ב-2019 במהלך זפזופ בטלוויזיה נפלה עיני על סרט תיעודי בשם "השתיקה של אחרים", שהופק על ידי חברת ההפקה של פדרו אלמודובר. הסרט חשף בפני חתיכת היסטוריה נוראה שספרד נמנעה מלהתמודד עימה. בשנות הדיקטטורה של פרנקו רבבות אנשים נחטפו, עונו ונרצחו, וגוויותיהם נטמנו בקברים המוניים לא מסומנים ברחבי ספרד. זה שנים שקרוביהם מנהלים מאבק לחפש אחר עצמותיהם ולהביא את הפושעים לדין, אבל נתקלים ב"שתיקה פתולוגית" (כפי שניסח את זה אלמודובר) ובהתנגדות מצד הכוחות השמרניים בספרד, שמתעקשים להשאיר את העבר קבור. הסרט כלל עדויות של נשים זקנות, שמניחות זרי פרחים לצידי כבישים שנסללו מעל עצמות אהוביהן. זאת הפעם הראשונה שראיתי את שמו של אלמודובר, בכיר בימאי ספרד, מקושר בטקסט קולנועי שעוסק בהיסטוריה האפלה של מולדתו.

המאבק הזה הוא נקודת המוצא של סרטו החדש של אלמודובר. הוא החל לכתוב את התסריט לפני שנים רבות והשלים אותו במהלך סגר הקורונה. עדות לכך שהפרויקט העסיק אותו עוד לפני הפקת הסרט התיעודי (שהעבודה עליו נמשכה שבע שנים) אפשר למצוא ב"חיבוקים שבורים" מ-2009 – על אחד הקירות בסרט מתנוסס פוסטר של "אימהות מקבילות".

פנלופה קרוז (שהיתה מועמדת לאוסקר על התפקיד שהיא עושה כאן) היא ג'אניס, צלמת מגזינים שנשלחה לצלם ארכאולוג פורנזי (ישראל אלחאלדה) בשם ארטורו. בתום הסשן היא מבקשת את עזרתו – היא רוצה לחפור את השדה בכפר הולדתה, שם לפי העדויות קבורים אביה וסבה ואנשים נוספים. ארטורו אומר לה שייקח שנים עד שתקבל תשובה מהקרן שבה הוא עובד, ובינתיים מתחיל ביניהם רומן וסיפור הקברים מושם בצד. הם שוכבים ובסצנה הבאה היא כבר בהריון מתקדם ופרודה מארטורו, כי הוא נשוי לאישה חולת סרטן.

בחדרה בבית היולדות ג'אניס פוגשת את אנה בת העשרה (מילנה סמיט) וגורלותיהן של השתיים נקשרים זה בזה. שתיהן אימהות יחידניות – כמו אמה וסבתה, אומרת ג'אניס – והקשר שנוצר ביניהן מזכיר את עלילת "הכל אודות אימא". מתפתחת כאן עלילה אלמודוברית טיפוסית, אם כי הפעם ההפתעות קצת צפויות מדי ולפעמים נדמה שהסרט מדלג מהר מדי בין סצנות (כמו שתיארתי למעלה). העיצוב האומנותי מוקפד ויפה כתמיד, אבל הוא הרגיש לי מצוחצח ונקי מדי, בעיקר משום שדירתה של ג'אניס לרגע לא נראתה כמו מרחב החיים של אימא לתינוקת שזה עתה נולדה. לכן, למרות הופעותיהן המשובחות של קרוז וסמיט, ולמרות המוזיקה הנהדרת של אלברטו איגלסיאס (שזיכתה אותו במועמדות הרביעית שלו לאוסקר), חשתי שיש בסרט מידה של עקרות רגשית.

יש ב"אימהות מקבילות" אם נוספת – טרסה (איטנה סנצ'ז גיחון), אמה השחקנית של אנה, שהולכת בעקבות הקריירה במקום לעזור לבתה. אף שכאימהות ג'אניס ואנה מתמודדות עם כאבים גדולים – שחלקם רק מסופרים לנו אחרי שקרו – הסרט נדמה יותר לטרסה המטופחת וחסרת הרגשות האימהיים.

