הו, ובכן - על פניו במופע הסטנדאפ של "קיל טוני", שנחת בנטפליקס אחרי 12 שנות יוטיוב, יש כל מה שאנחנו אמורים לאהוב. בפועל, יונתן עמירן לא יכול לסבול את טוני הינצ'קליף, את רידוד הקומדיה ואת ההומור הגזעני הדלוח. אז למה בכל זאת יש סיכוי שתאהבו את זה?
"קיל טוני", אירוע הסטנדאפ ו/או פודקאסט לייב ו/או מופע הבידור שכבש את היוטיוב, סוף סוף נחת השבוע בנטפליקס. המופע המטורף של הקומיקאי האמריקאי טוני הינצ'קליף הגיע לשירות הסטרימינג עם ספיישל בן שעתיים שבנטפליקס תרגמו ל"הורגים את טוני: להרוג או להיהרג". הוא מלא בכוכבים, עמוס קומיקאים צעירים ויש בו את כל מה שמעריצי סטנדאפ-אפ כמותי היו רוצים לראות. אז מה הבעיה? ובכן, אני לא אוהב את טוני הינצ'קליף.אני לא אוהב את הבדיחות שלו, אני לא אוהב את מה שהוא מייצג, אני לא אוהב את פרצוף הנמייה המוזר שלו. לא אוהב, מה לעשות?
>>אנחנו לא על סף תהום. אנחנו עמוק בתוכה. ולירי אלבג נאמבר וואן
בזמן שכל החברים הקומיקאים שלי מתים על מופע הסטנדאפ החי השבועי שרץ ביוטיוב כבר 12(!) שנים, אני מעדיף שהשם "קיל טוני" היה יותר מילולי, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. אבל חרף כל זה, החלטתי לתת לו ולחבורת הג'וקרים שלו עוד צ'אנס, עכשיו כשאפילו נטפליקס נכנעו לתופעה. אבל רגע, מה היא בעצם התופעה?הינצ'קליף הוא מנחה המופע, שמחזיק בפאנל משתנה של קומיקאים מצליחים (בגרסת הנטפליקס זהו ג'ו רוגן) וקומיקאים שמגלמים דמויות (קייל דניגן מגלם את אילון מאסק, שיין גיליס נותן את הדונלד טראמפ הידוע שלו).הינצ'קליף מזמין לבמה הזו קומיקאים שונים בדרגות מקצועיות משתנות כדי לספק הופעת סטנדאפ של דקה אחת בלבד, שאחריה הפאנל מדבר עם הקומיקאי ומבקר את קטע הסטנדאפ שלו. כך, למשל, בספיישל עולה קומיקאי לא-משהו ממוצא אסייתי, שנותן דקה לא-משהו, ואחרי שהוא מספר לפאנל שהוא הופיע במועדון בשם "דה אייס האוס", טוני עונה "דה אייס או דה רייס האוס?". הבנתם? כי הוא אסייתי.
אוקי, אוקי – אולי אני קצת קשוח עם מר הינצ'קליף. אולי אני יוצא איזה "פי.סי ווק" או איך שלא קוראים לנו בימינו. אבל בהרבה מובנים, "קיל טוני" זו האנטיתזה של כל מה שאני אוהב בקומדיה. הרי הפורמט עצמו לא נולד עבור יצירת קומדיה טובה: אם לכל קומיקאי יש רק שישים שניות, הוא ירדד את החומרים שלו למכנה המשותף הנמוך ביותר. גם ביל בר, לא בדיוק הקומיקאי הכי רגיש ו"פי.סי", אמר בעצמו דברים דומים בהופעה שלו שם. אני גם לא אוהב את האווירה המאצ'ואיסטית של כל האירוע – כולם "קילרים" או "מתנקשים", יש גרפיקות של סכינים בכל מקום, וכולם מעמידים פני קשוחים קרי רוח כאילו כדי לפצות על העובדה שבסופו של דבר, מדובר בחבורת גברים מבוגרים שמרוויחים כסף מבדיחות, ולא ציידים או נגרים מסוקסים. אה, אז אתה לובש רק שחור? איזה גבר קילר.
אוקי, אז אני לא אוהב את הינצ'קליף, אני לא אוהב את הפורמט ואני לא אוהב את הספיישל. זה באמת משנה? כי עבור מעריצי "קיל טוני" הוותיקים הספיישל בנטפליקס נותן כל מה שהם רוצים – הפורמט המוכר, יחד עם אורחים אהובים, באיכות של נטפליקס. מה יש לא לאהוב? ברצינות, אם אתם מעריצי "קיל טוני" (ואני מכיר הרבה אנשים שנופלים לקטגוריה הזו) אז תהנו מהמופע הזה; אם אתם אנשים שלא מכירים את הינצ'קליף ופועלו, אולי תחשבו "מי זה השמוק הזחוח הזה שלא מספר בדיחות בעצמו ורק יורד על אחרים" – אבל גם אז, סביר להיות שתיהנו מהקצב המהיר, האורחים המשעשעים והקומיקאים החדשים. חוץ מזה, אני מניח שעבור לא-קומיקאים, לראות סטנדאפיסטים גוססים על הבמה יכול להיות מהנה. עבורי לא.
![להצחיק או למות. "להרוג את טוני". צילום: יח"צ נטפליקס](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2025/04/AAAABWTm_sWE5plKAriedCp01bSO6rFLI9Wt6O8R47cQgd1HiTovESZBpwxZUDOYlL5I7q_lM_5E1PHRMh8n1uLged029mEn4mepDE6c-1000x528.jpg "להצחיק או למות. "להרוג את טוני". צילום: יח"צ נטפליקס")
לקראת סוף הספיישל עלה לבמה הסטנדאפיסט הוותיק רון ווייט. הגרפיקה מציגה אותו כ"קומיקאי אגדי", למרות שהרבה אנשים בארץ לא יכירו אותו. הפאנל נותן לו כבוד, וויט עושה סט קצר וחביב, ובסופו יוצא בהצהרה: הוא מצדיע ל"קיל טוני" כאירוע מכיל, כי לדבריו בגלל שהקומיקאים נבחרים ברובם באקראי, יש מקום לכל אדם מכל צבע, מגדר וסוג. זה מסר נחמד ואפילו מפתיע בקומדיה שמזוהה יותר עם הצד הטראמפיסטי. הפאנל עדיין מורכב רק מגברים לבנים, וכאשר עולה אדם מגזע אחר הינצ'קליף כנראה יתייחס לזה, וכנראה גם יצחק על זה. אבל יש משהו במה שווייט אומר: אם תשחק לפי הכללים שלהם, "קיל טוני" יקבלו אותך, בין אם זה בתור משתתף או בתור צופה. השאלה היא: האם אתה רוצה לשחק לפי הכללים?
"הורגים את טוני: להרוג או להיהרג", עכשיו בנטפליקס
