בין גיל 7 ל־11, כשרק התחלתי לגלות את היכולות המבטיחות שלי כגרופי מקצועית, הערצתי כמה פיגורות משמעותיות: ירדנה ארזי, להקת מנגו, ג'ייסון דונובן, מישל מ"צער גידול בנות" (שאתן יודעות מה קרה איתה אחר כך) וגלילה רון־פדר, שאז אפילו עוד לא היתה עמית. כמו כל ילדת אייטיז-ניינטיז, גם אותי גידלה הטלוויזיה, אבל היה לי סוג של מזל להיוולד מספיק בזמן כדי שאהפוך להיות מאלה שקוראות שני ספרים ביום, טרם הגעת הכבלים לארץ. ב-1992, כשחוברנו לערוצי זהב, האירוע הסתיים. המשכתי לקרוא, אבל את מקומה של הספריה הציבורית תפסו MTV ו-ווסט בוורלי היי (על כךבפרקים הקודמים).

>> "גאווה ודעה קדומה": אף אחד לא פיתל משפטים כמו ג'יין אוסטן
>> "אנקת גבהים: עבור ילדה שבזה לסופים טובים, זו רומנטיקה

את מסעותיי עם גלילה התחלתי כמו כולםן עם "ג'ינג'י", על כל 3,895 כרכיו. משם ל"כסאח", האח הגדול והפחות-מוצלח שלו, ואז הגיע "אל עצמי" (שכרונולוגית נכתב קודם, ויצא לאור ב-1976). אל עצמי מגולל את סיפורו של ציון כהן, תחת הטאג-ליין מכמיר הלב "סיפורו של ילד עזוב" – תיאור שלדעתי לא היה עובר היום בשום צורה. הוא נכתב בהשראת ניסיונה האישי של רון־פדר-עמית, שהפכה עם בן זוגה דאז את ביתם לבית אומנה, כזה שבמהלך שנות ה־70 גרו בו עשרה ילדים שונים. אז זה היה נראה לי עניין מדהים ואלטרואיסטי – היום זה נראה לי עניין מדהים ואלטרואיסטי, אבל אני גם שואלת למה לעשות את זה לעצמך, למה.

הספר משתייך לז'אנר ספרי היומן שהיה בשיא הפופולריות שלו אז, כשכולנו עוד חשנו כמו דמויות מרומנים רומנטיים וחיכינו שמישהו ימצא את היומן אחרי מותנו והוא יזכה לתהילת עולם. לו רק ידענו שתהילת עולם תהיה זמינה כמה עשורים אחרי מבלי לחכות לאחרי המוות באמצעות לייקים באינסטגרם. ציון הוא ילד מבית שאן שמגיע למשפחת אומנה צפונבונית בחיפה, שמתאר ביומן שלו את קשיי ההסתגלות שלו כילד מ"משפחה הרוסה" (עוד תיאור שכבר לא משתמשים בו היום), שזה לכאורה לא מתוחכם, לא משכיל ו… בכן – מזרחי, שנזרק לתוך חיים חדשים בסביבה סופר-אשכנזית, שמקדשת לימודים, נימוסים וממון. הנמסיס שלו הוא ניר שרוני, בנם הביולוגי של הוריי האומנה, ילד כאפות מתנשא שבמקרה הוא גם בדיוק בגילו ולכן הוא נאלץ לבלות בחברתו גם בבית הספר – מקום שבו הוא בכלל לא מוצא את עצמו.

