סדרת האירועים "סיפורים מהמטבח המשפחתי" של מוזיאון העם היהודי "אנו" ואגף הקולינריה של המוזיאון FOODISH, שיתקיימו ב-15-21.2, הוא פתח לסיפורים שנחבאים בין שורות של מתכון. מרב אורן, מנכ"לית FOODISH, מבינה שזה לא פרויקט על עבר, אלא פרויקט על קשר // טור מיוחד
>> בעוד כשבוע (15-21.2) רגע אחרי יום האהבה וסביב יום המשפחה, אירועי "סיפורים מהמטבח המשפחתי" יתקיימו זו הפעם השנייה בהובלת "אנו – מוזיאון העם היהודי" ו־FOODISH, אגף הקולינריה של המוזיאון, במסגרתו מזמינים במוזיאון את הציבור לקיים ארוחה משפחתית וקהילתית משותפת, גם דרך הצעה לפעילות סביב הארוחה המשפחתית, שתהיה זמינה באתר המוזיאון. במקביל יתקיימו אירועים ומפגשים במוזיאון ומחוצה לו – גם בבתים פרטיים, ובמרכזים קהילתיים ברחבי הארץ, כמו מפגש בן דורי עם מיכל ושרי אנסקי, פרק לייב של פודקאסט הקולינריה "מדברים מהבטן" ואירועים נוספים (את כל הפרטיםתמצאו ממש כאן). ביקשנו ממרב אורן, מנכ"לית FOODISH, לכתוב לנו מעט על איך "סיפורים מהמטבח המשפחתי" הפך לאירוע דגל של המוזיאון.
״סיפורים מהמטבח המשפחתי״ לא נולד כרעיון גדול. הוא נולד לאט, מתוך הצטברות של רגעים. שנים שאני מתעסקת באוכל ובזהות דרך FOODISH. נפגשתי וראיינתי אנשים מוכרים יותר ופחות, אנחנו עובדים עם בני נוער, ילדים ואזרחים ותיקים – תמיד מתוך הבנה שאוכל הוא לא העניין. הוא הפלטפורמה. בהשראת ״זיכרון בסלון״ עלתה לי מחשבה פשוטה: מה אם לכל אחד ואחת תהיה האפשרות לארח ולהתארח, ולספר את הסיפור המשפחתי שלו דרך האוכל? לא צריך במה, לא צריך הפקה. בית, שולחן, עוד אנשים, וזהו.
![ההכנה הביתית מספרת סיפור. "סיפורים מהמטבח המשפחתי". (צילום: נלי שפר)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2026/02/1770553971_1364875_47204-1000x667.jpg "ההכנה הביתית מספרת סיפור. "סיפורים מהמטבח המשפחתי". (צילום: נלי שפר)")
אז ניסיתי אצל ההורים שלי בבית. הזמנו את החברות של אמא שלי למפגש קטן. כל אחת התבקשה להביא משהו מהבית – טעימה, חפץ, זיכרון – לא משהו גדול, לא “אירוע”, סתם לשבת יחד. אבל אז קרה משהו שלא צפיתי. פתאום הכרתי את החברות של אמא שלי מזווית אחרת לגמרי. לא כ״החברות של אמא״, אלא כנשים עם סיפור. שמעתי סיפורים שלא הכרתי, גם על אמא שלי, כאלה שלא עולים בשיחות יומיומיות. לא דרמטיים, לא היסטוריים – פשוט אנושיים. והבנתי שמה שקורה סביב שולחן, כשיש אוכל במרכז, הוא אחר – פתוח יותר, חשוף יותר, כן יותר.
במפגשי “סיפורים מהמטבח המשפחתי”, עולים שוב ושוב רגעים מהסוג הזה. לא רגעים מתוכננים, אלא כאלה שקורים מעצמם: מישהו שמספר על אבא שעלה לארץ עם דלעת ממולאת בכסף, מישהי שמדברת על אחותה שהייתה מחטופי תימן, ומישהי שגילתה קרובת משפחה באירוע רק דרך מאפה שטעמה. אלו לא סיפורי גבורה, אלא סיפורים שנחבאים בין שורות של מתכון.
הרגע שהכי נשאר איתי קרה באחד האירועים הראשונים. הגיע לשם גבר בן 92. הוא לא יצא מהבית מאז הקורונה. ובכל זאת, הוא הגיע במיוחד כדי לספר על הקובנה של אמא שלו שעלתה מתימן. על הריח, על הטעם, על הגעגוע. בגיל 92 געגוע לאמא לא נעלם, הוא רק משנה צורה. כשהוא דיבר, החדר כולו השתתק. שם הבנתי סופית: זה לא פרויקט על עבר, זה פרויקט על קשר. על הצורך שמישהו יקשיב, על הרצון שהסיפור שלך יסופר.
אני באה מבית חילוני, ובישול לא היה הצד החזק אצלנו. דווקא מתוך העבודה שלי הבנתי עד כמה אוכל הוא עוגן. בלי ששמתי לב, ארוחות השבת אצלנו בבית הפכו ממשהו שעושים מתוך הרגל לרגע מאחד שכולם מחכים לו. בעולם שבו מדברים כל הזמן על בדידות, זה כמעט נראה מובן מאליו, אבל זה לא. לנו, כעם, יש טקס שבועי קבוע שגורם לנו לשבת יחד, לדבר, להקשיב. דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים, גברים ונשים – לכולנו יש מסורת כל כך מיוחדת סביב שולחן השבת.
בשנה שעברה, ״סיפורים מהמטבח המשפחתי״ הפך לאחד מאירועי הדגל של "אנו", מוזיאון העם היהודי עם סדרת מפגשים בתוך המוזיאון וגם מחוצה לו, בבתים, בקהילות ובמסעדות ברחבי הארץ. השנה זו הופכת למסורת של ממש, והפעם גם משרד החינוך משתף איתנו פעולה. בעיני, המהות של המיזם כולו היא פשוט לספר את סיפור הזהות שלנו דרך האוכל, כי לכל מטבח משפחתי יש סיפור. לא צריך לדעת לבשל, לא צריך מתכון משפחתי מפואר, צריך רק מי שיספר ומי שיקשיב. לפעמים זה כל ההבדל בין זיכרון שנשאר סגור לסיפור שממשיך לחיות.
לכל הפרטים המלאים לאירועי "סיפורים מהמטבח המשפחתי"
