לאלה מכם שעדיין לא הספיקו לצפות בו בפסטיבל דוקאביב, הערב (ד') תתקיים בכורה סינימטקית לסרט הדוקומנטרי "החלון הרביעי" על הסופר עמוס עוז. הסרט בוחן מחדש, כך לפי המבקרים, את דמותו של הסופר שהלך לעולמו ב-2018.

לאחר ההקרנה תיערך שיחה עם במאי הסרט, יאיר קדר. לאלה מכם שלא יכולים להגיע הערב, ניתן לצפות בו גם בימים שישי ושבת. מתחילים ב-18:00.
לפרטים נוספים

• המלצה יומית
• המלצות המערכת
• סינמטק
• עמוס עוז

בית ספר על יסודי על שם הסופר עמוס עוז ז"ל ייפתח בספטמבר הקרוב סמוך לסמינר הקיבוצים בצפון העיר, כך הודיעה היום (ד') העירייה. בית הספר מוקם בהשקעה של כ-120 מיליון שקל.

בשל הקרבה לסמינר הקיבוצים הוא יפעל לפי מודל של בית ספר אוניברסיטאי, והוא יהיה שש שנתי. מגמותיו יכללו תיאטרון, אקולוגיה חברתית, אמנות פלסטית חזותית, יזמות חברתית ועוד. הוא מובנה, כך על פי העירייה, "על תשתית של תרבות שיח ואקלים חברתי בהידברות תמידית של התלמידות והתלמידים, הצוות החינוכי וההורים".

ראש העיר רון חולדאי מסר בהודעה שפורסמה מטעם העירייה כי "עשינו מאמצים כבירים לשלב בין הרמה הגבוהה ביותר של תכנון אדריכלי ומרחבי לבין הסביבה הטובה ביותר בחינוך ובפדגוגיה".

על הבחירה בשם הוסיף: "עמוס עוז נחשב לאחד מגדולי הסופרים בישראל ודגל בזהות ישראלית וציונית בדגש על התחום הכלכלי-חברתי. בדומה אליו – השקענו בבית ספר איכותי, המבוסס על תרבות שיח ואקלים חברתי, בהשקעה ציבורית גדולה, ואשר פותח את שעריו לכלל התלמידים באזור".

• הבועה
• צפון העיר
• סמינר הקיבוצים
• עמוס עוז
• חינוך
• עיריית תל אביב

• Facebook
• Twitter
• Email

עמוס עוז, הסופר הישראלי המוערך ואחד מאנשי הרוח הבולטים בארץ, הלך לעולמו היום (שישי) לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. הוא הותיר אחריו את רעייתו, נילי ואת שלושת ילדיהם. מועד הלווייתו טרם פורסם.

עוז נולד בשם עמוס קלוזנר בירושלים בשנת 1939. בשנת 1965, כשהיה בן 22, החל לפרסם סיפורים קצרים ומאז, לאורך השנים, הוציא עשרות ספרים – רומנים וספרי עיון. מספריו הבולטים: "סיפור על אהבה וחושך", "מיכאל שלי", "קופסה שחורה" וספרו האחרון – "הבשורה על פי יהודה".

במהלך חייו זכה בעשרות פרסים, ביניהם פרס ישראל לספרות, פרס השלום של התאחדות הספרים הגמרנית, פרס ביאליק לספרות יפה ופרס ניומן על מפעל חיים בספרות. חלק מספריו עובדו לסרטי קולנוע והאחרון שבהם "סיפור על אהבה וחושך", אותו כתבה וביימה נטלי פורטמן שגם משחקת בסרט את התפקיד הראשי.

• עמוס עוז
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

דויד גרוסמן הוא הזוכה בפרס מאן בוקר הבינלאומי לשנת 2017, על הספר "A Horse Walks Into a Bar", התרגום לאנגלית של הרומן האחרון שלו – "סוס אחד נכנס לבר", שיצא בשנת 2014, בהוצאת "הספרייה החדשה". הספר תורגם לאנגלית על ידי ג'סיקה כהן ויצא בהוצאת ג'ונתן קייפ. גרוסמן והמתרגמת יקבלו כל אחד 25 אלף ליש"ט.