כבר בשנים הראשונות אחרי שפורסם, זכה הספר לביקורות שתקפו את הגזעניות שבו, את חיזוק הסטריאוטיפ שלפיו ילדים שמגיעים מאותן משפחות הרוסות הם בהכרח מזרחים, בעוד שאלה שצריכים "להציל" ו"לחנך" אותם הם בהכרח אשכנזים. מצד שני, התייחסו אליו במשך השנים גם ככזה שהעלה לשיח את הדרת המזרחים, ואולי אפילו יצר מהלך של ניפוץ סטריאוטיפים (מישהו אמר ישראל הראשונה וישראל השנייה? אוקיי תגידו שוב, לא שמענו טוב). כשיצא הסרט שמבוסס עליו, 12 שנה אחרי יציאת הספר, לוהקו לשני התפקידים הראשיים שני ילדים אנונימיים דאז – את ציון שיחק אריק אוחנה, שלימים, הודות לכתבות מסוג "איפה הם היום", הבנו שגדל להיות מורה לנהיגה; ואת ניר שיחק רועי בר-נתן, שלימים… טוב אתם יודעים מה קרה איתו.

קראתי את הספר בגיל צעיר מדי. אני לא זוכרת בדיוק מתי זה היה, אבל כשיצא הסרט ב-1988 (ונגיד שראיתי אותו ב-1989), צפיתי בו כבר פוסט-קריאה. באתי מוכנה, מה שאומר שהייתי גג בת תשע אז – בדיוק בגיל של הבת שלי היום. האם יש הבדל בין צריכת התוכן הזה לבינג'ים החוזרים שהיא עושה כבר שנה על כל העונות של מקיף מילאנו? לא בטוח, אבל לזמנו זה הרגיש נכון. "אל עצמי" הוא הספר הכי מצליח של רון־פדר-עמית, וגם זה שהכי סחף אותי כנערה (שלא לומר ילדה) בת תשע. למרות שהוא נטוע עמוק בחברה הישראלית, כזו שלכאורה הייתי צריכה להכיר בעצמי, הוא חשף אותי להרבה מקומות שלא הייתי מודעת אליהם, אז לפחות.

קו העלילה הרומנטי בין ציון לבתיה, שאותה הוא מכיר כשהוא בורח באחד הימים לחוף הים, היה בטח אחד הקווים הרומנטיים הראשונים שנחשפתי אליהם (למרות שעל מי אני עובדת, כבר הייתי צופה ב"שושלת" אז); ובכל זאת – היה בו משהו שהרגיש אמיתי, קרוב, בלתי אמצעי. סיפור אהבה קטן ויפה בין שני ילדים שלא מוצאים את עצמם במקומות שבהם הם אמורים להיות. כמובן שהמשכתי גם לסיקוולים הרבים בסדרה (כי בכל זאת, בגלילה רון־פדר עסקינן), אבל אף אחד מהם לא היה ראשוני, אמיתי ונקי כמו "אל עצמי". אני לא בטוחה שהייתי חושבת ככה אם הייתי חוזרת אליו עכשיו (לרומן הגרפי שיצרה לאחרונה רחלי שלו אני לא מתקרבת מפאת חילול הקודש), אבל מה זה משנה מה אני מרגישה כלפיו היום. מה שחשוב זה מה שחשבתי עליו אז.

• שבוע הספר
• ספרות
• ספרים
• ספרות נוער

אם תשאלו אנשים "מה סדרת ספרי הנוער האהובה עליכם?" סביר להניח שהרוב המוחלט יענו "הארי פוטר". ואמנם לא מדובר ב"החטא ועונשו", אך ללא ספק מדובר בהצלחה עצומה שכולם רוצים לחקות. החיקוי המוצלח ביותר הוא פרסי ג'קסון, גיבור סדרת הספרים של ריק ריירדן, שממקם את האלים האולימפיים של יוון העתיקה בארה"ב, סמויים מן העין ומנהלים חברה סמויה בבית הספר לקוסמים. אה רגע, סליחה – מחנה חצוי הדם.

https://www.youtube.com/watch?v=uHb7au6Gmls&pp=ygUfcGVyY3kgamFja3NvbiBhbmQgdGhlIG9seW1waWFucw%3D%3D

