>>

1. גבעת הדשא שצופה לים בפאתי גן העצמאות

כמגשר גירושין אני נמצא בחלקים גדולים של היום בחדרים בהם האנרגיה יכולה להיות קשה וסוגרת לפרקים. בשנתיים האחרונות מאז התחילה המלחמה נראה שהאוויר כולו נהיה דחוס ורווי בצער, כאב וחרדה. אלה מצבים בהם הפריים שלנו כבני אדם מצטמצם מאוד וקשה לראות רחוק או רחב ובטח שקשה לראות אופטימי. כשאני מרגיש שהתמונה שלי הולכת ומצטמצמת, אני תופס את עצמי לקראת סוף היום, יוצא מדירתי שברחוב פנקס וצועד על שדרות נורדאו לעבר הים. זו שעה בה מתחילה השקיעה ובראש ובלב תמיד מתנגן לי השיר "ערב עירוני" של אלתרמן. באחת מהגיחות שלי, בעודי צועד בשדרה נתקלתי מחוץ לאחד הבניינים שלט עליו כתוב "כאן חי המשורר נתן אלתרמן". הרגשתי שהשקיעה הוורודה בין הגגות שאני רואה היא אותה השקיעה שהוא ראה מאותה נקודה. היה בזה משהו מרגיע, כי המציאות יכולה להשתגע בכל מיני צורות ולייצר חוסר ודאות, אבל יש דברים שאף פעם לא ישתנו. בסןף הדרך הזו אני מגיע לגן העצמאות, חוצה אותו ומגיע אל גבעת דשא קטנה שמולה נפרש הים במלוא תפארתו. אני מתיישב, באופן אוטומטי גם הפריים שלי נפתח ביחד עם כל הכחול הזה, ופתאום אפשר לראות אופק.

2. קפה איזי

יש המון בתי קפה אטרקטיביים בעיר ובאמת שבדקתי הרבה מהם, אבל מהרגע הראשון שבו התיישבתי באיזי הרגשתי שזה המקום שלי. מאז עברו 7 שנים בהן הפכתי אותו למשרד שלי בימים בהם אני לא נמצא בקליניקה, לנקודה אליה אני מגיע כשאני צריך להרגיש תנועה מול העיניים כדי לשחרר איזה מחסום של כתיבה, לבסיס שלי לפגישות וללוקיישן המועדף עליי לקפה ומאפה בשישי-שבת. למה דווקא האיזי? זה לא רק הקפה המעולה או ריחות האפייה שמקשים עליי בכל פעם שאני מרגיש שהגיע הזמן לדיאטה – זה קודם כל הצוות. למרות שהדמויות התחלפו במהלך השנים, האנרגיה של הצוות נשארה תמיד כזאת שמייצרת אווירה מזמינה של קפה שכונתי כמו שקפה שכונתי אמור להיות – כזה שאתה מגיע בבוקר ומקבל את הקפה שלך בדיוק כמו שאתה אוהב אותו מבלי שהיית צריך להגיד מילה.
ארלוזרוב 76 תל אביב

3. המספרה של ניסים וחיים

התקשיתי למצוא בעיר ספר שהצליח להבין עד הסוף מה אני מבקש. אני לא בטוח שהצלחתי להבין בעצמי. בשלב מסוים כשכמעט השלמתי עם זה שלעולם לא אצא מרוצה ממספרה, זיו בת הזוג שלי עשתה מעשה שמעטות הנשים שמוכנות לעשות וחיברה אותי לניסים, הספר שלה. הגעתי למקום די קטן ברחוב בן יהודה בו שתי עמדות תספורת – אחת של חיים בעל המקום ואחת של ניסים. יצאתי משם אחרי חצי שעה לא רק עם התספורת המדויקת לה חיכיתי כל השנים אלא עם הרגשה שפגשתי פסיכולוג, מטפל זוגי ויועץ עסקי. מאז אני חוזר לפחות פעם בחודש (לפעמים פחות, תלוי כמה יש לי לפרוק), מתקבל באמירה "הנה השמאלני שאנחנו הכי אוהבים" ויוצא אחרי חצי שעה כמו אדם חדש.
בן יהודה 196 תל אביב

4. בית אריאלה

מאז שאני זוכר את עצמי, להיות בסביבת ספרים תמיד נסך בי רוגע. מגיל מאוד צעיר אהבתי לקרוא ולכתוב וללכת לאיבוד בין המילים ולתת לדמיון לשוט עליהן הרחק מהמציאות המוגבלת והמגבילה. כשאני נכנס לספריה בבית אריאלה אני מאבד את תחושת הזמן. כמו ילד בחנות ממתקים אני שולף ספרים, צולל אל איזה טקסט שתופס לי את העין ומאבד תחושת זמן. יצא לי גם להשתתף בשתי סדנאות כתיבה שנערכו בבית אריאלה אותן הנחו הסופרות המעולות אדוה בולה ונועה ידלין.

