אומרים שזאת לא הייתה שנה טובה לטלוויזיה. זאת כנראה בדיחה.מצעד הסדרות הכי טובות לשנת 2025 – בחלק א׳כבר הסברנו למה אנחנו מעדיפים לסכם אותה שבועיים לתוך 2026 – מתפקע בחלקו העליון מסדרות פורצות דרך שעשו דברים חדשים לחלוטין וניסו בכל כוחן לחדש, לפרוץ גבולות, לקרוע את המעטפת ובאופן כללי להתנהג לא כל כך יפה ולא כמו שסדרות טלוויזיה אמורות להתנהג. אז למה כולם חמוצים?

>> אנחנו מסתכלים עליכם: 20 הסדרות הכי טובות ב-2025. חלק א'
>> הצעה שאי אפשר לסרב לה: 30 הסדרות הכי טובות ב-HBO Max
>> דברים עוד יותר מוזרים: 20 הסדרות הכי מוזרות של העשור החולף

אולי כי זאת הייתה השנה שבה מהפכת הסטרימינג הגדולה ומלחמות הסטרימינג שפרצו בעקבותיה נעצרו בחריקת בלמים ובהנפת דגל לבן של כל הצדדים, ומנצחת אחת יצאה מתוך ההריסות: נטפליקס. כולם הימרו שענקיות הבידור ותאגידי הטק הגדולים ידרסו אותה, אבל ההפך קרה, נטפליקס היא זו שמבקשת לבלוע עכשיו את האחים וורנר ו-HBO בדרך לדומיננטיות מוחלטת. שום דבר מכל זה לא מייצר טלוויזיה טובה יותר, כמובן. כל שירותי הסטרימינג, למעט אפל TV, קיצצו באופן משמעותי את השקעתם בתוכן מקורי חדש. התוצאה: פחות סדרות, פחות סדרות טובות, ועוד פחות מזה ניסיונות לפרוץ דרך ולהעמיד יצירות שבכלל מנסות להגיע לרף של עידן הזהב הטלוויזיוני בתחילת האלף.

אז אולי זאת שירת ברבור, אבל ממרום מושבנו ב-2026 אנחנו יכולים להביט ולהיווכח כמה מיוחדת הייתה השנה הזאת על המסך, כמה הברקות מקוריות, מרגשות, מרתקות, מותחות ומצחיקות הצליחו טובי היוצרים להביא השנה אל המסך, וכמה אנחנו שלמים עם תוצאות הבחירות הפנימיות שלנו שהשאירו בחוץ להיטים שאיבדו ברק ונכנעו לנוסחאות של עצמם, מ״האחרונים שבינינו״, דרך ״סוסים איטיים״ ועד ״דברים מוזרים״. האתגר הגדול של סדרות הטלוויזיה בזמן הזה הוא להתמודד בכל הכלים היצירתיים על תודעת הצופה שרוצה לנדוד אל טיקטוק. אלה הסדרות שעשו את זה טוב מכולן. ֿ

10. חברת הכיסאות // The Chair Company //יHBOmax

חוש ההומור הכל כך ספציפי של טים רובינסון הוא לא טעם נרכש. כמו כוסברה, זה או שלא יכולים לסבול אותו, או שלא יכולים להפסיק איתו. אנחנו מהסוג השני. עם כל הכבוד לסדרת מערכונים בנטפליקס או אפילו "דטרויטרס" המצוינת, סדרה עלילתית ב-HBO היא שדרוג מתבקש למוזרות של רובינסון, שמקבלת הזדמנות להתפרש לקונספירציה מטופשת להחריד. כהרגלו, רובינסון מתענג על הדמויות הקטנות והקטנוניות של החיים, שמסרבות לתת לעליבותן לעצור אותן מלהיות הזויות לחלוטין. מעבר לדמויות, העלילה, התעלומה והפתרון ההזוי שלה, הדבר הכי מבלבל ומטריד ב"חברת הכיסאות" היא העולם שרובינסון בנה, בו כל פניה, אדם או מקום הם פוטנציאל של דפיקות עמוקה ומוזרה, סוג של דיוויד לינציות של קומדיה. רק אם תתעניינו מספיק ותצללו לעומק, תוכלו להבין עד כמה מוזר כל הקיום הזה שלכם.

9. מתה לסקס // Dying For Sex // דיסני+

בצדק רב זכתה מישל וויליאמס בפרסים על ההופעה האדירה שלה בסדרה הזאת, באחד הפורטרטים הכי מעניינים של נשיות ואנושיות שעלו על מסך כלשהו בשנים האחרונות. הוליווד כבר לא מייצרת דרמות כאלה וגם בטלוויזיה מעדיפים סיפורים שמחים יותר או מותחים יותר או לפחות שלא צריך לחשוב בהם בכל רגע נתון שכולנו הולכים למות, אבל סיפורה של חולה סופנית שמחליטה להתגרש ולחגוג את המיניות שלה לפני שתמות הצליח איכשהו לחמוק דרך הפילטרים השמרניים של מקבלי ההחלטות, והפך לאחת הסדרות המרגשות והמשחררות של השנה. ״מתה לסקס״ היא לכאורה ״סדרת בנות״, רק שהיא ממש לא. היא סדרה לבני אדם.

8. אז בקיצור // Long Story short // נטפליקס

למרות שהיא חולקת את אותו יוצר, הסדרה הזאת היא לא "בוג'ק הורסמן". אם באחרונה הרגשתם שאתם צריכים נוגדי דיכאון אחרי כל פרק, הרי שעכשיו היוצר, רפאל בוב-וקסברג, נוקט גישה עדינה יותר כלפי גיבוריה – בני משפחת שוופר, שעומדת במרכז הסדרה. מדובר במשפחה יהודית סמי-מתפקדת ולמרות שאמרתי ממש לפני רגע שהגישה בסדרה הזאת רכה יותר מבוג'ק, הגיבורים שלה עדיין פגומים, פשוט בוב-וקסברג כיוצר מראה להם הרבה יותר חמלה והרבה פחות שיפוטיות. התוצאה היא קומדיה מקסימה ומשעשעת שצובטת במקומות הנכונים ומקלה במקומות הנכונים עם הדמויות המצוירות הכי יהודיות על המסך. טוב, אולי אחרי סמי בייגל ג'וניור ב"מסיבת נקניקיות".

7. הדוב 4The Bear // דיסני+

העונה הראשונה של הסדרה הזאת הכניסה את הצופים לסיר הלחץ שנקרא "ניהול מסעדה". בעונה הרביעית החליטו לשנות כיוון ולמרות שהסדרה איבדה מעט מהעוקץ שלה, היא עדיין אחת מהסדרות הכי מעניינות ומיוחדות שמשודרות כיום. אז כן, כרמי הוא כבר לא שף-כוכב רוק מיוסר, הוא מנסה לתקן את חייו העגומים ואת יחסי האנוש העגומים עוד יותר שלו, ובמקום להוריד את עצמו באופן כמעט קונסיסטנטי הוא מחליט להרשות לעצמו להיפתח, לדבר על הרגשות שלו ולהתמודד עם הפגמים שבו. זה לא "הדוב" שהכרתם בתחילת הסדרה – וזה בסדר גמור, כי זה התהליך של הדמות. "הדוב" היא סדרה אקספרימנטלית שמביאה בכל עונה משהו אחר לחלוטין ולראות אותה מרגיש כמו לשבת במסעדת גורמה ולהגיד למלצר – "שהשף יבנה לי את הארוחה". אולי נאהב את זה, אולי לא, אבל בטוח תהיה חוויה מעניינת.

6. דה פיט // The Pitt //יHBOMax

באמת שכבר השתכנענו שדרמת בתי החולים מצאה את מותה אי שם באחת העונות של "האנטומיה של גריי", ונידונה לחיות בגיהנום טלנובלי עצל – ובאמת שלא האמנו שחיבור בין "E.R" ל-"24" יתגלה כמושיע של הז'אנר. אבל מי היה מאמין, הם הצליחו להציל את החולה. נואה ויילי וצוות הרופאים הריאליסטים להחריד שלו מדלגים מעל כל הקלישאות בסדרה ריאליסטית, מותחת, מבדרת ומרתקת כאחד, שמצליחה בו זמנית לשאוב את הצופה להרגשת חדר המיון האינטנסיבית כמו שמעולם לא חוויתם (כן, גם אם ראיתם את כל סדרות בית החולים), וגם לעסוק באופן עמוק יותר מכל אותן סדרות בבעיות שנובעות מחיי הרפואה, בדגש על הפוסט-טראומה המתמשכת. עשוי לעילא, ממכר להחריד ולעצמו סיבה מספיק טובה לעשות מנוי ל-HBOmax.

