• Facebook
• Twitter
• Email

"הנה מוטלות גופותינו, ליד הדרבי בר", כתב עלי מוהר אחרי הפיצוץ בקו 5 באוקטובר 1994, גדול פיגועי ההתאבדות שהיו בישראל עד לאותו יום, עליו חשב מוהר שהוא חיסל את "היומיומיות התל אביבית". ביום שישי האחרון הגופות היו מוטלות 300 מטר צפונה, מול המסעדה ההיא שאיש אינו זוכר את שמה, והסופר פארם שפתוח תמיד בשבתות. ברגע הכי שקט בתל אביב, בשישי אחר הצהריים, הסירנות ייללו והמסוקים זמזמו מעל.

בישראל אוהבים להאשים את תושבי תל אביב בניתוק, אבל האמת היא שהעיר תמיד הייתה המטרה מספר 1 בארץ. מהסקאדים של סדאם עד לרקטות של חמאס – כולם רוצים לעצור את החיים בתל אביב. וזה לא רק אנשי חיזבאללה שחולמים לתקוע אותנו. גם בטוקבקים וברשתות החברתיות מאחלים תמיד לאיזה טיל טוב שיפוצץ את הבועה, ואולי גם ייקח איתו על הדרך כמה שמאלנים. שעות אחרי הרצח בבר הסימטא, המשיכו לנסות וללמד אותנו לקח.

הפאנלים הביטחוניים של חדשות השבת נזפו בתושבי העיר שלא יצאו לשתות חמושים, לא פתחו באש, לא רדפו, לא נטרלו, לא וידאו הריגה. איך לא צילמו את הכל בסלולרי והעלו לווטסאפ? גם ברשת הסתלבטו. איזה מין ישראלים אלו, שמתחבאים מתחת לשולחן ומחייגים למשטרה? אתם לא מבינים איפה אתם חיים? ח"כ נחמן שי דרש להכניס מיד את הצבא לעיר. אם תושבי הרחובות דיזנגוף וריינס לא מסוגלים להסתער על האויב, הגיע הזמן להטיל את המשוריינים למערכה. אין כמו ריח הנפל"ם על הבוקר.

את כולם מטריף הסירוב התל אביבי להתיישר לפי הקודים המקובלים של פולחן המוות המזרח תיכוני. בתל אביב אוהבים את החיים במובן הבנאלי והוולגרי ביותר. בירושלים יש טרור בגלל מה שהיא מסמלת, בתל אביב בגלל מה שהיא באמת. עיר חומרנית, שמאמינה בעונג ובהנאה, כאן ועכשיו. איך אפשר ליהנות כשאנשים נהרגים? איך אפשר ליהנות כשהעולם מקום כל כך מחורבן? איך אפשר ליהנות כשגורלו של החזון הציוני מוטל על הפרק? איך אפשר ליהנות כשיש כיבוש? עובדה – אפשר.

אפשר אפילו כשהפיצוצים קורים בתל אביב עצמה. לפני 25 שנה, בין האזעקות והסקאדים, הלכתי עם חבר לראות את "ארכנופוביה" בקולנוע. ישבנו עם מסכות הגז ופחדנו מהעכבישים במקום מהטילים. האינתיפאדה השנייה חיסלה את המגה קלאבים, אז בין פיגוע לפיגוע חזרנו לשמוע די.ג'ייז ישראלים בתמר'ז לאונג' ובדינמו. גם ביום שישי הזה יהיה קשה למצוא מקום במסעדות בתל אביב, ובשבת כולם יטחנו בראנצ’ים בבתי הקפה. אל תאמינו לכותרות בעיתונים על הרחובות הריקים והחיים שנעצרו. הקפה, הבירה והכסף חזרו לזרום. הם תמיד חוזרים.