בזמנים מסוימים היה קשה לי להסביר לעצמי את הפער העצום בין המציאות הגסה שכולנו חיים בה בשנתיים האחרונות לשקט ולעדינות שחוויתי כשנכנסתי לבית אריאלה למפגשים של הסדנה. ואז צפיתי בראיון עם דויד גרוסמן בו הוא נשאל איך הוא מצליח לכתוב בתוך המלחמה הקשה הזאת. התשובה שלו, "אני מצייר קווים דקים במציאות עבה", ענתה לי באופן הכי מדויק שיש על הדיסוננס שחשתי. ספרים, מילים ובכלל כל דבר שקשור ליצירה ולתרבות הם הרפואה המונעת הטובה ביותר מפני ההשחתה של הנפש בימים בהם היא עלולה להיאטם ולהתקשות.
שאול המלך 27 תל אביב

5. הסילון

בשנים האחרונות נראה שכל בר שנפתח בעיר בונה את עצמו כך שישרת את המציאות האינסטגרמית שאנחנו חיים בה. זה נראה טוב ומצטלם טוב, אבל לי זה מרגיש מתאמץ ומזיע מדי. אולי אני אשמע בומר, אבל לצלם כוסות עם אלכוהול, מעוצבות ומעוטרות בשמשיות ככל שיהיו, נראה לי כמו אינסטינקט לא בריא. כשמניחים כוס עם אלכוהול על השולחן שלי האינסטינקט הראשוני שלי הוא לשתות אותה. אני גם מאמין ששגרת חייו של הציבור לא תושפע באופן דרמטי אם לא ייחשף למרגריטה שלי. הסילון הוא בר שכונתי שמתקיים מחוץ ליקום האינסטגרמי. הכל פשוט, מהשולחנות והכסאות ועד המשקאות והמזון. פשוט במובן הכי טוב של המילה. אחרי שתי מרגריטות וטוסט שממחיש בכל ביס את האימרה שטבעו חז"ל, "אין דבר כזה יותר מדי חמאה", לאף אחד אין צורך להוציא את הטלפון ולצלם, וכל מה שבא לך הוא פשוט להיות.
קינג ג'ורג' 89 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

התחנה המרכזית ה"חדשה" היא ללא ספק המפגע הויזואלי/סביבתי הגדול ביותר שקיים בעיר. נאלצתי להגיע אליה מדיי פעם בימי שישי בלילה כשמועדון הבלוק האגדי ז"ל פעל בו. בזמן העמידה בתור והציפייה לתדרוך המפורסם שכל מי שהגיע לבלוק הכיר בעל פה, נפרשה מול עיני המבלים תמונה שכללה מזרקים של נרקומנים, דרי רחוב זרוקים על המדרכה, ריחות של שתן והזנחה. כבר שנים שמדברים על הריסת המתחם המקולל הזה ואין לי מושג איפה התהליך הזה עומד, אבל אני מקווה בשביל העיר, בשביל אלו שגורלם לא שפר עליהם וגורלם נקשר בגורל התחנה הזאת ובשביל תושבי תל אביב ואלו שמגיעים אליה מבחוץ – שהמבנה הזה יהפוך לאפר ואבק ודרי הרחוב יקבלו את העזרה והסיוע שהם כל כך זקוקים לו. ושיחזור הבלוק לאלתר!

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון (הצגה, מופע, סרט, תערוכה, הרצאה) סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"ציפורלה לילדים".אני מאוד אוהב את ההרכב של ציפורלה. הייתי בהמון הופעות של האנשים המוכשרים האלה ובכל פעם נפעמתי מהיכולת שלהם לשלב בין הומור ונונסנס לאמירה נוקבת על מציאות חיינו בארץ הזאת. כשהם יצאו במופע לילדים ידעתי שזו הזדמנו לחשוף את בנותיי (בנות 14 ו-12) לחבורה הזאת. קצת חששתי שבתרגום החומרים שלהם לשפת ילדים משהו מהעוקץ הייחודי שלהם ילך לאיבוד. החשש הזה התפוגג מהר כשראיתי את בנותיי צוחקות מאותן הבדיחות שגרמו גם לי לצחוק ולהתעכב על המקומות שדרשו מחשבה. המופע הזה, ובכלל העשייה של ציפורלה, מוכיחה שגם באקלים של השתקה ורידוד השיח – אפשר להגיד המון, בלי להתחנף, בלי להתפשר על איכות אמנותית ובלי שום פחד.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
כמה חודשים מפרוץ המלחמה חזרתי אל הספר"האדם מחפש משמעות"של ויקטור פרנקל. קראתי אותו לאט ובעדינות. בדיעבד אני יודע שחיפשתי תשובות אצל מי שחווה את הגדולה שבטראומות, השואה, וידע איך לזקק ממנה את הנוסחה להתמודדות עם קושי שסוגר עליך מכל כיוון: "מי שיש לו למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך". מאוחר יותר סיפר שורד השבי אלי שרעבי שזה בדיוק המשפט שאמר לו הירש פולין-גולדברג ז"ל בשבי, משפט שעזר לו לשמור על עצמו עד ששוחרר. חשתי צמרמורת בכל הגוף.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני חושב שצריך לסייע, בכסף או בהתנדבות, לכל ארגון שמסייע לאזרחים ולחיילים להתמודד עם המעמסה הנפשית שיצרה המלחמה, עם הטראומה ועם הפוסט טראומה. כשהמלחמה תסתיים זו תהיה המשימה הגדולה ביותר של כולנו, להחלים ולשקם את הנפש הפצועה שלנו על מנת שנוכל לחזור לשמוח, לצחוק ולאהוב.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רון כחלילי. דווקא במלחמה הוא החליט לפתוח אתקפה תת-תרבות בפאתי שוק הכרמל(רחוב הכרמל 12 תל אביב). מעבר לעובדה שכל המאכלים והמאפים שמכין שם רון בעצמו נעשים מתוך אהבה וטעימים עד מאוד, הוא הפך את המקום לבית לדעות שמאוד קשה להשמיע היום באווירת החרבו-דרבו הכללית. הדוקומנטריסט המוכשר הזה והכותב המחונן הוא גם איש אמיץ מאוד שמתעקש לדבר על דו-קיום, על חזון אחר לאזור המדמם הזה ועל תקווה. בין אם מסכימים איתו או לא, אי אפשר שלא להעריך אדם שבוחר להעז ולדמיין עתיד אחר ולהדליק אור במקום בו החושך מתפשט מדי יום.

