• Facebook
• Twitter
• Email

הקטגוריה: סאטירה המיועדת לפריים טיים

"ארץ נהדרת" (2003־היום) Vs. "שבוע סוף" (2008־2010)

במרוצת השנים ניסו ברשת, בעיקשות טורדנית כמעט, להדביק את ההצלחה של תוכנית הסאטירה הגאונית של הזכיינית המתחרה, מהלך שלעולם הסתיים בכישלונות מהדהדים (הכישלון של "זה המצב" עדיין מרטיט את האוזן). הפורמט שמצד אחד היה החקייני מכולם, ומנגד שרד הכי הרבה זמן על המסך, היה "שבוע סוף" בהנחיית אורי גוטליב ובהשתתפות מיה דגן, עופר שכטר, קובי פרג' ואחרים. בשלב מסוים, כחלק מניסיון לגבש עמוד שדרה עצמאי, הסירו בתוכנית את קטעי החדשות הסאטיריים ונותרו רק עם מערכונים בניחוח עממי. התוכנית ירדה אחרי ארבע תוכניות בפורמט החדש.
בחירת המערכת: "ארץ נהדרת" – קשת

[interaction id="59f9bb73571aff000123570b"]

הבשורה לצופים לא תבוא מפיצול ערוץ 2
שידור הפרידה של קשת מערוץ 2: כל מה שרע בטלוויזיה המסחרית
הריאליטי החדש של קשת דומה ל"קחי אותי שרון"

הקטגוריה:בחורות בביקיני ניזונות מאורז דלוח ותככים מבוימים

"הישרדות" (2015־היום) Vs. "המשימה: אמזונס" (2016)

"המשימה: אמזונס" הייתה ל"הישרדות" מה שבמבה שוש לבמבה אסם – לכל ברור שמדובר בחיקוי בוטה, אך זה, במקום להרכין את ראשו בהתרפסות מתהדר בזוטות המייחדות אותו ומבקש באורח נואש להצטייר כמוצר מקורי ובלתי תלוי במודל האב. כך או כך זה לא עבד, והליהוק לא הצליח לייצר אף דמות שתשרוד במהדורות של גיא פינס יותר מכמה חודשים. לעומת זאת "הישרדות" הצליחה לשרוד את המעבר מערוץ 10 כהלכה, וגם בעונה האחרונה הייתה מעניינת מספיק כדי להיחקק בשורת תוכניות הדגל של הזכיינית.
בחירת המערכת: "הישרדות" – רשת

[interaction id="59f9bbfd571aff000123570d"]

הקטגוריה:קתרזיס רגשי באמתלה קולינרית

"מאסטר שף" (2010־היום) Vs. "משחקי השף" (2014־היום)

ייחודה של "מאסטר שף" טמון ברגשנות המופגנת שלה; המרחק בין התבשיל העממי לפרץ הבכי הבלתי נשלט שזה מעורר מתקצר מעונה לעונה, תוך התמקצעות ערמומית בעריכה הפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר. "משחקי השף" ביקשה להיות האנטיתזה לרגשנות הבלתי מרוסנת של המתחרה, והפכה את המטבח למרחב גברי השואל את אורחותיו ממבני ההיררכיה של יחידות צבאיות. שתי התוכניות מצוינות דווקא מאחר שאינן מתעקשות לחקות זו את זו, ורק הטאלנטים המהוקצעים של קשת – אייל שני בראשם – מקנה ל"מאסטר שף" את היתרון היחסי.
בחירת המערכת: "מאסטר שף" – קשת

[interaction id="59f9bdea4ba8890001aa3727"]

הקטגוריה:ריאליטי שירה שמנצחיו ההיסטוריים כלואים בתהום הנשייה

"כוכב נולד" (2003־2012) Vs. "דה ווייס" (2012־היום)

"כוכב נולד" שינתה את פניה של התרבות הישראלית, גילתה לנו את נינט ואת שירי מימון, נטרלה את העבר החתרני של צביקה הדר, ועם השנים הפכה מאוסה וכילתה את כל הכישרונות הצעירים שנותרו בישראל. מאז שירדה מהמסך "דה ווייס" השתלטה על השוק עם גישה אמריקופילית מעושה, כמו הילד הפריק שמצטט את "סאות' פארק" בהפסקת העשר. כל אחת מהתוכניות הייתה מהנה וחדשנית עם פריצתה, וכשנס לחה הזכייה הנכספת לא הקנתה דבר אלא חוזה בטוח לכמה ערבי זמר בבתי אבות (מישהו זוכר את בועז מעודה או את קטלין רייטר?). "כוכב נולד" לוקחת בזכות המורשת.
בחירת המערכת: "כוכב נולד" – קשת

[interaction id="59f9be3b4c83d80001bd2d94"]

הקטגוריה:אדפטציה ישראלית מצליחה לסיטקום קלאסי

"רמזור" (2008־2014) Vs. "החיים זה לא הכל" (2001־2011)

העמדה הגברית המרוכזת בעצמה שמתוכה נכתבה "רמזור" – חרף הדמויות המעולות ואינספור הרגעים הקומיים – מתחוורת אל מול הסיטקום המשפחתי "החיים זה לא הכל" שצמח בטלעד ועבר לרשת לאחר מכן. השני מטפל במתחים משפחתיים (לרבות גירושים ונושאים נוספים החורגים מן הגבולות הטהורים של הקומדיה) ברגישות ובבגרות שלעולם לא תמצאו ב"רמזור" – סדרה שאחרי הכל היא אינפנטילית למדי.
מנצחת: "החיים זה לא הכל" – רשת

[interaction id="59f9be714ba8890001aa372a"]

הקטגוריה:סיטקום עממי שופע בדימויים ארכאיים

"סברי מרנן" (2011־היום) Vs. "שנות ה־80" (2013־היום)