כאמור, לאורך רוב הסרט נדמה שעניין הקברים שהתניע את הקשר בין ג'אניס לארטורו נזנח בצד. אבל כשמתבוננים מקרוב בפרטי העלילה מבינים שההיסטוריה נוכחת בהווה ומשפיעה עליו, ושחלק מהסיבוכים הדרמטיים לא היו קורים אילו, למשל, ג'אניס היתה מכירה את אביה שנעלם כשהיתה ילדה קטנה. באפילוג, אחרי שנפתרות כל הבעיות במלודרמה של האימהות, העלילה חוזרת לעסוק בחשיפת העצמות. סגנון הנראטיב משתנה ונדמה לסרט התיעודי שהזכרתי בפתיחה – ג'אניס וארטורו נפגשים עם קרובות משפחה זקנות ושומעים את סיפוריהן על הגברים שנעלמו ועל הדברים שלקחו איתם.

כצופה חשתי שאני רוצה לדעת יותר ושיש חוסר איזון מסוים בין סיפור המסגרת לבין המלודרמה שבמרכזו. עם זאת, לפי עדותו של אלמודובר הסרט התקבל טוב יותר בארצות אחרות מאשר בספרד – שם בני הדור הצעיר מתעוררים עכשיו לדרוש את חשיפת העבר – כך שיכול להיות שאפילו המעט שהיה שם נתפס כיותר מדי. כזכור, ספרד העדיפה לשלוח לאוסקר את "הבוס הטוב" של פרננדו לאון דה ארנואה (עם חאווייר בארדם בתפקיד מנהל מפעל), שלא הצליח לזכות במועמדות, אף שהיה ברור שלאלמודובר יש יותר סיכויים.

★★★✯3.5 כוכבים
Madres paralelas בימוי: פדרו אלמודובר. עם פנלופה קרוז, מילנה סמיט, ישראל אלחאלדה, רוסי דה פלמה. ספרד 2021, 123 דק'

• ביקורת סרטים
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 890 // מצב הטלוויזיה
• פדרו אלמודובר
• סרטים מומלצים
• המסך

• Facebook
• Twitter
• Email

"דבר אליה", "תור: רגנרוק", "יסמין הכחולה", "דמדומים 2: ירח חדש" ו"הים שבפנים" – לא רבים יודעים זאת, אך המכנה המשותף של הסרטים המאוד שונים הללו הוא הצלם הספרדי חווייר אגירסרובה. לאחרונה נוסף לרזומה המרשים של הצלם הוותיק גם "החיוך האטרוסקי", עיבוד לרב מכר ספרדי מ־1985 שהופקד בידי צמד הבמאים הישראלים מיכל ברזיס ועודד בן נון, שזהו סרטם הארוך הראשון. יש להניח שהזכות שנפלה בחלקם לביים הפקה בינלאומית, שמאחוריה עומד המפיק השווייצרי עתיר האוסקרים ארתור כהן, קשורה לכך שסרטם הקצר והיפה "איה" היה מועמד לאוסקר ב־2015.

בגלגולו הנוכחי עוברת ההתרחשות המרכזית של "החיוך האטרוסקי" ממילאנו לסן פרנסיסקו, שם היא עוקבת אחר סקוטי זקן ונרגן (בריאן קוקס) שנוסע להתארח אצל בנו (ג'יי.ג'יי פילד) באמריקה כדי לעבור טיפול רפואי. הוא מוצא מזור לנפשו בחברת נכדו שזה עתה נולד, וגם מתאהב קצת ברוזנה ארקט. גברברי העבר, טים מתסון, טריט וויליאמס ופיטר קויוטי, צצים בתפקידי משנה, אך הכוכבת האמיתית של הסרט היא סן פרנסיסקו, שנראית בו שונה מכפי שהיא מצטיירת בסרטים אחרים, ולראיה: אין בסרט ולו שוט אחד של גשר שער הזהב האיקוני.