אם אפשר להוסיף דמות תל אביבית נוספת, הייתי מרים גם ליהודית כץ. אני מאזין קבוע לפודקאסט המעולה שלה "חושבים טוב" ובמלחמה הוא הפך להיות עבורי מקור לידע ולכלים מאוד חשובים להתמודד עם התקופה הזאת וכל המשברים שהיא הביאה איתה. אני בטוח שיש עוד הרבה אנשים שמאזינים לו ויזדהו עם מה שאני כותב פה ולכן מרגיש צורך לשלוח לה מכאן תודה גדולה על זה בשמי ובשמם.

מה יהיה?
התמונה הגדולה כל כך כאוטית שכל ניסיון לחזות מה יהיה משול לקריאה בקפה. אני מאמין בלב שלם שאם כל אחד ואחת מאיתנו יתאמץ לייצר תקווה עבור עצמו ועבור הסביבה שלו, יושיט יד לאלו שמתקשים לעשות את זה, לא ייפול למלכודת האדישות והייאוש שמשרתת את אלו שמבטיחים לנו ולילדינו עתיד רווי בדם ובכאב – נצליח לייצר עוד ועוד מעגלים שיתרחבו ויהפכו לתנועה עצומה שבסוף תשנה כאן את המציאות. גם את המציאות הפוליטית. אנחנו חייבים להיאבק על עצם היכולת להיות אופטימיים ולהחזיק תקווה – כי בלי אלה באמת שאין לנו מה לחפש כאן.

• העיר שלי
• גירושים
• גן העצמאות
• סילון
• איזי
• ציפורלה
• תתתרבות
• בית אריאלה
• מספרות

>> יולי אילדיס, 26, היא אמנית רב תחומית שחיה ופועלת בתל אביב. וכן, היא הבת של מיקי חיימוביץ' ואלי אילדיס, תודה ששאלתם. בחודש הבא היא תציג עבודות בפסטיבל"צבע טרי" (26.5-21.5)שייערך השנה במתחם חברת החשמל הנטוש ברחוב קרמניצקי. עבודותיה של אילדיס עוסקת במפגש של זיכרון ונוסטלגיה עם המציאות העכשווית, והיא עושה שימוש בצילומים מאלבומים משפחתיים ומציבה אותם לצד דימויים מההווה שצילמה וערכה, ומגלה דרכם את הפער בין התפישה הילדית והנוסטלגית למציאות העכשווית.מכירת הכרטיסים כבר החלה

>> קפה מול הים ומקום שמחזיר את האוויר // העיר של עמית פרטוק
>> בר שמזכיר את פירנצה וקפה לפרלמנט ירושלמי // העיר של לירון מיוחס

1. דיזנגוף סנטר

הקניון/מבוך האהוב עליי. אפשר למצוא בו הכל, מצד אחד רשתות גנריות ומצד שני חנויות כל כך ספציפיות שלא תוכלו למצוא בשום במקום אחר (וגם דוכן ירקות מעולה שסגר לי פינה לא פעם). אני שם מאז שאני זוכרת את עצמי. גדלתי ברחוב הנביאים הסמוך, מה שהפך את הסנטר למקום הקבוע להשלמות או סתם שיטוט של אחה"צ פנוי עם אמא. אחד הדברים האהובים עליי בו זה קולנוע לב, ללכת לראות סרט שנוגע בנפש ואז לצאת ולהיאבד קצת בסנטר לפני שיוצאים לעולם זו חוויה שאני ממליצה לכל אחד.