5. הסטודיו //The Studio //אפל TV

מעגל האוננות הבלתי נגמר של הוליווד לרוב מוביל לתוצאה די בינונית. רק תזכרו לרגע ב"הפרנצ'ייז" של HBO, כי כבר שכחתם. פארודיות עצמיות שלרוב לועגות לנפיחות העצמית של תעשיית הקולנוע לרוב מגיעות מאנשים נפוחים בעצמם. סת' רוגן, לעומת זאת, מעדיף נפיחות אחרות. הפרודיה ההוליוודית שלו (ושותפו אוון גולדברג) היא יותר שיר אהבה מריר לתעשייה קורסת מאשר ניסיון לנפץ את הבלון הנפוח, והבחירה לצלם אותה ברצף סצינות וואן-שוט יומרניות היא רק עוד חלק בשכבות ההומור המתוחכם והטיפשי כאחד שלו, שהפעם לועג לעצמו. הופעות אורח מוזהבות ואחד בריאן קרנסטון בתפקיד מבריק משלימים את החוויה של סדרה מהנה לגמרי שנשמח מאוד לראות חוזרת גם לעידן שאחרי רכישת נטפליקס-וורנר, כי מסתבר שהיא רלוונטית מתמיד.

4. חזרה גנרלית 2The Rehersal //יHBOmax

אם העונה הראשונה בסדרת התעתוע של ניית'ן פילדר שברה מוסכמות טלוויזיונית, תיעודיות ובידוריות, העונה השנייה שברה כבר מוסכמות אנושיות. כל אחד מששת פרקי הקרקס הדוקומנטרי המעוות הזה משך אותנו יותר עמוק לתוך חור ארנב שלא ידענו אם ואיך נצא ממנו, ופרם עוד יותר את חוטי המוסר הטלוויזיונים שחשבנו שמקובלים. האם הוא משקר לנו? משקר לעצמו? משקר למשתתפים (טוב, זה בטוח כן)? שאלות כמו 'איך זה מותר' התחלפו ל'איך זה קורה', וההלם התחלף בפליאה נרגשת, זעזוע מסוים ובעיקר תחושת קרינג' שנמתחת כמו גבינה לוהטת. בין אם אלו מתחרי ריאליטי תמימים שכולנו יודעים שלעולם לא יקבלו תהילה (אבל זו אשמתם, כי הם מספיק טיפשים להשתתף בריאליטי טייסים), ובין אם אלו שחקנים שסיכנו את חייהם בידי טייס לא מיומן (אבל מגיע להם, כי הם ידעו מה הם עושים) – כולם פשוט בובות בתיאטרון האבסורדי של פילדר. וממנו נשארו לנו כמה מהרגעים המוזרים, המדהימים והמבריקים ביותר של טלוויזיה שראינו, לא רק השנה, אלא אי פעם. וואו אחד גדול, טלוויזיה שאין כמותה.

3. התבגרות // Adolescense // נטפליקס

״התבגרות״ זכתה כמעט בכל פרס אפשרי וסחפה גם את האמי ואת גלובוס הזהב, ודי בצדק. ההופעה של אוון קופר הצעיר מצדיקה לבדה לפחות שלושה פרסים, וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על סטיבן גרהאם המבריק ועל צילומי הוואן שוט המורכבים והמטריפים לכל אורך הסדרה. לאחר הצפייה מומלץ מאוד להציץ באינטרנט כיצד צילמו חלק מהסצנות, כי כל הסדרה הזאת רצופה בצילומים שגורמים לכם לתהות בקול – איך לעזאזל הם עשו את זה?עם זאת, הסיבה מה שבאמת הופך את הסדרה הזאת ליוצאת מן הכלל זה שהיא הגיעה בשנה רצופה בקומדיות, פנטזיות ושאר מיני אסקפיזם, ״התבגרות״ דיברה על הורות וחינוך מבלי להרגיש מטיפה והצליחה לתת אמירה מורכבת ונוקבת על הנושא ללא רומנטיזציה שלו. שאפו.

2. פלוריבוס // Pluribus //אפל TV

אנחנו עדיין לא מאמינים שהדבר הזה קיים. דרמת המד״ב האוטופית/דיסטופית של וינס גיליגן מ״שובר שורות״ היא יצירה פילוסופית עמוקה שלא פוגשים בטלוויזיה בדרך כלל, או למעשה אף פעם לא. השאלות שהיא מעלה על האנושות ועל האנושיות הן שאלות קשות והתשובות לא פחות קשות. ״פלוריבוס״ היא סדרה מתעתעת שלא מתמסרת לצופה, אבל היא גם סדרה שלא מסתירה דברים מהדמויות ומהצופים שלה, ומאתגרת אותם לחשוב על חייהם ובחירותיהם. אפשר לספור על יד אחת סדרות שניסו משהו כזה בעבר, ועוד פחות מכך שהצליחו. ואולי הכי משמעותי: ״פלוריבוס״ היא סדרה שתוקפת את החיבורים של התרבות ממנה היא באה. היא שמה סימן שאלה גדול מעל דת האינדיבידואל ששולטת בעולם. היא סדרה חתרנית. היא אמנות גבוהה.

1. ניתוק 2 Severence // אפל TV

לא באמת צריך להסביר את הבחירה הזאת, נכון? העונה השנייה של ״ניתוק״ הייתה שיא טלוויזיוני מרהיב ומתפקע מהמצאות עלילתיות רבות תנופה, הברקות קולנועיות עוצרות נשימה ואסתטיקה בלתי מתפשרת שיובאה היישר מארץ ה-Uncanny. ההצלחה המסיבית של העונה השנייה הצליחה להרגיע את חרדת המעריצים מביטולה בטרם עת, ונראה שאפל TV מתכוונת לאפשר לבן סטילר להשלים את החזון שלו לקפיטליזם המאוחר. לאן זה הולך? מה זה אומר? איזה מין עולם הוא זה שהסדרה מתרחשת בו? תשובות אין וספק אם יהיו, אבל תיאוריות על גבי תיאוריות נשפכות ברחבי האינטרנט והופכות את הסדרה לאירוע גלובלי. האאוטי שלכם מת על זה.

• סיכום שנה
• המסך
• הסדרות הכי טובות
• סטרימינג

אנחנו סיימנו עם הקטע הזה של להביט על השנה אחורה בחיבה. 2025 הייתה שנה גרועה מאוד, מלאה בכאבי לב, אכזבות מרות, חלומות מנופצים, בלופים נפוחים שהסריחו את חיינו, פלופים מביכים ותחושה כללית שהכל עומד לקרוס – ואנחנו מדברים רק על מה שקרה השנה בסדרות הטלוויזיה, כן?

>> זה סופו של כל בלון: 20 הסדרות הכי טובות ב-2025. חלק ב'
>> הצעה שאי אפשר לסרב לה: 30 הסדרות הכי טובות ב-HBO Max
>> דברים עוד יותר מוזרים: 20 הסדרות הכי מוזרות של העשור החולף

שנה כאוטית כזאת בטלוויזיה צריך לסכם לא ברגע שהיא מסתיימת, אלא במבט לאחור. בחרנו לחכות שבועיים עם סיכום השנה שלנו כדי לראות כמה כמה כמה יהיה בגלובוס הזהב, איך ייגמר הפינאלה של ״דברים מוזרים״ והאם זה יספיק כדי להכניס אותה לרשימה (זה לא), והאם אחרי ש-2025 כבר נמצאת בפח הזבל של ההיסטוריה – במקום להיפרד ממנה כשהיא עדיין כאן – אפשר להסתכל עליה מעט ממרחק ולהבין את הדברים אחרת. בנוסף,אתם לא ההורים שלנו ואתם לא תגידו לנו מתי לסכם את השנה.

