• Facebook
• Twitter
• Email

האמת, זה התחיל כבר להיות די מביך. ישבנו במעגל וקראנו בקול רם וידויים של אנשים אחרים. עשרות וידויים הודפסו על גיליונות לבנים ואנחנו, שחקנים לרגע וזרים זה לזה, היינו צריכים לקרוא. עדיף ברגש, כמובן. הווידויים התפרשו על טווח רחב של נושאים: גבר נשוי לאישה גילה שהוא נמשך לגברים, חרדי שגולש באתרים לא חסידיים, פלסטיני תושב ירושלים שמתוודה שהוא חי בפועל בשטח C וחרד מהאפשרות שתישלל ממנו הזכות ללכת לעיר העתיקה לראות את כיפת הזהב מדי יום.

היו וידויים קטנים יותר, על דברים שקורים בתוך המשפחה – אישה שאוהבת עוד גברים בצד בעלה, אח שמכה את אחותו הקטנה וגם סודות בענייני אוכל, דימוי גוף והפרעות אכילה וכמובן איך הוא/ היא אוהבים את הסקס שלהם. וכך, וידוי אחרי וידוי ואף אחד לא יודע מה הטקסט שיפול לידיו. אחד נע בחוסר שקט, אחרת מבקשת שידלגו עליה בהקראה, ויש גם מי שמתלונן על כך שהוא מקבל תמיד וידויים נורא קצרים. אז מה יש בווידויים של אנשים אחרים שכל כך נוגע בנו? את השאלה הזאת ועוד כמה ביקשו לבדוק דפנה קרון, מיכל ואעקנין ועופר עין גל שהגו את טקס הפרפורמנס (קצת מורכב לקרוא לזה מופע) "התוודות והיטהרות בכרטיס אחד", שיועלה במסגרת פסטיבל מקודשת שייפתח בראשית החודש הבא.

אף אחד מהם לא ממש יודע איך יתגלגל האירוע/ טקס הזה – הוא הרי תלוי במי ישתתף בו ואת
זה אי אפשר יהיה לדעת עד רגע הכינוס. מה שאפשר לתכנן זה את המהלך: 80 אנשים ישובים סביב עשרה שולחנות שעוצבו במיוחד לאירוע, שיורכב מארבע מערכות שבמהלכן הם יקראו עוד ועוד מהחומר הווידויי הזה, שמוטמע כל כך טוב בפרקטיקה דתית, בפרקטיקה של הפסיכולוגיה וסתם בפרקטיקה של החיים. בין לבין תיערך הפסקת אוכל סמלית שתתווסף ליין, שיזרום פנימה (וכולם הרי יודעים מה קורה כשנכנס יין) בלי הפסקה.

בפעם הראשונה תחולק חתיכת לחם (חלק מחלה ענקית שלכבודה נוצרה תבנית אפייה מיוחדת), בהמשך יוגש "משהו צונן", כהגדרת קרון, ובסוף יקבלו המשתתפים ממתק, "כדי לגמור את זה במשהו מתוק בפה". "התוודות והיטהרות בכרטיס אחד" יהיה אירוע חושני מאוד, שיציע למשתתפים לבדוק משהו אינטימי על עצמם מתוך ריחוק מובנה – גם מכותב הווידוי וגם משאר המשתתפים. אפשר לתאר אותו כמין פגישה לא מתוכננת ובלתי צפויה שיש בה הרבה אקראיות וחוסר ודאות, תגובות מפתיעות והתערבויות של משתתפים שיכולות להטות דברים או לחדד אותם (וכאמור, גם הרבה יין). אחרי כל אלו, ממש בסוף הלילה, כולם יוזמנו לטבול יחדיו בבריכה של ימק"א. כמה ירושלמי. בכלל, כל הפסטיבל הזה הוא ירושלמי ושואב מתושביה ומציע מטבע הדברים, מורכבות וריבוי קולות.