בעשור הקודם יצאו שני סרטים מסדרת "פרסי ג'קסון", וכנער די אהבתי אותם. אמנם לא ברמת "הארי פוטר", אבל נהניתי מהם. רק שמאז גדלתי ולמדתי שמה שרואים מכאן לא רואים משם – העלילה הרבה יותר קלישאתית ומשעממת ממה שזכרתי, אין שום הגיון באף חלק של הסרט, הילדים נראים בני שלושים ומצפים מהקהל לקבל כמובן מאליו דברים שפשוט אי אפשר לקבל. אבל ההבנה הכי גרועה שהפנמתי כצפייה בסדרת הסרטים כאדם בוגר היא עד כמה הסרטים האלה לא היו נאמנים לספר, מלבד הקונספט. סדרת הספרים שאהבתי כנער עברה תהליך מזורז של הוליוודיזציה וזה לא עבד. עכשיו, אחרי שזנחו את הפרנצ'ייז למשך עשור, דיסני+ חוזרים למותג ומציעים גרסה עדכנית, מרעננת ונאמנה למקור – "פרסי ג'קסון והאולימפיים".

פרסי ג'קסון (ווקר סקובל) הוא נער בן שתים עשרה, אאוטסיידר ובלי הרבה חברים. אי אפשר להגיד עליו שהוא חנון, אבל הוא גם לא סובל מעודף פופולריות. למעשה, אם כבר הוא די סובל מבריונות. יום אחד חייו משתנים כאשר הוא מתחיל לראות דברים משונים – בהתחלה הוא חושב שזה בראש שלו, הגורמים המקצועיים בבית הספר אפילו מעלים את האפשרות שמדובר במחלת נפש, אבל מהר מאד פרסי יגלה שלא מדובר בדמיון, אלא בדברים שרק חצאי אלים יכולים לראות.

כאשר הסכנה גוברת אמו של פרסי, סאלי (וירג'יניה קול) שולחת אותו למחנה חצוי דם, מין הוגוורטס לחצאי אלים, לא לפני שהיא מספרת לו שאבא שלו הוא אל. כשהוא מגיע למחנה הוא פוגש את מנהל בית הספר שלו, מר ברונר/כיירון (גלין טורמן), שאיכשהו מצליח לסנכרן בין עבודתו בבית הספר לבין היותו קנטאור שמנהל מחנה של ילדים לוחמים – וכמובן מצטרף אליו גם גרובר (ארי סימחדרי), חברו מבית הספר שהוא בעצם השומר שלו מהעולם המיתולוגי. גרובר הוא בעצם סאטיר, חצי אדם חצי תיש, והוא בכלל בן עשרים וארבע, שזה לא מטריד בכלל בואו נעבור הלאה מהר. יחד עם הבת של אתנה (ליאה סאווה ג'פריס), הם יוצאים לגלות למה פרסי ג'קסון מואשם בגניבת הברק.

הסדרה החדשה באמת מעניינת יותר מהסרטים, ופרסי ג'קסון נראה כמו ילד, שזה יתרון ענק. המיקום של האלים היוונים בארה"ב עדיין מרגיש תלוש, אבל הוא מוצג באופן יצירתי יותר. הדמויות המעניינות באמת כמובן הן הדמויות המיתולוגיות – ג'ייסון מנזוקאס לגמרי גונב את ההצגה בתפקיד דיוניסוס, והעיבוד של מדוזה עשוי באופן ממש מוצלח, למרות שסיומה מבוצע הרבה יותר טוב בסרט.

גם עיצוב המפלצות הפתיע לטובה, עם המינוטאור שלבוש בתחתונים ונראה הרבה יותר מפחיד מקודמו, וגם כימרה שהיא פשוט היצור הכי מפחיד שראיתי בדרמות נוער. ולמרות שבסך הכל פרסי ג'קסון הוא חיקוי מוצלח יחסית של הארי פוטר, יש בסדרה גם רגעים מרעננים – למשל כשלוק הביא לפרסי נעליים שהופכות ברגע אחד למכונפות מצאתי את עצמי אומר בקול רם "זה מגניב", ובאמת לא ציפיתי שחשיפת הצורה האמיתית של גברת דודס/אלקטו תהיה בנויה כל כך טוב, ועוד עם אפקטים שבאמת לא מצפים לראות בטלוויזיה. אבל לא באנו לראות את הסדרה רק בשביל האפקטים שלה, ויש פרמטר קריטי אחד בו היא נופלת.