דירוג הסדרות השנתי של "טיים אאוט" משקף כמובן את טעמם האישי של מבקרי "טיים אאוט", אבל התוצאות משקפות העדפה לסדרות שמנסות לעשות דברים חדשים ואחרים או לפחות לשבש ולטרלל נוסחאות קיימות. זאת הייתה לכאורה שנה לא רעה בכלל לסדרות מהסוג הזה, אבל אל עולמות הסטרימינג פלשה שמרנות שמאיימת על עתיד היצירה.

זה לא מקרי ששתי ההפתעות הגדולות במחצית התחתונה של המצעד הן סדרות בנות יותר מ-20 שנה שחשבנו שכבר ראינו מהן הכל, והוכיחו השנה שהן עדיין פרועות, אמיצות ורלוונטיות יותר מ-99 אחוז מהסדרות שמסתובבות לכם על המסך.זה גם לא מקרי שכמה מהאכזבות הגדולות של השנה, שלא נכנסו למצעד שלנו כלל, הן סדרות-להיט שלא הצליחו לעמוד ברף שהציבו לעצמן ודעכו אל תוך הנוסחה של עצמן, ביניהן הלוטוס הלבן 3, סוסים איטיים 5, האחרונים מבינינו 2, משחק הדיונון 3, וונסדיי 2, כמעט כל דבר שמארוול חתומה עליו, וכן, גם "דברים מוזרים 5". זאת לא הטלוויזיה שאנחנו מחפשים. תפתיעו אותנו, תחדשו לנו, תדהימו אותנו עם משהו שלא חשבו עליו קודם. זה לא הכיוון שבו צועדות ענקיות הסטרימינג.נדבר על זה בחלק הבא.

20. סאות' פארק 28/27 South Park // פרמאונט+

מדהים, פשוט מדהים שסאות' פארק מצליחה לשמור על רלוונטיות ועל השפיצים שלה כל כך הרבה שנים, ועדיין להיות אחת הסדרות הפרועות והאמיצות גם ב-2025. הסדרה המצוירת הנפלאה והוותיקה הזו סיפקה בפורמט די מוזר שתי עונות מאוד מצליחות ומאוד מדוברות תוך שנה, ובעיקר להטריף את ראבו של דונלד טראמפ ולהוציא אותו מדעתו הדמנטית עם הדמות החדשה שתפרו לו, מיקרו-פינס ורומן עם השטן והכל. מצווה מדאורייתא לכל הדעות.

19. פיסמייקר 2 Peacemaker //יHBOmax

בניגוד לעונה הראשונה, שהייתה מיקס אחיד ומהנה להחריד בין קומדיית מד"ב, סדרת פעולה בוטה ויצירת גיבורי על שלא לוקחת את עצמה ברצינות, העונה השנייה של פיסמייקר היתה מבולגנת בהרבה. בכנות, זה הרגיש כאילו לג'יימס גאן היו יותר מדי דברים על הצלחת עם ניהול היקום הקולנועי של DC, ודווקא לבייבי האהוב עליו הוא הגיע עם הפרעת קשב, אבל בכל זאת עם רעיון אחד מבריק במיוחד. לכן מה שקיבלנו היא פתיחת עונה חלשה, סיום מאוד מקרטע – ושני פרקים מדהימים שמגיעים אחרי הטוויסט המבריק שבלב העונה. ג'ון סינה רק שדרג את יכולות המשחק שלו, והעונה הציג מנעד שעוד לא הכרנו ממנו, ולמרות שלפחות נכון לעכשיו גאן אומר שזו העונה האחרונה לסדרה, אנחנו רוצים להאמין שהוא עוד ישוב אליה ויתקן את הסיום העקום הזה.

18. רובורצח // Murderbot //אפל TV

אפל TV היא כרגע התקווה הגדולה של היצירה הטלוויזיונית החופשית, ו״רובורצח״ מוכיחה עד כמה: סדרת מד״ב על רובוט AI שנועד להיות מכונת הרג בשירות בני אדם במסעותיהם בחלל, אך מפתח מודעות, מצליח לעקוף את מנגנוני השליטה בו ולהשתחרר מאחיזתם, מסתיר את זה מחברי הצוות ו– מתמכר לאופרות סבון. הרובוט הרוצח מגלה שהוא לא כל כך רוצה לרצוח ושהוא קצת דלוק על בני האדם המטומטמים והשטויות שלהם, והתוצאה היא סוג מוזר מאוד של קומדיית פיל גוד פילוסופית ואידיוסינקרטית שמתאימה מאוד לעידן הזה, ובגדול סיפור ממש מוזר (שמבוסס על ספר מצליח, כמעט כמו כל דבר בטלוויזיה כרגע), שרק באפל TV היו יכולים להמר עליו. איזה כיף לנו.

17. פילדלפיה זורחת 17 Always Sunny in Philadelphia // דיסני+

זה לא ברור איך הם עושים את זה, אבל הסיטקום האינסופי מצליח להיות מבריק, מופרע, בוטה ודוחה גם 20 שנים מאז בדיחת הטרנסים הראשונה. העונה ה-17 (!) הצליחה להמשיך לחדש, תוך כדי מודעות עצמית נהדרת. גם אם לא אהבתם את הקרוסאובר עם "אבוט אלמנטרי" (אנחנו אהבנו), העונה מיד המשיכה עם פרק מבריק על תרדמת של פרנק, פארודיה מעולה על "הדוב", פרק רטרוספקטיבי שסוגר מעגל מלחיץ מהעונה הראשונה וסיום קורע עם, שמזכיר כמה דני דה ויטו הוא גאון קומי, וכמה החבורה הדוחה הזו מבריקה ביחד. מצידנו שימשיכו לעוד 17 עונות, כי גם בגיל 60 הנרקיסיזם הזה יהיה מושלם.

16. החברים והשכנים שלך // Your Friends and Neighbors //אפל TV

בתור הזהב של הטלוויזיה, סדרות כמו "סיינפלד", "הסופרנוס" ו"שובר שורות" בלטו בנוף בעקבות הבחירה לשים במרכז אנשים, ובכן, לא ממש יפים. בסדרה הזאת של אפל TV+ הם עושים משהו קצת שונה. הם לוקחים את ג'ון האם, בחור נאה ומוצלח לכל הדעות, והופכים אותו לאדם שאין לו מושג מה הוא עושה. האם משחק את קופ, איש פיננסים עשיר שמפסיד את אשתו לחברו הטוב ביותר, וכשהוא מאבד את עבודתו הוא צריך למצוא פתרונות יצירתיים, כמו לגנוב מהשכנים הטיפה יותר עשירים שלו. מדובר בסאטירה חברתית-מעמדית די משעשעת, עם מערכות יחסים שמסתבכות זו בזו, שקרים, סודות וחיים ראוותנים וחסרי תוכן. אתם יודעים, צרות של עשירים. תענוג.

15. דור ה-Vי2 Gen V //אמזון פריים

גם בעונתה השנייה, הגרסה של "דה בויז" לאקס מן הצליחה לספק את הסחורה ובענק – רגע לפני השואודאון הגדול בעונה החמישית והאחרונה של סדרת האם. הפעם מארי מורו וחבריה חוזרים לקמפוס תחת השגחתו של הדיקן החדש והמסתורי, סייפר. הסיפור מתחבר באופן מושלם לעלילה המרכזית, אבל הוא גם לגמרי עומד בפני עצמו ומציג את ההשלכות מהעונה הרביעית של "דה בויז", אבל גם לגמרי עומד בפני עצמו. העונה מכילה כמובן עוד סצנות מעוררות בחילה וחלחלה למכביר לצד סאטירה נוקבת ונשכנית, אבל אנחנו בעיקר רואים את ארה"ב על סף מלחמת אזרחים, ממש כמו פה אצלנו. כמו כן, סיבה נהדרת ונכונה מאין כמוה לצפות בסדרה הזאת היא הדוד הזה שיכול להכניס מלא דברים לתחת. אתם תזהו אותו כבר לבד.