בצד הבחירה במופעים ואירועים מעניינים במיוחד בולטת בפסטיבל הזה הבחירה המצוינת באתרים שבהם הם מתחוללים. מבנים מקומיים בארכיטקטורה נהדרת גדושת היסטוריה לא יהודית בהכרח, ולצדם כאלה שסמויים מן העין התיירותית ומאפשרים לבאים לקחת נשימה של ארומה אחרת. וכן, בספטמבר בהרי ירושלים ממש קר.

"אולי לקראת סוף המפגש אנשים יוכלו גם להתוודות על דברים שלהם", משערת קרון, "אבל זאת לא המטרה העיקרית. מה שהכי חשוב הוא המפגש שמתקיים בין האנשים שלא מכירים. במהלך הערב אני מניחה שיקרו דברים, שתיווצר הזדמנות לראות את היושב לצדך באופן קצת אחר. ייתכן גם שמשתתף או משתתפת יזדהו עם וידוי מסוים וזה יציף חוויה. רצינו לבדוק אם חוויה כזאת מייצרת אינטימיות, אם ייווצרו קשרים חדשים בין אנשים. כולנו הרי רוצים תקשורת".

וירושלים היא מקור מצוין לווידויים מגוונים.

"כך בעצם התחיל הכל. הפסטיבל הזה הרי שואב מירושלים, שחוץ משאר העניינים בחדשות, יש בה קודם כל קהילות של אנשים ששונים זה מזה כמעט בכל דבר ועניין. המשותף להם היא העיר הזאת, שהיא לפעמים קשה אבל היא כן כר מצוין לעשייה אמנותית. החומרים המקומיים שלה כל כך חזקים ומלאי סמליות, כך שאפשר
להיכנס פנימה ולמצוא כל פעם עוד ועוד קולות".

מה היית רוצה שיקרה בערב כזה?

"המון דברים אפשריים במהלך של אדם שנכנס באופן אקראי לנעליו של אדם זר. הוא יכול להפוך מעד לשותף, להזדהות עם משהו מהדברים. זה גם יכול להצחיק, להפתיע ו/או להטריד. כל תגובה כזאת אפשרית ורצויה. אפשר שמישהו יחוש הקלה על כך שהווידוי שהוא קורא הוא על מישהו אחר וגם אפשר שיהיה כאב על עניין שהושתק. מקווה שתיווצר קרבה, ואפילו לרגע. ונבקש גם מאנשים לכתוב וידויים שאותם לא יקרא אף אחד"

"וידויים: התוודות והיטהרות בכרטיס אחד" (במסגרת פסטיבל מקודשת), ימק"א, המלך דוד 26 ירושלים, 11.9־18.9 20:00 (פרט ל־ 17.9 , 21:00)

לאתר של פסטיבל מקודשת

• הצגה
• מופע
• וידויים
• במה
• ירושלים
• תרבות
• עונת התרבות בירושלים

• Facebook
• Twitter
• Email

"עיר הרפאים עולה באש / ראיתי את זה שוב בחלומות שלי / עיר הרפאים עולה באש / ורק הזמן יהיה לה כמים", מלחששת דיין ג'ו על רקע המהום נמוך ומאיים בפתיחת השיר "Fever Dreams". אם השירים שלה היו נבחרים לפסקול סרט, כנראה היה זה סרט אימה על טבעי. אתם יודעים, סרטים שאין בהם איזה רוצח מטורף שרודף אחרי חבורה של צעירים אמריקאים, אלא יותר תופעות מסתוריות שלא משאירות יותר מדי ניצולים.

דיין ג'ו הוא שם הבמה של המוזיקאית עדי קום (29) – ירושלמית בוגרת בית הספר לאמנות מוסררה שחיה בברלין ושעומדת להשיק את אי.פי הבכורה שלה, "Detoxification", במסגרת אירועי "החזית" של עונת התרבות בירושלים. אפשר לתאר את המוזיקה שלה כאמביינט־פופ אלקטרוני אפל ומעוות, או בתואר שהוצמד לה לא אחת – מוזיקה של מכשפות.