אני מבין למה ליהקו את ווקר סקובל – הוא פשוט נראה כמו פרסי ג'קסון, את זה אני קונה. אז למה המשחק שלו צריך להיות כל כך גרוע? כן, זה באמת קשה לשפוט ילדים שמשחקים. ברור שהם לא קיבלו הכשרה מקצועית מספקת, וברור שאני לא יכול לבקר אותם כמו מבוגרים, אבל צריך להכיר גם בעובדות – הוא לא ילד-שחקן טוב. יש המון ילדים שהיו מתים לקבל את התפקיד הזה, אז למה לתת אותו לילד הכי אנמי וחסר כריזמה שהיה אפשר למצוא? הוא רדום, לא מעניין וחוסר הנוכחות שלו רק מגדיל את הפער בין הדמות של פרסי ג'קסון לשאר השחקנים הבוגרים. לא ששאר הילדים שמלוהקים הם מוצלחים במיוחד, אבל למה לפשל ככה עם הגיבור?

אין מה לעשות, נתקענו עם גיבור שהוא יותר רוח רפאים, ונותר רק לקוות שחברי הקאסט המבוגרים יותר ילמדו את סקובל הצעיר כמה טיפים לגבי משחק. עם זאת, אני מרגיש צורך לתת גם מילה חיובית על הדמות – היה נחמד לראות את הגיבור שלנו נכשל.

הארי פוטר, לדוגמה, הופך יחסית במהירות להיות הגיבור של גריפינדור כשהוא מצליח לתפוס את הסניץ' ולנצח במשחק הקווידיץ' הראשון שלו. אנדר מ"המשחק של אנדר" הוא גאון טקטי כבר מהעמוד הראשון של הספר, אבל פרסי ג'קסון הוא לא לוחם מוצלח במיוחד. הוא אולי ניצח את המינוטאור, אבל הוא עשה את זה מבלי להבין מה הוא עושה, ובמהלך הפרקים האחרונים הוא נכשל מספר פעמים. הוא לא לוחם מלידה, הוא לא גאון אסטרטגי, אבל הוא לומד – וזה תהליך שיכול גם להפוך את כל הפרספקטיבה שלי על הדמות, ועל המשחק של ווקר סקובל, אם זה יבוצע כהלכה.

לא אשקר, נהניתי מהצפיה ב"פרסי ג'קסון והאולימפיים". הם פישלו בליהוק הכי חשוב בסדרה, והסיפור לא מחדש יותר מדי, אבל זה כיף. הקונספט של האלים בעידן המודרני מקבל מייקאובר עם היצורים המיתולוגיים הכי מרשימים שראיתם בטלוויזיה,ואלים אולימפיים שמקבלים עיצובים חדשים ומרעננים. היא באמת הרבה יותר נאמנה לספרים ולא מנסה להמציא את הגלגל, רק לתת לקהל של סדרת הספרים את מה שמגיע לו. גם אם לא הרמתם מימיכם ספר של "פרסי ג'קסון" כנראה תהנו מהסדרה, כי היא כיפית, משעשעת לעתים ואפילו מצליחה לעורר בסוף כל פרק את הסקרנות ואת הרצון לעוד.
פרסי ג'קסון והאולימפיים, עונה ראשונה עכשיו בדיסני+

• המסך
• דיסני+
• סדרות נוער
• ספרות נוער
• ביקורת טלוויזיה

• Facebook
• Twitter
• Email

מה את אוהבת בשכונת המגורים שלך?
"את הגינה הציבורית ליד הבית, את המתנ"ס הקהילתי שאליו אני הולכת לחוגים ולספרייה ואת הבריכה בקאנטרי".

