בתקופה לא קלה לישראל וגם לטלוויזיה שיוצרים בה – קיבלנו השבוע בשורות נהדרות: הסדרה "הבת", סדרת מתח חדשה מבית קשת, נמכרה לפלטפורמתאפל TV האיכותיתעוד בטרם שודרה בישראל וכבר עלו טיזרים ברחבי העולם ואף נקבע מועד לשידור פרק הבכורה ב-8.5. אפשר היה לשמוע את אנחת הרווחה של מה שנותר מתעשיית הטלוויזיה המקומית. בעולם המשונה של פוסט 7.10, בכלל לא מובן מאליו שסדרה ישראלית תצליח לפלס דרכה לחו"ל דרך שכבות החרם התרבותי הגלויות והסמויות, והפסימיים יותר שבינינו חשבו שאולי זה נגמר. "הבת" היא כרגע ההוכחה שלא הכל אבוד.

>> העולם הזה חם: 23 סדרות לוהטות שבטח תרצו לראות בחודש מרץ
>> אדוני המוסר: "ארץ נהדרת" עשתה לעצמה פיגוע אינטגריטי

"הבת" ממשיכה שרשרת בת כמעט 20 שנה של סדרות ישראליות שעשו את הלא ייאמן והצליחו להימכר בחו"ל בבחינת קרטיבים לאינואיטים. רובן לא עשו אקזיט דרמטי במונחים כספיים – למעשה, בדרך כלל מדובר בכסף קטן למדי בשלב ראשון – אבל כבוד וגאווה הם בהחלט הביאו, וגם פרסים בינלאומיים נאים. התקווה שמכירות סדרות ופורמטים לחו"ל תאפשר לתעשיית הטלוויזיה בישראל להתפתח למימדים בינלאומיים קצת נגוזה בשנים האחרונות, אבל עבור היוצרים זאת לגמרי הדרך לצאת אל העולם, תשאלו את חגי לוי ורון לשם.

כך או כך הגיע הזמן לדרג את הסדרות הישראליות שהכי הצליחו מעבר לים. חשוב לציין: הדירוג אינו מתייחס לסדרות על פי איכותן (זה הרי דבר סובייקטיבי), אלא על פי מידת ההצלחה שלהן – כמה הסדרה היתה פופולרית והצליחה להגיע להישגים בחו"ל, בין אם שודרה כפי שהופקה במקור ובין אם זכתה לרימייק ואדפטציה תרבותית.

17. "רמזור" (2008)

אחת הסדרות האהובות והפופולריות בטלוויזיה המקומית, שבמידה רבה הזניק את הקריירה של אדיר מילר – מקומיקאי וסטנדאפיסט אהוב לקונצנזוס. מעבר להצלחה שלה בישראל (לא פחות מארבע עונות ורייטינג חלומי באזור ה-30 אחוז, כמעט בלתי נתפס במונחים של היום) – היא גם עשתה סיבוב מעבר לים. בשנת 2010 נמכרו זכויות הסדרה לרשת "פוקס" האמריקאית, שהפיקה מתוכה את "Traffic Light", סיטקום אמריקאי עם עלילה זהה לזה של המקור הישראלי באווירה קצת אחרת. האדפטציה האמריקאית פחות עבדה (הסדרה בוטלה אחרי עונה אחת בלבד), אבל באותו נובמבר זכתה הסדרה הישראלית בפרס האמי הבינלאומי לקומדיה הטובה ביותר. אגב, "רמזור" הופקה גם ברוסיה – ושודרה שם במשך לא פחות מ-11 עונות. שאפו, גיסנו.

16. "להיות איתה" (2013)

גם הקומדיה הרומנטית שכתב אסי עזר, וכיכבו בה רותם סלע ואביב אלוש הייתה להיט לא קטן בקשת באמצע העשור הקודם (שלוש עונות). זה היה רק הקדימון להצלחה האמיתית שלה – ב-2016 היא נמכרה לערוץ 4 הבריטי תחת השם "The Baker And The Beauty" ("האופה והיפה"), היא נמכרה גם לאמאזון בשפת המקור – ואפילו הגיעה לרימייק ברשת ABC האמריקנית, כולל שם גדול בתפקיד הבמאי – דייויד פרנקל, האיש שהביא לכם את "השטן לובשת פראדה". זה מאוד הצליח, אבל הסדרה הופקה מחדש גם ביוון, הולנד, רוסיה, הודו וברזיל, מה שמוכיח שאין דבר שחוצה תרבויות יותר מהסיפור הישן והקיטשי על אהבה לא צפויה בין גבר לאישה. בסך הכל הישג נאה ביותר.