המבקרים נהנים לקטול ולדחות את שתיהן על הסף, אך בעוד "שנות ה־80" מלאה בחן בורקסי נוסטלגי (קחו לדוגמה את פרדי עובדיה), "סברי מרנן" היא גוש של סטריאוטיפים עדתיים ללא שום מאפיין קומי שיכפר על כך.
בחירת המערכת: "שנות ה־80" – רשת

[interaction id="59f9bea34ba8890001aa372c"]

הקטגוריה:סדרה קומית שהפכה לקאלט

"הפרלמנט" (2012־2014) Vs. "אחד העם 1" (2003)

הדו קרב הקשה מכולם, בעיקר כי שתי התוכניות מצוטטות כרונית בלהגי הסרק של היומיום וכולנו מכירים אנשים (תלוי בסטרייטיות או בלהט"ביות של סביבתכם הקרובה) שחיתוך הדיבור השאולי או המירי־פסקלי הוטבע בהם כל כך עד שבלתי אפשרי לזהות את הדיבור האותנטי שלהם. בכל זאת הפסקליזם שרד בשיח יותר מעשור ובעבע בצינורות תת קרקעיים רק בדיעבד, לאחר שירד משידור. על כך מגיע לו הניצחון.
בחירת המערכת: "אחד העם 1" – רשת

[interaction id="59f9becf4ba8890001aa372e"]

הקטגוריה:סאטירה גדושה בנונסנס

"רק בישראל" (1998־2003) Vs. "שידורי המהפכה" (2002)

במידה רבה סאטירות עדכניות כמו "טלוויזיה מהעתיד" לא היו יכולות להתהוות ללא "רק בישראל" ו"שידורי המהפכה" – הראשונה מתוקף קטעי האולפן המשוחררים מצווי התקינות הפוליטית, והשנייה בזכות מערכונים (ושירים) הגובלים בנונסנס טהור. אף ש"רק בישראל" שודרה בשעות מחמיאות יותר, ל"שידורי המהפכה" הספיק קיץ אחד כדי להפוך לקאלט, וזה עוד בלי כלב כריזמטי שיתרוצץ אנה ואנה לעיני המצלמות.
בחירת המערכת: "שידורי המהפכה" – רשת

[interaction id="59f9befd571aff0001235716"]

הקטגוריה:המעשר שהקצתה יחידת התוכן לבני מיעוטים

"עבודה ערבית" (2007־היום) / "נבסו" (2017־היום)

שתיהן גדושות במודעות עצמית, מהנות אך גם פוליטיות, חכמות ומצחיקות בעת ובעונה אחת. "עבודה ערבית" נגועה בקדרות ובמלנכוליה המפציעות מפעם לפעם מבעד למעטה הקומי, בעוד "נבסו" בורחת לשטותניקיות ולגיחי גיחי. זה בדיוק המתח שהופך את יצירתו של סייד קשוע לשלמה ומהודקת יותר.
בחירת המערכת: "עבודה ערבית" – קשת

[interaction id="59f9bf3e4ba8890001aa3731"]

הקטגוריה:להיות נתון בחסדיו של מושיע טלוויזיוני

"יצאת צדיק" (2004־היום) Vs. "אבודים" (2011־היום)

לכאורה מדובר בתוכניות השייכות לממלכות נפרדות: "יצאת צדיק" לממלכה הארצית של נותני שירות חמדניים ו"אבודים" לסוגיות משפחתיות הרות גורל. אך במרכזן אותו קתרזיס ישראלי המשתוקק אלי ישועה, ושני המנחים (חיים הכט וצופית גרנט בהתאמה) מחופפים כמעט באותה המידה. גרנט מרגשת יותר, אך מנגד מדובבת את הסדרה כאילו הייתה יומן אישי ובונה מתח מלאכותי במקום שאין אותו (ההפקה השתנעה למדינה מזרח אירופית שכוחת אל וצריך לחזור עם פרק), הכט נלחם ברעים ובאמתחתו השפעה ישירה על החיים הזעיר בורגניים שלנו, שלפעמים דורשים בפשטותם הגסה איש מקצוע שאפשר יהיה לסמוך עליו.
בחירת המערכת: "יצאת צדיק" – קשת

[interaction id="59f9bf834c83d80001bd2d97"]

הקטגוריה:"משחק טלוויזיה" שהוא למעשה שעשועון

"הכספת" (2000־2007) Vs.כ"1 נגד 100" (2007־2012)

אברי גלעד וארז טל – בעבר משתפי פעולה, כיום טאלנטים המאיישים את תפקיד המנחה הטפלוני בקשת ורשת בהתאמה. מי מהם מאוס פחות? "הכספת" הוא פורמט שפותח על ידי טל עצמו. הוא היה מותח, אינטליגנטי ונרכש (בצדק) על ידי רשתות בינלאומיות רבות. "1 נגד 100", מוכרחים להודות, הפיח חיים בז'אנר מנומנם וקדמוני, ורק הרי"ש המתגלגלת של גלעד הזחוח פגמה בהנאה ממנו. אם כך "הכספת" לוקחת ביתרון קל בלבד.

בחירת המערכת: "הכספת" – קשת

[interaction id="59f9bfea4c83d80001bd2d99"]

הקטגוריה:פורמט בינלאומי שפשוט לא עובד בישראל

"השגריר" (2005־2006) Vs. "מהפכה במטבח" (2015־היום)

איתן שוורץ נחשב לאדם היחיד שזכייה ב"מתמחה" (כלומר, בחיקוי הציוני החיוור שלה) הזיקה לקריירה שלו יותר מאשר מינפה אותה. הגרסה הישראלית לפורמט המזוהה עם דונלד טראמפ הייתה גרועה עד כדי כך. לעומת זאת אסף גרניט בתפקיד גורדון רמזי – הפוקד מזנונים אקראיים ביישובי לוויין ישראלים ומתנפל על טבחים שלא צריכים לדעת דבר יותר מלהפוך חביתה מבלי שתהפוך בלית ברירה למקושקשת – מצליח להביך את פורמט האב במידה כמעט שווה. רינה מצליח בתפקיד חייה תזכה את קשת בנקודה.
בחירת המערכת: "השגריר" – קשת