"כנערה חשבתי קצת שאני מכשפה", היא מודה בריאיון לקראת ההופעה הקרבה, "אבל ניסיתי לעשות דברים וכלום לא קרה, אז כנראה אני לא מכשפה". ואכן, כשהיא שרה אי אפשר לא לשים לב למתיקות שבקולה.

Dane Joe. צילום: טורק ליז

לפני שהחלה לפעול תחת השם דיין ג'ו, הייתה קום חברה בהרכב הרוק האלטרנטיבי Dirty Hands on a Trash Like You שבו ניגנה בגיטרה ושרה, וגם הייתה חצי מהצמד "Subjunk" עם המוזיקאי אמיר בולצמן והוציאה אלבום רוק־קברט לו־פיי. לאחר תקופה של שיתופי פעולה – רבים מהם עם חברי הלייבל הירושלמי No Coast – החליטה קום להתחיל לעבוד על חומרים לבדה. "כשהתחלתי לנגן לבד רציתי שזה יהיה משהו שהוא יותר תמצית שלי. בלהקות הקודמות שלי השירה הייתה נורא צווחנית והנגינה חזקה. התחשק לי משהו יותר מרוכך ואפל, פחות Pאנק אגרסיבי", היא מסבירה.

כשהתחילה לנגן בגיטרה בגיל 14 חלמה להיות כמו גיטריסטים וירטואוזים ידועים, היא אומרת וצוחקת כשהיא מזכירה את שמו של סטיב ויי שאותו אהבה בצעירותה (גיטריסט שידוע בעיקר בשל טכניקה מטורפת ונגינה ראוותנית אך חסרת עומק), אך ככל שהתבגרה הבינה שהיא לא מהטיפוסים שיתאמנו יום ולילה בגיטרה.

אם יש שם שלא הייתי מעלה בדעתי בהקשר למוזיקה שלך, הרי זה סטיב ויי.

"ברור, עכשיו זה הכי לא. למדתי לנגן מכוער קצת. רציתי לנגן טוב, אבל מתישהו הפסקתי לרצות לנגן טוב טכנית. נראה לי מגניב יותר לדעת לנגן טוב ולנגן מכוער, מאשר לנגן מכוער כברירת מחדל. אני לא מתיימרת להגיד שהייתי וירטואוזית, אבל זה כיף לשבור את החוקים אחרי שאתה קצת יודע אותם".

במוסררה למדה קום לעבוד עם מחשבים וליצור מוזיקה אלקטרונית. כשעזבה לברלין לא ממש הצליחה להקים הרכב, אבל בכל מקרה התחשק לה יותר על אלקטרוניקה, ולדעתה "יותר נוח לעשות את זה לבד".

השנה תהיה השלישית ברציפות שבה קום מופיעה במסגרת אירועי החזית בירושלים, אך רוב ההופעות שלה מתקיימות באירופה, בעיקר בגרמניה ובפולין. "לאחרונה הייתי פעמיים בטורון שבפולין", היא מספרת בהתלהבות של גילוי מקום חדש ומוסיפה: "זו העיר הכי יפה בעולם בערך. היא כמו פראג, רק שאף אחד לא יודע עליה, ויש שם סצנה קטנה וממש חמודה".

לאחרונה פרסמה דיין ג'ו קליפ משותף ויפהפה לשני שירים. הראשון פרי עטה, "Minor Panic Attack", והשני הוא גרסת כיסוי לשיר "Open Heart Surgery" של בריאן ג'ונסטאון מסקר. "ניסיתי לחשוב על זה כשבחרתי את השירים, והנושא שלי היה בעיקר אובססיות", אומרת קום על השירים שמרכיבים את האי.פי החדש. "ניסיתי להבין איך יש דברים שאני אובססיבית לגביהם בקטע רע, וכאלה שאני רוצה להיות אובססיבית לגביהם אבל אני לא".