2. וינונה פוראבר

בר היין וינונה פוראבר הפך להיות כמו הבית השני שלי. התחלתי לעבוד שם לפני כמעט שלוש שנים והיום אני המנהלת שלו. האוכל של שף אביתר מלכה והשף בפועל דויד סידס פשוט מושלם, והצוות הקטן והמשפחתי נותנים למקום הזה קסם. בואו לבקר.
שלמה המלך 2

3. סילון

הבר השכונתי והאהוב עליי, צמוד לוינונה ותמיד יהיה המקום הקלאסי לדרינק של אחרי משמרת. בר שתמיד אפשר לסמוך עליו, צריך יותר מזה?
קינג ג'ורג' 89

4. הים (והמקטע הספציפי של הטיילת בין יפו העתיקה לדולפינריום)

אי אפשר לחשוב על תל אביב בלי לחשוב על הים, הוא חלק בלתי נפרד מהזהות של העיר הזאת וגם מהזהות שלי. הוא מהווה השראה גדולה עבורי וחלק מרכזי ביצירות שלי בשנים האחרונות, ובקרוב אציג ב"צבע טרי" סדרה של קופסאות אור שמציגות דימויים בהשראת הים וחופשה בים בפרט. כשאני מרגישה שהראש שלי רץ מהר מדי, אני נוסעת באופניים לחלק של הטיילת בין יפו לדולפינריום. יש משהו באוויר המלוח ובמבט על הים שמרגיע ומאזן אותי כל פעם מחדש.

5. קמפוס אריסון לאמנויות

האמנויות הוא בית הספר שלי, למדתי בו מכיתה א' ועד כיתה ט' וחזרתי אליו לפני שנתיים כמורה לאמנות פלסטית. זה מקום מיוחד במינו שבו הכרתי חברים שמלווים אותי עד היום, שבו הזהות שלי התהוותה והבנתי שאמנות היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. כבוגרת שגם מלמדת בבית הספר, יש לי את היכולת לראות כמה לבית הספר הזה יש פוטנציאל להקנות לילדים ידע רחב ורגישות גבוהה שניתן להעביר רק דרך חינוך לאמנויות מגיל צעיר.
לויד ג'ורג' 2

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

עד מתי עבודות בכיכר רבין. אחד המקומות שאני הכי מתגעגעת אליהם הוא כיכר רבין. היא הפכה לאתר בנייה רועש ומבולגן לפני יותר מדי זמן והיא חסרה לי. יש לה תפקיד חשוב בזהות של תל אביב וההתעצבות שלה: ההיסטוריה שלה, ההפגנות שעברו משם לקפלן או להבימה וימי הזיכרון וערבי העצמאות שלא נראים אותו דבר בלעדיה. אפשר אותה בחזרה כבר?

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
פצ'ה קוצ'ה. ערב שבכל שנה מחדש פותח את הראש והלב ומפתיע אותי, וגם הפך עם השנים לבילוי משפחתי קבוע.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסדרה סיילו באפל TV+ (המבוססת על סדרת הספרים של יו האווי). הסדרה מתרחשת בעתיד דיסטופי שבו קהילה של כ-10,000 איש מתגוררת במבנה תת קרקעי רב קומות. היחסים המורכבים שבסדרה בין השכבות השונות בחברה והשאלות הקיומיות לגבי העולם שבחוץ מהדהדות בעיניי את המצב שלנו בארץ, ויכולות ללמד אותנו דבר או שניים על ההתנהלות של חברה מורכבת שנמצאת בתוך סיר לחץ שיכול להתפוצץ בכל רגע.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
למשפחות החטופים ולחוות החופש.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
חד משמעית איתמר שמשוני. זכיתי לעבוד עם איתמר במסגרתהפרויקט שלו "עיר מפעל", ולהגיע לכל קצוות הארץ עם סדנאות אמנות למפונים ואפילו ליצור תערוכה מיוחדת עם מפוני קיבוץ רעים. איתמר תמיד רואה את המקומות שבהם צריך להפיץ אור ומוצא את הדרך להגיע אליהם ולהביא איתו הר של דמיון, יצירתיות ואנושיות. ממליצה מאוד לעקוב אחריו ואחרי הפרויקט "עיר מפעל" כדי לראות וגם לקחת חלק בקסם הזה.

איתמר שושני, "עיר מפעל" (צילום: עוז מועלם)

מה יהיה?
אולי זה קלישאתי, אבל אני עדיין מאמינה שזה תלוי בנו, ביכולת שלנו לראות ולדמיין עתיד טוב יותר ולפעול כדי לגרום לו להתממש.

• העיר שלי
• צבע טרי
• דיזנגוף סנטר
• וינונה פוראבר
• סילון
• חוף הים בתל אביב
• כיכר רבין

בת שבע אוז היא גננת ואשת חינוך, זוגתו של קובי אוז ואמא ל-4 ילדים מקסימים שנמסרים כל בוקר באהבה וחשש למסגרות השונות בתל אביב. "בשנים האחרונות מדברת את שפת רג'יו אמיליה בחינוך ולומדת אצל ד"ר נעמה צורן המופלאה, שמחברת אותי כל פעם מחדש למצפן ולדרך שבה אני מאמינה. על פי שיטת רג'יו אמיליה הילדים נותנים לנו המון רמזים לגבי הדרך היצירתית שבה הם רוצים לחוות את תקופת הגן שלהם – הם זורקים כפפות ואני מרימה אותן ומאפשרת להם תהליך למידה שהם עצמם מתווים. כגננת אני יוצרת בעיקר קהילה של הורים שרתומים לגן וזה עושה אותי קצת לסלבית שכונתית, כשההורים איתי הגן פורח. אני חושבת שההשקעה צריכה להיות בראש ובראשונה בחינוך בכלל ובגיל הרך בפרט על מנת להפוך את העולם שלנו לטוב יותר".