15. "פלפלים צהובים" (2010)

מי שחווה אותה בזמן אמת, זוכר כמה היא היתה אירוע – לא רק סדרה מרגשת או עוצמתית, אלא אפילו חשובה. כזו שנתנה אור לתופעה המורכבת של הורים שמגדלים ילד אוטיסט בבית. "פלפלים", ששודרה במשך שתי עונות בערוץ 2, היתה סדרה חדשנית, שונה מאוד מכל מה שהכרנו, פורצת גבולות. קרן מרגלית היתה היוצרת, יוסי מרשק ועלמה זק כיכבו בתפקידים הראשיים. ובמסגרת יום המודעות הבינלאומי לאוטיזם ב-2011, שני פרקים של הסדרה אפילו שודרו באו"ם. שנה לאחר מכן, הזכויות של הסדרה נמכרו לאולפני "ליונסגייט", והתגלגלו אפילו לידיים של ה-BBC, שהפיק גרסה משלו בשם "The A Word". רגע גדול בטלוויזיה שלנו, שהצליח גם לגעת בלב של רבים אחרים בעולם.

14. "בשבילה גיבורים עפים" (2018)

דוגמא מובהקת לכך שכשיצירה היא אותנטית וטובה – גם אם היא ישראלית, היא תעבור הלאה נהדר. הסדרה שיצר עומרי גבעון ושודרה ב-2018, על בסיס הספר שכתב אמיר גוטפרוינד, היתה הצלחה גדולה בישראל ואפילו היתה הדרמה הכי נצפית מאז פיצול ערוץ 2 בשלב מסוים. היא אמנם שרדה עונה אחת בלבד (היו תכניות לעונה שנייה שירדו מהפרק) אבל היכתה גלים, נמכרה לנטפליקס בגרסת המקור (היום כבר לא זמינה), זכתה בפרס הסדרה הטובה ביותר בפסטיבל הסדרות בקאן ובשלב מסוים, גם נמכרה לאפל טי.וי שיצרו על בסיסה סדרה לא מבריקה בשם "Echo 3" (ששודרה שם ב-2022). סיפור ישראלי צה"לי שהפך לאהוב גם בעולם – די מטורף אבל זה משהו שנפגוש גם בהמשך הדירוג שלנו.

13. "תא גורדין" (2012)

בניגוד לסדרות אחרות ברשימה שנשארו בתודעה, זו סדרה שקצת נשכחה. דרמת ריגול נהדרת תוצרת טדי הפקות (רון לשם היה אחד היוצרים) שעוסקת בדילמת מהגרים קלאסית – ובשאלה של נאמנות. שתי עונות היו לסדרה ששודרה ב-yes (ולאחר מכן בקשת) בין 2012 ל-2015, אבל עוד לפני שידורה היא כבר נמכרה לרשת NBC הענקית, שיצרה על בסיסה סדרה בשם "Allegiance". הסדרה בוטלה לא בגלל האיכות שלה – אלא בגלל חוסר מזל משווע. פחות או יותר במקביל לעלייתה לאוויר בארה"ב, עלתה שם גם "האמריקאים" שהפכה ברבות הימים לאחת הסדרות הגדולות בכל הזמנים עם סיפור דומה, והרימייק של "תא גורדין" נראה כמו העתק קצת חיוור שלה למרות שהמקור הישראלי היה שם קודם. לא פייר.

12. "בני ערובה" (2013)

סדרה קצת פחות זכורה, אבל בהחלט פרצה דרך. היא נוצרה על ידי רותם שמיר ועומרי גבעון, שודרה בערוץ 10 באמצע העשור הקודם ולא עשתה יותר מדי רעש, בהתאם לערוץ שיכולת הרעש שלו הייתה מוגבלת. אבל היא הייתה חדשנית מכיוון אחר – היא הייתה הסדרה הישראלית הראשונה שנמכרה לחו"ל עוד בשלב הפיתוח. CBS קנתה את הסדרה ועשתה על בסיסה את "Hostages", כולל דילן מקדרמוט שמוכר מסדרות כמו "הפרקליטים" ו"חוק וסדר" שכיכב בתפקיד ראשי. הסדרה האמריקאית בוטלה אחרי עונה אחת (גורל מוכר לסדרות מתוצרת ישראלית, לצערנו), אבל "בני ערובה" נרכשה גם על ידי ה-BBC שרכש אותה לשידור בגרסתה הישראלית המקורית (אמנם בערוץ BBC4, אבל בכל זאת). רספקט.