על החזות היפהפייה של הסרט אחראי אגירסרובה, שנמצא בימים אלה בסין, מתכונן לצילומי סרט המד"ב "Inversion". לרגל יציאת "החיוך האטרוסקי" למסכים בארץ, הוא ענה על כמה שאלות עבור Time Out תל אביב.

צילמת את "יסמין הכחולה" של וודי אלן ואת "החיוך האטרוסקי" בסן פרנסיסקו, אך שניהם ניחנים במראות מאוד שונים.
"הם מתרחשים בחלקים שונים של העיר. העיר של האנשים האמידים שמתגוררים בדירות יוקרתיות ב'חיוך האטרוסקי' והשכונות העניות ב'יסמין הכחולה'. המראה שונה בעיקר בגלל המרחבים והטונים השונים של הסרטים. ה'חיוך האטרוסקי' ניחן בצבעים ניטרליים ו'יסמין הכחולה' בגוונים חמים".

התינוק הציב בפניכם אתגרים?
"התינוק שלנו מגולם על ידי שני תאומים יפים ומצחיקים. צילמנו אותם בהתאם למצב רוח שלהם, אז היה קל לעבוד איתם".

ואיך היה לעבוד עם שני במאים?
"לעודד ולמיכל יש אותו מבט. היה להם אותו סרט בראש. לא ניכר שזה היה סרטם הארוך הראשון, בגלל הבגרות של ההחלטות שלהם".

אתה אוהב לעבוד עם במאים שיודעים בדיוק מה הם רוצים או שיש לך יותר השפעה על במאים פחות בוטחים?
"אני מעדיף לעבוד עם במאי שיודע מה הוא רוצה ולהעביר את זה למסך. יותר קל לי לתקשר איתו והתוצאות לרוב יותר טובות. קשה לעבוד עם במאים שמתקשים להחליט. הם מבקשים הצעות ובסוף הם שואלים למה, ויוצא שליתר בטחון אתה מצלם את אותה הסצנה בכל הדרכים האפשריות".

אחרי 30 שנה של צילום סרטים ספרדיים, אגירסרובה התנסה לראשונה ב־2009 בתעשייה ההוליוודית כשצילם את "הדרך" הפוסט אפוקליפטי עם ויגו מורטנסן. בשל כך יש לו סנטימנטים לסרט, והוא מציין אותו כאהוב עליו מבין אלה שצילם. "לקחנו סיכונים עם עיצוב החזות שלו במטרה לקרב את הצופים לסיפור של קורמאק מקארתי".

התקציב של "החיוך האטרוסקי" הוא שבריר מהתקציב של "תור: רגנרוק". איך ההבדל בתקציבים משפיע על העבודה שלך?
"בסרטים הוליוודיים עם תקציב גדול עבודת הצלם נתונה לכללים קשוחים. בדרך כלל ההפקה רוצה לצלם עם כמה שיותר מצלמות. זה משפיע על עיצוב הדימויים ואתה מאבד חלק מהחופש היצירתי שלך. כשאתה עובד מתוך ידיעה שכל שוט עומד לעבור מניפולציה באמצעות CGI (גרפיקה ממוחשבת), צריך להקפיד על כמה כללים בתאורה ביחס למה שיוצג על המסך הכחול או הירוק. ומומלץ שתהיה לך תקשורת טובה עם מחלקת האפקטים. בסרטים קטנים ההחלטות היצירתיות שלנו יותר לוקחות סיכון, ולכן העבודה יותר אישית".