את "Minor Panic Attack" כתבה קום בעקבות התקף חרדה שחטפה במהלך ריאיון עבודה קבוצתי לתפקיד בחנות הבגדים אורבן אאוטפיטרז. בשיחה עם האתר Noisey מבית Vice סיפרה: "חיפשתי עבודה, הייתי מיואשת, והעובדה שהייתי צריכה להתחרות בכמה בנות 20 שלבושות מושלם, עם תיקי המעצבים המיניאטוריים האלה שלהן, על תפקיד שגם ככה בטח הייתי מזעזעת בו – לא ממש תרמה".

מה זה הסימפול של הגבר דובר הרוסית בתחילת השיר "Kamni" ("אבנים" ברוסית)?

"זה הסופר אלכסנדר סולז'ניצין, מקסטה שקניתי פעם באלנבי באיזו חנות רוסית. סתם נכנסתי לשם ובחרתי לפי העטיפה. מתברר שכשאנשים דוברי רוסית שומעים את זה, לפעמים הם מגיבים ממש רע, כי הרבה אנשים לא אוהבים אותו – הוא היה אנטי קומוניסט מהסוג המעצבן".

ספרי קצת על שיטת העבודה שלך.

"אני תמיד מסתובבת עם מחברת בתיק, ואם יש איזה משפט שאהבתי אני מפתחת אותו, ואני מנסה להקליט הרבה רעשים בחוץ. באי.פי (שיוצא בלייבל העצמאי רעש האואר – אז"א), לדוגמה, יש קטע אחד שכל הבסיס שלו הוא סימפול של מערה".

איזה קול עושה מערה?

"זאת הייתה מערה שהייתי בה בהולנד והקלטתי צעדים ואנשים מדברים, אבל זה נשמע כמו הד של הד, ובעיקר הרבה תחבורה. אני אוהבת סאונדים של תחבורה ושל מכונות כביסה".

את מרגישה שאת חלק מאיזו קבוצה של יוצרים ישראלים שפועלת בברלין?

"לא, אני מרגישה שאני עדיין משתייכת יותר לסביבה שהשתייכתי אליה בארץ, שזה אחד הדברים המתסכלים בעיר גדולה. יכול להיות שקיימת סצנה כזאת, אבל מכיוון שיש כל כך הרבה סגנונות זה נורא מחולק. יש סצנה מובהקת של נויז ושל Pאנק. הם נורא לא פתוחים לדברים אחרים, וזה משהו שאני נורא מתגעגעת אליו".

לשכונתיות בירושלים?

"לא רק בירושלים. זה קיים גם בתל אביב, בצימר למשל".

דיין ג'ו תשיק את האי.פי "Detoxification" במסגרת פסטיבל החזית. הנסן, גדליה אלון 14 ירושלים, חמישי (20.8) 21:00, כניסה חופשית

• מוזיקה
• עונת התרבות בירושלים
• החזית
• dane joe
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

"טוק טוק"

במסגרת טוק טוק, שמוגדר כ"אירוע אינטימי רב משתתפים", שוכר הצופה חדר מלון לשעה אחת. נכון, 100 ש"ח לשעה אחת במלון לרוב מגיע גם עם קונדום וסדין מלוכלך, אבל לא זה המקרה בפרימה רויאל. כ־40 אמנים, אנשי וידיאו וסאונד, שחקנים, מוזיקאים, חדרניות, טבחים ועוד אנשים יצירתיים בנו חוויה ייחודית וחד פעמית שתחכה לצופה החטטן מאחורי כל דלת. ואפילו לא צריך לשלם אקסטרה למגבת.
13.8, פרימה רויאל, 100 ש"ח

"היסטוריה של אלימות בהר הבית"