לדברי ניק בארלי, העומד בראש צוות השופטים השנה, "גרוסמן כיוון גבוה והצליח באופן ספקטקולרי. 'סוס אחד נכנס לבר' מאיר בזרקור את ההשלכות של אבל, מבלי ליפול לסנטימנטליות. הדמות המרכזית מאתגרת ופגומה, אבל לגמרי מושכת. נדהמנו מהמוכנות של גרוסמן לקחת סיכונים רגשיים כמו גם סגנוניים: כל משפט חשוב, כל מילה משנה בדוגמה האדירה הזו למלאכתו של הסופר".

עוד כתבות בנושא:
"סוס אחד נכנס לבר" בוחן את עמדות הסופר והמספר
קראו את הפרק הראשון ברומן
פרוייקט "מועדון קריאה"

[tmwdfpad]מלבד גרוסמן, גם עמוס עוז היה מועמד ברשימה הקצרה לפרס היוקרתי, על ספרו "Judas", התרגום לאנגלית לרומן האחרון שלו, "הבשורה על פי יהודה" שיצא בהוצאת כתר, גם הוא ב-2014.

מלבד הסופרים הישראלים היו מועמדים לפרס 4 סופרים נוספים: הסופרת הארגנטינאית סמנתה שובלין על ספרה "Fever Dream"; מתיאס אנאר הצרפתי על ספרו "Compass"; דורתה נורס הדנית על ספרה "Mirror, Shoulder, Signal"; והסופר הנורווגי רוי יקובסן על ספרו "הבלתי נראים" (יצא בהוצאת כתר ב-2015).

בשנה שעברה זכתה בפרס היוקרתי הסופרת הדרום קוריאנית האן קאנג, על ספרה "הצמחונית" ("The Vegeterian"), שתורגם לעברית בהוצאת סאגה. קאנג גברה בתחרות על פייבוריטים כמו אלנה פרנטה ואורהאן פאמוק.

• עמוס עוז
• דויד גרוסמן
• מאן בוקר
• ספרים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

1.

"לפני איזה חודש התעוררתי עם חום גבוה מאוד, ולא ידעתי מה איתי; אני אף פעם לא חולה. והיה עלות השחר, והתחיל משהו אפרורי, והתעוררתי פתאום בגלל יובש עצום, והיה לי בקבוק מים ליד המיטה, אבל לא היתה לי מספיק אנרגיה להושיט את היד ולשתות. רציתי לחזור לישון. אבל בעת ובעונה אחת, במצב הזה של ארבעים חום, היתה לי פתאום תמונה מילולית מוחלטת של השיר. בדרך כלל אין לי דברים כאלה. ואמרתי לעצמי, יש לך עכשיו ברירה, אם תושיט את היד ותרשום את השיר הזה, יהיה כתוב מה מתרחש לך הרגע. אם לא, לא תמות מזה, אבל פשוט לא יהיה שיר. השעה הנוכחית תתנדף ותהיה כלא היתה. ואז, ללא מאמץ מיוחד אפילו, הושטתי את היד, לקחתי את הפנקס שמונח על ידי ורשמתי את כל השיר מתחילתו ועד סופו. ברגע שסיימתי נרדמתי. אני מנסה להבין למה היה לי יותר חשוב לכתוב את השיר מאשר לשתות מים" (פנחס שדה. מתוך ספרה הנפלא של הלית ישורון, "איך עשית את זה?" –

אחד מספרי הראיונות המרתקים ביותר שקראתי אי פעם. ומה שהופך אותו לכזה, הוא השילוב בין יכולתה הכמעט בלתי נתפסת למצוא את נקודת הכאב של מרואייניה, לבין יכולתה – הבלתי נתפסת במידה שווה – לגעת בנקודה הזו, ואז לקחת צעד לאחור ולאפשר להם לדבר. ולדבר. ולדבר. לומר את הדברים הכי אינטימיים שמשורר יכול לומר על שירתו, רק בגלל שמישהו זיהה את נקודת השבר שלו, ונמנע מללחוץ עליה. רק זיהה – ושאל שאלה. זיהה ונתן מקום. זיהה והזדהה, מרחוק)

2.