"בסרטים הוליוודיים עם תקציב גדול עבודת הצלם נתונה לכללים קשוחים. אתה מאבד חלק מהחופש היצירתי שלך. בסרטים קטנים ההחלטות היצירתיות שלנו יותר לוקחות סיכון, ולכן העבודה יותר אישית"

אחת הסיבות ששמחתי להזדמנות לראיין את אגירסרובה היא העובדה שהוא צילם את "הים שבפנים" של אלחנדרו אמנבר, זוכה האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר לשנת 2004. יש בסרט סצנה מפעימה שמדמה את רצונו של הגיבור (חווייר בארדם) להשתחרר מגופו המשותק ולעוף אל שפת הים לפגוש את אהובתו. אני מלמדת את הסצנה הזאת במסגרת שיעורים במבע קולנועי, ועד כה לא ידעתי איך בדיוק צולמה. "צילמנו אותה בשלושה חלקים שחוברו יחדיו במחשב", מסביר אגירסרובה. "הראשון הוא צילום סובייקטיבי מנקודת מבט של של השחקן שרץ לחלון מתוך כוונה לזרוק את עצמו למטה. השני הוא הטיסה הקדחתנית של המסוק בגובה נמוך מעל הגבעות, בדרכו אל הים שבסופו המבט מתרומם לשמים המעוננים. השוט השלישי מתחיל מאותו פריים, וממנו המצלמה יורדת אל הים באמצעות קריין (מנוף) טלסקופי ועוקבת אחר השחקנית, ניגשת אליה מאחור ומתקרבת אליה בזום כשהיד של חווייר בארדם נוגעת בכתפה".

צילמת את פנלופה קרוז ב"ויקי, כריסטינה, ברצלונה" ואת ניקול קידמן ב"האחרים". יש אתגרים מיוחדים בעבודה עם כוכבות זוהרות שכאלה?
"החדשות הכי טובות עבור צלם הוא שהוא עומד לעבוד עם שחקניות כמו פנלופה או ניקול קידמן. שתיהן יפות ופוטוגניות. אף פעם לא הייתה לי שום תקרית איתן. הן שחקניות טובות ונהנות מהעבודה. היו לי חוויות עבודה נהדרות גם עם קייט בלנשט, אמילי בלנט ושרליז ת'רון".

ואיך היה לעבוד עם פדרו אלמודובר ועם וודי אלן?
"לסרטים של אלמודובר יש מראה מאוד ייחודי והוא מייצר אותו בסט. הסרטים שלו מאוד צבעוניים ובהירים. אם אתה רוצה לעבוד איתו אתה חייב להסתגל לאסתטיקה שלו. וודי אלן הוא במאי מורכב עבור צלם. לרוב הוא פותר את הסצנות בשוט אחד, ולפעמים זה קשה. לעבוד איתו דורש הרבה ניסיון. מצד שני הנוכחות שלו על הסט שקטה ורגועה. נדמה שהוא תקוע בתוך הבועה שלו".

• קולנוע
• סרטים
• צילום
• ראיונות
• ניקול קידמן
• פנלופה קרוז
• פדרו אלמודובר
• וודי אלן
• המסך

• Facebook
• Twitter
• Email

אקס מן: הפניקס האפלה

על פי התקציר של הפרק ה־12 בסרט סרטי אקס מן, ג'ין גריי – הלוא היא סופי טרנר הלוא היא סנסה סטארק – מפתחת כוחות אדירים שמשחיתים את נשמתה והיא הופכת לדאינריז, זאת אומרת לפניקס אפלה. עכשיו האקס מן, כך בדיוק כתוב בתקציר, צריכים להחליט אם חייה שווים יותר מאלה של כל האנשים בעולם. "משחקי הכס" עדיין איתנו.

6.6

צעצוע של סיפור 4

ג'וש קולי עבד בפיקסאר בכל מיני תפקידים לפני שקיבל הזדמנות לביים את הפרק הרביעי בסדרת הדגל של האולפן. כשצעצוע מתוצרת בית (מזלג פלסטיק עם תוספות בשם פורקי) הולך לאיבוד במהלך טיול משפחתי, הצעצועים יוצאים לחפשו ומצרפים אליהם אופנוען פעלולים רברבן בגילומו של קיאנו ריבס.