11. "כבודו" (2017)

סיפור של הצלחה מפתיעה. דרמת המתח המשפטית שודרה ב-yes בין 2017 ל-2019, בכיכובו של יורם חטב (יוצריה הם שלמה משיח ורוני ניניו) ועסקה בדילמה של שופט שבנו נקלע לפרשה פלילית קשה. הדרמה חצתה מהר את גבולות המדינה: לאורך השנים, הסדרה שודרה בגרסאות רימייק מקומיות בתשע מדינות שונות – ביניהן סין, טורקיה, ספרד, צרפת והשיא היה כשהיא הגיעה לארה"ב. רשת שואוטיים קנתה את הזכויות והעניקה את התפקיד הראשי לשחקן המוערך בריאן קרנסטון (טים ווטלי מ"סיינפלד", וולטר מ"שובר שורות", תקצר היריעה). "Your Honor" שודרה במשך שתי עונות (כמו שתי העונות שהיו לה בישראל) וחיה עד היום כלהיט לא קטן בנטפליקס.

10. "שעת נעילה" (2020)

עוד סדרה שהיתה אירוע של ממש. אחד האפוסים הגדולים של תאגיד השידור הישראלי ששודר בסוף 2020 ומשך אליו צפייה, התעניינות וגם עיסוק רב. הסדרה, שנוצרה על ידי מספר רב של יוצרים וכותבים, ליוותה את אירועי מלחמת יום הכיפורים – והגיעה עד לפסגת הפסגות של הטלוויזיה האיכותית האמריקנית. HBO רכשה את הזכויות של הסדרה ושידרה אותה בגרסת המקור בפלטפורמת הסטרימינג HBO Max, תחת השם "Valley Of Tears". סדרה חשובה, שהיתה משמעותית בזמן אמת, וגם הביאה את הסיפור הישראלי למרחקים.

9. "הנערים" (2019)

ואם כבר טראומות – הגיע הזמן להתקדם קצת למשהו יותר עדכני. "הנערים" היא אחת הסדרות הכואבות ביותר שעשו כאן – היא תיעדה את הקיץ הגיהנומי של 2014, בין שני אירועים מטלטלים שעמדו בליבו: חטיפת שלושת הנערים, והרצח של מוחמד אבו ח'דיר. כאן מגיעה דוגמא נדירה של סדרה שיוצריה הם ישראלים, אבל הגוף שעמד מאחוריה היה HBO, שהחליטה להפיק סדרה על הטראומה המדממת ההיא. "הנערים" הופקה בישראל ע"י קשת, ויוצריה הם שלושה – חגי לוי, יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל. בארץ היא חוללה סערה של ממש (אפילו הובילה לקריאה של ראש הממשלה נתניהו להחרים את קשת), אבל בעולם היא בעיקר זכתה לשבחים והיתה מועמדת לפרסים בינלאומיים. היא הייתה גם הסדרה השנייה של HBO בכל הזמנים שאינה דוברת אנגלית.

8. "שטיסל" (2013)

סדרת מופת ישראלית שהפכה ללהיט עולמי. הסדרה שנוצרה על ידי יהונתן אינדורסקי ואורי אלון הציגה את העולם החרדי דרך דמויות אהובות כמו שולם (דבל'ה גליקמן) וקיווע (מיכאל אלוני), וכיכבה ב-yes במשך שלוש עונות כאחד הלהיטים היותר גדולים ואיכותיים שלה. המצעד הזה מלא בסיפורים ישראליים מאוד שהפכו גלובליים משום מה, ו"שטיסל" מעל כולם. רכשתה לשידור בנטפליקס הפכה אותה ללהיט לא צפוי מסביב לעולם, עד כדי כך שהיא הזניקה את הקריירה של שירה האס (שגילמה בה תפקיד משני), שיום אחד תהפוך לגיבורת על הוליוודית. הצלחה מוצדקת ביותר.

7. "ילד רע" (2024)

הסדרה הכי עדכנית ברשימה – ואחת המוצלחות שבהן. "ילד רע" היא הסדרה החצי אוטוביוגרפית שיצר הקומיקאי (המצוין) דניאל חן ושודרה בשנה שעברה בהוט. רבות דובר על המאפיינים של סדרות הוט – יותר מלוכלך, פחות אלגנטי ומאוד ישראלי. במקרה הזה, הישראליות קנתה לעצמה קהל אדיר גם בעולם: "ילד רע" משודרת בנטפליקס וזכתה בשיא הצפיות של סדרה ישראלית בפלטפורמת הסטרימינג – אפילו הגיעה להיות אחת מעשר הסדרות הנצפות ביותר שאינן דוברות אנגלית. בקרוב אמורה לעלות עונה שנייה – ונותר רק לקוות שההצלחה רק בתחילתה.