"בלי שירים הייתי מתה מזמן. יש לי כל כך הרבה ידידים ואני בודדה מאוד. לא בודדים כשיש בעל או ילדים. עשיתי הכל. ועכשיו אני מחכה לסוף. זה דבר גועלי הזיקנה. לא מכינים אותנו לזה. כמו שאמא שלי לא הכינה אותי לווסת הראשונה. פתאום דיממתי. איזו טראומה. לא ידעתי מה זה. מהמוות אני לא לא פוחדת. אני מחכה לזה בשקט גמור" (אסתר ראב. כשאדם שואל את רעהו שאלה,

הוא ממלא את מקומו של האינסוף, או של התת מודע, או של האהובה הבלתי מושגת, או של הילד הנצחי שלעולם שואל שאלות. כאשר השאלה נכונה, והיא באה מתוך קרבה והזדהות, ועדיין מעמתת את הנשאל עם מה שאין לו – הוא שומע קריאה פנימית עמוקה, לקום ולהיות)

3.

"אם אדם מסתכל החוצה בחושך ורואה משהו מעוות זז מאחורי החלון, צריך תמיד תמיד להביא בחשבון שהדבר הרע מאחורי החלון זה לא איזה נאצי ולא שועל או תן או איזה רוח רפאים של איזה מת. זה פשוט אתה משתבר בזכוכית, מעוות" (עמוס עוז. מבחינתי,

כאספן נואש של קולות מיוחדים וצלולים שמסוגלים לומר לי משהו על חיי, הלית ישורון היא סוג של מערכת הגברה לעדינות. כי מישהו צריך לשאול בקול רם שאלות עדינות, והמישהו הזה צריך להיות עדין כמותם, אבל גם נחוש.

בסופו של דבר, מה נשאר אחרינו? לא הזהות, ולא המהות. רק מה שבא מתוך מה שאנחנו חושבים שאנחנו, ואיכשהו – בנס – נגע במישהו אחר. והספר הזה מלא ברגעים כאלה. שנוגעים ונשארים. מביטים, ומאפשרים).

4.

"יהודים בחוץ לארץ תרמו ליער הרצל. באתי ארצה ושאלתי איפה יער הרצל? תל אביב – פה,
קיבוץ – פה, קרנטין – פה, חיפה – פה, כל זה יש. מה שהובטח הובטח. אבל יער הרצל? פעם נסעתי לזכרון יעקב, לטיול. הלכנו ודיברו בדרך, ושאלתי את השאלה, איפה יער הרצל? איש לא ענה. אף אחד לא שאל את השאלה הזאת, רק אני הפוץ. עד שמורה אחד שהיה בטיול,
מורה יומיומי, אמר: שמע, תביט, יער הרצל לא חייב להיות יער. תרמת – קנו עץ. או עצים, נטעו עץ פה, בזכרון, עץ על יד ירושלים, בכל מקום, זה נקרא יער הרצל. חייתה נפשי. אם כי הצטערתי שאין יער הרצל בעולם, שמאז חדל להיות יער הרצל.
יש יער הרצל, על יד ירושלים.
שטויות, שום דבר. כל קבוצת עצים זה יער הרצל.
אבל יש.
הלית, את רוצה ללכת הביתה, אז קחי את הדברים שלך ותלכי הביתה." (אבות ישורון)

• טורים אישיים ובלוגים
• עמוס עוז
• עוזי וייל
• אבות ישורון
• הלית ישורון
• פנחס שדה
• אנשים