס בתפקיד מיליונר זחוח שמנסה לשרוד 30 יום בתור הומלס בשביל לזכות בהתערבות, פרמיס שהיה יכול להיות קומדיית אייטיז סבירה. רק שהוא נעשה בתחילת הניינטיז, וכבר אז הרגיש כמו שאריות מחוממות של סרטים הרבה יותר מוצלחים.

10. "דרקולה: מת ואוהב את זה" (1995)

תאונת הרכבת המוזרה הזו היתה הלכה למעשה החולייה האחרונה בשרשרת סרטי הפארודיה של ברוקס, ובאמת שמדובר באירוע תמוהה: עם ניסיון של 46 שנים בכתיבת קומדיה, ברוקס בן ה-69 (חחח, נייס) גייס את אחד השחקנים הקומיים הכי גדולים של הניינטיז, לזלי נילסון אהובנו, כדי ללעוג לאחת הדמויות האייקוניות בתולדות הוליווד. על פניו, החזרה של ברוקס לז'אנר האימה היתה מרגשת. בפועל, מדובר בסרט כל כך מבולגן עד שלא לגמרי ברור מה בדיחה ומה סתם מוזר (אנחנו מדברים על סצינת העטלף). לא הכל גרוע, יש לא מעט בדיחות מוצלחות שמסתתרות בין הככאוס, וברוקס עצמו בתפקיד ואן הלסינג מספק כמה רגעים מעולים. אבל זה מעט מדי ומאוחר מדי, ובהחלט מרגיש כמו טון סיום מוזר לקריירה מפוארת.

11. "12 הכיסאות" (1970)

הסרט השני של מל ברוקס נחשב לאכזבה גדולה אחרי הלהיט האדיר שהיה "המפיקים" – "12 הכיסאות" מבוסס על רומן סאטירי מברית המועצות של תחילת המאה ה-20, ספר חד ומצחיק עד כאב, דרך אגב, שבאמת מקטלג פחות או יותר את כל מה שהיה אבסורדי ומגוחך בקומוניזם. אבל העיבוד שלו להוליווד פשוט לא מעביר את הקסם של הרומן, וגם לא מוצא קסם חדש להתעסק בו. הצופים שלא קראו את הספר מקבלים בסרט פשוט רצף של תמונות מתוכו שמרגישות כמעט אקראיות, והסאטירה שלו עוברת כחסרת קונטקסט.

• המסך
• סרטים
• מל ברוקס
• קומדיה

בשנת 1981, מל ברוקס, התסריטאי והבמאי מאחורי סרטי הקומדיה הגדולים "המפיקים", "פרנקנשטיין הצעיר" ו"אוכפים לוהטים" הוציא את סרטו השביעי "ההיסטוריה המטורפת של העולם", סרט מערכונים שהציג גרסאות קומיות לאירועים היסטוריים מפורסמים. הסרט אולי לא בדיוק עומד בקנה מידה אחד עם הישגיו הגדולים של ברוקס (כלומר, כל הסרטים שמוזכרים לעיל), אבל כן זכור כמשעשע, עם מלא בדיחות טובות והופעות אורח מוצלחות. למרות זאת, הסרט עשה טעות אחת מרה – שמו המקורי היה "ההיסטוריה של העולם, חלק 1". ברוקס כנראה התכוון לזה רק כבדיחה ואכן הסרט נגמר עם טריילר פרודי לסרט המשך, אבל אתם יודעים איך זה אנשים. אנשים עלולים לקחת את זה ברצינות, אנשים עלולים לרצות המשך, וכעבור 40 שנה אנשים עלולים ליצור סרט הרבה, הרבה פחות טוב מהמקור.