>> העיר של דנה שוופי: תפאורה לסרטי אימה ומדרחוב לשיטוטי אוכל
>> העיר של דני תובל: מקום שבו העולם נראה נורמלי ובריזה לארוחת בוקר

1. ארדיטי מקור הגבינות

בימי שבת בבוקר אנחנו אוהבים לפתוח שולחן עם מזטים שמזכירים לי את הבית הטורקי שגדלתי בו ואת סבתא וסבא. אחת התחנות ההכרחיות בשוק לוינסקי היא המכולת של ארדיטי לגבינות, איקרא, עלי גפן, זיתים, ובעצם יש אצלו הכל ובמחיר מזמין ומבצעים מעניינים. קובי גילה לי את המכולת הסודית הזאת – הוא גר שם שנים מעל הראש של ארדיטי וכתב שם את הלהיטים הכי גדולים של טיפקס. שימו לב, החנווני משרת באהבה כל פעם קליינט אחד בלבד, לא לנדנד, חכו לתשומת הלב שלו. אל תטעו במראה המיושן של המכולת הזאת, מדובר בפנינה. שימו עוד לב, ביום א' הוא סגור.נחלת בנימין 91

2. מכללת סמינר הקיבוצים

השנה אני מקווה לסיים את התואר השני במסלול של הערכה בחינוך במקום שהוא כמו בית עבורי. הערכה בחינוך מעבירה את איש החינוך מעולם של תחושות ורגשות לעולם של נתונים ומציאות. אצלנו נוטים לפסוח על הריאליטי צ'ק הזה וחבל. לסמינר הגעתי לתואר הראשון בחינוך יצירתי לגיל הרך ומאז ליבי נקשר לסמינר ולצוות המרצים הנהדר שפגשתי לאורך השנים. אני מרגישה שרואים אותי שם ושבנויים לעזור לי בכל המהמורות שבדרך.דרך נמיר 149

סמינר הקיבוצים (צילום: פייסבוק/@SeminarTLV)

3. הבסטה

המטבח הים תיכוני האולטימטיבי, נגיעות צרפתי, נגיעות טורקי, נגיעות ערבי, נגיעות יהודי ונגיעות צפון אפריקאי, חגיגה ים תיכונית, המון מנות קטנות ומושלמות – שנים הם לא נופלים. בכל פעם שאני רוצה להתפנק מהשפע של הקולינרי של איזורנו המורחב – זה המקום הראשון שאני מדמיינת. זה תמיד הולך עם כוס יין לבן איכותי וקררר. כשאני בבסטה אני מרגישה שמגיע לי טוב בעולם.השומר 4

4. צ'לסי

חנות היד שנייה האהובה עלינו – אנחנו נותנים להם להם פיסים מדהימים בקונסיגנציה מהקולקציות הססגוניות שלנו – ואנחנו נמצאים שם לפחות פעם בחודש לחפש שלל בגדים. המלתחה שלנו תמיד מודה להם וגם כדור הארץ.מקווה ישראל 22

5. סילון

הפאב האולטימטיבי – מקום שבו הגינס תמיד קרה, האווירה תמיד חמה וה-DJ החכם תמיד נותן ברוק. הכי כיף לי לפגוש שם את אבא שלי החמוד שבא לפחות פעם בשבוע.קינג ג'ורג' 89

מקום לא אהוב בעיר

כמה מקומות ותופעה: חידוש המדשאות בשדרות בן ציון, שדרות ח"ן ושדרות רוטשילד. מצד אחד אני אוהבת עקביות והתמדה – מהצד השני, עירייה יקרה, לא חבל על הכסף והמים? הדשא לא באמת צומח מתחת לפיקוסים בשדרות תל אביב, לא משנה כמה ממטרות ירטיבו את האדמה ואת העוברים ושבים, לא משנה כמה שטיחי דשא תביאו וכמה תגדרו את זה – זה לא צומח – לא בושה לוותר אחרי עשרים שנה של נסיונות.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
סיור תרבות וקולינריה של דנה אהרמן הנפלאה באזור קרית המלאכה בתל אביב. עבודות הגרפיטי חלקן נעשו בעקבות 7.10 לוקחות אותך בדממה הכי למטה שאפשר. הקירות לא רק מדברים הם רוקדים וצורחים אליך.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
החדשות ואנחנו כבר פחות חברים. זה החזיר בימים הקשים האלה את ארון התקליטים והדיסקים המיוחד שלנו לשירות פעיל – השמשנו אקסבוקס ישן שמפעיל את הדיסקים והפטיפון עובד נון סטופ גם הוא. מזלנו שספריית המוזיקה שלנו כוללת המון דברים שלא מוצאים בספוטיפיי, אז זה אסקפיזם מרענן מאוד לכלל הבית. ועוד אחת:אני והמתבגרות רואות ביחד לפחות פעמיים בשבוע את הסדרה עתירת הפרקים "בנות גילמור". זה תמיד משעשע ומרגש ותמיד מתחילות שיחות מאוד מעניינות על דברים שבלב – ממליצה ממש לאמהות ומתבגרות.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני מתנדבת פעם בשבוע בנקיון בתים בקיבוצי העוטף, שם אני מרגישה הכי מועילה שיש. בשבעה באוקטובר עזבו המון אנשים את ביתם האהוב ופונו למקומות זמניים. בבתים נשארו נזקים ממחבלי הנוחבה, מחיילים שגרו בהם לתקופה והמון זכרונות טרtגיים – לא מעט אנשים חוששים לחזור הביתה אפילו כדי לאסוף משהו מהארון – כל דבר מזכיר את הטבח. אז אני ולא מעט מתנדבות ומתנדבים מטהרים אנרגטית על ידי ניקוי יסודי של הבית' ומחזירים אותו לשישה באוקטובר ככל האפשר/ התודות שאנחנו מקבלים ממלאות אותנו בעוצמה, בימים הכי קשים שלנו כעם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
תל אביב צריכה להרים לאמנים שרצים, תורמים, מנגנים מחבקים בכל מקום שהם נחוצים. השנה קשה במיוחד – רוב מופעי העצמאות בוטלו בשל המצב – ורבים מאנשי המוזיקה נשארו בבית ללא פרנסה שהיתה חלק מחייהם עד השבעה האוקטובר. גם לא מעט ועדי עובדים ביטלו אירועי מוזיקה, כי לאנשים קשה לשמוח באופן מאורגן. מה נשאר? הופעות וכרטיסים. אני אמנם לא אובייקטיבית בעניין אבל עדיין ממליצה לכם, פשוט קנו כרטיסים להופעה של אמנים שאתם אוהבים ונעבור את זה עטופים לפחות במוזיקה טובה.