[interaction id="59f9c016571aff000123571d"]

• מסך מפוצל
• דה ווייס
• כוכב נולד
• הישרדות
• קשת
• ערוץ 2
• מאסטר שף
• רשת
• משחקי השף
• המסך
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

שבוע לפני פיצול ערוץ 2 גוש דן מלא בכוכבים. נסיעה של חצי שעה תפגיש אתכם (כמעט) עם כל האנשים הכי מפורסמים בישראל, מחייכים מכל תחנת אוטובוס ושלט חוצות, אחרי שיער, איפור ופוטושופ, מזכירים לכם איזה ערוץ לפתוח ב־ 1 בנובמבר. הטאלנטים של זכייניות ערוץ 2 נקראו כולם למילואים כדי להפוך את המעבר לאפיקים 12 ו־ 13 לקל יותר, להזכיר לצופה שהכל ממש כמו שהוא רגיל, רק עם כפתור אחר בשלט. כל ילד שחלק חדר עם אח קטן וכל ילדה שישנה פעם במיטת קומתיים תבין למה מדובר בצעד עם פוטנציאל אדיר עבור הזכייניות, שב־ 24 השנים האחרונות חלקו ימי שידור וחברת חדשות עם המתחרה. אבל מה אם המהלך הזה הוא לא בדיוק מעבר לחדר חדש וגדול אלא ניתוח מסכן חיים להפרדה בין תאומים סיאמיים?

עוד כתבות שיעניינו אותך:
שידור הפרידה של קשת מערוץ 2: כל מה שרע בטלוויזיה המסחרית
הבשורה לצופים לא תבוא מפיצול ערוץ 2
פרסום רע: עשר הפרסומות שצילקו אותנו בילדות

אחד הטאלנטים שהוזעקו לדברר ולהסביר, גורי אלפי, הקדים את שובה של תוכנית הלייט נייט שלו למרקע בסרטון פייסבוק שעסק בפיצול הערוץ, והתייחס גם לשאלה שמטרידה רבים על הספה בבית ובאולפני הטלוויזיה: "יש לא מעט קולות שאומרים ששוק הפרסום בארץ לא יכול להכיל שלושה ערוצים מסחריים, מה שיגרום לכך שאחד הערוצים יקרוס וייעלם מהעולם ונחזור לאותו מצב של שני ערוצים מסחריים", הוא מציין בסרטון. "יכול להיות שבעצם כל המהלך הזה נועד להחליש את התקשורת, לגרום לה לעסוק בקשיים ובחיי הישרדות, ככה לא יהיה לה זמן ומשאבים לחקור את מה שקורה בממשלה, בכנסת".

יוחנן צנגן, מנכ"ל הזכיינית רשת מהקמתה עד שנת 2009 , מכיר את החששות ההדדיים של עולם התקשורת וכנסת ישראל מקרוב. "אם זה ניסיון להחלשת התקשורת, לא הייתי נותן ציון גבוה למהלך הזה", הוא אומר. "גם הקמה של עוד חברת חדשות זה לא מה שיעשה את העניין. אבל האם הצופה יזכה לטלוויזיה מחדשת? נצטרך לחכות ולראות".

נראה שהזכייניות לא הולכות על ניסיון לחדש בינתיים, אלא על מה שמצליח ומוכר.

"בעיניים של הצופה בבית, שלא בדיוק יודע מה זה קשת ומה זה רשת, הוא מקבל ערוץ מסחרי שלם חדש. מבחינתו יש פה חידוש. הזכיינים אומרים לעצמם – יש לנו ניסיון, אנחנו יודעים מה עובד ומה לא, אז בוא ניתן את אותו הדבר: אותו ריאליטי, אותן תוכניות בידור מעטות, אותן החדשות, כאילו ערוץ 2 שכפל את עצמו. בעיניי זה הפספוס הכי גדול שקרה פה. הצופה מקבל ערוץ חדש ולפחות אחד הגורמים היה צריך לאמץ גישה שונה ולהמציא את עצמו מחדש. לחדש יש סקס אפיל ויש מקום לתכנים ולאסטרטגיות חדשים".

ואם הצופים לא רוצים משהו חדש?

"זו תמיד השאלה – אם הצופה רוצה בכלל שיחדשו לו. גם אנחנו חשבנו בשעתו שהצופים רוצים מה שהם מכירים מערוץ 1. בתחרות מול הדיגיטל הטלוויזיה חייבת להתחדש, וחבל שאף גוף לא לקח את זה לידיים".

עם זאת צנגן חושב שלפיצול לא תהיה ברירה אלא להוביל לשינוי: "לדעתי זה יקרה ולו רק בגלל האילוץ המסחרי. הערוצים המסחריים נסמכים על תוכן יקר מאוד – תוכניות הריאליטי וגם 'ארץ נהדרת' הן הפקות שעולות מיליון ש"ח לפרק וההכנסות מפרסום לא יגדלו, ומצב זה יוביל לחיפוש של פתרונות טובים אבל זולים יותר להפקה. כבר מתחילים לראות את זה, למשל בתוכנית כמו 'חתונה ממבט ראשון' שמנסה להיות גם חדשנית וגם בעלויות סבירות".

אז התסריטאים יכולים להיות אופטימיים?

"פרק בדרמה עדיין עולה פחות מפרק בריאליטי, אפשר גם לשדר אותו כמה פעמים כך שערכו הכלכלי גבוה יותר. המשיכה שלו נמוכה קצת יותר, למעט בסדרות שכולם זוכרים כמגדלור באפלה כגון 'טירונות', 'פלפלים צהובים', 'אהבה זה כואב' או 'מרחק נגיעה', אבל העובדה שיש יותר שטחי אאוטלט תביא כשלעצמה לגידול כמות ההפקות".

מה הסיכוי שאחד הערוצים האלה יקרוס?