חולדאי, על כל מגרעותיו, מבין את זה. לכן הוא נפנף את הטענות ההזויות כנגד תושבי תל אביב, שלא השתלטו על רוצח חמוש במו ידיהם. אנחנו לא רמבואים. אנחנו יודעים להתלבש ולהיכנס לחניות צפופות, לא לאתר חשודים ולפגוע בירייה במטרה נעה תחת אש. אפילו לחזרה לשגרה בתל אביב אין משמעות מיוחדת. זו לא "תשובה לטרור". אין לנו תשובות למתים, רק עצב. לכן הנאום הגזעני של ביבי במוצאי שבת בזירת הפיגוע נראה זר כל כך לתל אביב. ראש הממשלה לא בא להזדהות איתנו, הוא בא להוכיח לנו שהבועה אינה קיימת. שנוצחנו. אותו הדבר שר החינוך בנט, שהכריז על מירוץ עממי ברחובות כתגובה לפיגוע. אנחנו לא צריכים את בנט שיאמר לנו לחזור לשגרה. אנחנו לא מגיבים, פה פשוט חיים. כשאחרים רוקדים על הדם, אנחנו סתם יוצאים לרקוד.

• טרור
• בנט
• בועה
• ניתוק
• הסימטא
• הבועה
• נחמן שי
• פיגוע
• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• רון חולדאי
• תל אביב
• אינתיפאדה
• רחוב דיזנגוף
• עלי מוהר
• עירוני
• ירושלים
• בנימין נתניהו

• Facebook
• Twitter
• Email

"הגיע הזמן להמציא מורלים חדשים!", מכריזה אחת מפעילות המחנה הציוני בחלקו האחורי של האוטובוס שאמור להביא אותנו לאשדוד. "בואו נעשה משהו שקשור לפורים, נגיד: 'מישה מישה מישה מישה מישה מישה מישה מישה מי שנבחר זה בוז'י!'". פעילה אחרת מעירה שבוז'י זה דאונר, ומציעה להפוך את השיר ל"הרצוג הרצוג הרצוג הרצוג הרצוג הרצוג הרצוג הרצוג – המחנה הציוני!". בסוף הן מתפשרות על "ברר, איטס קולד אין היר, דר מאסט בי סום הרצוג אין דה אטמוספיר".

במערכת הבחירות הנוכחית יש שני מגזרים שלא זוכים לתשומת לב ראויה בתקשורת: השקופים והמכופכפים. ומכיוון שדרעי שם לעצמו למטרה לדאוג לראשונים, בחרתי להקדיש את הכתבה הזו דווקא לקבוצה השנייה. המכופכפים הם אותם נערים שסיימו לאחרונה את לימודיהם בתיכון ובחרו להשקיע את זמנם בפעילות וולונטרית למחצה עבור מפלגה כלשהי. אלו בוגרי תנועות הנוער שמעולם לא מאסו בקווה קווה דלה אומה. המכופכפים הם האנשים שהחברה גרמה להם להתבייש בשמות המשפחה להם. רוזנשטיין הפך לרוזן. צווייגנברג הפך לצבי. זו הפעם הראשונה שאתם שומעים עליהם, וככל הנראה גם האחרונה. האוטובוס של המחנה הציוני מכופכף לחלוטין. יש עליו איזה שבעה מכופכפים, אך הם עושים את עבודתם נאמנה: מנפחים בלונים, שרים את "דרך השלום" בח' ובע' מלאכותיות ובגדול די הורגים את הווייב עם המורלים שלהם. נחזור אליהם אחר כך.

האוטובוס עוצר בשוק אשדוד שבצמוד לחוף הים. חברי הכנסת שהצטרפו לסיבוב בשוק הם יואל חסון (שריון של לבני), מיכל בירן (מהבולטות שבמחנה יחימוביץ'), השריף עומר בר לב ואיש התקשורת בדימוס נחמן שי. שוק אשדוד הוא מעוז ליכודניקי במהותו, מה שהופך את הסיור של חברי המחנה הציוני להפך הגמור מסיבובי הדאווין המלהיבים שהעברתי עם מירי רגב בעפולה ובטירת הכרמל. כאן, קצת כמו הקריפס שמשוטטים באלנבי בלילות, חברי הכנסת מפריעים את שלוותם של עוברי אורח אקראיים, ואלה משתמשים בשלל תירוצים יצירתיים כדי להתחמק מהם.

