מבלי ששמנו לב, ניקול קידמן השתלטה על ז'אנר טלוויזיוני שלם. זה התחיל עם "שקרים קטנים גדולים", שהכניסה אותה לתפקיד האישה עם החיים הנוחים שמסתבכת בליבה של תעלומת רצח, והפכה ללהיט, מה שאולי גרם לה לחפש פרויקטים דומים. אח"כ הגיעה "היית צריכה לדעת" של דיוויד אי. קלי, ששם אותה כ"אישה שחייה חיים מושלמים" שחייה משתנים מקצה לקצה כשבחייה מתרחש רצח מזעזע ובעלה נעלם, והשקרים מתחילים להתגלות. אתם מזהים כבר את הדפוס?

>>הסרט שדונלד טראמפ לא רוצה שתראו יעלה בקולנוע לפני הבחירות

"הזוג המושלם", המיני סדרה שעלתה היום לשירות הסטרימינג נטפליקס, עוקבת אחרי הפורמט, ומגבירה פי כמה. עכשיו אין לקידמן רק את החיים המושלמים, אלא גם את המשפחה המושלמת, הבעל המושלם, וכמובן מלא מלא כסף מושלם שמספק לה מגורים מושלמים באי העשירים ננטקט. מושלם, לא? אתם לעולם לא תנחשו מה קורה הלאה – דווקא רגע לפני חתונתו של בנה הג'ינג'י, רצח מתרחש ליד האחוזה. הלם, נכון? ובטח לא תאמינו מה העשירים האלו, שמעולם לא ראו יום בלי משרתים, מוכנים לעשות כדי לטשטש את העקבות. שמענו שהשקרים מתחילים להתגלות. הסדרה מבוססת על ספרה רב המכר של אלין הילדרברנדט, אותו עיבדה לטלוויזיה התסריטאית ג׳נה למיה (“ילדות טובות”).

סרקזם בצד, הסיבה שקידמן חוזרת שוב ושוב לפורמט זה כי היא פשוט מושלמת לתפקיד. אולי זה כי היא שחקנית זוכת אוסקר, ואולי פשוט שנים של מחיה לצד טום קרוז לימדו אותה דבר או שניים, אבל היא מגלמת את דמות העשירה פסיכוטית באופן מהמם. הסדרה קיצבית וסוחפת, התעלומה באמת מסקרנת והדמויות מצליחות לייצר ים של דרמה וחיכוכים על רקע נופים פשוט עוצרי נשימה. לב שרייבר חתיך מתמיד בתפקיד הבעל המושלם (עאלק), ובנטפליקס ארגנו סדרת בינג' אידיאלית לטרוף בסופ"ש אחד. אם זה אפילו חצי כיף כמו העונה הראשונה של "שקרים קטנים גדולים", מצפה לכם סופ"ש כיף לאללה.
"הזוג המושלם", עכשיו בנטפליקס

• המסך
• מה רואים הלילה
• ניקול קידמן
• נטפליקס

באז לורמן הוא טיפוס די מוזר. קודם כל, קוראים לו באז. זה שם של אסטרונאוט, לא אוסטרלי. אבל חוץ מזה, האיש אחראי על מנעד סרטים מאוד מעניין, החל מהחגיות הצבעוניות של "מולאן רוז'" ו-"גטסבי הגדול" ועד הבלגאן של "אלביס" (וגם השיר המעצבן ההוא על זה שאתם צריכים לשים יותר מקדם הגנה, אבל זה פחות חשוב כרגע). אבל הסרט הכי אישי, ובהתאם הכי מתוסבך שלו, הוא דווקא אפוס היסטורי בשם "אוסטרליה", שמספר את סיפור ההיסטוריה של מולדתו. אוסטרליה, אם לא הבנתם.

הסרט ההוא, בכיכובם של יו ג'קמן וניקול קידמן, שלמען האמת חוץ מראסל קרואו ומל גיבסון הם האוסטרלים היחידים שאתם מכירים, והצליח לא רע באירופה, שזו דרך יפה לומר שהוא כשל בארה"ב. לצד קשיי הפקה גדולים (למשל: הסוסים בסרט נדבקו בשפעת נדירה, והושבתו לזמן מה), די מובן למה הסרט הזה נשאר לא פתור מבחינת לורמן. לכן זה יותר ברור למה בימאי מצליח יחזור לסרט שיצר לפני 15 שנים, ויערוך אותו מחדש עם המון חומרים שצולמו אך לא שומשו, ובכך יהפוך אותו ליצירת מיני סדרה בת 6 פרקים, שמקבלת גם שם חדש – "רחוק למטה" (Faraway Downs).