20.6

המוסד

12 שנה אחרי שהקומדיה הקצרה והמטורללת של אלון גור אריה "המוסד הסגור" הפכה לסרט פולחן במלוא מובן המילה, מגיעה למסכים גרסת הפיצ'ר בכיכובם של צחי הלוי וטל פרידמן. לקח לגור אריה הרבה שנים לשכנע את קרנות הקולנוע שהוא יכול להרים קומדיית אקשן עם רובוטים בתקציב ישראלי. התמיכה והליווי שקיבל מדיוויד צוקר ("האקדח מת מצחוק") ודאי לא הזיקה. הטריילר מבטיח טובות (כמו גם התסריט).

27.6

מלך האריות

כשהטיזר הראשון לגרסת הלייב אקשן (נגיד) של הלהיט מ־1994 עלה לרשת בנובמבר 2018, נרשמו 224.6 מיליון צפיות תוך 24 שעות, שזה הכי הרבה לטריילר של דיסני אי פעם. האריות הפעם מגולמים על ידי צוות שחקנים שחור – דונלד גלובר הוא סימבה, ולצדו ביונסה, צ'ואיטל אג'יופור וגם ג'יימס ארל ג'ונס שחוזר לגלם את מופאסה. זאת דרך עקיפה לענות להאשמות בגזענות שכוונו אל הסרט המקורי בשל האפיון המפוקפק של הצבועים בהנהגת וופי גולדברג. מה שבטוח זה שהמוני ילדים ירצו עכשיו לגדל גור אריות מתוק בבית.

18.7

כאב ותהילה

אנטוניו בנדרס שגדל בסרטים של פדרו אלמודובר חוזר לספרד לגלם את בן דמותו של הבמאי בסרט על קולנוען מזדקן שבוחן את חייו לאור חסם יצירתי והידרדרות פיזית. פנלופה קרוז מגלמת את אמו בפלשבקים לילדותו ולאונרדו סברגליה את מאהבו לשעבר. מאז "81/2" של פליני נדמה שכל קולנוען גדול פונה בשלב מסוים ליצור סרט סמי אוטוביוגרפי על התמודדותו עם החיים ועם האמנות שבה בחר. על פי הביקורות המקדימות מפסטיבל קאן, זה סרטו הטוב ביותר של אלמודובר או אחד החלשים שבהם. כך או כך מדד הסקרנות גבוה.

1.8

https://www.youtube.com/watch?v=F9dq66KO9eQ

היו זמנים בהוליווד

כל הסרטים של קוונטין טרנטינו הם על קולנוע, אבל זה הראשון שבו קולנוע הוא גם הנושא הרשמי. ליאונרדו דיקפריו מגלם כוכב טלוויזיה שלא הצליח לעשות את המעבר לקולנוע. הוא והכפיל הצמוד שלו, בראד פיט, לא מוותרים ובוחרים בדרך ברוטאלית לעשות לעצמם שם בהוליווד של 1969, השנה שבה "אדם בעקבות גורלו" ערער את השיטה הישנה. לכוכבי טרנטינו הוותיקים טים רות' וקורט ראסל מצטרפים אל פאצ'ינו, מרגו רובי, לינה דנהם, וגם לוק פרי בסרטו האחרון.

8.8

• סרטים
• קולנוע
• פיקסאר
• גיבורי על
• קוונטין טרנטינו
• פדרו אלמודובר
• מלך האריות
• המסך

• Facebook
• Twitter
• Email

לרשימת התורים הארוכה גם ככה של פסטיבל קאן אפשר היה להוסיף בימים האחרונים את התור להפקדת המטריה בשמירת החפצים. היה מדובר בתור של חצי רחוב, מהסוג שעוד סדרן או שניים בכניסה היה יכול לפתור מיד, אבל זה חלק מהאפקט – וזהו גם הלקח של "רוקטמן": אם האולם קטן והרחוב צר, התור נראה מרשים יותר וההתלהבות גדלה בהתאם.