איך הפכת לקוראת כזו אדוקה?
"ניסיתי לקרוא פעם אחת ולקחת ספרים מהספרייה בצהלה. ומאז נמשכתי לזה ואני מכורה. לקרוא זה כיף כי זה כמו לראות סרט אבל לפעמים צריך לדמיין את הדמויות, המקומות ואת האירועים שקורים בספר. כשאני מתחילה לקרוא ספר קשה לי להפסיק כי אני רוצה לדעת מה קורה בסוף".

בשנה שעברה השאלת וקראת 208 ספרים, מהו היעד לשנה הקרובה?
"קראתי השנה יותר מ-208 ספרים כי לקחתי ספרים גם על המנוי של אחותי וההורים שלי, שנה הבאה אני חושבת שאגיע בערך 400 ספרים".

איזה ספר ריגש אותך במיוחד בקריאתו, כזה שתיזכרי בו גם עוד כמה שנים?
"'משימה עולמית'. הוא מספר על שני ילדים שיוצאים למשימות בארצות שונות בעולם ועוזרים לפתור תעלומות. אני אוהבת אותו כי זה גם מלמד על שפות שונות ועל ארצות, וגם כי אני אוהבת הרפתקאות".

איפה את אוהבת לקרוא את הספרים?
"בכל מקום. בבית, בבית ספר, ברחוב, באוטו, בספרייה ואפילו בגינה".

איזה סגנון הקריאה אהוב עלייך במיוחד?
"אני אוהבת הרבה מאוד סוגים של ספרים אבל בעיקר ספרי הרפתקאות כי זה מגלה לך עולמות חדשים ואלו סיפורים מעניינים. זה כאילו אתה נכנס לעולם אחר של הרפתקאות, דמויות ופנטזיות. זה עוזר לי להפעיל את הדמיון וללמוד דברים חדשים".

באיזה זמן ביום או בשבוע את אוהבת לקרוא?
"כל היום, מהבוקר עד הערב. אני קוראת בערך ארבעה ספרים ביום".

מהו הזמן הכי קצר שקראת ספר, איזה ספר זה היה?
"יש ספרים שאני קוראת תוך חצי שעה כמו ספרי קומיקס. כשאני מתחילה לקרוא אני חייבת לסיים את הספר".

מהי הספרייה האהובה עלייך, ואיך את מחליטה איזה ספר להשאיל?
"ספריית צהלה ליד הבית, כי הספרניות נחמדות ושומרות לי ספרים חדשים. אני קוראת על מה הספר ולפי זה מחליטה או שהספרניות נותנות לי".

איזה דמות מסיפור שקראת היית רוצה לפגוש אם זה היה אפשרי?
"הייתי רוצה לפגוש את אלכס מסדרת הספרים 'ארץ האגדות'. אלכס היא חצי פיה חצי בת אדם, היא חזקה ואמיצה והמשימה שלה היא להציל את העולם ממכשפות ומפלצות".

מה את יכולה להמליץ לילדים ולילדות, וגם למבוגרים ולמבוגרות, שלא מספיקים לקרוא הרבה ספרים?
"לעזוב את המסכים ולהתחיל לקרוא ספרים. כל אחד צריך לקרוא מה שהוא אוהב, אני לדוגמה אוהבת ספרי הרפתקאות, קומיקס וספרי מתח".

מה הכי תל אביבי בעינייך?
"ללכת לים, השכונה שלי, ושיש הרבה אירועים לילדים".