העלילה ניצבת בין מלחמת העולם הראשונה לשנייה, אז אוסטרליה היתה בעיצומה של גיבוש המדינה הנאבקת (מי ידע? אה, האוסטרלים), כשלורמן יוצר רומן היסטורי רומנטי שמתאר את מערכת היחסים המורכבת של האוסטרלים עם הבריטים מהם הגיעו, והאבוריג'נים המקומיים בהם פגעו. היי, אם כל מיני ילדי Woke רוצים לדבר על די-קולניזציה, עדיף שיצפו בזה לפני שהם מקשקשים שטויות ברשת.

זה אולי עשוי להישמע לכם כמו איזה "גרסת הבימאי" מעצבנת שבקושי מוסיפה או משנה את המקור, אבל עם 220 דקות של סדרה (לעומת 166 של הסרט), זה תוספת של המון דקות, ולורמן לא ידוע בתור בימאי שמבזבז שוטים. בריאיונות סביב הסדרה הוא מגדיר אותה כניסוי מהפכני שעשוי לשנות את איך שאנחנו תופסים יצירות קולנוע – ובכונתו היא שבימאים נוספים עשיים לערוך את סרטיהם סדרות – ולכל הפחות בטוח, אבל ממש בטוח, שזה מה שיתקן את הסרט איתו הסתבך. מסקרן מאוד לגלות אם צדק, ופייר תודה ש-6 פרקים של חצי שעה עד חמישים דקות נשמע יותר טוב מסרט של שעתיים וארבעים דקות. בינג' נעים.
"רחוק למטה" (Faraway Downs), שש פרקים, זמין עכשיו בדיסני+

• מה רואים הלילה
• אוסטרליה
• המסך
• סרטים
• יו ג'קמן
• ניקול קידמן

לאורך רוב "מלך הצפון" ניקול קידמן היא לא יותר מסטטיסטית. יש לה סצנה אחת שבה היא זזה לחזית הדרמה, נושאת מונולוג ארוך ומפותל, מנשקת את בנה (אלכסנדר סקרסגארד) על פיו, ואז פורצת בצחוק שטני. יש להניח שזאת הסצנה שבגללה הכוכבת ההוליוודית הסכימה להופיע בסרט המבוסס על אגדה נורדית מימי הביניים. זאת הסצנה עם הכי הרבה מילים, וגם הסצנה הכי גרועה בסרט. אמנם המונולוג אמור לשנות את נרטיב הנקמה וההצלה שמניע את הגיבור, אבל החלטתה של האם לחשוף בפני בנה את מה שהיא חושפת באותו רגע אינה משכנעת ברמת ההיגיון האנושי הבסיסי. הצחוק והנשיקה הלא אימהית (שמזכירה לנו שקידמן וסקרסגארד גילמו בני זוג ב"שקרים לבנים קטנים") ממוטטים סופית את האורגניות של דמותה (מה גם שפניה המתוחות מייצרות דיסוננס בהקשר התקופתי).

אבל אף אחד לא בא לסרט הזה בגלל ניקול קידמן. זאת יצירה של רוברט אגרס, ששני סרטיו הראשונים – "המכשפה" ו"המגדלור" חדורי האימה – העניקו לו מוניטין של קולנוען בעל חזון אפל, ועוררו ציפיות גדולות בקרב מעריציו. בעידודו של סקרסגארד, אגרס פנה אל האגדה הנורדית על בן המלך אמלת', שדודו רצח את אביו ונישא לאמו. את המשך הסיפור כפי שסופר במאה ה-13 אתם מכירים מ"המלט" של שייקספיר. הגרסה של אגרס הולכת לכיוון אחר, פשוט וגס יותר מבחינה עלילתית ודרמתית, מה שנועד כנראה להפוך אותו לאותנטי יותר מבחינה היסטורית.

הנער אמלת' בורח על נפשו ונשבע לנקום את רצח אביו (אית'ן הוק), להציל את אמו ולהרוג את דודו. אנחנו שבים ופוגשים בו שנים רבות אחרי כן כשהוא כבר גבר בוגר שהצטרף לחבורת ויקינגים הפושטים על כפרים ברוסיה, בוזזים אותם והופכים את תושביהם לעבדים. זה אומר הרבה אלימות קשה (והרבה בוץ) מצולמת בתנועות מצלמה ארוכות ומרשימות למדי, אם כי לא ברור מה הטעם ברושם הזה. זה סרט על אלימות שמייצרת עוד אלימות, עד כדי מעגל נצחי של אלימות, והמבע הקולנועי הנרקיסיסטי אולי לא משפריץ אדרנלין כמו בסרטי גיבורי-העל של ימינו, אבל הוא גם אינו מאתר בסיפור תוכן אנושי (מעבר למסר שנקמה היא מנה שמוטב לא להגיש בכלל). ולכן לא ברור מדוע ראוי לספר אותו היום. התמונות מאוקראינה מזוויעות יותר ואנושיות יותר.