"זו אפשרות סבירה מאוד ותלויה בעומק הכיסים של המשקיעים. כל הערוצים יפסידו לפחות בשנה הראשונה, מי יותר ומי פחות. כבר ראינו שבערוץ 10 מוכנים להפסיד מיליוני שקלים בצורה לא רציונלית מבחינה כלכלית, העיקר שהערוץ יישאר בחיים. הסבלנות של בעלי המניות תכריע. יכול להיות ששלושה ערוצים מסחריים זו טעות, בטח בהרגלי הצפייה ובתנאי הרגולציה הקיימים".

הצופים רוצים עברית

בואו נחזור אחורה, אל שנת 1993. אתניקס חורכת את הרדיו עם "ג'סיקה", אהוד אולמרט נבחר לראשות העיר ירושלים ועומר אדם עוד לא למד לזחול. ב־ 4 בנובמבר ערוץ 2 מתחיל את שידוריו, המתחלקים בין שלוש זכייניות שנבחרו מתוך שבע קבוצות שהתחרו במכרז: קשת, רשת וטלעד. צנגן, שהגיע אחרי שנים כסמנכ"ל כספים בערוץ 1, משמש כמנכ"ל רשת לצד דן שילון.

"יש תקדימים של חלוקה בין גופי שידור שונים על אותו הערוץ, אבל לא בצורה כזאת, שבה שלוש זכייניות חולקות את אותה תחנה במשך יותר מעשור. זה צעד שנעשה מתוך כוונה לא לתת יותר מדי כוח לגורם אחד. היה חשש מכוחה של התקשורת, בעיקר הטלוויזיה", הוא נזכר. "מבחינת המשמעויות הכלכליות, החברתיות והאחרות, זה היה צעד דרמטי. הוא בישר דברים שלא היו כמוהם קודם בישראל כגון מימון מפרסומות, על השלכותיו החיוביות והשליליות, הצורך להיות מדיד כל הזמן והעובדה שהערוץ היה אולי המסחרי הראשון, אבל התחיל בתנאי תחרות בין הזכייניות. פיצול הערוץ הוא צעד משמעותי, אבל מובן שלקחת משהו קיים ולהגדיל אותו זה אתגר פחות גדול מאשר לבנות משהו מאפס".

הצצה בלוח השידורים של הערב הראשון של ערוץ 2 המסחרי מגלה כמה הרבה השתנה ב־ 20 שנה. מהדורת חדשות שהגיש יעקב אילון הייתה קצרה וצנועה יותר, באולפן מעוצב בצבעים מתכתיים וקרים, במקום מקדם רייטינג בודד וארוך שודרו כמה תוכניות קצרות, ולסיום, כמו כדי לתקוע אצבע בעין של רשות השידור, הוקרן סרט דוקומנטרי בשם "עגיל בזין" המלווה ג'יגולו מאילת.

"באותה תקופה החדשות נמשכו חצי שעה וכל תוכנית הייתה בין חצי שעה ל־ 45 דקות, מה שאומר שבפריים טיים יכולנו לשדר ארבע תוכניות שונות", צנגן מרחיב. "האסטרטגיה שלנו הייתה אז לכוון לקהל רחב ככל האפשר ולנסות לעניין אותו בדברים שיהיו חדשים לו. רצינו להציע כמה שיותר תכנים מגוונים ולפתח את מה שיוכיח את עצמו. היה שילוב של שעשועונים, תוכניות אירוח, בידור, דרמות, תחקירים, סרטים דוקומנטריים – כל זה ביומיים של שידור.

"היה הרבה ניסוי וטעייה. היה לנו אז, למשל, הסכם עם ה־ BBC ובכלל היו הרבה תוכני רכש. היום אין בטלוויזיה המסחרית תוכניות רכש בכלל, כי התברר שהקהל מעדיף תוכניות בשפה שלו, גם אם אלו פורמטים שנרכשו מחו"ל".

והיום ישראל היא יצואנית מצטיינת של פורמטים לחו"ל.

"נכון. זה יצוא של פורמטים לשעשועונים ולריאליטי אבל גם של סדרות דרמה שזוכות לחידושים בעולם, ואפילו סדרות בעברית שמשודרות בגרסתן העברית".

לא להזניח את הספורט

יש שיגידו שהקמה של ערוץ מסחרי שלישי היא מהלך שגוי בתעשייה שבה השם החם ביותר הוא נטפליקס. כשפלטפורמות חדשות לצפייה בסטרימינג מושקות כל שני וחמישי ואפילו לרמי לוי יש כבר שירות טלוויזיה משלו, אולי פיצול הערוץ המסחרי הראשון של ישראל הוא טעות?

צנגן מסכים ברמה העקרונית, אבל מציין שמחשבה כזאת היא הקדמה של המאוחר.
"כל ערוץ יכול להכריז בכל רגע שהוא הופך להיות נטפליקס ומשנה את פניו, כמו שפרטנר וסלקום עושים. מובן שהדור הצעיר צופה פחות ופחות בטלוויזיה, לחלקו הגדול אין אפילו מכשיר בבית. מצד שני, הסתכלות על מה שקורה בעולם מראה שעוד יש מקום והיתכנות לטלוויזיה מסחרית.

בני 30 ומעלה עדיין תופסים מהטלוויזיה מכשיר חיוני בבית, והם עוד יכולים לפרנס כמה ערוצים מסחריים שנים קדימה. זה לא שהנבואות שגויות אבל כדאי לקחת אותן בפרופורציה. כל ערוץ שמכבד את עצמו משדר גם תכנים ברשת אבל יש עוד מקום להתפתח. כדי להכין את עצמם לעתיד הם חייבים להיות שם".