"שלום, אני יואל חסון", חבר הכנסת מציג עצמו בפני גבר שטוען שהוא לא מדבר עברית. "שלום, אני יואל חסון", חבר הכנסת מציג עצמו, ואישה עם עגלה ממלמלת "מה זה השטויות האלה, אתם חוסמים את כל השוק". "שלום, אני יואל חסון", חבר הכנסת מציג עצמו, ואישה טוענת בזריזות מפתיעה ש"היא לגמרי איתו". דקה לאחר מכן תפסתי אותה מספרת לאחת הבסטיונריות שהפעם אין בכוונתה להצביע לאף מפלגה.

תוך כדי הסיבוב בשוק אני מגניב שאלה לכל אחד מחברי הכנסת באסרטיביות עיתונאית שלימדה אותי רורי מ"בנות גילמור".

ח"כ בירן, נראה שאנשים כאן די אדישים.

"זה נכון שאנשים פה קצת אדישים. לפני דקה מישהו אמר לי שהוא עדיין לא חשב בכלל למי הוא הולך להצביע. אבל הפעם אנחנו זוכים לתמיכה גורפת בתיכונים, בהשוואה למערכת הבחירות הקודמת, וזה נראה מבטיח".

הקמפיין הנגטיבי החריף שלכם נגד נתניהו הוא לא סימפטום למצוקה? אולי המהפך לא ממש באוויר.

"באחד התיכונים שביקרתי בהם שאל אותי ילד חמוד 'אבל למה אתם מציקים לביבי?'. השבתי לו שאין מה לעשות, הוא ראש הממשלה המכהן, ואין דרך אחרת לעשות את זה".

ח"כ חסון, איך זה להיות בית"ריסט במפלגת העבודה?

"אני מזכיר לך שהמחנה הציוני הוא שילוב של מפלגת העבודה ומפלגת התנועה שהמטרה שלו קודם כל היא להחליף את נתניהו. השוק הזה הוא לכאורה מעוז של הליכוד, אבל אתה שומע שלאנשים כאן נמאס מביבי. אני מריח מהפך (אני מריח פלאפל – ג"פ)".

אתה נוהג להתעסק בחוקים הקשורים בעישון ובשתייה. תגיד, מה הבעיה שלך עם סיגריות ואלכוהול?

"עם אלכוהול אין לי ממש בעיה, כל עוד שותים באחריות כמובן. אבל מאז שחוקקנו את חוקי העישון אני שמח לראות שיש ירידה בקניית סיגריות. הנושא הזה הוא בעורקיי ואמשיך לעסוק בו גם בכנסת הבאה".

בזמן שפעיל המחנה הציוני מנסה לתפוס את תשומת לבו של עובר אורח אך מכניס לו בטעות את האצבע לעין, אני זורק שאלה ביטחונית לעמר בר לב, כי גם אני חושב קודם כל על החיים עצמם.

אחרי תקיפת חיזבאללה בהר דב טען הרצוג שבמאבק בטרור אין קואליציה ואופוזיציה. אז מה בעצם מבדיל את המדיניות הביטחונית שלכם מזו של הליכוד?

"יש הבדל גדול, ואני אשתמש דווקא בדוגמה שנתת. מי שתקף את חיזבאללה כנראה לא חשב שלושה צעדים קדימה. הוא לא נערך כמו שצריך לתקיפת נגד, או שהוא פשוט מפחד מנסראללה".

אז הפתרון שלכם הוא לתקוף חזק יותר?

"מדינת ישראל ידעה בעבר לעשות דברים בצורה חכמה ושקטה. לגבי חיזבאללה, או שאנחנו תוקפים ומוכנים לתגובה, או שאנחנו פשוט לא תוקפים ככה לאור היום".

לנחמן שי, יו"ר חברת החדשות של ערוץ 2 לשעבר, אני מפנה שאלה תקשורתית.

נחמן, מה לדעתך מייחד את הקמפיינים של מערכת הבחירות הנוכחית?