14. מובלנד // Mobland //פרמאונט+

אחת ההפתעות הגדולות של השנה. סדרת מאפיה בריטית בניחוח אינסטנט קלאסיקה עם טום הארדי, הלן מירן, פירס ברוסנן וקאסט תומך מושלם, הפקה הוליוודית מתוקתקת של פרמאונט+ שאולי לא ממציאה את הז׳אנר מחדש, אבל בהחלט מבלה איתו יפה. היא אלימה ומחוספסת כמו שצריך, הארדי משובח בתפקיד הראשי, והיא זכתה להצלחה עצומה, שברה את שיאי הרייטינג של שירות הסטרימינג וכבר חודשה לעונה שנייה לפני סיום עונת הבכורה. למרות הסטאר-פאוור שלה ובגלל השידור בפרמאונט+ השולית יחסית, רוב העולם התעלם מקיומה. לגמרי הפסד שלו, כי ״מובלנד״ היא סדרת מאפיה מושקעת, מענגת ועתירת אקשן, וזה לא שיש לנו הרבה כאלה.

13. הנוסע השמיני: ארץ // Alien: Earth // דיסני+

היו רגעים במסע הזה של ״הנוסע השמיני: ארץ״ שנדמה היה בהם כי נואה האוולי, יוצר הסדרה והאיש שחתום על העיבוד המבריק של ״פארגו״, מצליח לעשות את זה שוב. האופן שבו הסדרה התפתחה במחציתה הראשונה סימן פוטנציאל למאסטרפיס, והעיר את הפרנצ׳ייז הדועך של ״הנוסע״ לחיים חדשים. פרקי הסיום קצת דפקו את העסק ופגמו ברושם שיש כאן הברקת ענק, אבל זה עדיין הדבר הכי טוב שבקע מהביצים של המלכה ב-30 השנים האחרונות, והעונה השנייה כבר בדרך אז למי אכפת מה אתם חושבים. מעל הכל, הסדרה הזאת הוכיחה שאפשר להתניע מחדש גם מותגים קולנועיים וטלוויזיוניים שהקהל כבר זנח. אלה לא בהכרח חדשות טובות, כן? חכו לרימייק הטלוויזיוני של ״הארי פוטר״ ונדבר.

12. הדיפלומטית 3 // The Diplomat // נטפליקס

אחדים מאיתנו סבורים שהסדרה הזאת אמורה להיות מדורגת הרבה יותר גבוה, אחדים מאיתנו סבורים שאחדים מאיתנו סתם דלוקים על התחת של קרי ראסל, אבל כולם מסכימים ש״הדיפלומטית״ ממשיכה להשתפר מעונה לעונה ומצליחה איכשהו להיות גם מותחן מדיני על היחסים בין המעצמות, גם סאטירה פוליטית דקה על הפטריארכיה וגם דרמת יחסים כנה ומעניינת, כולל המון דמויות משנה מצוינות וקליף-האנגרים מפתיעים, מבלי שיצא מזה סלט בלתי אכיל. בדבר אחד באמת אין ספק: קארי ראסל יוצאת מהסדרה הזאת כאחת משחקניות הטלוויזיה הטובות והחשובות של דורה, וזה מרשים עוד יותר כשמבינים שהיא גם הפיקה את הסדרה ולמעשה תפרה אותה למידותיה החטובות שלה. ואנחנו לא סתם דלוקים לה על התחת. יש לנו סיבות ממש טובות.

11. פרדייז // Paradise // דיסני+

עוד אחת מהפתעות השנה, שלמען האמת קצת קשה שלא לדבר עליה מבלי לספיילר את סיום הפרק הראשון – ולכן נעשה בדיוק את זה. מרגע שהפרק נגמר, ואנחנו מגלים שתעלומת הרצח של הנשיא היא למעשה (נו, כאן מגיע הספויילר) סדרת מד"ב פוסט-אפוקליפטית, כל המוד משתנה. הכמיה בין סטרלינג קיי בראון המצוין וג'יימס מרסדן עובדת נהדר, ותווה עלילה קונספירטיבית מעניינת שמחזיקה יפה את המתח בעונה הראשונה, לצד פסקול מצוין וקלילות מסוימת שמונעת ממנה להיות אובר-רצינת – אבל את המקום המכובד הזה הסדרה הרוויחה בזכות הפרק הלפני אחרון, שהיה אחד מהפרקים המושלמים שראינו השנה על המסך הקטן. גן עדן קטן, ותיכף העונה הבאה.

>> הגעתם עד כאן?כדאי לכם מאוד להמשיך ישר לחלק ב׳ של מצעד הסדרות הכי טובות לשנת 2025, הרבה יותר כיף שם ובמקומות 10-1 יש סדרות טובות יותר מאשר במקומות 20-11. מין צירוף מקרים כזה.

• סיכום שנה
• המסך
• הסדרות הכי טובות
• אפל טיוי
• HBO
• דיסני+
• נטפליקס

2025 לא נתנה לנו הרבה סיבות לצחוק, בישראל ומחוצה לה. בין המלחמות, המתח הפוליטי והאיומים על חופש הביטוי, היה לנו פחות "חה חה" ויותר "אוי לא!", בל אי אפשר להתרכז רק בדברים הרעים, וחשוב להיזכר גם ברגעים שגרמו לנו לצחוק בקול רם השנה, או לפחות לגחך מעט בין התקף בכי למשנהו.

>> די כבר עם זה: 13 תופעות תרבות שממש נמאס מהן ב-2025
>> שנה זוועה: מצעד הרגעים הכי מחרידים של 2025 בטלוויזיה שלנו
>> המהפכה בוטלה: דירוג הסרטים הכי טובים של 2025 בסטרימינג

איש השלג מת מצחוק

אין מראה נדיר יותר בתקופה הזו מסרט הוליוודי מז'אנר הקומדיה, אותו ז'אנר נשכח שהוחלף בסרטי גיבורי-על בלתי מצחיקולים בעליל. אז כולנו עשינו ספיט-טייק כשיצא השנה הריבוט לסדרת "האקדח מת מצחוק" בכיכובו של ליאם ניסן והיה אשכרה… איך אומרים? מצחיק! יש כמויות של בדיחות טובות בסרט, כולל איזכור מתבקש לאו ג'יי סימפסון ואיזכורים פחות צפויים לבלאק אייד פיז, לבדיחות ויזואליות נהדרות וקריינות פילם-נואר מטופשת, אך רגע השיא של הסרט מגיע בזמן מונטאז' רומנטי של ניסן ופמלה אנדרסון. אנחנו לא נספיילר לכם את כל הסצנה, אבל רק נגיד שיותר אף פעם לא תסתכלו על בולי איש השלג באותה צורה.

אייס קיוב נגד כל העולם

אבל סגן פרנק דרבין ג'וניור הוא לא היחיד שהצחיק אותנו בסרט השנה: היה גם את אייס קיוב! נכון, העיבוד החדש ל"מלחמת העולמות" בו הוא כיכב השנה לא היה אמור להיות קומדיה – אבל הוא היה ממש מצחיק! פחות כמו סרט ויותר כמו פגישת זום מבאסת, העיבוד החדש הזה מציג לנו 89 דקות של הראפר-שחקן יושב מול מצלמת אינטרנט ומגיב לפיצוצים שקורים בחוץ. התירוץ הזה למותחן מד"ב יצא לפני חצי שנה וכבש את האינטרנט בסערה בזכות הבחירות המוזרות שהוא עשה, המשחק המוגזם של קיוב והפרסומות הלא-מאוד-סמויות לאמזון שהפיצה אותו. כמו שאייס קיוב היה נוהג להגיד: ביי פלישיה!

ווייק מי אפ אינסייד

השנה זכינו לראות את שובו של הגאון המשוגע ניית'ן פילדר לעולם הטלוויזיה הקומית עם העונה השנייה של "חזרה גנרלית". אחרי שטיפל במערכות יחסים בין-אישיות וחיי משפחה בעונה הראשונה, פילדר הביט לשמיים והחליט להקדיש את העונה לבטיחות טיסות והיחסים בין טייסים לטייסי משנה. לא נספיילר איך העונה הזאת נגמרת, אבל כן נציין את הפרק השלישי שמוקדש לגיבור האמריקאי סאלי סולנברגר, שגולם על ידי טום הנקס בסרט "סאלי: נס על ההדסון" ב-2016. עם כל הכבוד להנקס, פילדר השקיע הרבה יותר במחקר, ואף גילם את סאלי כתינוק ופעוט. איפה המחוייבות שלך לתפקיד, טום? רגע השיא של הפרק מגיע כאשר אותו נס על ההדסון מתרחש, ופילדר-בתור-סאלי בוחר לשים שיר ספציפי באוזניות: Wake Me Up של להקת אוונסנס. גאונות טלוויזיונית!