6. "טהרן" (2020)

סדרה מתוצרת ישראלית שהריחה כמו חו"ל מהרגע הראשון – וגם מצליחה שם. סדרת הריגול ששודרה בכאן 11 (והופקה, בין היתר, ע"י דנה עדן ז"ל), הביאה את ניב סולטן בתפקיד הראשי המהמם, ולמרות שהיא מגיעה מהמזרח התיכון תפסה מקום טוב גם בארה"ב. אחרי עונה אחת בלבד, אפל TV רכשה אותה ובשנת 2021 היא אפילו זכתה בפרס האמי הבינלאומי לדרמה הטובה ביותר. וזה עוד בלי לדבר על העובדה שבסדרה מככבים שני שחקנים מליגה אחרת לגמרי – גלן קלוז ויו לורי (לשעבר "האוס"). עוד הוכחה שמהחומרים שיש לנו כאן אפשר לעשות זהב בעולם.

5.לאבד את אליס(2020)

דרמת המתח המעולה של סיגל אבין, בכיכובה של איילת זורר באחת מהופעותיה הטובות ביותר בקריירה, עלתה ב-HOT בשיאה של הקורונה ולא קיבלה בישראל את תשומת הלב שהגיעה לה, אבל בחו"ל? כמעט מיד עם עלייתה בארץ היא נרכשה לשידור מסביב לעולם באפל TV, שירות הסטרימינג האליטיסטי שנודע בהקפדתו על איכות הסדרות שהוא מפיק ורוכש, במה שנחשב על פי שמועות והערכות לאחת מעסקאות הרכש הגדולות בתולדות הטלוויזיה המקומית. היא גם זכתה לביקורות נלהבות במקומות הנחשבים ("אינדיווייר" קרא לה "הדרמה הכי טובה של אפל TV") ונבחרה כאחת הסדרות החדשות הטובות של 2021 ב"TV גייד" המיתולוגי. מפתיע רק שלא עשו לה עדיין רימייק אמריקאי. אולי גם זה עוד יקרה.

4. "פאודה" (2015)

ואם כבר מזרח תיכון לפרצוף – אין "לפרצוף" יותר מהסדרה המבולגנת והכל כך ישראלית, הזאת. ארבע עונות (וחמישית בדרך) היו לסדרת המתח על יחידת המסתערבים, שהציגה את המורכבות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני בגרסת ההארדקור. מעבר לעובדה שהיא הפכה את ליאור רז לכוכב בינלאומי, "פאודה" גם קנתה לעצמה מקום מרכזי בנטפליקס שרכשה אותה, שם היא משודרת והגיעה עד למקום השביעי במדד הצפייה העולמי, כמו גם למקום בעשירייה המובילה ב-21 מדינות שונות בעולם. ההצלחה המתמשכת בנטפליקס היא גם מקרה נדיר שבו היוצרים וחברת ההפקה הרוויחו לא רע בכלל מהעסק.

3. "אופוריה" (2012)

אף אחד לא ראה את זה בא: "אופוריה" היא פרי יצירתו של רון לשם, שיצר סדרה אדג'ית למדי על נוער מבולבל וחסר משמעות. עונה אחת, עשרה פרקים – לא משהו שאמור להיות ביג דיל. אבל אז, נכנסה לתמונה HBO שרכשה את הזכויות, ויצרה סדרה שלא ממש חופפת לסדרה המקורית אבל בהחלט מבוססת עליה ועל תוגת הזילניאלים שבה. "אופוריה" האמריקאית הפכה לאחת הסדרות הכי מדוברות בעולם, בכיכובן של שחקניות לוהטהת כמו זנדאיה וסידני סוויני. לפי הטריילר של העונה השלישית – אוי ואבוי לנו.

2. "חטופים" (2010)

עוד סדרה שהיתה אירוע (ופצצת רייטינג) וכואב כמה היא חזתה את העתיד. במרץ 2010 קשת עלתה לאוויר עם סדרה (היוצר שלה היה גידי רף) שמספרת את סיפורם של שבויים שחזרו לישראל. אז זה הגיע תוך כדי תקופת השבי של גלעד שליט – היום זה מרגיש הרבה יותר מדמם. "חטופים" שודרה במשך שתי עונות מצליחטת (שיחקו שם יורם טולדנו, אסי כהן, ישי גולן ויעל אבקסיס – בין היתר), אבל זה עוד כלום לעומת הבום שהתרחש כשפוקס המאה ה-20 קנתה את הזכויות לסדרה – והפיקה ממנה את "Homeland".