כשאמלת' (סקרסגארד בהופעה אטומת מבע) שומע שקבוצת עבדים נשלחת אל דודו (קלייס באנג מ"הריבוע") הגולה באיסלנד, הוא מצטרף אליהם במטרה להגשים את שבועתו. שלא כמו הנסיך השייקספירי, הוא מונע על ידי רצון אחד בלבד, ואין לו כל חיבוטי נפש, מה שהופך אותו לגיבור לא מעניין במיוחד. בסירה הוא פוגש את אולגה (אניה טיילור-ג'וי במבטא מעושה כלשהו) שהופכת לבת סודו ולאשת חיקו.

תאוות הנקם של אמלת' מתודלקת על ידי על ידי נבואה שהשמיעה באוזניו נביאה עיוורת בגילומה של ביורק, ומכשף מנחה אותו היכן ימצא חרב שתתאים למלאכה. נראה שההחלטה הכי בולטת של אגרס לגבי ההוויה של העולם המוצג בסרט היא שגיבוריו יאמינו בנבואות ובכשפים, בעוד הסרט עצמו מתבונן בהם כסוג של פולקלור ואינו תומך בהם באמצעות אפקטים מיוחדים. כך, למשל, נחש שמושלך לרגליו של אמלת' הופך לחבל, אלא שבין לבין יש חיתוך. רוב השוטים שמציצים אל תוך תודעתו של אמלת' ומאתרים בה דימויים פנטסטיים של אלים רכובים על סוסים או של עץ של בני אדם, כעורים למדי, פרט לאחד מוצלח (שנמצא גם בטריילר).

נראה שאגרס פענח את המונח Dark Ages באופן המילולי ביותר, ורוב הסרט צולם בגוונים אפורים, פרט לסצנות שבהן אש צובעת את התמונה בזהוב. התוצאה מונוטונית מבחינה ויזואלית, והרבה פחות מרשימה מהשחור-לבן המרהיב שבו צולם "המגדלור". לתחושת המונוטוניות תורמות גם הדקות הארוכות שמוקדשות לטקסים פגאניים, שאולי יש להם משמעות עבור הגיבורים, אבל לא לצופים.

בשנה שעברה יצא למסכים "האביר הירוק" של דיוויד לאורי, שגם הוא מבוסס על טקסט מימי הביניים על גברים עם חרבות שמתנהגים באופן לא הגיוני ועל מכשפות מסתוריות. אבל בעוד לאורי הצליח לטוות מהחומרים קנבס קולנועי חידתי ומעורר השתאות, הסרט הנוכחי כבד ונטול חזון. נדמה שאגרס השקיע מחשבה במה הוא לא רוצה שהסרט שלו יהיה, יותר מאשר במה כן, ולכן "מלך הצפון" נחווה כמעין אנטי סרט.

★★★ 3 כוכבים
The Northman בימוי: רוברט אגרס. עם אלכס סקרסגארד, אניה טיילור ג'וי, ניקול קידמן, קלייס באנג, אית'ן הוק, ווילם דפו, ביורק. ארה"ב 2022, 136 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• ניקול קידמן
• ויקינג
• קולנוע

תמיד חסרים לנו עוד סיפורי נשים על המסך. זה היה נכון ב-1950, וזה נכון גם כיום. אז ברור, התפקידים לנשים בהחלט התקדמו מאז ימי עקרת הבית היפה שנשואה לבעל גס רוח, ויוצרות תופסות יותר ויותר מקומות על המסך, אבל לא רק שהמגרש עדיין לא מאוזן, אנחנו נשמח להטיה נשית באופן כללי. כמה עוד סדרות על גבר מיוסר אנחנו עוד צריכות לסבול? לשמחתנו, עכשיו מגיעה סדרה אנתולוגית שמביאה למסך לא פחות משמונה סיפורי נשים שונות, על ידי נשים, ומבוסס על ספר של, בטח כבר ניחשתן, סופרת. שהיא אישה.