פרנקנשטיין בא ל-SNL

זו לא הייתה עונה טובה במיוחד של "סאטרדיי נייט לייב", ממש כמו רוב העונות שבאו לפנייה. אבל ברצינות, זה סימן לא טוב שהמערכון הכי טוב שהיה בתוכנית העונה אפילו לא שודר. במערכון הזה שנחתך מהשידור החי מפאת זמן, כותב התכנית וחבר בשלישיית "Please Don't Destroy" מרטין הרליהי, מנסה להציב מראה מול החברה עם ניסוי חברתי: מה אם היית נכנס לאולם קולנוע וכל הצופים היו פרנקנשטיינים? עם איפור ירוק וברגים בצוואר? האם זה היה מפחיד אותך? המערכון הוא שיעור מצויין בשבירת ציפיות קומית ומכיל הרבה רגעים מפתיעים (כמו כשמרטין מנסה את הניסוי על החברה שלו או פוגש באדם שלא מפחד בכלל). מצחיק המרטין הזה! חבל שהוא לא בתכנית יותר.

לאכול את העוגה

גם מוסד הקומדיה האמריקאי הוותיק שהוא הסיטקום "פילדלפיה זורחת", ששידר השנה את עונתו ה-17, מצא את עצמו מתקשה להישאר טרנדי. בעונה נסיונית ומלאה ברפרנסים אקטואליים, הטוב ביותר היה כנראה בפרק השני של העונה. זוכרים את תכנית הנטפליקס המטומטמת "Is It Cake"? לא? זוכרים את הקונספט של ליצור עוגות שנראות כמו דברים אחרים? יופי, כי זה כל מה שאתם צריכים לדעת בשביל רגע הסיום הנהדר של הפרק הזה. הו, חבורת אלכוהוליסטיים מטומטמת שכמותכם, אל תשתנו לעולם (אלא אם אתם הופכים לעוגה).

האם טים רובינסון הוא ספיידרמן? (לא)

זו הייתה גם שנה טובה לטים רובינסון, אחד מהיוצרים הקומיים החשובים שפרצו לחיינו בעשור האחרון. למרות שלא קיבלנו עדיין עונה רביעית לסדרת המערכונים המצליחה שלו בנטפליקס "די, שיגעת", זכינו לראות אותו פורש את כנפיו לסדרה המתח הקומית "The Chair Company" ב-HBO וסרט קולנוע באורך מלא "Friendship" בו הוא כיכב לצד פול ראד. ולמרות כל זה, הרגע המצחיק ביותר שלו השנה היה כאשר דיבר על עכבישים בתוכנית לייט-נייט. מתברר שרובינסון וכמה מחבריו הקימו "ליגת עכבישים" בה הם מצלמים תמונות של עכבישים שהם מוצאים ברחוב או בבית ומדרגים אותם. ואם זה נשמע לכם מטופש, עוד לא שמעתם כמה ברצינות הם לוקחים את זה. זה נשמע כמעט כמו מערכון מ"די, שיגעת" אבל זה אמיתי לגמרי, מה שכמובן עושה את זה אפילו יותר מצחיק.

קנדריק בסופרבול

השנה של קנדריק לאמאר הייתה 2024, כשהוא הוציא הדיס טראק הבלתי נשכח נגד דרייק, Not Like Us, ואת האלבום המצליח "GNX". אבל היה לו גם רגע יפה ב-2025 כשהוא עלה לבצע את מופע המחצית של הסופרבול. האם הוא יבצע את הדיס המפורסם על הבמה הגדולה ביותר באמריקה? האם הוא יקרא לדרייק פדופיל בשידור חי? התשובה הייתה: כן, ועוד עם סט-אפ קומי מוצלח. תראו את החיוך הממזרי הזה כשהוא אומר "היי, דרייק", איך אפשר שלא להנות מזה? ואם הטיימינג הקומי של ההופעה הזאת לא מספיק לכם כ"רגע מצחיק" אולי תקבלו את הבדיחה של קונאן עליו בטקס האוסקרים של השנה.

גרייבי אט דה דיסקו

חוץ מבדיחות על דרייק, זו לא הייתה שנה מדהימה לקומדיה במוזיקה. ה"לונלי איילנד" שחזרו שנה שעברה עם כמה סרטונים ל-SNL, היו די שקטים (חוץ מבפודקאסט המצויין שלהם עם סת' מיירס), ולא היו ממש פריצות חדשות בז'אנר. מזל שיש לנו את יאנג גרייבי הראפר הלבן החצי-מצחיק שמשמר את אמנות הסימפול הקומי. האיש שהפך את הריק-רול ללהיט מחדש ב-2022 עם "(Betty (Get Money" חזר השנה עם עוד מקצב מפתיע כאשר הפך את "I Write Sins Not Tragedies" של להקת "פאניק אט דה דיסקו" לשיר ראפ. כן, אותו המנון אימואים משנות האלפיים הפך לבאנגר היפ-הופ, ואם זה לא מצחיק אתכם לשמוע את הפזמון הדרמטי של ברנדון יורי הופך לשורה על להרוויח כסף ולהשיג כלבות, אז מה כן מצחיק אתכם לעזאזל?

סטנדאפ: המשחק

2025 הייתה שנה מעניינת לסטנדאפ האמריקאי. שנה בה סטנדאפיסטים המשיכו לקבל סכומי עתק מנטפליקס ומסעודיה, אך גם נראה שהסצנה החלה לאכול את עצמה מבפנים עם דמויות כמו מארק מארון, שסיים השנה את הפודקאסט האגדי שלו WTF ויצא למסע נגד סצנת הקומדיה של אוסטין בהנהגת סת' רוגן. זו הייתה שנה בה אחד הסרטונים המדוברים בסצנה היהדוקומנטרי של שעה וחציעל כמה רוגן וחבורת המוקיונים שלו הורסים את עולם הקומדיה והעולם האמיתי. ולמרות כל זאת, הטייק-דאון הכי מדוייק של הסצנה הגיע דווקא מערוץ יוטיוב לא-ידוע בשם Hotel Art Thief. בסרטון אנחנו רואים מה שנקרא "Let's Play", סרטון יוטיוב בו ילד משחק במשחק המחשב הטרנדי החדש: Stand Up 2K25. הפיכת הסטנדאפ לסימולציית ספורט נותנת ליוצרים לקרוע לגזרים את המקום המוזר בו נמצא המדיום הזה ב-2025. אל תשכחו לצבור נקודות סוציופתיה!

בדיחה על ברביקיו וקונספירציות

אם אתם בכל זאת מחפשים סטנדאפ מצחיק מ-2025, יוטיוב הוא מקום טוב למצוא אותו. כברכתבנו בעברעל איך האתר החינמי הפך למקור עשיר יותר לקומדיה משובחת מאשר נטפליקס, והספיישל המצחיק ביותר השנה הגיע מקומיקאי אמריקאי בשם איאן קרמל. מה מיוחד באיאן? לא הרבה, הוא פשוט מצחיק. זוכרים שסטנדאפ היה מצחיק? קרמל פשוט מספר בדיחות על החיים המודרניים, ועל החיים שלו, בין אם הוא משווה את עצמו לכלב פאג, או מספר על מפגש לא נעים עם חסר בית. הרגע המצחיק ביותר הוא כאשר קרמל מסרב לספר פאנץ' צפוי על הקשר בין תנועת Qanon לברביקיו… ואז מספר אותו בכל מקרה. נהדר.