הסדרה האמריקאית, ששודרה ב"שואוטיים", החזיקה מעמד לא פחות משמונה עונות – עד שירדה מהאוויר באפריל 2020. היא זכתה לשבחים ואף לפרסים – היא זכתה פעמיים בפרס הדרמה הטובה ביותר בגלובוס הזהב, וגם בפרס האמי. קלייר דיינס ודמיאן לואיס, שני כוכבי האדפטציה האמריקאית, לקחו גם הם אמי על השחקן והשחקנית הטובה ביותר. הצלחה בלתי נתפסת – שכאמור, מגיעה מתוך הסיפור הכי ישראלי ומצולק שיש. אגב, סדרת המקור בעברית נבחרה בדצמבר 2019 ע"י הניו יורק טיימס לאחת מעשר הסדרות הבינלאומיות הכי טובות של העשור, כך שלמרות האדפטציה הפופולרית גם למקור מגיע המון כבוד.

1. "בטיפול" (2005)

קצת קשה להאמין, אבל ליצירת המופת הישראלית הזאת היו בסך הכל שתי עונות. "בטיפול" – ששודרה במקור בהוט ולאחר מכן ב"קשת" – הייתה סדרה פורצת דרך גם בגלל הפורמט השונה שלה. היא לקחה מפגשים פסיכולוגיים בין המטפל, ראובן דגן (אסי דיין ז"ל), לבין הלקוחות שלו – ועשתה ממנו דרמה יומית שהיא אחת הדרמות הכי טובות שהיו כאן אי פעם. חגי לוי, אורי סיון וניר ברגמן היו היוצרים – והסדרה הפכה לפופולרית מאוד, בעיקר בתקופת מלחמת לבנון השנייה (כשהיא היתה בערך הדבר היחיד שאפשר היה לשדר אז, חוץ מחדשות). זו הייתה גם הסדרה שהחזירה בענק את אסי דיין לתודעה הישראלית, והביאה לו גם שני פרסי אקדמיה.

אבל כאן רק מתחיל הסיפור שלה. כי "בטיפול" ירדה מהאוויר בישראל ב-2008, אבל ההמשך שלה קרה בארה"ב – אחרי שרשת HBO קנתה את הזכויות (בין היתר, בתיווכה של נועה תשבי) והולידה ממנה את "In Treatment". באופן נדיר לסדרות אקזיט, הפעם הבימוי נשאר בידיים ישראליות – חגי לוי הפיק וביים גם את הסדרה האמריקאית, ואפילו מוזיקת הפתיחה שכתב אבי בללי הגיעה גם לסדרה בחו"ל.ארבע עונות ו-130 פרקים היו ל"In Treatment" (לשם השוואה, ל"בטיפול" המקורית היו רק 80). היא זכתה בשני פרסי אמי ועוד פעם אחת בגלובוס הזהב. היא הצלחה ישראלית מסחררת, גם ואולי בעיקר ברמה האמנותית, והצלחה בינלאומית גדולה עוד יותר. יותר מ-20 שנים עברו ועדיין לא התקרבנו שוב לגובה הרף שהיא הציבה.

• המסך
• סדרות ישראליות
• ישראלים בחו"ל
• פאודה
• אופוריה
• חגי לוי
• רון לשם

בזהירות המתבקשת (שנובעת מהאיזור שאנחנו חיים בו), אפשר להתחיל ולתת סימנים ב"טלוויזיית פוסט המלחמה". קצת כמו הצופים שלו, גם המסך הישראלי עבר רשמית ליום שאחרי. לצד הסרטים הדוקומנטריים והסדרות שעוסקות ב-7.10 ובמה שקרה אחריו ישירות, אפשר להתחיל ולראות איך היום האסוני – והשנתיים שבאו בעקבותיו – השפיעו על הטלוויזיה בארץ.