"Roar", האנתולוגיה החדשה של אפל TV, היא אסופת סיפורים על חוויותיהן של נשים שונות, והאופן בו הן מתנהלות אל מול הפרספקיבה החיצונית. למרות הנושא הכבד, הטיפול בו דוקא כליל – מעבר לכך שיוצרות הסדרה הן ליז פלייהייב וקרלי מנש שהביאו לנו בעבר את הפאן הענק של GLOW, הן מגדירות את הסיפורים בתור "מעשיות פמיניסטיות קומיות באופן אפל". כל הפרקים בסדרה מבוססים על קטעים מספרה של הסופרת האירית ססליה אהרן, שגם כתבה בעברה את הסיטקום החמוד "סמנתה מי?" ואת הספר עליו בוסס הסרט "נ.ב. אני אוהב אותך".

חלק ממה שיוצר את הקסם של הסדרה הוא האלמנטים הפנטסטיים שמהווים חלק מרכזי בהם, ומדמים את המחסומים בפניהם ניצבים נשים בסיטואציות שונות. כך, למשל, הפרק הראשון מציג את איסה ריי הנפלאה ("לא בטוחה") בתפקיד כותבת שחורה שמקבלת הצעה למכור את ספרה האישי מאוד לחבורת לבנים שיהפכו אותו למשחק מציאות מדומה, ומגלה שהיא הולכת ונעלמת לאיטה כדימוי לקולה המושתק. בפרק אחר ניקול קידמן (שגם הפיקה את הסדרה) מגלמת אישה עם הפרעת אכילה משונה ביותר, שמורכבת בעיקר מאכילת תמונות שמעוררות פלאשבק. הקאסט המלא כולל שחקניות נהדרות נוספות, דוגמת יוצאות GLOW אליסון ברי ובטי גילפין.

העונה הראשונה של Roar זמינה במלואה בשירות הסטרימינג אפל TV פלוס

• המסך
• מה רואים הלילה
• המלצות צפייה
• סטרימינג
• סדרות מומלצות
• ניקול קידמן
• GLOW

לוסיל בול היתה אישה מאוד מאוד מצחיקה. הסיטקום "I Love Lucy" שבו גילמה עקרת בית מטורללת הנשואה לזמר ממוצא קובני הייתה הסדרה הכי פופולארית בטלוויזיה האמריקאית בשנות החמישים. 60 מיליון אנשים התיישבו מדי שבוע לצפות בלוסי וריקי ריקרדו – מספר שאף סדרה לא התקרבה אליו מאז. ניקול קידמן אינה אישה מצחיקה ולכן הליהוק שלה לתפקיד לוסיל בול הוא פגם רציני בסרטו החדש של אהרון סורקין, שעוסק בהפקת הסדרה ההיא. סורקין אמנם רוצה להראות לנו שקומדיה זה עסק רציני ושבין הטייקים בול היתה אמנית רצינית שהתמודדה עם בעיות כבדות משקל, אבל אם הקטעים שבהם קידמן משחזרת כמה מהגאגים המפורסמים של בול לא עובדים, הסרט לא עובד.

כשג'ים קארי גילם את עצמו מגלם את אנדי קאופמן ב"אדם על הירח", הוא כיוונן מחדש את המערכונים שלו והפך אותם למצחיקים עוד יותר מאשר במקור. כשקידמן פונה להומור פיזי היא נראית כמו ליידי שמנסה לרדת לעם. לכן כשהקהל באולפן גועה בצחוק למול השיגועים של לוסי, הצופה בבית מתקשה להבין מה מצחיק ומתרשם שהטלוויזיה פעם היתה ממש מטומטמת. והיא אכן הייתה מטומטמת, אבל גם מאוד מצחיקה. אם אתם לא מכירים את "I Love Lucy", חפשו קטעים ביוטיוב – ההנאה מובטחת. חוץ מזה, קידמן מבוגרת בכ-14 שנים מכפי שהיתה לוסיל בול, שנכנסה להריון בתקופה המתוארת בסרט. פניה המתוחים נראים כמסכה, הפאה האדומה נראית כמו פאה, וזה שורט בעין.

גם חאווייר בארדם (שכמו קידמן מועמד לגלובוס הזהב) הוא ליהוק שגוי בתפקיד דזי ארנז, בעלה בחיים ובסדרה. גאל גרסייה ברנאל היה יכול להיות מתאים יותר מכל בחינה, אבל משליהקו את קידמן היה צורך ללהק לצידה כוכב היספני בגיל תואם (אם כי ארנז היה צעיר מבול בשש שנים). בין בארדם וקידמן אין כל כימיה נראית לעין, וגם זו בעיה, משום שהסרט מספר לנו שהיתה שם תשוקה בוערת ואהבה גדולה לפני שהעניינים הסתבכו.