אוקוורד בבריטניה

עד כה הרשימה הזאת הייתה מאוד מרוכזת בארצות הברית, כמו בעצם כל המדיה העולמית, אז בואו נעיף מבט לחברינו בממלכה המאוחדת ונראה מה מצחיק אותם. כן, אנחנו שוב מדברים על השעשועון הקומי המטורף שהוא "טאסקמאסטר", בו קומיקאים בריטיים מתחרים במשימות מגוחכות ועושים מעצמם צחוק. הקטע שלפניכם דווקא הופך את היוצרות, כאשר יוצר התכנית והסיידקיק אלכס הורן נותן למתמודדים משימה ליצור רגע מביך, וזה בעיקר מביך בשבילו. כמה מביך? בוא נגיד שזה נגמר איתו רוחץ אדם מבוגר בתחתונים. הו, הבריטים עם ההומור היבש שלהם (טוב, במקרה הזה הוא די רטוב).

פרס FIFA לטראמפ

בחזרה לעולם האמיתי: שמעתם שטראמפ קיבל פרס נובל לשלום? כי הוא לא, אבל הוא כן קיבל את "פרס פיפ"א לשלום"! מה זה פרס פיפ"א לשלום? זה פרס אמיתי לגמרי שארגון הכדורגל החליט להמציא השנה ובמקרה טראמפ זכה בו. איזה קטע! ההבנה שמתייחסים למנהיג העולם החופשי כמו תינוק שרוצה צעצוע, לא פסחה על אף אדם אינטלגנטי וג'ון סטיוארט עשה מזה מטעמים למשל ב"דיילי שואו". אתם אולי צוחקים עכשיו, אבל כאשר טראמפ יביא לשלום עולמי שנה הבאה אתם כבר לא תצחקו! כי אתם תהיו בבונקר מתחת לאדמה, בלי קליטה, ולא תדעו על זה.

טראמפ וביל

ואיך אפשר לסיים סיכום שנה בלי עוד טראמפ? 2025 הייתה גם השנה של ג'פרי אפשטיין, שלמרות שמת ב-2019, הצליח לשלוט בכותרות הודות למסמכים ואימיילים שלו שממשיכים להיחשף. באחד מהאימיילים הופיעה רמיזה לקיומם של תמונות של נשיא ארצות הברית דונלד ג'יי טראמפ מבצע מין אוראלי באדם בשם "Bubba" שזה במקרה גם כינוי של הנשיא לשעבר ביל קלינטון. האם זה באמת קרה? זה כבר לא ממש משנה בעידן הפוסט-אמת של האינטרנט. זה גם הוביל לקטע הסטנדאפ המצחיק הזה של הקומיקאי קודי וודס בו הוא מסביר איך זה יכל לקרות: קלינטון הוא מאוד חלקלק, וטראמפ הוא מאוד מאוד טיפש. הפי ניו ייר!

• ❤ תרבות
• קומדיה
• סיכום שנה
• סטנדאפ
• סאטירה
• פארודיה

ב-16 בדצמבר התפרסם השורטליסט לאוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר. מבין 15 הסרטים ברשימה, שלושה מספרים את הסיפור הפלסטיני, מימי המנדט הבריטי ב-1936 ועד המלחמה בעזה. הסרטים האלה נשלחו לתחרות על ידי תוניסיה, ירדן ופלסטין, ועל פי רוב התחזיות הסרט התוניסאי, "קולה של הינד רג'אב", יתברג גם בחמישיית המועמדים הסופית.
>>מרטי כוכב עליון: תאמינו להייפ ורוצו לראות את "מרטי סופרים" בקולנוע

שני סרטים פלסטינים עד כה זכו למועמדות לאוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי – "גן עדן עכשיו" ב-2005 ו"עומאר" ב-2013 – אבל הם השתבחו באיכויות קולנועיות. הפעם מדובר בסרטים בינוניים למדי (ראיתי שניים מהם, קראתי על השלישי), והכנסתם לשורטליסט מעידה על הרוח הנושבת בעולם המערבי. התבקשתי לכתוב רשימת סיכום בנושא 2025 בקולנוע הבינלאומי, והתופעה הזאת היא אחד הדברים הבולטים שקרו השנה בתחום, לפחות מנקודת מבט ישראלית.

בלי קשר לישראל, שאר הקטגוריות בטקס האוסקר המתקרב ככל הנראה יכללו יותר סרטים בינלאומיים מכפי שקרה עד כה. סרטים (מצוינים) מברזיל, נורבגיה, איראן ודרום קוריאה השתלבו בקטגוריות הראשיות בגלובוס הזהב, והתחזיות הן שהם יחזרו על ההישג גם באוסקר. הבינלאומיות הזאת ניכר השנה גם בקופות.הסרט הכי מכניס של 2025 הוא "נה ז'א 2" מסין– סרט האנימציה על ילד בעל תכונות של שד שנלחם במפלצות, הכניס 2.2 מיליארד דולר, וקפץ למקום חמישי ברשימת הסרטים המכניסים בכל הזמנים (רק "אווטאר 3" עשוי לעבור אותו, וזה בכלל לא בטוח). רוב הכרטיסים אמנם נמכרו בסין, אבל גם בארה"ב "נה ז'א 2" צבר סכום נאה של 23 מיליון דולר. וזה לא מתקרב ל-134 מיליון דולר שסרט האנימציה היפני "קוטל השדים: מבצר האינסוף" צבר בארה"ב, מה שהפך אותו לסרט הבינלאומי המכניס ביותר אי פעם בשוק האמריקאי (הוא הכניס עוד 580 מיליון בשאר העולם, והתברג במקום השישי בעשיריה הפותחת של הסרטים הכי מכניסים השנה).

שני הסרטים, הסיני והיפני, עלו הרבה פחות מאשר מתחריהם האמריקאים, כך שהם גם הרבה יותר רווחיים. עם זאת, שניהם סרטי המשך. כלומר, הקולנוע האסיאתי עובר הוליוודיזציה, ומנצח את הוליווד במגרש שלה. גם שאר הסרטים בעשיריה הראשונה של שוברי הקופות הגדולים של השנה הם סרטי אנימציה ("זוטרופוליס 2"), או גרסאות לייב אקשן של סרטי אנימציה ("לילו וסטיץ'", "הדרקון הראשון שלי"), או שילוב של השניים ("מיינקראפט: הסרט"). גיבור העל היחידי שהתברג בעשיריה הוא "סופרמן", שהכניס 616 מיליון דולר – הרבה פחות מהסכומים שסרטים מסוגו הכניסו בעשור הקודם. שאר סרטי הקומיקס שיצאו השנה ("ת'אנדרבולטס*", "ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים", "קפטן אמריקה: עולם חדש מופלא") התקשו לכסות את התקציבים האדירים שהושקעו בהם.

את העשיריה סוגר "משימה בלתי אפשרית: חשבון סופי" בכיכובו של טום קרוז בן ה-63 שהכניס הרבה כסף, אך לא מספיק כדי לכסות את ההשקעה האדירה בסרט. בראד פיט בן ה-62 הצליח להביא יותר אנשים לראות את "פורמולה 1: הסרט". אבל מי שסומנו ככוכבי העתיד, בהם גלן פאוול ("הנרדף"), אוסטין בטלר ("נתפסו על חם", "אדינגטון"), וסידני סוויני ("כריסטי") לא מכרו כרטיסים. כשניסיונות החייאת הפרנצ'ייזים של מרוול ו-DC קומיקס לא ממש מוכיחים את עצמם, הכוכבים הוותיקים מזדקנים, והכוכבים הצעירים מושכים יותר כותרות מאשר דולרים, הוליווד, כך נראה, הולכת ומאבדת את הבכורה שלה.

בזמן שחברות הסטרימינג בולעות את אולפני הקולנוע הגדולים שהוקמו בהוליווד לפני מאה שנה, כרגע נראה שרק סרטים מהמזרח הרחוק, וסרטי פנטזיה לילדים, מושכים אנשים לצאת בהמוניהם מהבית. וגם זה לא בטוח – פיקסאר רשמה את הכישלון הכי גדול שלה השנה עם "אליו" הסתמי, שלא לדבר על הפיאסקו של "שילגיה" של דיסני. בהקשר זה ראוי לציין ששלושה מבין עשרת הסרטים המכניסים ("פורמולה 1: הסרט", "מיינקראפט: הסרט" ו"סופרמן") הם של וורנר, האולפן שנטפליקס מנסה לרכוש ב-82.7 מיליארד דולר. אם הרכישה תאושר, היא תביא לכך שהסרטים הבאים שיופקו על ידי וורנר יגיעו לסטרימינג תוך שבועות ספורים מיציאתם למסכי הקולנוע, אם בכלל. זאת עלולה להיות מכת מוות לבתי הקולנוע.