עוד מציין צנגן כי נוסף למתחרים מהרשת, אסור לערוצים החדשים לזלזל במתחרים המיידיים שלהם – ערוץ עשר, בקרוב באפיק 14, ותאגיד השידור החדש שטרם ציין שנה לעלייתו. "לערוץ עשר יש נישת צפייה משלו, שהיא אולי לא גבוהה אבל נאמנה מאוד. כאן נמצא רק בתחילת דרכו אבל אם ימשיך בדרך שבה התחיל – פיתוח תכנים חדשים משולבים במערכת חדשות טובה – הוא יהפוך למתחרה משמעותי. אני לא הייתי מזלזל בו אף שהוא עדיין מאחור ברייטינג. צריך לתת לו זמן, בקושי חצי שנה שהוא באוויר, גם לערוץ 2 בלידתו לקח זמן להתגבש. היתרון של כאן הוא השחרור מתחרות על שוק הפרסום ויכולת לקבל החלטות רק על בסיס תוכן".

דווקא משדרים שם סדרות רכש כרגע.

"כן, אבל אני מעריך שזה פתרון ביניים".

היפוך התפקידים הזה, שמציב פתאום את גלגולו החדש של ערוץ 1 כאנדרדוג לאימפריה המתפצלת של הערוץ המסחרי, מהדהד את התחרות בין שני הערוצים בתחילת שנות ה־ 90 . "בכל הנוגע לתוכניות, ערוץ 2 הצליח לנצח את ערוץ 1 עוד בחודשים הראשונים", מרחיב צנגן. "התחרות הקשה יותר הייתה בחדשות. מה ששינה את התמונה הוא דווקא אירוע טראומטי ומטלטל כמו רצח רבין, שהוביל לשיתוף פעולה בין הזכייניות שחברו לשבוע שידורים משותף ובעקבותיו גם חדשות 2 הפכו למובילות; כך שלנצח את ערוץ 1 לקח בערך שנתיים. כלכלית הערוץ נחשב רווחי מעל ומעבר לציפיות כבר בשנה הראשונה".

מה הסיכוי שמשהו כזה יקרה הפעם?

"אין שום סיכוי. עם זאת אני מציע לא להיתפס לרייטינג. הקרב על הרייטינג ב־ 1 בנובמבר 2017 הוא מפתה אבל זה קוריוז, פרט אנקדוטלי חסר חשיבות לטווח ארוך. טלוויזיה היא ריצה למרחקים ארוכים ולא צריך להיבהל או להתבשם בהצלחות של יום אחד. החדשות הן אותן חדשות, מה שישנה הוא התוכן שיוצע להם שם".

מה דעתך על ערוץ 2 של היום? מה עושים טוב ומה חסר?

"לדעתי יש גודש של חדשות ואקטואליה, אבל יש מקום להרחבה בתחום התחקיר העיתונאי. עיתונות שעוסקת בכרוניקה ופרשנות יש די והותר, אבל עיתונאות חוקרת עדיין אין מספיק. הערוצים המסחריים משקיעים היום בדרמה פחות מבשנים עברו, אבל 'כיפת ברזל' שעולה עכשיו היא סימן מעודד, מסוג הדברים שהייתי שמח אם היו יותר. אני גם חושב שהערוצים המסחריים טועים בגישה שלהם לספורט, מתוך מחשבה שהוא לא רחב, אטרקטיבי ומביא רייטינג. הספורט והחדשות הם סוגי התוכן היחידים שעוד יש בהם חשיבות לצפייה בזמן אמת. הטלוויזיה חיה על זה והיא צריכה להוסיף יותר תוכני ספורט כדי להבטיח נתוני צפייה במצבים של תחרות קשה. הביקוש הוא די קשיח, צופה חובב ספורט הרי יעדיף לראות משחק על כל אופציה אחרת.

"בכלל, כשיהיו שלושה ערוצים במקביל שיעורי הרייטינג לא יהיו כאלה שמאפשרים להשיג יותר מ־ 18 אחוז, שייחשב פתאום להישג גדול. גם אם יפנו לקהל הכי רחב צריך לצפות לנתונים אחרים. משחק משמעותי יכול להביא 12 ־ 13 אחוזי צפייה קבועים שהם בסיס טוב מאוד לערוץ שישדר אותו – תוכניתית וכלכלית. ערוץ 2 שידר כדורגל בזמנו, אפילו בשנות ה־ 2000 , וכלכלית זה הוכיח את עצמו, על אחת כמה וכמה היום".

במה אתה צופה?

"אני צופה פחות ופחות בטלוויזיה הישראלית, מעדיף ערוצי סדרות, נטפליקס וספורט. בעולם אהבתי את 'האישה הטובה', היום אני צופה ב'מיליארדים', ' Suits ' ו'החיים עצמם'. בישראל נהניתי בזמן האחרון מהסדרה 'נופלות על הרגליים' וכאמור מ'כיפת ברזל' החדשה, שמזכירה לי סדרות שהפכו לקלאסיקות כמו 'טירונות' או 'מרחק נגיעה'".

• המסך
• מסך מפוצל
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

על המרקע של ערוץ 2 הוצגו בשבועות האחרונים קרבות מסחריים עקובים מדם – בעיני עצמם אפיים, אפילו היסטוריים; בעיני כל השאר מדובר בלא יותר מבאטלים מרובעים שיש בהם יומרה גדולה, אפס יצירתיות, ים של טאלנטים והתנגחות ברנז'אית עבשה. לצופה הממוצע זו מסכת מייגעת שנמנעת מהסוואת המניפולציות ופועלת באופן ישיר – הכל כדי לגרום לנו להכריע בין 12 (קשת) ו־13 (רשת). האפיקים האחרים, 11 (כאן תאגיד השידור הציבורי) ו־14 (ערוץ עשר), נמצאים באזור הדמדומים מכל הסיבות המוצדקות: זו מלחמת ענקים שמתחילה באגו טריפ ונגמרת בספירת מזומנים ואין להם סיכוי (כאן) או משאבים (עשר). ממקום נחיתותם עדיף להישאר מחוץ לקרב התרנגולים המתיש הזה ולבדוק היטב את משבצת האלטרנטיבה (כמו שהבטיח בזמנו התאגיד). שם תהיה להם אולי אפשרות אמיתית לזרוח.