אין זו הפתעה שמוקד משיכה דתי כמו הר הבית מושך גם כמות מיתולוגית של מקרי אלימות – החל מרצח עבדאללה מלך ירדן, דרך הצתה בידי תייר אוסטרלי מטורלל עד התארגנויות טרוריסטיות. סביבת הר הבית ספוגה בדם רב כמעט כפי שהוא מגוון. סלימאן אל־שאפעי יציג – בעזרת מסמכים היסטוריים, סיקור תקשורתי ודגם מוקטן – את האזור שיום אחד יהיה מקור השראה לסרט "ישראל X".
25.8, העיר העתיקה, חינם בהרשמה מראש

"על המבט – ביטחון, פיקוח ושליטה סביב הר הבית"

נא להתנהג בהתאם, האח הגדול צופה, בייחוד אם אתם נמצאים בסביבה רגישה כמו הר הבית. עם השלמת פרויקט "מבט 2000" ב־1999 – הכולל מאות מצלמות ביטחון הפזורות בשערי העיר ונקודות רגישות אחרות – הפכה ירושלים לאחת הערים המנוטרות ביותר בישראל. הסיור יובל על ידי רכז השב"כ בעיר העתיקה עמי מיטב, ויכלול סקירה של אמצעי הביטחון המיוחדים של האזור וההשלכה שלהם על חופש התנועה, על מרקם היחסים בסביבה ועל כמה מסוכן להשתין על הכותל.
26.8־27.8, חינם בהרשמה מראש

"Masters Of Ceremony"

בהתנגשות תמידית בין קודש לחו"ל, הראפ הירושלמי בנוי אחרת מאחיו התל אביבי: אוונגרדי יותר, ורסטילי יותר וזר יותר. בערב המוקדש לאמנות המילה הכתובה לביט יעלו ההרכב מסילת ישרים, הראפרים הירושלמים הוותיקים (עשור וחצי) וולקן, 4AK ורוקי בי, כדי ללמד אתכם מה זה פלאו ירושלמי. כלומר, כזה שלא בא מפיו של שאנן סטריט.
18.8, הנסן, כניסה חופשית

אלקודס 2999

בתוך מה שמכונה "מערת הסתרים של ירושלים", החצובה מתחת לבתי העיר העתיקה, יהדהדו לערב אחד יותר מצלילי עטלפים. בערב ההוא תהפוך המערה העתיקה למערה חשמלית, ויוצרי הסאונד הניסיוניים דרך 12, מוחמד צ'יטה, אנסמבל של טרור, תומר דמסקי ומקסים טורבו יערכו בו את המסיבה הכי מוזרה והכי ייחודית בעיר. בכל עיר.
17.8, מערת צדקיהו, כניסה חופשית

השוחה

בערב משותף של הליין המקומי Headz ותדר, יהפוך הזאפה למיני פסטיבל עם ליינאפ מפחיד מרוב עומס – מפיק העל הבריטי לוק וייברט בביקור ראשון בירושלים, תופעת הקאלטDrumetrics Collective מסן דייגו בביצוע חי ובימתי ראשון לאלבום החדש של מארקי פאנק בהרכב של 12 משתתפים, תקלוט של אטיין ז'ומה וקוסמיק נמן מהלייבל הצרפתי ורסטיל, ועוד הררי תקלוטים וביטים מידי הקטיק, גוביבוש, גילי דה קיד, סטינקי ראשנ'ס, יוג ועוד.
20.8, זאפה (מתחם הרכבת)