בינתיים בנטפליקס, הסרט הכי מצליח השנה, ובתולדות הסטרימינג בכלל, היה גם הוא סוג של סרט אסיאתי. מחזמר האנימציה "ציידות השדים של הקייפופ" אמנם נוצר בארה"ב, אך הוא התבסס על כוח המשיכה העולמי של להקות הפופ הקוריאניות. 500 מיליון צופים (הרבה יותר מ"פרנקנשטיין", שגם הוא נחשב להצלחה) ראו את הפנטזיה המוזיקלית הסוחפת על להקת בנות שהן ציידות שדים. בקיצור – קוטלי וקוטלות שדים מצוירים מסין, יפן וקוריאה הם גיבורי העל החדשים.

נטפליקס היא גם הבית של "חלומות רכבת", אחד הסרטים היפים של השנה. הסרט המדיטטיבי על עובד מסילה במערב ארה"ב בתחילת המאה העשרים לא הופק על ידי חברת הסטרימינג המובילה, אלא נרכש על ידיה אחרי בכורתו בפסטיבל סנדאנס בשל הפוטנציאל האוסקרי שלו. הפלטפורמה הפופולארית סיפקה לסרט האומנותי הזה מספר נאה של צופים, אך גם מנעה מאיתנו את החוויה השלמה של צפייה על מסך גדול שהסרט נועד לו.

בחזרה לוורנר. אחרי שאיבדו את כריסטופר נולן (ואת "אופנהיימר"), שפרש מהאולפן בעקבות ההחלטה של וורנר להוציא את סרטי 2021 ישר לסטרימינג (בגלל הקורונה, זוכרים?), ניסו שם לפצות על האובדן באמצעות קשירת קשר עם קולנוען גדול אחר. כסוג של שאגה אחרונה, האולפן הימר בגדול על סרט עתיר תקציב שאינו חלק מפרנצ'ייז, והשקיע 150 מיליון דולר ב"קרב רודף קרב" של פול תומאס אנדרסון (11 מועמדויות לאוסקר על שישה סרטים עד כה). הסרט התקשה להצדיק את ההשקעה מבחינה קופתית, אך שלל מועמדויות צפויות לאוסקר אמורות לפצות על כך. למרות ירידה במעמדו, ובכמות הצופים בטקס השנתי, זה עדיין הפרס הכי נחשק בעולם הקולנוע.

המתחרים (האמריקאים) העיקריים של "קרב רודף קרב" יהיו, כך נראה, "המנט" של קלואה ז'או, "מרטי סופרים" של ג'וש ספדי ו"חוטאים" של ריאן קוגלר, שגם הם נכתבו ובוימו על ידי קולנוענים מוערכים שקיבלו יד חופשית לספר את הסיפורים שרצו לספר, ללא מחויבות לסרטי המשך ושאר מוצרים נלווים. טוב לדעת שעוד יש כאלה, אם כי רובם כושלים בקופות (דוגמת "אדינגטון" של ארי אסטר, אחת ההפקות הבולטות של האולפן העצמאי A24). במקרה של "חוטאים", שזכה להצלחה ביקורתית וקופתית, הבחירה בז'אנר האימה כדי לספר על דיכוי שחורים משיקה לגל סרטי האימה הפמיניסטיים על דיכוי נשים. הגל הזה המשיך השנה עם "אילו היו לי רגליים הייתי בועטת בך" של מרי ברונשטיין (גם הוא של A24), ועם "האחות המכוערת" של אמילי בליכפלדט הנורבגית. ז'אנר האימה תמיד איפשר לרגשות קיצוניים של זעם כלפי ניצול ודיכוי לעלות על פני השטח, באמצעות מתן ביטוי מטאפורי לכוחות הדכאניים. אך מה שפעם היה בשוליים מככב עכשיו בקופות ובפסטיבלי קולנוע יוקרתיים.

מהצד השני של הסקלה הז'אנרית, השנה היו ניסיונות החיאה של הקומדיה הרומנטית הפונה לקהל מתוחכם (בנוסף לביטויים הירודים של הז'אנר שמציפים את שירותי הסטרימינג). "מאצ' מושלם" של סלין סונג זכה להצלחה נאה, אבל "לנצח נצחים", "השלישיה", "שיגעון של חופשה" ו"מסיבת נישואין" (רימייק לסרט המקסים של אנג לי מ-1993) הצליחו פחות, כך שההכרזות על קמבק התגלו כמוקדמות מדי. לכן לא נשאר לנו אלא לחזור אל "כשהארי פגש את סאלי" של רוב ריינר, שהסיפור העצוב שלו הופך באופן מילולי ומטאפורי לסיפור של הוליווד.

לסיום, אלה הסרטים שריגשו אותי ממש עד דמעות במהלך השנה שחלפה:
–"מרטי סופרים"– בגלל התקריב על פניו של טימות'י שאלאמה בסיום (לביקורת).
–"סורי, בייבי"– בגלל סצנת הסנדוויץ' (לביקורת).
–"דרכים מצטלבות"– הסרט הגאורגי מרחיב הלב על מורה בגמלאות שיוצאת לטורקיה לחפש אחר אחייניתה הטרנסית (לביקורת).
–"קרב רודף קרב"– כי בבסיס זה סיפור על שני אבות ובת אחת (לביקורת).
–"המנט"– כשג'סי בקלי צופה בהצגה של שייקספיר (הסרט ייצא למסכים בישראל ב-22.1.26).
–"בלו מון"– סרטו של ריצ'ארד לינקלייטר עם איתן הוק כתמלילן לורנץ הארט חיסל אותי רגשית. לא ראיתי את זה בא (כרגע לא מתוכננת הפצה בישראל, אך הנההמלצה מהקרנה בפסטיבל הגאה).

• המסך
• קולנוע
• סיכומי שנה

רגע לפני תום השנה הלועזית, בחרנו לעצור ולהביט אחורה בזעם על כל מה שאכלנו השנה, ולנסות לגזור מעט מסקנות על איפה היינו, ואולי גם לאן אנחנו הולכים. השנה אכלנו יותר מדי שיפודים, נסחפנו לארצות המזרח הרחוק, הבנו שיש יותר שומרי כשרות בעיר ממה שיכלנו לדמיין וביקשנו מהדי.ג'יי להנמיך טיפה את המוזיקה, כי אנחנו מנסים לאכול את מרק הבצל שלנו. אלו הטרנדים ששלטו בשוק הקולינרי של תל אביב ב-2025, מי ייתן ועד השנה הבאה נמצא טרנדים טובים יותר.

1. כל מה שיפני

אם צריך לבחור במגמה אחת שמאפיינת את שנת 2025 בקולינריה בעיר, כל הז'יטונים שלנו מונחים על המטבח היפני. צונאמי תיירות מישראל ליפן והקסם האוריינטלי שאי אפשר להישאר אדישים אליו מציבים את יפן בראש רשימת ההשראות של שפים ומסעדנים, ומכאן נובע מבול של מסעדות יפניות שנפתחו בתל אביב בשנה האחרונה: ASA וסאקה בה, קוקו נקו וקוקו זן, OBI ו-Kimura Ya ועוד ועוד. רשת ההמבורגרים הוותיקה אגאדיר התחפשה לאיזקאייה עם בורגר בוואסאבי וקריספי צ'יקן בשיו קוג'י, בשוק הכרמל נפתח דוכן גיוזות ובבן יהודה המתעורר הוקם קוהי – בית קפה יפני למשעי (רשמו לעצמכם כריך חביתת טמאגו). אוניגירי וסאנדו, פנקייקים רוטטים ומאצ'ה, הפסטיבל היפני בדיזינגוף סנטר ואינספור גרסאות לראמן – כולל ראמן תימני וראמן גרוזיני מבית מטבחו המטורלל של שף אור גינסבורג (קיצ'וקאי), כבשו את העיר בסערה כמו "הגל הגדול בסמוך לקאנאגאווה". חבל רק שמבחינת ניקיון, יעילות והתמודדות עם גשם ותחבורה ציבורית יש לתל אביב עוד כברת דרך עד לסטנדרט היפני.