• ספרים
• קריאה
• ספרות נוער
• ספרות
• ספרי ילדים
• האנשים שעושים את תל אביב
• ספריות

• Facebook
• Twitter
• Email

במשך שנים, אולי אפילו עד עצם היום הזה, נדרשו תלמידים ישראלים לצפות בבית הספר בסרט חינוכי בשם "הנחשול", המתאר ניסוי חברתי העוסק בהשתלטותה של דיקטטורה ובנכונות של אנשים להתמסר לה, רגשית ומעשית. סביר להניח שכמעט כל תלמיד ישראלי בעשורים הקודמים צפה בסרט הזה לפחות פעם אחת. לאחר הצפייה ניהלו הילדים בכיתה דיונים מרגשים על מחשבה חופשית ונאמנות לעצמם ואז הלכו להיות חיילים בצבא כובש ולאחל לשמאלנים שאימא שלהם תמות בפיגוע; כך שהניסיון המקומי מוכיח שערכו החינוכי של הסרט הזה – ואולי של כל אמצעי אמנותי שמנסה לחנך למחשבה חופשית – פחות או יותר שווה לתחת ושהסיבה היחידה לצרוך אותו הוא יופיו, אם יש בו יופי.

מזל ש"ירח שבור", ספרה זוכה מדליית קרנגי לספרות נוער של הסופרת האנגלייה סאלי גרדנר, יפה כל כך. הוא יפה בצורתו, שהיא בעיקרה מחשבות פזורות וקטועות של הגיבור, סטנדיש טרדוול, נער שלומד בבית ספר מהסיוטים – והכוונה לסיוטים רצחניים במיוחד – שם תויג כמטומטם בגלל הדיסלקציה החריפה שלו. והוא יפה כי גם בעולם הרודני והמסוכן שבו הוא חי, שם נלקחו ממנו הוריו, חברו הטוב ואינספור מכרים אחרים, הגיבור עדיין לא מוותר באופן מוחלט על אהבה וחמלה לטובת ההישרדות.

לשלטון שמנהל ורומס את חייהם של סטנדיש ושל שאר תושבי המולדת ששמה לא מצוין לאורך הספר מטרה אחת: לשלוח אדם לירח כדי להוכיח את עליונותו על היריבה, שבדמיונו של סטנדיש היא ארץ החופש והאפשרויות. ואם המטרה נשמעת מוכרת זה עוד כלום לעומת הדרך שבה מתכוונת המולדת לעשות זאת – דרך שלא תפתיע מי שנחשף לתיאוריות הקונספירציה בנוגע לנחיתה האמריקאית על הירח ב־1969. מעבר לחומה שמקיפה את האזור שסטנדיש חי בו, זה שמיועד לאנשים שלא מביאים תועלת למשטר, נרקם מבצע הונאה אדיר שהגיבור מתכוון לחשוף בכל מחיר. העובדה שגרדנר נמנעת מזיהוי הצדדים היריבים ומסבכת את הפרטים כדי להימנע מהקבלה תקפה להיסטוריה האמיתית לא מקרית, כמו גם הערבוב שהיא עושה בין מה שמתרחש מחוץ לסטנדיש למה שקורה בדמיונו. הדיסלקציה שמכתיבה את חייו, במקום שבו ילדים כמוהו מוגדרים כפגומים ולעתים נעלמים, מכתיבה גם את אופי הדיווח השבור שלו על ההתרחשויות, דיווח שלתוכו נכנסים לא מעט רגעי פנטזיה, או אולי כיסים של מציאות, עד שכמעט בלתי אפשרי להפריד ביניהם.

אך למרות הפיתוי לתייג אותו כספר נוער העוסק במגבלות ובהתגברות עליהן, "ירח שבור" הוא הרבה יותר מזה. הוא ספר העוסק ביכולת של כל אדם, גם בנסיבות האכזריות וחסרות התקווה ביותר, לייצר ולו רגע אחד של התקוממות. וכמו הגיבור שלו, גם הספר נחלץ מחומות התיוגים המגבילים ומצליח להגיע לכל קורא שיסכים ללכת איתו את הדרך הקצרה והמכאיבה שהוא מציע.