>> מה ראינו בלילה: 6 סדרות ממגנטות שהחזיקו אותנו ערות השבוע
>> "כל האמהות משקרות": הרפתקה של אמא בתחתית שרשרת המזון

ואם יש כותרת על רוב התוצרים שיוצאים בימים האלה, על משקל השיר של אריק איינשטיין: הטלוויזיה משדרת את אותם הדברים, אבל לאט. קצת יותר מהורהר, קצת פחות נחרץ או נוצץ – והרבה יותר ריאליסטי. לא סתם "מקום שמח" של התאגיד כל כך הצליחה – הדמויות שגילמו נועה קולר ותיקי דיין שיקפו לאנשים את עצמם היום. לא סתם הדוקו החדש על אביתר בנאי קנה כל כך הרבה לבבות – זה נגע בתודעה הישראלית של 2026. אנחנו כבר לא כל כך בטוחים, יודעים שאנחנו לא יודעים, ובעיקר עוסקים בנושא אחד שצף מעל הכל: שבירות החיים. זה הסאבטקסט שהותיר אחריו האסון הגדול שחווינו. הידיעה שהכל יכול להיגמר. בבת אחת. בלי שנרגיש.

ועכשיו, גם קשת המסחרית והנוצצת מביאה למסך סדרה שכזו. קוראים לה "ריסט", והיא התוצר החדש מבית היוצר של הג'וקר האהוב בישראל, אדיר מילר. האיש שעמד (יחד עם רן שריג) מאחורי הלהיט הגדול "רמזור" ומאחורי "צומת מילר" המודעת לעצמה והמשעשעת, מגיע הפעם עם מטען כבד יותר. "ריסט" אמנם מתרחשת לכאורה באותו יקום סינמטי, עם יסוריו של הגבר הנשוי, בדיחות ואבחנות קומיות, ואפילו ליאור כלפון (איצקו מ"רמזור") שחוזר עם דמות מאוד דומה לאבטיפוס של הדמות הלוזרית ההיא. ועדיין, יש כאן משהו אחר.

כי "ריסט", בניגוד ל"רמזור" ו"צומת" שברחו לעולם הדאחקיונרי ולפאנצ'ליינס, מישירה מבט לדבר עצמו, מה שכולנו למדנו על בשרנו בשנתיים וקצת האחרונות: החיים רחוקים מלהיות מובנים מאליהם ומה שבא בקלות, באותה הקלות יכול להיעלם. זו המדרגה הבוגרת שנראית בבירור בסדרה החדשה של מילר.בלב הסדרה עומד אדם מבוגר – גידי, נגד בשירות קבע בצה"ל, שיום אחד בשורה קשה מטלטלת את חייו, כזו שגורמת לו להבין שלא נשאר לו זמן רב לחיות – והגיע הזמן לחיות איתם כמו שצריך. בבת אחת, הוא גודע את כל הקשרים לעולם הישן, כדי להתחיל את שארית חייו מחדש, עד שמגיעה עוד בשורה מטלטלת, שאומרת לו שהכל היה סתם. וכאן ניצבת הדילמה: האם לברוח מהכל ולהתחיל מחדש כאדם בריא, או לנסות ולתקן את השברים שגרם?

גם על גידי, כמו על אדיר, אפשר לראות את השנים. זו כבר לא דמות הלוזר החביב של "רמזור" שמפחד להתבגר, אלא מישהו שמבין שהזקנה כבר דופקת לו בדלת. בניגוד לאמיר של "רמזור" או אדיר של "צומת מילר", הוא לא מתלבט בין העולם הצעיר לעולם המבוגר. הוא כבר עם שתי הרגליים בעולם המבוגרים, עם קריצה לעולם הקשישים ממש, והמחשבות בהתאם: מה עושים כשהסוף מתקרב? ועד כמה אפשר בכלל להתחיל מחדש, מאפס?

במובן הזה, "ריסט" קרובה הרבה יותר למצולקות ולציניות של "מקום שמח" מאשר ליצירות הקודמות של מילר. היא הרבה פחות נוצצת, סקסית או גברית והרבה יותר מהורהרת, כמעט פילוסופית. באופן אבסורדי זה לא פוגם באיכות של הבדיחות. זה משפר אותן. כי דווקא מתוך הכאב המסוים, "ריסט" מצליחה להתחבר יותר לרגש וגם הצחוק נשמע חזק יותר. היא כורתת ברית של אמת עם הצופים שלה בחלקים החשוכים והכנים, וזה מאפשר להם הרבה יותר להזדהות גם עם החלקים המוארים והמחויכים יותר.

גם ברמת הליהוק יש כאן כמה הברקות ובחירות מעניינות. דמות האישה, למשל, עוברת תהליך בשלושת חלקי הטרילוגיה – מליאת הרלב הקומית והססגונית, דרך אדוה בולה ודקלה הדר הקצת יותר מיושבות, כשהפעם נבחרה מירי מסיקה הקצת יותר נוירוטית, קצת יותר מפוכחת, מין תמונת ראי לתהליך שעבר על הגיבור. חוץ מזה, כיף לראות שוב את אלונה סער, הפעם כשהיא יוצאת מחליפת הברזל של "המפקדת" למשהו קצת יותר משוחרר שמוציא ממנה את הכיפיות שאנחנו רואים במקומות אחרים (למשל, ב"מה שתגידו").