2. כל מה ששיפוד

מה שהחל כטפטוף חינני של שיפודים יפניים זעירים הפך למבול שיפודיות ומנות שיפודים, תוצר הלוואי של הטרנד היפני שפורח באיזקאיות – ברים יפנים אפופי עשן וקריאוקי, שבמקור מיועדים לבילוי אלכוהולי בתום יום עבודה. בתל אביב פוסחים על הקריאוקי (תודה לאל), אבל אלכוהול יש בשפע, וכדי להחזיק אותו מוגשים ליד שיפודים קטנים שעליהם נעוצים ירקות, פירות ים וחלקי פנים. ומכיוון ששיפודיות נטועות בדי.אן.איי הישראלי עוד מהימים שכרם התימנים ושוק התקווה היו מעצמות קולינריה, היפני מתערבב בישראלי וכל תל אביב שיפודים שיפודים בכל מיני גדלים. גיטה של אנשי פרא, סיח ברביעיית פלורנטין, גוגי'ס המשתלמת באלנבי ו-LP מנוחתה עדן שמו את השיפודים במרכז השולחן בלי להתנצל, וכך גם יוסי שטרית בבנדיט (שיפוד דנבר קאט), מושיקו אברהם בנואמה (שיפוד פטריות יער על קציפת סלרי) וסוף החדש של אנשי הבסטה והתדר (שיפוד תמנון על שעועית לימה). המרחק בין שוק לוינסקי לשינג'וקו מעולם לא היה קצר יותר.

3. כל מה שקרחנה

ההיאחזות של ענף המסעדות בחיים ובחזרה לשגרה הובילה שנתיים וקצת לאחר השבעה באוקטובר לגל של מסעדות שמחות – מקומות שהערב מתחיל בהם רגוע ומתפתח למסיבה פול פאואר, כולל רקדניות, להטוטנים וריקודים עמוק אל תוך הלילה. קומראן של מושיק רוט מובילה את הרשימה היוקרתית שבה נמצאים גם אללי ו-JOME, לה מיאל, אמש והולה הולה. הטרנד שהתחיל בשקט, כשמדינת ישראל עדיין מלקקת את הפצעים, אינו מסתתר יותר מאחורי וילון כהה, כי כנראה שכבר מותר ולגיטימי לשמוח ולהשכיב מאות שקלים על בקבוק טקילה אופנתי. שכל אחד יעשה מה שטוב לו כמובן, אנחנו רק נזכיר שהחטוף רן גואילי עדיין לא הושב מעזה.

4. כל הגורמה כשר

מעצם היותו חלק בלתי נפרד מהחיים, שינויים דמוגרפיים וחברתיים שחלים במדינה מחלחלים גם לאוכל, ובראשם הדרישה לכשרות. במיוחד לאחר השבעה באוקטובר, יותר ויותר מסעדנים ושפים מודים בפה מלא שהם מתיישרים עם חוקי הרבנות כדי לפנות לקהל רחב ככל האפשר, ועל הדרך לסדר לעצמם מנוחה בסופ"ש. מה שהחל במרים של חיים כהן, מלכה של אייל שני ועוד מסעדות שף זולג הלאה במורד שרשרת המזון אל דרג הביניים, במסעדות שמגישות אוכל כשר עם טאץ' יוקרתי. למשל הבר מאזה בנחלת בנימין, דוכן ההמבורגר הכשר הולי קאו של שף טום אביב בשוק הכרמל והמבורגריית אסתר המלכה של אדל בספלוב, שנדיר להגיע אליה ולא להיתקע בתור בכניסה. יחד עם הגורמה הכשר עלה השנה לתודעה ה-Kosher friendly, מונח שמתאר מקומות שאינם נצמדים לכללים הכתובים אך מנסים שלא לנעוץ לשומרי כשרות אצבע בעין. אפשר למצוא אותם בגרסאות שונות ומגוונות, ללא בייקון אך עם פירות ים, בלי בשר וחלב באותה מנה אבל במקום שפתוח בשבת. פלורליזם ישראלי חמקמק תמיד היה הפורטה של תל אביב.

5. כל הנוסטלגיה הזאת

הנהייה הקולקטיבית אחרי טרנדים אינה מפריעה למסעדנים ושפים להביט אחורה בחיבה, ולשחזר מנות ומקומות אהובים מפעם. הסינית האדומה שנולדה כפופ אפ והתאזרחה בקפה טאיזו למקום קבוע, ין יאנג ואדורה שקמו לתחייה בפופ אפ לזמן מוגבל והפופ אפ החורפי של בבל'ה ביוליה בנמל, עם גולאש פיקנטי וחמין לפי מתכונים בני 30 שנה, פורטים על נימי הנוסטלגיה וקורצים גם לקהל שטרם נולד כשהמסעדות המקוריות היו בשיאן. בתפריט של מסעדת רובע א' הלוהטת מסתתרת מנת חומוס פטריות, מחווה לשיפודיות ולפונדקי דרכים מהסבנטיז, ויהלומה מבטיחה להחזיר לערבי קונספט בבלקון את הפלאפל המצרי האלוהי מהביסטרון. הסיבה להתרפקות על העבר נעוצה מן הסתם במציאות המטורללת שבה אנו חיים, כשטרנדים עולים ונופלים במהירות האור והטיקטוק, ואין מספיק זמן להתגעגע. ואפרופו געגועים – נשמח אם רפאל תחזור לתחייה אפילו לזמן קצר, כי טעמו של רביולי לחי עגל עדיין צרוב לנו על הלשון.

6. כל המנות הצרפתיות שרק אפשר

אולי בגלל העולים והתיירים מצרפת ואולי מפאת הנוסטלגיה שאוזכרה לעיל, המטבח הצרפתי שב להיות רלוונטי מתמיד. מוסד הבראסרי, שכאילו חלף מן העולם עם סגירת הבראסרי של רותי ברודו, עוטה אדרת של אלגנטיות וקוליות ומוגש בגרסה עדכנית וסקסית בבל עמי – הבר־מסעדה החדש של האחים ירזין בכיכר דיזינגוף, ובביסטרו פאלט הרומנטי ביפו. במסעדות בעיר מוגשים שוב מרק בצל קלאסי (שה ויוי) וגראטן תפוחי אדמה נוטף חמאה על שיפוד (רעמסס by The Box) ופילה בקר ברוטב ברנייז (Cue). יש שיאמרו שהמטבח הצרפתי מעולם לא הלך לשום מקום וכנראה שהם צודקים, כי מכאן הכל מתחיל ולכאן הכל חוזר.

7. כל הקינוחים קלאסיים

לאחר שטחנו אינספור מריטוצו ועוגת גבינה באסקית (האחרונה אף זכתה לפרשנויות על גבול הביזאר – פיסטוק? סירייסלי?), קינוחי דגל ממטבחי אירופה הקלאסית חוזרים אל מרכז הבמה. 2025 הייתה שנת הטירמיסו והקרפ סוזט, שמוגשים תחת כל עץ רענן ונצמדים בדרך כלל למקור, פרט לטרנד המגירה המיותר ולעודף מתיקות. באופן מפתיע התופעה חוצת מעמדות ומגזרים, ממסעדות פיין דיינינג (הוטל מונטיפיורי, הגריל רום במלון דן, יפו תל אביב) דרך פופ אפים ומקומות בעלי פרופיל גבוה (פרדיסו בר, קפה אירופה) עד לסופגניות טירמיסו, הלהיט הכי חם של חנוכה האחרון, ועגלת טירמיסו אינסטגרמית בסניף החדש של פיצריית לה טיגרה בבאזל. ואם אנחנו כבר כאן, בשנה האזרחית הבאה נבקש ממי ששומע להחזיר את הפלאן, שבעינינו שווה לא פחות משני הנ"ל.

8. כל כך מיצינו

שקדי עגל ושוקולד דובאי. חלאס. נקסט.

• אוכלים שותים
• טרנדים
• אסייתי
• שיפודים
• אוכל צרפתי