השורה התחתונה:קשה, מטלטל ומעורר מחשבה

• ביקורות
• ביקורות ספרים
• ספרות נוער
• ביקורת
• ירח שבור
• סאלי גרדנר
• ספרים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

בעולם סיבתי יותר היה הגיוני לנחש ש"לנקות את יפו", ספר הנוער החדש של שירז אפיק, נכתב ופורסם תוך חודשים ספורים כדי להתייחס בדייקנות מפתיעה לאירועים אקטואליים. מוח קונספירטיבי במיוחד היה אפילו חושד במערך יחסי הציבור של הוצאת מטר, שהוציאה אותו בדיוק עכשיו כדי לקדם את הספר. אבל המציאות, כדרכה, פשוטה יותר. הטיוטה הראשונה של הספר נכתבה כבר לפני שנה וחצי, ואת העובדה שהוא עוסק בפיגוע שקיצונים מהימין מתכננים לבצע בבית ספר מעורב יהודי־ערבי (הרבה לפני הניסיון לשרוף את בית הספר הדו לשוני בירושלים) ובארגון שפועל נגד קשרים בין יהודיות לערבים, מסבירה אפיק כהתפתחות מתבקשת מהלך הרוחות בישראל. "הספר נבט מתחושה נורא קשה שהייתה לי מהכיוון שאליו נושבות הרוחות, ומצורך גדול להגיד על זה משהו. הרגשתי שאנחנו יוצאים באיזה צומת בכיוון הלא נכון, ולא היה שום ניסיון לעצור את זה", היא אומרת.

גם הצד השני, שחותר לדו קיום, לא יוצא אצלך ממש טוב. הקשרים בין התלמידים הערבים והיהודים בבית הספר שכתבת רחוקים מלהיות אידיאליים.

"אין שני צדדים בסיפור. בכל הספר יש בערך שני אנשים נקיים יחסית, גלית וחאלד (שניים מתלמידי בית הספר). וזה עוד בסיפור שבו לכל המשתתפים יש איזו אובססיה עם ניקיון. כל היתר מלאי חולשות ופגמים ומניפולציות או דחפים אלימים. בבית הספר שהם לומדים בו יש ניסיון ליצור אוטופיה, המנהלת חושבת שהיא תיצור דו קיום באמצעות אמנות, וזה ניסיון שלא צולח כל כך יפה".

כי הוא נועד לכישלון?

"אני חושבת שיותר מדי אנשים לא רוצים שזה יצליח. משהו בהסלמה פה ובהתרת דמן של קבוצות מסוימות מוביל לכישלון של ניסיונות כאלה".

המוסד שאפיק כתבה עליו הוא בית ספר בדוי לאמנויות, שפועל ביפו ומקבל אליו יהודים וערבים. אורי, גיבור הספר, הוא נער מוזיקאי שלא מזמן עבר ליפו – "לבית של עשירים, בית יפואי ישן, שאין לו מספיק מודעות פוליטית לשאול את עצמו מי גר בו קודם", אומרת אפיק – עם הוריו, והתערערות הנישואים שלהם משפיעה קשות על מצבו הרגשי. ובדיוק בשלב הרגיש ביותר, כשהוא נאבק בשאלות של זהות מינית, בהצקות בבית הספר ובמריבות בבית, הוא נתקל באנטיתזה העממית והמחוספסת לאביו המנוכר. אותו אדם, קבלן ניקיון יפואי שורשי ששמו גולן, קושר איתו חברות חמה ובהדרגה מוביל אותו למעורבות בארגון ימני שיש לו תוכניות רצחניות כלפי בית הספר ותלמידיו הערבים.

כשקוראים את הספר נדמה לפעמים שאת מנסה לעסוק בהרבה קשיי נעורים מוכרים. הגיבורים לא עושים בהכרח את הדבר הנכון ולא נוהגים כל הזמן כמו שהקורא היה מצפה. היה חשוב לך להציג דמויות לא מושלמות?