מה יהיה?
הלוואי והייתי יודעת. כרגע תקופה קשה.

• העיר שלי
• גני ילדים
• קובי אוז
• סמינר הקיבוצים
• הבסטה
• ארדיטי
• סילון
• בנות גילמור

>>לליב סיון משחררת בימים אלה את הסינגל "אני ואת"בעקבות המלחמה.כחברת בריגדת האהבה,קבוצה של זמרות ושחקניות שכוללת בין היתר את סיון טלמור, גיה באר גורביץ׳, שני כהן, שני קליין, אניה בוקשטיין ועוד, היאהופיעהמול מפונים, חיילים, משפחתהנובהונשות המילואימניקים ברחבי הארץ.החיבור המחודש למוזיקה וההכרה בכוח הגדול של הריפוי שהיא מביאה איתה, עוררו אצלה את ההבנהש"אניואת" צריך למצוא את דרכו החוצה מהמגירה.לליב סיון, ילידתקריתגת,היא יוצרת רב תחומית,במאית (״מיוחדת״ של כאן 11) ושחקנית זוכת פרסים (כיכבה בסדרה "אחד על אחד" ובסרט "עירום" שזיכה אותה בפרס השחקנית בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה ובמועמדות לפרס אופיר).

>> להיות כרגע מוזיקאי ישראלי בחו"ל זה די מדכא. תשאלו את ג'יי למוטה
>> תל אביב צריכה נסיכות אינדי כמו ג'ני פנקין. והנה בא הזמן שלה

1. אדרת

עוד לפני שהכרתי את המילה קיימות, לפני שידעתי מה ההבדל בין וינטג' לרטרו, לפני שנולדה המילה היפסטר, הכרתי את אדרת. החנות האדומה של אופירה היא תמיד נקודת עצירה כשאני ברדיוס של כיכר דיזנגוף וגן מאיר, כי תמיד יש בה פוטנציאל לשיפור מצב הרוח, דופמין רומנטי. אני חושבת שמעבר לכל הסיבות הנכונות לרכוש יד שניה, הכי אני אוהבת את האפשרויות הסיפוריות שבגדים ובדים, תוויות, כיסים, טכניקות תפירה וכפתורים מחזיקים בתוכם. אני חושבת שאת הסיפורים הטובים ביותר מצאתי באדרת. הם כמובן הרכיבו את האאוטפיטים הכי מוצלחים שלי.בוגרשוב 53

2. קינג אופטיק

יש לי חוקים. נגיד, כשאני צריכה לרכוש עדשות מגע ואני נכנסת לחנות המשקפיים של בוריס, אני מכניסה את הידיים לכיסים ומבטיחה לעצמי לא להוציא אותן, בשום מקרה, כדי למדוד משקפי ראייה. זה לא תמיד עובד לי. יש לי 15 זוגות משקפיים. יתכן ומדובר בהתמכרות אבל אין לי את מי להאשים בכך מלבד את הטעם הטוב של בוריס ואיציק ואת היחס הטוב שלהם. כי לא רק שיש להם אוספי משקפיים נדירים, במובן הישן והטוב של המילה, הם גם מסכימים לקבל אותי למוסך המשקפיים שלהם כדי ליישר ולהחיות זוגות משקפיים שסובלים מילדים שישבו עליהם.קינג ג'ורג' 21

3. התחנה המרכזית החדשה

מדובר באהבה מפוקפקת. אולי אהבה רעילה. התחנה המרכזית היא התל אביב הראשונה שלי, הפרועה, המסוכנת, הצבעונית, המגוונת, שמודדת לי זמן בפלטפורמות האוטובוסים לפני שהכרכרה תהפוך לדלעת. במשך שנים המבנה המבוכי הזה היה שער הכניסה שלי אל העיר. תמיד הריח כמו הרפתקה, תמיד זהר מניאון בעיניים, קעקוע ראשון, מגנט אפל של מסדרונות שבכל קצה שלו יציאה אל תל אביב אחרת. שנים אחר כך חקרתי אותה לעומק כחלק מעבודת אמנות ארכיונית, איפשהו יש לי שעות של חמרי גלם המתעדים את אנשיה. עוד שנים אחר כך הצטלמתי בה – רוב הדמויות שגילמתי ביקרו בה. הן אולי פחות פרועות, פחות הרפתקניות, פחות מסנוורות, אבל בקיאות במסדרונות וביציאות הנכונות.