• עירוני
• ירושלים
• עונת התרבות בירושלים

• Facebook
• Twitter
• Email

בשבוע הבא (שני, 17.8) יעלה לראשונה דניאל קיצ'לס, איש להקת יאפים עם ג'יפים, להופעת סולו במסגרת פסטיבל החזית של עונת התרבות בירושלים. יאפים עם ג'יפים היא עמוד תווך מהוסס של מה שמכונה "הסצנה הירושלמית", החל מנושאי המגבעת ומע"צ, דרך דיואלט (הרכב מבריק ולא מוערך דיו שהתאחד להופעה אחת בפסטיבל החזית לפני שנתיים) ועד מוג'הדין. למרות הבדלים מוזיקליים משמעותיים יש גם קווים מאחדים: דבקות בעברית, תכנים קשים, אווירה פסימית וחיבה לטקסטים מעורפלים. ההופעה היא טבילת אש ראשונה לפאזה הבאה של קיצ'לס, אלבום סולו בשם "הימים הבטוחים" הצפוי לצאת בחודשים הקרובים.

"השירים הצטברו לאורך זמן רב כסקיצות", מספר קיצ'לס. "התחלתי לעשות מיפוי אחרי שצברתי בערך 30 שירים שהרגשתי שאפשר לעבוד איתם. הייתי בגרמניה כמה שבועות בשנה שעברה, ואיכשהו הבנתי שם שכשאני חוזר לארץ זה מה שאני צריך לעשות. זה הדבר הבא. כשחזרתי לארץ נכנסתי לשלושה חודשים של עבודה מרוכזת – הבדל גדול לעומת העבודה עם יאפים עם ג'יפים. לא הכרתי עבודה מהסוג הזה – שלושה חודשים וסיימתי להקליט".

יש איזו מוסכמה שתמיד אלבום הסולו, לעומת הלהקה, הוא המקום שאליו הולכים החומרים האינטימיים יותר של האמן. זה נכון גם כאן?

"כן, אני חלק מהקלישאה. השירים יותר אישיים, עם איזושהי נקודת מבט שמכילה את הסביבה דרך האישי. אם ביאפים זה היה ההפך, היו הרבה נקודות מבט והרבה קולות שדיברו בו זמנית ודרך הסביבה היה אפשר ללמוד משהו על הדובר, כאן הסיטואציה היא הפוכה. במקום תפאורה של עיר, של מדינה, של עם, כאן יש תפאורה שנכנסת לתוך הסיפור האישי. כשאתה מנגן בהרכב, בצמד, החתירה היא לסוג של שפה. מנסים להגיע למוסכמות לשוניות או מוזיקליות שיהיה תמיד אפשר לחתור אליהן, סמלים, רעיונות. בן אדם לבד לא צריך שפה, הוא עובד באופן תחושתי, אינטואיטיבי, יותר ברמה של מלמול שאין לו ממש משמעות כי הוא לא צריך לעסוק בלהסביר את זה, בלמלמל את הדבר הזה ולהפוך אותו למשהו מוגדר. זה קצת כמו בן אדם שהולך ברחוב ופשוט מדבר אל עצמו – האנשים שבחוץ לאו דווקא צריכים להבין את מה שהוא אומר. עשייה אישית חפה מכל הסברים, הדין וחשבון הוא רק מול עצמך".

יאפים עם ג'יפים החלו את דרכם בשותפות נעורים מוזיקלית לא מוגדרת במיוחד עם נועם יעיש, חבר של קיצ'לס מימי חטיבת הביניים, אבל התגבשו כלהקה רק לאחר שדניאל בילה פרק זמן בתור הגיטריסט של פוריטנים צעירים – ההרכב של אחיו הגדול, ישי (פוריטנים צעירים הוציאו מאז אי.פי ואלבום וישי צפוי להוציא בחודשים הקרובים אלבום סולו שני). אם בגלל הקרבה המשפחתית, אם בגלל השותפות בלייבל פאקט ואם מסיבות אחרות – שני ההרכבים הוזכרו לרוב באותה נשימה.

אני מניח שנתקלת הרבה פעמים בהשוואות בין יאפים עם ג'יפים לפוריטנים צעירים, אף שהן לא צודקות כל כך. פוריטנים היו בשורה התחתונה להקת רוק, יאפים לא.