"כן, מאוד, וזאת לא הייתה בהכרח החלטה מודעת. אורי היה אמור להיות מותק בהתחלה. נער פעור עיניים, כולו תום וקורבניות. אבל הוא גדל עם הסיפור. לאורך כל הסיפור, בכל פעם שחושבים לרחם עליו ולאהוב אותו הוא עושה משהו לא בסדר. בידיים הנכונות, עם דמות אבהית נכונה, הוא היה יכול לצאת אחר לגמרי. הוא בחור שיש בו המון רוך, אבל גם איזה גרעין אלים".

אפיק, עובדת סוציאלית שעוסקת כיום בתמיכה באנשים שעברו טראומה גופנית, קיבלה החלטה מודעת לא להכניס את ההשכלה שלה בפסיכולוגיה ואת הניסיון המעשי שלה אל הדמויות שכתבה. "ניסיתי בכל מאודי לא להאכיל את הקורא בכפית ולתת הסברים פסיכולוגיסטיים. הרגשתי שהבחירה לכתוב מנקודת מבט של בני 14 נותנת לי חופש, כי זה גיל ממש פסיכי. אתה מתנסה ואתה טועה ואתה למעלה ואתה למטה, והרגשתי שככה אני יכולה לגעת בהמון נושאים שעניינו אותי".

בין השאר היא מתארת בספר התיידדות עדינה בין אורי לבין חאלד, תלמיד ערבי שמשתתף איתו בהצגה שמעלה בית הספר. הידידות הזאת לא נגמרת טוב.

את לא חפה מסטריאוטיפים: עורך הדין שחושב שהכסף יקנה לו הכל, הגבר המזרחי שמחזיק את אשתו קצר, המשפחה הערבית שדוחה את הבן ההומו.

"לפעמים גם סטריאוטיפים מתקיימים. היו כמה אנשים שראיתי בעיני רוחי כשכתבתי, והם הרגישו לי אותנטיים. גם הסיפור על המשפחה הערבית שהגיבה כך לגילוי על הבן ההומו מבוססת על סיפור אמיתי, ואין טעם להעמיד פנים שדברים כאלה לא קורים. יש לאנשי שמאל נטייה מקוממת שמרוב רצון לגונן על על המקופחים, הם נמנעים מלבקר אותם גם כשהם עושים דברים שפוגעים בזכויות אדם בסיסיות. לא הכול צריך לקבל".

עשית תחקיר לכתיבת הספר?

"הרוב הגיע ממוחי הקודח. אני כן יכולה להגיד שלתנועת 'ריבונות' בספר רציתי לקרוא קוממיות, וכשבדקתי הבנתי שיש כבר ארגון מחתרתי שנקראת ככה. אבל קראתי על המחתרת היהודית, על סוגי נשק, על המחלקה היהודית בשב"כ ועל דמויות בולטות. קראתי הרבה על הטבח שנערים ביצעו בתיכון קולומביין. ועל להב"ה, שעכשיו נמצאים בכותרות".

את עצמך מאמינה בדו קיום?

"אני מאוד רוצה להאמין, אבל זה אומר שהרבה אנשים יצטרכו לנהוג בדרך מנוגדת לנטייתם. חייתי בעבר בארצות הברית, והיו לי שם שתי חברות כווייתיות. היו בינינו המון נקודות דמיון. פה לא יוצא לי בכלל להתיידד עם ערבים. אין לי חברים ערבים. גם לא כשגרתי ביפו – תקופה קסומה, ממש בתחילת הנדידה מתל אביב לשם. גרתי במתחם נגה, בבניין של שש דירות. כל אחד מהדיירים היה אמן בדרכו ומקסים בדרכו, אך היינו כולנו יהודים. ועדיין, אתה סופג את הסביבה, נטמע ומתערבב. הייתי הולכת בה המון והיא הילכה עליי קסם. יש לי פנטזיה לחזור לשם. אני באה ומבקרת וחומדת כל מיני מקומות, אבל בסופו של דבר אני רוצה לגדל את הילד שלי במקום פחות נפיץ".

"לנקות את יפו", הוצאת מטר, 255 עמ'

• יפו
• ספרות נוער
• ספרים
• תרבות