4. סילון

בית הספר הגבוה שלי לאלכוהול, חברות וזיהוי זוגות בדייט ראשון. ארבע שנים בירמנתי בסילון, ארבע שנות התבגרות מואצת תחת המנטורינג הטוב של אורן, שוגון ולימור. למדתי תמיד למזוג בגובה העיניים, לנעוץ את הכף הקרח בסיום, כי לתנועה יש התחלה וסוף, לא להתנגש בברמן השני. למדתי לבחור את השיר הנכון, להקשיב לשיחות לא לי, לשתות וודקה חמה, לזהות פקחי סיגריות ולשלם על טעויות. הסילון הוא מאיץ החלקיקים התל אביבי שלי, אבל אני יודעת בוודאות שלא רק שלי, אלא גם של כל מי שישבו לי על הבר וחשבו שלא שמעתי את השיחות שלהם.קינג ג'ורג' 89

5. הסטריטס

גילוי נאות 1: בסטריטס הכרתי את בן הזוג שלי. גילוי נאות 2: בן הזוג שלי הוא אחד מהבעלים של הסטריטס. זה לא מפתיע שזה המקום האהוב עלי בעיר. זה בית. אני יודעת תמיד מה יש בסירים למרות שאני חייבת תפריט כדי לקבל השראה. אני אוהבת את המרחב שלו, את הכלים שלו, את תנועת הצוותים המתלכדת למשפחה ואז גדלים וממשיכים בחיים וחוזרים לפה עם תינוקות בעגלה. את סלט שגית, את אוולין, את מייקי שאיננו, את הלקוחות הקבועים של הבוקר שמחייכים אלי, את המלצרים החדשים שלא יודעים איזה קפה אני שותה . אני אוהבת את אחד הבעלים, הוא באמת בחור טוב.קינג ג'ורג' 70

מקום לא אהוב בעיר

הכביש בקינג ג'ורג'.תל אביב, תנסי להיות אחר צהריים אחד אמא עם נטייה לאיחור רכובה על אפניים ברחוב קינג ג'ורג' בדרך אל הילדים. הכביש שבור וקופצני ופירי הביוב נוזפים בך על האיחור, האוטובוסים והמוניות נוגסים באוויר שמאחורייך וצופרים לך כדי שתפני להם מקום, על כל אחד מהם לפחות שלוש אמהות ממהרות כמוך. למרות שאת לא חשמלית, על המדרכה את לא רוצה לרכוב כי הולכי הרגל עלולים לדרוס אותך כשהם שקועים במסכים תוך כדי הליכה. בקיצור, תל אביב, תסדרי לי את קינג ג'ורג' כדי שאוכל לאחר בבטחה.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אם יש דבר שלא הייתי זקוקה לו בשבעת החודשים האחרונים זה "אסקפיזם". אני חיה עם צורך בחיכוך מתמיד עם המציאות. אפשר לקרוא לזה ענייני שליטה. לא ספר, לא סדרה, לא יציאה לבר השכונתי.חודשיים לתוך המלחמה, שמעון משל, האבא של הפיקוק, הזמין אותי לערב הקראת שירה בשם "בין הקירות" ואני שכנעתי אותו לתת לי להקריא ולשיר. מזל שהוא הסכים, כי אחרת, מפאת חרדת האסקפיזם לא הייתי פוגשת את הדבר היפה שחיכה לי שם."בין הקירות" היה בית פתוח, שאיפשר למילים ולמוזיקה להכנס ברווח המועט בין האנשים הרבים שגדשו אותו. מבט מבויש מאחורי המיקרופון מספר לי שאני מכירה את רובם מבית הספר, מהסופר, מהגינה, מהפיקוק עצמו. הם לא קהל, הם קהילה. זה לא אסקפיזם, זה מרחב מוגן. תודה לשמעון שהזכיר לי את זה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"היי אחות" של איה זהבי פייגלין שנכתב תוך כדי המסע של "בריגדת האהבה" ברחבי הארץ מתחילת המלחמה – – להקת מוזיקאיות ושחקניות שהוקמה בצל המלחמה להפיג את המתח ולהעלות את המורל בשירה ציבורית המונית למפונים, חיילים, פצועים ומשפחות מילואים – והפך להיות ההמנון של מה שעברנו ומה שנרצה שיהיה. כשאיה ניגנה אותו בפעם הראשונה מולנו לא הפסקתי לבכות.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל מה שנוגע במשפחות החטופים, מלהגיע להפגנה עד התנדבות במטה. אין יותר חשוב מהם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לא אחד כי אם מאות בעלי עסקים קטנים, שפזורים ברחובות תל אביב והופכים אותה למה שהיא. הם אלו מאחורי עננת האבק של הרכבת הקלה, ששרדו את הקורונה, שמושפעים משנה ארוכה של מחאה, שסגרו ביום הראשון למלחמה ופתחו אחרי ימים ארוכים בלב כואב, כי גם העיר צריכה מפלט.