באופן כללי, המוד הוא בגרות. "ריסט" היא סדרה מבוגרת משמעותית יותר מהיצירות שקדמו לה – היא כבר לא 24 דקות ולא מחפשת להצחיק כל שנייה ולא חיה מריגוש לריגוש. היא קצת יותר ארוכה (הפרק הראשון היה 48 דקות נטו, שעה ברוטו כולל הפסקות פרסומות) ומכילה בתוכה רגעים כואבים ממש, בידיעה שהקהל כבר מוכן לזה ביצירה של אדיר מילר. כי גם הצופים שלו שהיו בני 20 ב"רמזור" ונקרעו מהשיגועים של חפר, כבר מוכן למשהו הרבה יותר עמוק. מה שפעם היה קומדיה נטו, הפך לדרמה קומית. הגיע הזמן לדבר על הפיל שבחדר: החיים.

במילים אחרות, אם שיר הפתיחה של "רמזור" צעק ש"אני לא רוצה להתבגר", "ריסט" אומרת לנו שאם נרצה או לא נרצה הבגרות והזקנה הן עובדה. אנחנו לא מי שהיינו לפני המלחמה, הזמן רשמית השיג אותנו אחרי שכל כך ניסינו לברוח ממנו. ועכשיו הגיע הזמן להגיד את האמת על השבריריות, על הבולשיט, על השקרים של העולם הצעיר. הפאנץ' נשאר אותו פאנץ', אבל הסט אפ בהחלט השתפר. ולכן "ריסט" שווה את הצ'אנס גם של מי שלא התחבר בעבר להומור המילרי. כי היא אמיתית הרבה יותר, וכתוצאה מכך – גם מצחיקה וכובשת יותר את הלב.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• סדרות ישראליות
• קשת
• סדרות מומלצות
• סיטקום

בישראל, כידוע, אין מדע בדיוני. גם (טוב, נו, בעיקר) כי אין תקציב, אבל גם כי מי שרוצה לברוח מהמציאות יכול למצוא יופי של אלטרנטיבות בקולנוע ובטלוויזיה האמריקאים. היצירה הישראלית, לפחות בשנים האחרונות (וביתר שאת אחרי 7.10) מבקשת להביא את ההפך הגמור: ריאליזם. היפר ריאליזם. יצירות שהן לא רק אמיתיות על אנשים אמיתיים, אלא מצולקות. כאלה שבהן לא מסתירים את התפרים, לא מתקנים עם פוטושופ, לא מבקשים מהצ'אט לכתוב וגם לא מחפשים מטאפורות דרך עולמות פנטסטיים. דברים שרק המציאות האפורה והמשעממת, של ישראל הבינונית והסבירה, יכולה לייצר.

>> ואינם נראים: בטלוויזיה של היהודים אין ערבים. קווים לדמותם
>> מציבים לכם מראה: 10 סדרות על הנושא שתעשיית הבידור הכי אוהבת

הגל ההיפר-ריאליסטי שולט ביצירה הישראלית כבר כמה שנים, מ"מטכליסטים" ו"ילדחרא" של yes, דרך "ילד רע" של HOT ושורה של סדרות אחרות שמציפות לאחרונה את המסך. אחת מהסדרות המובילות בז'אנר הזה היתה "המפקדת" – הדרמה בכיכובה של אלונה סער על המציאות של מפקדות בטירונות, היתה להיט תאגידי לא קטן. עכשיו, הבמאית שמאחוריה, עטרה פריש, מביאה לנו יצירה דומה שנאמנה לחוקי הז'אנר: כמה שיותר אמיתי, כמה שיותר מצולק, כמה שפחות פנטסטי.

קוראים לה "כל האימהות משקרות", דרמת ספורט קומית שעלתה אמש (שני) בכאן 11, כשבמוקד הסדרה עומדת אלי (מאיה מרון), אם חד הורית שחיה בדירה ביפו עם הילד שלה וחיה חיים די ריקים, אבל אז החיים גוררים אותה לתוך עולם אלטרנטיבי – קבוצת כדורשת של אימהות, שמנסות דרך הספורט "להתעורר על החיים שלהן" – לנצח בספורט כדי לנצח את המכשולים שלהן במציאות.