"אני חושב שהתשדירים הקצרים ברשתות החברתיות הפכו באופן סופי לבון טון. תשדירי הבחירות הישנים הם דבר שהולך ונעלם, ואני לא בטוח כמה הם רלוונטיים עדיין".

אנו חוזרים לאוטובוס של המחנה הציוני (שהוא, אגב, חלק מיוזמה של דני עטר שעליה זרקו במפלגה 350 אלף ש"ח). אלעד, מנהל השיירה, מודיע על עצירה ספונטנית בשד' רוטשילד במסיבת עיתונאים שארגנו סתיו שפיר ואיציק שמולי לכבוד פרסום דוח מבקר המדינה בנושא מחדל הדיור. אני מנצל את הזמן כדי לפלרטט עם כמה מהמכופכפות.

לפני או אחרי צבא, אתן בחופש עכשיו. למה לבזבז אותו על חלוקת פליירים?

"אני מרגישה שזה ממש חשוב. משהו אחר קורה במערכת הבחירות הזו", אומרת יעל, מודעת לחלוטין לנאיביות שבדבריה, ועם זאת בטוחה בעצמה כמו שרק משוחררת טרייה עם היסטוריה בגרעין נח"ל יכולה להיות. "אחרי השחרור אמרתי שאתרכז קצת בעצמי, אבל יש בחירות ואנחנו באמת יכולים לשנות משהו".

ברחבת הבימה שפיר ושמולי משלהבים כ־30 שמאלנים. "ביבי עשה הרבה מאוד כדי לפנות את האוהלים שלנו, ועכשיו זה הזמן שלנו לפנות אותו", אומרת שפיר. "יאיר לפיד, לקחת לנו את המחאה פעמיים", מוסיף שמולי, "פעם אחת כשלקחת לנו את המנדטים, ופעם נוספת כשנכשלת בתחום הדיור".

ידידה שחולפת בשדרה מזהה אותי בתוך גוש של פעילי המחנה הציוני. פאדיחה. אני רוצה להיפרד מהחברים החדשים שרכשתי, אבל הם בועטים כרגע בארגזים שכתוב עליהם "במקום בתים קיבלנו קרטונים". אז אני חותך הביתה דרך שד' רוטשילד עם תחושת החמצה. הרצוג הולך לשבור לילדים האלה את הלב, וכנראה שאיש לא יצליח למנוע את זה. נכון, אסקפיזם היא חוכמה קטנה, אך אקטיביזם היא חוכמה קטנה לא פחות. הכל עניין של ניסיון בארגון אחראי של השקעות רגשיות.

גם אני הייתי מכופכף פעם. הייתה לי תקווה. היא הופיעה לנוכח החלון המתנפץ של סניף בנק הפועלים בקיץ 2012, בעיצומה של חוויה אקסטטית, ונגוזה מיד בבוקר שאחרי: האדרנלין נמוג, החלון תוקן, החיים המשיכו כאילו כלום, ומשטרת ישראל פרסמה הודעות דובר שבהם לא ניתן היה למצוא אף לא משפט אחד של אמת.

[interaction id="54f6c6e023d7b1ac08907a27"]

מדרג הטרמפיסט:

החתמנו דרכון

שוק חוף אשדוד. השמנת של השווקים הישראלים.

אוכל

מיני סנדוויץ' גבינה בולגרית שחולק בנסיעה חזור והיה טעים אך לא משביע.

הווי ובידור

שכבת איתן של שבט הנשיא יוצאת למסע ים אל ים.

עצה להמשך הדרך

"הפעם צריך להצביע רק לבורא עולם" – אמרה אחת מעוברות האורח בשוק. אישה אחרת השיבה לה: "ממתי ביבי הוא בורא עולם?".

ציונות היא

להיתפס על חם באירוע של המחנה הציוני ולהגיד שאני פה בשביל הבורקסים.

• יואל חסון
• מיכל בירן
• נחמן שי
• מכופכפים
• אשדוד
• תעמולה
• הטרמפיסט
• סחים
• יצחק בוז'י הרצוג
• בחירות
• סתיו שפיר
• תל אביב
• איציק שמולי
• עירוני