וכך הגענו למצב שבשנת 2023, שירות הסטרימינג של הולו מציג בפנינו את "ההיסטוריה המטורפת של העולם, חלק 2", הפקה עם השם והקול של מל ברוקס, אבל מעבר לכך זה לא באמת מרגיש כמו תוצר של הגאון בן ה-96. מה שיש כאן בעצם זו תוכנית מערכונים בכתיבתם ובכיכובם של כמה מהקומיקאים החמים של עשרים השנים האחרונות, רובם אמנם אנשים מוכשרים מאוד – ולמרות זאת התוצאה הסופית מצחיקה רק לעיתים רחוקות, ובשאר הזמן היא די מביכה.

מאז 1981, שוק ה"אירועים היסטוריים אמיתיים מסופרים בצורה קומית" הפך לרווי ביותר, יש מספר השוואות מתבקשות לגרסה המחודשת של "ההיסטוריה המטורפת של העולם", מ"היסטוריה שיכורה" עד ל"היהודים באים" שלנו, אבל פיסת המדיה שהסדרה הזאת של הולו הזכירה לי דווקא היא "איש משפחה" – אם המערכונים הקטנים אליהם התכנית המצויירת הוותיקה חותכת אליהם מדי פעם היו כל התכנית, רק עכשיו מומחזים עם שחקנים אמיתיים וקומיקאים טרנדיים.

שלושת הכוכבים המרכזיים של הסדרה הם ניק קרול ("קרול שואו", "ביג מאות'"), אייק ברינהולץ ("מאד טיוי", "שכנים") והסטנדאפיסטית וונדה סייקס, אבל הסדרה מלאה בכוכבים אורחים אחרים: סת' רוגן בתור נח, טאיקה וואיטיטי בתור זיגמונד פרויד, ג'ק בלאק בתור סטאלין, ג'וני נוקסוויל בתור רספוטין ועוד רבים אחרים, מבחינת ליהוק הסדרה עשתה עבודה טובה, עם מיקס נחמד של קומיקאים מוכרים ופחות מוכרים, והשחקנים עושים את המיטב עם החומר שניתן להם. הבעיה היא, ובכן… החומר שניתן להם.

המערכונים בסדרה נעים בין עלילות סיטקום בינוניות (יוליסס ס' גראנט מנסה להשיג אלכוהול) לרפרנסים עצלניים ולא מעודכנים (פרודיית "ג'אקאס" על הניסיונות להרוג את רספוטין. הבנתם? כי הביאו את ג'וני נוקסוויל. או הפוך) ל… לא ברור מה הם בכלל ניסו לעשות פה (קומייל נאנג'יאני בתור יוצר הקאמה סוטרה, שאובססיבי למרקים). זה לא שחווית הצפייה בסדרה לא איומה וכן יש בדיחות טובות פה ושם (או לפחות נסיונות מוצלחים של השחקנים לבצע כמיטב יכולתם בדיחות גרועות) ון, זה כיף להצביע על המסך כאשר מזהים את השחקן ההוא מהסדרה ההיא בתור הדמות הזו, אבל זה לא באמת שווה את זה.

כן, ברור שכולנו אוהבים את מל ברוקס. הוא גאון, הוא מצחיק, הוא נלחם בנאצים למען השם (במציאות! ואחר כך הוא עשה מהם צחוק ב"מפיקים" וב"להיות או לא להיות" בקולנוע). אבל חשוב לזכור שלמרות שהתחיל בתחום הטלוויזיה עם כתיבה לתכניות כמו "גט סמארט" ו"המופע של סיד סיזר", דווקא המדיום הזה לא תמיד היה ידידותי אליו. אפשר להסתכל על הפיילוט הכושל לסדרה המבוססת על "אוכפים לוהטים", הניסיון שלו ליצור סיטקום על רובין הוד עשרים שנה לפני "גברים בגטקעס" או סדרת האנימציה האיומה של "שיגעון בחלל". אז כן, ברוקס הוא אוצר בינלאומי, וזה כיף לשמוע את הקול שלו על המסך שלנו שוב, אבל הסדרה הזאת בהחלט אינה פרק חשוב בהיסטוריה המטורפת שלו.

"ההיסטוריה המטורפת של העולם, חלק 2", עכשיו בהולו

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• מל ברוקס