>>אם זה הריאליטי שעליו בונים בקשת – יש להם בעיה

יותר משני עשורים של שידורים מסחריים מזדקקים כעת לפיצול המדובר, שמעל הכל הצליח להשכיח את הסיפור המעניין באמת – מותו של ערוץ 2 וצמיחתו לכאורה של שוק חופשי. זו כבר לא טרגדיה עבור חובבי הטלוויזיה, אבל זאת ללא ספק מיתה שיש בה משקעים נוסטלגיים. השאלטר ירד ב־31 באוקטובר – בלילה שבין שלישי ורביעי – והמסך של אפיק 22 מוחשך עתה למשך ארבעה חודשים, עד אשר יתפסו עליו חברות הלוויין בעלות. כשהרעיון היה בחיתוליו עוד אפשר היה לקוות שזה יהיה מהלך סימבולי – סיומו המפואר של מונופול טלוויזיה בולעני, צר אופקים, אמריקאי במובן הרע של המילה; אלא שהתוצאה, עושה רושם, עגומה ומעיקה. שתי החברות שהשתחררו מכבליה של הממשלה (שהיא הבעלים של המותגים 2 ו-10) ויצאו לדרך חדשה עושות את אותו הדבר, רק בכמויות גדולות יותר.

אמנם הפיקוח הממשלתי המבוצע על ידי הגוף הרגולטורי (הרשות השנייה) נמשך, אך סביר להניח שבתנאים החדשים הוא יאפשר חופש רב יותר. שפע של זמן אוויר ושל פורמטים זולים לרכישה הם מתכון טוב להתנערות נוחה מפיקוח אגרסיבי – ושחרור השמירה הוא השאיפה הגלויה של כל גוף המכלכל את עצמו, מכל סוג. אלא שבמקרה הנוכחי מדובר יותר בשחרור רצועה מרוטוויילר מורעב ולא שקול. הריאליטי מת? הבינג' וסדרות המתח מתחזקים? לא לפי ראות עיניהן של קשת ורשת.

בין ערמת הפרסומות, היח"צ ואכילת הראשים התפרסמו בשבוע שעבר לוחות השידורים. בהיעדר מצע תיתפס כשחקן חלש, ולכן הושקעה לא מעט מחשבה בתמהילים ובאופן ההצגה שלהם (אפילו הטכנולוגית, כמוהמיני־סייט המושקעהזה). קשת, במקרה הזה, באה עם כפפות אגרוף על הידיים. ברשת נמנמו קצת בשלב בניית האסטרטגיה או לא הצליחו לפצח די מהר מה לעזאזל אפשר לעשות ב־ 168 (!) שעות שבועיות.

והתשובות הן מגוונות. עם ערמות של כסף אפשר לעשות הכל – מסרטי טלוויזיה, דרך תוכניות בידור, סאטירה, אקטואליה, תרבות, מצוירים למבוגרים ועד בינג' לוקלי. לכאורה זה מנעד התחומים שבו הזכייניות שוחות, אבל רק לכאורה. בפועל ברור לכל שמיטב המוחות והמזומנים מוקדשים לדבר אחד – ולוחות השידורים יעידו על כך – הריאליטי; הילד השמן שאמור היה להתפוצץ בפנים של הוריו בשנת 2014 אבל גילה יכולות התרחבות מרשימות. ב־2001 הייתה זו "החפרפרת", ב־2017 בקושי אפשר למצוא תוכן שהוא לא הג'אנק פוד הבלתי מתכלה הזה, שבישראל זוכה להילת כבוד ללא קשר לעובדה שמדובר בחומר הכי עייף בטלוויזיה זה ארבע שנים לכל הפחות. זה הסנאף שעליו פעם כולם דיברו עם מכרים, חומר פלסטי לשיחות חולין של העשור הקודם.

בחוסר הרלוונטיות מיצבו את עצמן קשת ורשת חזק בין "מאסטר שף" ל"מירוץ למיליון", לא ערערו על סדרים ישנים ולא שינו את החוקים (מלבד חוקי העריכה אשר נעשתה מהירה יותר וסוחטת פחות). יש להם כל התירוצים להישאר באזורי הנוחות הללו: אחוזי צפייה חלומיים, כוח אדם זול, רטוריקה פשטנית, דורות של זומבים.

ניצחון בלי כבוד

הבעיה היא בפער הגדול שבין התוכניות למציאות. כאשר החלו קשת ורשת למתג את עצמן מחדש, הן כמו הציבו את הגיליוטינה מעל היצור הדו ראשי הישן שנקרא ערוץ 2. לא עוד שותפות מאולצת אלא גופים נפרדים שאמורים לענות על צרכים שלא הכרנו, להיות משב רוח רענן. בפועל לוח השידורים הנוכחי, בשעותיו הקריטיות, נראה ככה: "מאסטר שף", "הכוכב הבא", "חתונה ממבט ראשון", "ארץ נהדרת" ו"מועדון לילה" מבית קשת; מול "אקס פקטור", "המירוץ למיליון", "האח הגדול", "משחקי השף" ו"הישרדות" מבית רשת. כלומר מישהו (ועוד מישהו) החליטו לחרוש את אותה אדמה משני כיוונים שונים (לא במקרה לשניהם קוראים אבי).

הבשורות רעות לכולם: לצופים מדובר באינפלציה איומה של ריאליטי, לקשת ולרשת מדובר בהתפזרות שתצניח ככל הנראה את הרייטינג היציב למטה. הקהל, חשוב להגיד, לא אידיוט גמור. הזכייניות נלחמות על תשומת לבו עד זוב דם ורייטינג, אבל הוא כבר שבע, עייף, שחוק. אם לא ייתנו לו יותר ממראית עין של תעשיית בידור קודרת ועצובה, תוך שנים אחדות הוא ייעלם ויעבור לגילטי פלז'ר שלא נטבל 250 פעמים בשמן עמוק.