מה יהיה?
מה שנעשה שיהיה. העתיד לא נועד שננבא אותו אלא שניצור אותו.

• העיר שלי
• אינדי ישראלי
• הסטריטס
• סילון
• איה זהבי פייגלין
• פיקוק
• תחנה מרכזית תל אביב
• אדרת

1. תאטרון הקאמרי

ביתי השני. אם היו אומרים לי בלימודי משחק שאני אהיה שחקן של הקאמרי עוד כמה שנים, הייתי אומר "הלוואי" וצוחק. להכנס לתוך מקום עם כל כך הרבה היסטוריה של תרבות ויצירה ולהבין שאתה חלק מיזה זה ממש מרגש. לפני 3 שנים התקבלתי לקבוצת הצעירים של הקאמרי (קאמרי דור חדש) – פרויקט מדהים שנבנה כדי להביא רוח חדשה וקהל צעיר לכותלי התאטרון. לאחר 3 שנים אפשר להגיד שאכן הפרויקט הצליח! ההצגות שלנו מלאות, הביקורות מהללות ואנשים מדברים על הקבוצה הצעירה בכל העיר, ואפילו ברחבי הארץ. אז מי שבמקרה לא מכיר או ראה שווה ביותר. תמיד עניין אותי לעשות דברים קצת אחרים, והקאמרי זה המקום שמאפשר את זה. לפעמים אני עולה על הבמה האדירה הזאת וחושב לעצמי איזה מטורף זה שאני עושה את אני אוהב, מקבל על זה כסף ועוד בקאמרי! משוגע.
שדרות שאול המלך 19

2. תצפית הדולפין

אני גר ביפו, ואחת הנקודות היפות שיש בעיר הזאת היא תצפית ברחוב בדולפין שמשקיפה על הנמל, פארק מדרון והים. אני הולך לשם בדרך כלל לקראת שקיעה. לרוב אין שם הרבה אנשים ואפשר ממש להנות מהיופי בשקט. אפילו הדרך לשם יפה. בין כל הסמטאות. לדעתי לא הרבה מכירים את המקום הזה ואולי חבל שסיפרתי עליו.
הדולפין 21

3. שם טוב הירקן

אחת לשבוע או שבועיים אני הולך לשם. טוב לקנות ירקות. אצל שם טוב אפשר לשלם רק במזומן, ואל תזיזו לו בטעות את הארגזים מבלי שהוא שם לב. השמרו לכם, בשביל שלום בית. זאת חנות קטנה מאוד ותמיד מפוצץ באנשים, לא משנה באיזה שעה אתה בא. אבל ירקות הכי טובים בארץ. חותם. זה מקום כזה של פעם, של יפו. שם טוב הוא בחור מבוגר ששנים מתחזק חנות ירקות לתפארת. לפעמים הוא אוהב אותך ולפעמים בכלל לא, אבל זה גם הקסם. אין אחד שלא מכיר אותו. הוא מותג. רק לא להזיז ארגזים אמרתי.
שדרות ירושלים 57

4. בר הסילון

זה אחד הברים הוותיקים בעיר. מקום של החבר'ה. כבר קרוב לעשור שאנחנו יושבים שם. מקום שחוזרים אליו בכל תקופה בחיים. רווקות, זוגיות, חופש, עבודה, טוב, רע – תמיד מסיימים איכשהו בסילון והטיפה המרה. מעניין איפה הייתי היום בלי המקום הזה או בעצם כמה כסף היה נשאר לי.
המלך ג'ורג' 89

5.שווארמת הקוסם

אני מת על שווארמה, אני חושב שזה הסנדוויץ הכי טוב שיש. לוקח הכל. ואין מה לעשות, אני מת על הקוסם. אני יודע שזה לא מיוחד, יש שיאמרו מיינסטרים, אבל מה לעשות? טעים! נכון יש תור קשוח לפעמים, אבל מחלקים כדורי פלאפל שזה נחמד. אז הרבה פעמים לפני או אחרי הסילון כדי לרפד את האלכוהול אז הייתי עובר שם לגלח איזה מנה. חומוס, נגיעה חריף, מלא בשר ושומן. זהו. אם אתה באמת אוהב שווארמה, אתה לא מעמיס על הפיתה. תן כבוד לבשר.
שלמה המלך 1

אוריה משחק בקבוצת הצעירים של הקאמרי, בהצגות ״חובזה״, ״טרמפולינה״, ״רינגו״ ו-״שלום לך ארץ״, ורץ ברחבי הארץ עם המופע ״אפקט הפורנו״ אותו יצר יחד עם עודד אור.

• העיר שלי
• הקאמרי
• תיאטרון הקאמרי
• הקוסם
• סילון