ובקבוצה, כמו בכל סדרת ספורט טובה ("טד לאסו" היא כנראה הדוגמא המושלמת), יש כל מיני טיפוסים. דינה היא המתוקה והאופטימית, יאנה היא הלסבית האכזרית, ששון היא הנסיכה המפונקת. כל אחת יושבת על סטריאוטיפ אחר, אבל כולן מחפשות בספורט – ובכדורשת – את המפלט מהחיים הלחוצים שהן מנהלות כאימהות. כולן רוצות לברוח, ולקוות שניצחון על המגרש יוכל להוציא אותן מעבדות לחירות. לפתוח להן שער לגאולה.

בדרך, זו גם קריצה לתוך עולם ספורטיבי די אלטרנטיבי, אפילו בתוך ספורט הנשים. מדובר במיזם "מאמא.נט" שקיים כבר יותר מ-20 שנה ומפעיל לא פחות מ-108 ליגות ברחבי הארץ, אבל כולו רחוק מאוד מאור הזרקורים. זו לא ליגה שמצטלמת, הן לא משודרות בטלוויזיה, הן לא הקצפת. הן "ספורט להמונים" אמיתי, משהו שבא מהרחוב ונועד לתת לנשים הזדמנות לפרוק ולנצח בזכות עצמן.

גם הבחירה בסוג הספורט, כנראה, לא מקרית. הקבוצה מיפו הייתה יכולה לשחק כדורגל או כדורסל – ענפים מיינסטריימיים וקלים לעיכול לקהל הרחב – אבל דווקא הכדורשת נבחר, גם כי הוא פחות מוכר וצפוי, אבל אולי גם כי הוא יותר ספורט של אנדרדוגים (או אנדרדוגיות, במקרה הזה) שבו לא צריך להיות גבוה, או מוכשר במיוחד, צריך פשוט להכות כמה שיותר חזק. לצרוח ולהעיף כדורים באוויר. והקבוצה מיפו היא הכי גרועה בליגה, אנדרדוג של האנדרדוג, התחתית שממנה האימהות מגיעות לאימונים ולמשחקים. מכאן, אפשר ממש רק לעלות.

את טביעת האצבע של פריש כבמאית בהחלט אפשר לזהות. יש לא מעט קווי דמיון – גם ברמה הפרסונלית – ביחס ל"מפקדת". זה לא רק הפסקול שמזכיר (יוצרות הפסקול: גלי גבעון וגל עובד); זה גם הקצב, הסצנות המעניינות והמפתיעות ובעיקר, כמו "המפקדת", גם הסדרה הזו לא באה לעשות נעים לקהל שלה. היא מתארת נשיות אחרת, הרבה יותר מבוגרת וכואבת ומנוסה מהבנות של "המפקדת", ועדיין יש שם סוג של אחווה בין הדורות. המסר המובלע הוא שלא משנה אם את מ"כית בת 20 או עורכת דין בת 45, בשני המקרים את בתחתית שרשרת המזון ותצטרכי להילחם על כל מה שיש לך.

ברמת הליהוק – מאיה מרון היא הכוכבת הגדולה של הסדרה ובצדק. אני אישית מאוד אוהב את מרון (עוד מימיה ב"כנפיים שבורות" ו"בטיפול", אבל גם כאורנה מסדרת הקאלט "הבורר"), וזה סוג של תפקיד קאמבק עבורה אחרי שנים שבהן לא היתה בפרונט של יצירה כלשהי. גם אגם רודברג, שפרצה לעולם המשחק עם התפקיד הנהדר ב"חזרות", ממשיכה את המומנטום ואפשר בהחלט לציין גם את צחי הלוי – שמביא את כל הכריזמה (והסקס אפיל, לא נכחיש) ישר למסך.

בישראל, אין היצע גדול של סדרות ספורט טובות ובטח לא מסורת של הז'אנר, אבל בהשוואה לסדרות הספורט מהעולם הגדול – "טד לאסו" או "ווינינג טיים" – גם כאן הספורט משמש כמעין בוחן אישיות של הדמויות. הנשים של קבוצת הכדורשת מיפו מגיעות ממקומות שונים, ממגדרים שונים, מצבעים שונים – אבל כשהן עולות למגרש, הן בסופו של דבר רק דבר אחד: הן נשים, בתוך עולם גברי, שמנסות לפלס את דרכן, לעלות למגרש, להעיף כדורים באוויר ולצעוק את החלומות שלהן. גם אם הם רק לברוח שעה מהילדים, מהבעלים הקפריזיים או מהעבודה. סמול ויקטוריז.

• ביקורת טלוויזיה
• כאן 11
• סדרות ישראליות
• סדרות מומלצות