בתולדות הקולנוע אין הרבה מקרים של במאים שהסתפקו בסרט מעולה אחד ונעלמו. יעל שוב חוזרת אל הסיפור של "וונדה" והשחקנית ברברה לודן שביימה אותו, שהוא גם סיפור על מקומן של נשים בהוליווד של שנות השבעים, סרט שנתפס כיום כאבן דרך מהותית בקולנוע של נשים על נשים. זה מה שנקרא וואן היט וונדה
ברשימת 100 הסרטים הגדולים של כל הזמניםשהתפרסמה במגזין "סייט אנד סאונד"ב-2022 נכללו שתי יצירות קולנועיות שהתייחדו בכך שאלה היו הסרטים היחידים שביימו יוצריהם: במקום 25 השתלב "ליל הצייד" של השחקן המהולל צ'רלס לוהטון מ-1955. הסרט קיבל בזמנו ביקורות כה איומות שלוהטון לקח את זה קשה והחליט להפסיק לביים. במקום ה-48 דורג "וונדה", סרטה הראשון והאחרון של ברברה לודן מ-1970.
>> להיט אחד ודי: "המופע של בן סטילר" המציאה את הניינטיז
>> להיט אחד ודי: 30 זמרים וזמרות ישראלים שזכו ל-15 דקות של תהילה ודי
כמו לוהטון, לודן היתה שחקנית (בין השאר היא גילמה את אחותו של וורן ביטי ב"זוהר בדשא"), שישבה לכתוב תסריט בהשראת כתבה בעיתון על אישה שנשפטה על שוד בנק, וכשהשופט גזר לה עשרים שנות מאסר היא אמרה לו תודה. לודן שלחה את התסריט לכמה במאים אך התרשמה שהם לא הבינו אותו, והחליטה לביים את הסרט בעצמה, בתקציב מינימלי של כמאה אלף דולר. היא היתה נשואה אז לבמאי הנערץ והמושמץ איליה קזאן (הם נפגשו על הסט של "זוהר בדשא"), שעודד אותה, אבל גם התנשא עליה וגרם לה רגשות נחיתות כמו רוב הגברים שבהם פגשה. אלה באים לידי ביטוי בדמותה של גיבורת הסרט, בגילומה של לודן עצמה.
בתחילת הסרט החד פעמי הזה, בעלה של וונדה מתגרש ממנה בשל חוסר תפקודה כרעיה וכאם ילדיהם. עם רולים בשערה, וונדה משוטטת באזור מכרות הפחם בפנסילבניה, מפוטרת מעבודתה במתפרה (הבוס אומר לה שהיא איטית מדי), ננטשת על ידי גבר מקרי שקיבל ממנה מה שרצה ונותרת חסרת כל.
היא כל כך מעופפת, שכשהיא נכנסת לבאר כדי להשתמש בשירותים, היא לא מבחינה שמתרחש שם שוד. בלית ברירה השודד מצרף אותה אליו והיא נגררת אחריו למסע של שודים קטנים. כשמיסטר דניס, כמו שהיא קוראת לו, מחליט לשדוד בנק הוא מטיל עליה תפקיד וזאת הפעם האחת שהפסיביות שלה משחקת לטובתה. "וונדה" – מצלול הרומז להיותה משוטטת בחייה – הוא מין סרט מסע אקזיסטנציאליסטי שתואר כ"אנטי-בוני וקלייד". הוא הרבה יותר חתרני, מפתיע ומבדר מכפי שאפשר להתרשם מהתקציר שסיפקתי כאן.
הפרמיירה העולמית של "וונדה" נערכה בפסטיבל ונציה, שם הוא זכה בפרס המבקרים. אחרי כן הוקרן בפסטיבלים נוספים, אך לא זכה להפצה מסחרית מחוץ לניו יורק. למרות זאת, תהילתו והשפעתו גדלו עם השנים. היום הוא נתפס כאבן דרך מהותית בקולנוע של נשים על נשים, ומוקדשים לו אינספור מאמרים המנתחים את דמותה של וונדה כסוג של מורדת פלגמטית מעצם חוסר התאמתה לנורמות.
https://www.youtube.com/watch?v=yeleIpbtlLI
לודן אמרה שמבחינות רבות "וונדה" מבוסס על דמותה שלה, כ"אישה פסיבית שעברה מאדם לאדם ללא כיוון". זה תיאור עצמי מעניין מצד אישה שזכתה בפרס טוני על הופעתה בתיאטרון, ויצרה סרט מהותי בתקופה שבה נשים לא ביימו סרטים (באירופה היו לינה ורטמילר, ורה חיטילובה ואנייס ורדה, אך בארה"ב לודן היתה די בודדה). אבל זה אולי מספק תשובה לשאלה מדוע לא ביימה סרט נוסף לפני שנכנעה לסרטן ב-1980. היא היתה בת 48 במותה.