גם רצועות האקטואליה נשארו כמעט כמו שהיו. ברשת מנסים לרענן עם הצימוד של אודי סגל ולוסי אהריש בתוכנית "לפני החדשות" שתשודר ב־19:00 ועם "הצנרת" של גיא לרר, שתנסה להשתוות למותג החזק בערוץ עשר – "צינור לילה". אהריש וסגל יצטרכו להתמודד עם החידוש הכמעט יחיד של קשת לפני הפריים טיים – "ערב טוב עם גיא פינס". התחקירים של "עובדה" (קשת) ו"המערכת" (רשת) ממשיכים להתחרות אלה באלה, ואליהם הצטרפו "המשפיעים" (רשת), מעין גרסת ראיונות ל"קארפול קריוקי" עם לוסי אהריש שמראיינת דמויות מוכרות בחברה הישראלית, ותוכניתה החדשה של נסלי ברדה (קשת). תוכניות הבידור אינן שונות בדבר, ואנו נשארים עם "שנות ה־80", "נבסו" ו"המדרשה" (רשת); ועם "צומת מילר", "מה זה השטויות האלה" ו"כיפת ברזל" החדשה (קשת). עוד צבא, עוד הומור כלל ישראלי.

הכאוס הגדול, לא במפתיע, מתבטא דווקא ברצועת החדשות, שם ניטשו עד הרגע האחרון כמעט קרבות על התוכניות של חברת החדשות שכל אחת מהן תקבל. בעוד התוכניות המרכזיות, בהן "המהדורה המרכזית", "אולפן שישי" וחדשות סוף השבוע, ישודרו במקביל בשני הערוצים, בסופו של דבר הוסכם כי "חדשות הלילה" תשודר רק ברשת ו"תוכנית חיסכון" בקשת.

במלחמת הראווה של קשת ורשת כולם יוצאים לוזרים. במקום הפיכה טלוויזיונית שתסחף קהל שבוי וקהל שברח לסטרימינג, קיבלנו הפיכה של מספרים – כפתורים חדשים בשלט. תוכני השוליים סבירים ותוכני הפריים טיים בזים לצרכנים הפוטנציאליים שלהם. בנקודה זו בדיוק תהיה נטישה הפידבק הראוי מכל לחגיגת הפיצול העצמית של קשת ורשת. בטלוויזיה הישראלית כדאי לנסות שוב את תאגיד השידור באפיק 11 (שלאחרונה הוציא למשל את "מדינת הגמדים"), נוסף על אימוץ הרגלי צפייה שונים (להתחבר לקודי או לכל התקן אחר שיכול להעביר את הזמן בנעימים, בשפע של אפשרויות – מפאן ועד מדע).

הזמן יכריע את הסיפור הזה, שיש בו בעיקר התפכחות. במפגן הכוחות ביניהן לקחה קשת את הקופה. הנבואה של מבקרי הטלוויזיה הייתה שגם ב־1 בנובמבר – יום השידורים הראשון – תתעלה קשת על יריבתה. האם זהו כבוד גדול? התשובה – אם היה ספק – היא לא.

לוח השידורים של קשת:

לוח השידורים של רשת:

[interaction id="59edc95b27e86f00013082f5"]

• המסך
• רשת
• ערוץ 2
• קשת
• מסך מפוצל
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

כל מי שנולד באמצע האייטיז ועד תחילת הניינטיז מכיר את הסיטואציה מקרוב: אתם יושבים לראות קלטת ילדים תמימה, כשלפתע קופצות לנגד עיניכם פרסומות בצבעי ניאון מעוורים, משחק צעקני ובאופן כללי חוסר טעם משווע. אם חשבתם שעולם הפרסום של היום לוקה בבעיות קשות, זה הזמן להזכיר לכם את המפגשים הראשונים והמזוויעים שלכם עם המדיה.

עוד כתבות שיעניינו אותך:
כך הטיפול הפסיכולוגי הרס לנו את החיים
חרדתיים? הקומיקס הזה הוא בשבילכם
קלישאות העצמה שהגיע הזמן לנפץ

1. תפוח אדום גדול וזה הכל

המופע הגרנדיוזי ביותר שנעשה סביב תפוחים שם במרכזו את עינת ארליך, או יותר נכון את השפתיים האדומות עד אימה של עינת ארליך. על פניה מדובר בפרסומת ידידותית, קליטה ובסך הכל משתלבת היטב באווירת הניינטיז שבה היא נוצרה, אלא שפריים אחד בתוכה צילק את נפשנו לעד. מדובר ברגע שבו, עקב גילויים הפתאומי של תפוחים, מסתובבת ארליך למצלמה מוכת תדהמה. להבעה המקריפה שעל פניה לא ציפה אף אחד מהעוללים הרכים שצפו בה, והורגלו עד אז לחוויה די סולידית סביב תפוח.

3. 1. 2. פלאפון

   2. על פניו, אין משהו מיוחד בפרסומת הזאת, שהוקלטה בין 1985 ל-1987 (אפילו הבמאי יגאל שילון לא זוכר) חוץ מבנאליות וסקסיזם. אישה עורכת ארוחת ערב על שולחן ומדליקה נר. בעלה, איש עסקים, מתקשר כדי להודיע שהוא נשאר לעבוד במשרד, אבל הוא בעצם מתקשר מהדרך באמצעות המכשיר החדש המכונה פלאפון – איזה שובב הוא! כשהוא מגיע הביתה הוא משתופף בין השיחים שבחוץ ומזייף שיעול כשהכלב נובח – כל זה תוך כדי שיחה. האשה המאוכזבת בוודאי תופתע כהוגן! כאמור, בקריאה צמודה ניתן רק להעיר על הקופירייטינג הדלוח. עם זאת, בראי הזמן קשה להתעלם מהאפקט שמייצרת דמותו של חנן-אנס-בחצרות-בלילה-גולדבלט בשיחים.