"הזוג ריקרדו", שעלה בשירות הסטרימינג אמזון פריים, מתמקד בשבוע שנפתח עם דיווח של שדר הרדיו וולטר ווינצ'ל על כך שבול זומנה לוועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית ונחקרה על חברותה לכאורה במפלגה הקומוניסטית, והסתיים עם צילום פרק בסדרה מול קהל באולפן. החשש היה שהקהל יפנה גבו לכוכבת האדמונית, כי בשנות החמישים המוקדמות האשמה בקומוניזם היתה גזר דין מוות לקריירות. התסריט של סורקין דוחס לאותו שבוע שני אירועים נוספים שבמציאות אירעו מאוחר יותר – הריונה של בול שדרש התאמות בסדרה, ופרסום כתבה בעיתון הטוענת שארנז בוגד בה.

טיפות אינפורמציה נוספות נמסרות לנו כמו בסרט תיעודי על ידי אנשים שעבדו איתם – איך הם נפגשו על סט של סרט מוזיקלי כעשור לפני כן, על הקריירה ההוליוודית של בול שלא המריאה, איך שכנעה את סי.בי.אס ללהק לסדרה את בעלה בעל המבטא הקובני, ואיך ארנז שכנע את חברת הסיגריות שמימנה את ההפקה לשלב את ההיריון והלידה בעלילת הסדרה (הריון היה אז מסוג הדברים שאסור לדבר עליהם בטלוויזיה).

אפשר להבין מה משך את סורקין לחומר. מי שיצר סדרות על מאחורי הקלעים של הפקות טלוויזיה ("ספורט באוויר", "סטודיו 60", "חדר החדשות") וסרטים היסטוריים על רדיפות פוליטיות של אזרחים עקשנים ("משפט השבעה משיקגו"), מצא כאן שילוב של כל מה שמעניין אותו, כולל סיפור אהבה יפה. אבל למרות הניסיון להתמקד בשבוע מתוח אחד, הפעם התסריט שכתב עצלני ומפוזר. נראה שמטרתו העיקרית היא להראות שלוסיל ודזי היו אנשים נחושים ויצירתיים, שתרמו רבות לעיצוב הסדרה והטלוויזיה בכלל. הסצנות שעוסקות בעימותים שלהם עם הממסד הטלוויזיוני השמרני, הן המעניינות ביותר ואם קידמן בכל זאת תזכה במועמדות לאוסקר, זה יהיה על הסצנות האלה.

לצד שתי הטעויות הבולטות בתפקידים הראשיים, תפקידי המשנה דווקא מלוהקים היטב בשחקנים עתירי כישרון וניסיון בקומדיה. ג'יי.קיי. סימונס ונינה אריאנדה טובים כוויליאם פראולי וויוויאן ואנס שגילמו בסדרה את שכניהם של בני הזוג ריקרדו, ולא סבלו זה את זה. טוני הייל, שקנה את עולמו כעוזרה המסור של סגנית הנשיא ב"VEEP", מקבל הזדמנות להיות רציני בתפקיד מפיק הסדרה. ועליה שוקט היא התסריטאית שמשמיעה ניסוחים פרוטו-פמיניסטיים ומדבררת את תפיסת העולם של סורקין.

זה סרטו השלישי של סורקין כבמאי, והוא פותח אותו בהבלחת בימוי מוצלחת: דזי ולוסיל רבים ואז משלימים ומתעלסים, וכל הזמן הזה הם נמצאים מחוץ לפוקוס בשולי הפריים, כשהמצלמה ממוקדת ברדיו שבו מושמעת תוכניתו של וולטר ווינצ'ל. אבל ברגע שהשדרן משמיע את הספקולציה הקומוניסטית המצלמה חותכת לתדהמתה של לוסיל, והבימוי הופך לטלוויזיוני סטנדרטי.סצנת השיא היא כמובן נאום שבו תלוי הכל – הרי אנחנו בסרט של סורקין – והיא נחתמת בשיחת טלפון מפתיעה מאדם ידוע לשמצה שבשום פנים ואופן לא היינו מצפים ממנו לעשות את המעשה היפה שהוא עושה כאן. בדקתי ומצאתי שהנאום אכן קרה במציאות (אם כי נוסחו המקורי היה שונה) אבל שיחת הטלפון לא היתה ולא נבראה. זאת המצאה של סורקין שנועדה לעורר ריגוש זול, והיא מעידה יותר מכל על הלאקונה של הסרט הזה.

★★★ 3 כוכבים
Being the Ricardos בימוי: אהרון סורקין. עם ניקול קידמן, חאווייר בארדם, ג'יי. קיי. סימונס, נינה אריאנדה. ארה"ב 2021, 131 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• אמזון
• ניקול קידמן
• ארון סורקין