"לא. ליאפים אין מתופף אורגני, פוריטנים הייתה להקת עם פוזיציות מסורתיות והדינמיקה אחרת. כמעט כל המוזיקה של יאפים עם ג'יפים נוצרה על ידי שני אנשים, והם לא מתמחים באף כלי נגינה באופן מלומד או מקצועי. אם אנגן בתופים, אני אביא רעיונות שמתופף לא היה חושב עליהם, לטוב ולרע. זה יוצר הכלאות מוזרות כאלה, של אנשים שנוגעים בכל הכלים ואז מביאים נגנים מקצועיים לנגן את התפקידים שכתבנו תוך כדי נגינה. הכתיבה של ישי והכתיבה שלי שונות מאוד: ישי בא ממסורת של כתיבה מסורתית של פופ, שיש בה מבנה ברור של בית, פזמון, ברידג'. אני כותב בצורה שבה השיר ממשיך קדימה ולאו דווקא עובד בתוך לולאה. פופ מבוסס על מכניזם של חזרתיות, אותי עניין ללכת קדימה, לבנות שירים שיש להם איי־פארט, בי־פארט, סי־פארט, די־פארט. אתה לא חוזר אחורה".

להקת האם שלך היא הרכב אניגמטי מאוד, לפחות מבחינה טקסטואלית. האם אלבום הסולו עוד יותר מוצפן?

"לא, וגם לא התייחסתי בהכרח לטקסטים אלא יותר לרעיון מבחינה תחושתית. אני לא חושב שהתוצאה היא חידתית יותר, מסתורית או קשה לעיכול, אבל להיות מאזין זאת עבודה. אני לא רואה טעם להקל על מאזין כנקודת מוצא. אם זה מה שמעניין אותך מראש, בסדר, אבל אותי מעניין – בתור צופה קולנוע, בתור קורא, בתור מאזין מוזיקה – להיות אקטיבי, להיות חלק מהיצירה, להשלים אותה. זה הופך את האמנות לחוויה הרבה יותר אישית וחזקה. ככל שהברגים יותר משוחררים ואין איזו קונקרטיות ברורה, יש יותר הזדמנויות לשתף פעולה עם היצירה. מאוד קל להירדם מול הטלוויזיה".

אתה אוהב טלוויזיה?

"לא".

בשבח הדעה הרעה על עצמך / ויסלבה שימבורסקה. הקלטה של דניאל קיצ'לס שיצאה לקראת הבחירות האחרונות ולא תיכלל באלבום.

בתנאים אידיאליים

האלבום הראשון של יאפים עם ג'יפים, "בשנת החרב בחוץ והרעב מבית", יצא בסוף 2002 – תקופה טובה למוזיקה עצמאית בישראל: מועדון ג'ה־פאן ומועדון הפטיפון, פיצוץ אוכלוסין קצר של לייבלים עצמאיים, קהילות אינטרנטיות שקמו באתרים כמו השרת העיוור ו־indie.co.il נתנו לראשונה אפשרות למאזינים מן השורה לכתוב על מוזיקה. יאפים עם ג'יפים היו בון־טון מובהק של הסצינה ההיא, להקת הדגל של פאקט.

"הרימו אותנו מאוד גבוה, באו הרבה אנשים להופעות וזה קרס", מספר קיצ'לס. "היינו צעירים מאוד, זו הייתה הפעם הראשונה שהתמודדנו עם זה, וזה בא בבום, די התפוצץ לנו בידיים הדבר הזה. אני מניח שגם לזה הייתה השפעה (לשתיקה הארוכה בין האלבום הראשון לאלבום שני – ע"ק). זה לא עודד אותנו לרוץ מיד ולעשות את הדבר הבא".