3. 3. זה זמן התפוח

4. נראה ששנות התשעים לא הצטיינו בפרסום תפוחים. בפרסומת המכונה "זה זמן התפוח", מוצג סרט מלחמה מאוייר על רקע קולות אזעקה רמים וקריינות שמזכירה את סרטוני ההפחדה של החמאס. "בשעת בוקר מוקדמת", מכריז הקריין, "פושטים הקפושים(?) על מחנה תפוח". מי שמציל את המצב הוא כוח התפוח שמפוצץ, ממש מפוצץ את הפולשים הקפושים, האל יודע מי הם. את כוחו האדיר מפיק מצביא אנשי-התפוח מאכילת כמות בלתי נדלית של תפוחים. הפרי האומלל מעולם לא נראה מיליטנטי יותר.

4. 4. אשכוליות

ישיבת קריאייטיב, אמצע שנות השמונים, תל אביב:
מנהל קריאייטיב: "מועצת פירות ההדר רוצים תשדיר לאשכוליות, רעיונות?".
קופירייטר: "ציצים?".
מעצב: "אני אוהב את הכיוון, אבל אולי הפעם לא רק שניים. אני רוצה ימבה ציצים. וחולצות צהובות, שיהיה דומה אשכוליות".
מנהל קריאייטיב: "חחחחחחחחחחחחחחחחחח ענק. מה עוד?".
קופירייטר: "שרירן. אבל אשכנזי חנון, לא מזרחי. נבוא בהפוכה".
מנהל קריאייטיב: "תכלס? קלאסה".

5. 5. דני

6. נערה בתלבושת אחידה שרה את שיר ההלל הבא למעדן החביב על ילדים: "כשדני בא לים / המים נרטבים / השמש מזיעה / והקטעים עפים / תעשה לי מערוף / אני כבר בטירוף / על דני". לא צריך להעמיק הרבה כדי להבין שמדובר בטקסט מטריד ;אפילו בקליפים של נועה קירל המיניות מרומזת יותר. כמו כן, צבעים שמעוררים באדם בריא לחלוטין התקף אפילפסיה, אבל לא יותר מכל פרסומת ממוצעת בניינטיז.

6. 6. עגל רך

7. לפנינו פרדוקס: מצד אחד, למרות שמדובר בקופירייטינג מסוף שנות השמונים (המקבילה התרבותית לפיפטיז בשנות ישראל), דימוי המשפחה בפרסומת הזאת חריג – האם היא אשת עסקים (מוצלחת, נאמר לנו) והאב מבשל, גם אם לא בהצלחה יתרה. עם זאת, עדיין מדובר בתשדיר מצלק שמורכב מ-41 שניות של אנדרלמוסיה נוירוטית: אש, שירה, ספיקת כפיים ומעל לכל, שוב ושוב, הזמזום "עגל רך, עגל רך". אל אלה מצטרפת הידיעה (עבור חלקנו בדיעבד) שעגל רך, או עגל חלב, הוא בעצם עגל שנסגר עם היוולדו בקופסה קטנה שמונעת ממנו לזוז, כדי שבשרו לא יהיה שרירי (להלן, רך). עבור כל אלה, כמו גם על השת"פ הממושך עם יצפאן, ייאלץ הבמאי יגאל שילון לענות בבית הדין של מעלה. אמן, סלה.

7. 7. ישראל מתייבשת

8. אין סוף לביקורות והפרודיות שקמו בתגובה לתשדיר השירות מסמר השיער של רננה רז. הכוונה מאחוריו הייתה טובה ומבורכת: להזכיר לעם ישראל לחסוך במים. אלא שבפועל, דור שלם העביר את ילדותו בתחושה שאוטוטו ימחה מקור החיים ההכרחי מעל פני האדמה והמין האנושי יכחד. אגב, אם כבר מזכירים את זה, מה קורה עם מצב המים באמת? הוא נפתר, או שפשוט נוצרו מחדלים הרבה יותר חמורים להתעסק בהם?

8. 8. מעדן הגולן

על רקע מדשאה אין סופית, באיכות אנימציה מעוררת פלצות, מרקדות להן שלוש פרות דלמטיות. בקול הזוי ותיאטרלי עד אובדן צורה, הן מתחילות לשיר את השיר המפוקפק הבא: "בשטראוס / מאמינים שרק פרות מפונקות / מטופחות / נותנות חלב בנחת". כן, אין ספק שפינקו אותן שם. בתכלס, נראה שמה זה כיף להן בריקוד הרובוטי המקוטע הזה.

9. 9. עוגת יש

איזה טרלול! עוגת יש (כשר פרווה) משתלחת בדמויות היסטוריות ומשתעשעת על חשבונן. היא עומדת לצד שמעון פרס ודוד לוי, מבהילה את רייגן ואפילו מתחככת בכתם הלידה על פדחתו של גורבצ'וב. בכל המשובה הזאת צופה דוגמנית שעל פי תגובותיה, אולי ואולי לא נטלה חומרים מרחיבי תודעה. בהיעדר מידע זמין על במאי הפרסומת, שהוקלטה בראשית הניינטיז, יש שתי אפשרויות סבירות: הקופירייטר הוא ילד בן 13 בשם אלירן שפירש באופן מילולי מאוד את הסיסמה "עוגה קטנה ומטריפה", או – הקופירייטר הוא דייויד לינץ' וכל האירועים המצולמים מתרחשים בראשה של הדוגמנית המבועתת, מלהולנד דרייב סטייל.

10. 10. סיגרע

יש לא מעט מחנכים שאינם בוחלים בשיטת ההפחדה כשמדובר בנושא חשוב מספיק לטעמם. אין ספק שיוצרי התשדיר "סיגרע" מ-1989 השתייכו לאסכולה הזאת. התשדיר הזה, שכלל סיגריה שהופכת למפלצת עם צחוק מרושע, הצליח להפחיד דור שלם של ילדים שברחו לחדר בכל פעם שהיא הופיעה על המסך, ולאחר מכן בכו, זרקו את הסיגריות של ההורים שלהם מהחלון, נענשו ובסופו של דבר התחילו לעשן כמה שנים אחרי, רק כדי לטפל בהצפה בחרדה העמוקה שלהם מסיגריות. מניסיון.

[interaction id="59f872e8ab9c9a0001c987a8"]

• המסך
• מסך מפוצל
• תרבות