יהיו הסיבות אשר יהיו, ההיעלמות הארוכה אחרי אלבום ראשון שהיה גם מוערך וגם מסתורי באופיו, וכן חוסר הנכונות של קיצ'לס להתראיין (זה, הוא מעיד, מלווה אותו עד היום) ולבאר את היצירה שלו, תרמו את תרומתם לעמדה הייחודית שיאפים עם ג'יפים תופסת בדברי הימים של האינדי המקומי.

אתה בכלל מודע לתדמית שלך כאדם לא קל? מספרים שמאתגר לעבוד איתך.

"מה? מאיפה זה נולד, הדבר הזה? הכוונה לעיתונאים? למוזיקאים?".

לא. בוא נגיד, למישהו שעבד איתך על אחד האלבומים של היאפים.

"קודם כל אני שמח שאתה אומר לי את זה, כי אף אחד לא אמר לי את זה בצורה הזאת. תראה, אני בא מעט מאוד במגע עם אנשים, והדברים הופכים להיות איזשהו סוג של…".

מיתוס?

"לא יודע אם מיתוס. תשמע, אני בסך הכל בחור צעיר".

אבל אתה מבין שיש איזו מיתולוגיזציה של יאפים עם ג׳יפים, גם אם היא מוגבלת לשדה המצומצם יחסית שבו אתם מוּכרים.

״כן, אבל אני לא חווה את זה, לא עושה את זה באופן יזום. בעשייה בארץ, אולי גם בעולם, קל מאוד להחליק דברים, לעגל פינות. מאוד בקלות אתה יכול למצוא את עצמך בלב של חלטורה אם אתה לא זהיר. בתור מוזיקאי, בתור אמן בכלל. אני חושב שברגע שבן אדם עומד על עקרונות מסוימים של רמת גימור, למשל להקליט אלבום יותר מפעם אחת כי הקלטת ואתה לא רוצה לעשות שיפוצים דיגיטליים, אלא רוצה להקליט את האלבום עוד פעם כדי שייצא יותר טוב. אם אתה יושב על מישהו שעושה לך מאסטרינג ומעיר לו שבשנייה ה־35 של השיר השישי יש משהו שמפריע לך – זה דבר מקובל לחלוטין. הבן אדם נותן לך שירות ואתה מוציא אלבום כל כמה שנים ואתה רוצה את הטוב ביותר. אז אפשר להגיד, איזה בן אדם קשה. ועוד משהו, המשחק עם העיתונאים – אני לא אוהב להתראיין ולא אוהב לדבר, כי אני יודע שלא חשוב מה אני אגיד – אני לא אהיה מרוצה. למה? כי בסופו של דבר יש כותרת, יש משנה, יש כיתוב תמונה, וזה מה שזוכרים".

אני אנסח את זה ככה: שמעתי את הסינגל האחרון של ישי ("אתה והשטויות שלך"), והוא הזכיר לי שיר של סטיבן מלקמוס. שאלתי את יונתן (קוטנר, בעל הלייבל סוס שבו צפויים לצאת האלבומים הקרובים של האחים קיצ'לס) אם אתם אוהבים את מלקמוס. למחרת יונתן סיפר לי: "אתה יודע מה ההבדל בין דניאל לישי? שאלתי את ישי אם הוא אוהב את מלקמוס והוא ענה לי 'כן, מאוד'. שאלתי את דניאל אם הוא אוהב את מלקמוס והוא ענה לי 'כן'".

"אני בכלל לא כזה אוהב את סטיבן מלקמוס".

דניאל קיצ׳לס במופע ״הימים הבטוחים", הנסן, גדליהו אלון 14 ירושלים, שני 21:00, הכניסה חופשית

• פוריטנים צעירים
• דניאל קיצ'לס
• יאפים עם ג'יפים
• החזית
• עונת התרבות בירושלים
• סוס
• ריאיון
• מוזיקה
• ישי קיצ'לס
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

• שאלון
• סלנג
• בחן את עצמך
• ירושלמי
• עירוני
• ירושלים
• עונת התרבות בירושלים