את השיעור הזה בדיוק לומד רג'י, צעיר בריטי מתוסבך, רגע אחרי שהוא מחליף את השם לאלטון ג'ון. רגע אחר כך הוא כבר ממלא הופעה עם תור מרשים משלו והופך להיסטריה כלל עולמית. אתם כבר מכירים את הסיפור ממיליון סרטי מוזיקאים אחרים, ובפרט מ"רפסודיה בוהמית" עם העלילה הזהה כמעט: צעיר בריטי מוכשר מקבל הזדמנות פז, מצליח בגדול, מתלבש מוגזם, מתחבט בזהותו המינית, מזדיין עם כולם ועושה את כל הסמים שבנמצא. בסוף יש גאולה והופעה מרגשת וכתוביות "איפה הם היום". לשמחת כולם, "רוקטמן" הוא סרט טוב יותר מ"רפסודיה" מכל בחינה אפשרית: קודם כל, כי הוא לא לקח על עצמי את תפקיד משחזר הרגעים האיקונים – הוא מרשה לעצמו לשחרר קצת ולעשות דברים אחרת, עם סצנות פנטסטיות וקטעי מחזמר מרהיבים שמחברים את הלהיטים של ג'ון עם סיפור חייו בצורה עקיפה (אבל בלי רגעי "אה אז על זה הוא כתב את השיר!" מעיקים).

כל הדמויות המתבקשות מהז'אנר כאן – "האב המנוכר", "המפיק הספקטי", "החבר הננטש" – אבל הדמויות לא נשארות בתפקיד השטוח שקיבלו ומקבלות מספיק עומק כדי שנוכל לראות את הדברים גם מהצד שלהן. הסצנות המוזיקליות הן ספקטקל שקשה לא להיסחף בו ובכל זאת הן לא פוגעות במרכז הרגשי שמחזיק את הסרט בחיים. קשה לא להזדהות עם הדמות של רג'י-אלטון, אבל קשה גם לא לבוז לו ולכעוס עליו כשהוא מתנהג כמו דביל ומסתבך לעצמו את החיים כמעט בלי סיבה ממשית. למרות שזה סרט שמלכלך ומכתים את הגיבור שלו, בסופו של דבר הוא עדיין קודם כל שיר אהבה אליו וליצירה שלו.

גם הסרט הגדול השני של סוף השבוע הראשון של קאן כלל דמות של ילד חמוד שהפך לגבר מצליח, שבור ומעצבן. מדובר בסרט החדש של פדרו אלמודובר, "כאב ותהילה", בכיכובו של אנטוניו בנדרס כבמאי ספרדי מפורסם עם אישיוז. זה סיפור קטן למדי, בטח ביחס לבמאי שאוהב מלודרמות ודמויות גדולות מהחיים, אבל יש לו גם ערך רפלקסיבי ועלילה ששואבת השראה מחייו של אלמודובר עצמו. פדריקו (בנדרס) נמצא ביובש יצירתי ומקדיש את עצמו לסבל ולמרמור. יש לו אוסף רחב של כאבים ובעיות רפואיות, כולל נטייה להיחנק ספונטנית בלי סיבה נראית לעין. כשהוא מתאחד לראשונה אחרי שנים עם השחקן שעימו הסתסכך בצילומי הסרט המיתולוגי שלו הוא עושה את הדבר המתבקש ומתחיל לקחת הירואין. אה, וכל זה אמור להיות בכלל קומדיה. בערך.

https://www.youtube.com/watch?v=F9dq66KO9eQ

בדירה המפוארת והצבעונית מאוד שלו, פדריקו חוזר ונזכר בילדותו המצולמת בצבעים דהויים ורכים יותר ובאמו (פנלופה קרוז), שהייתה עדינה אבל גם קשוחה (כמובן). הפלאשבקים הם המקבילה של הסרט לסצנות המחזמר של "רוקטמן" – הם הרגעים שבהם הסרטים מתחבר לצד הרגשי והחשוף שלו בלי להסתתר. הסיפור הראשי הוא כבר סרט אחר לגמרי, הרבה יותר ציני ולרגעים מתסכל, בין אם בגלל ההרס העצמי האיטי והמוזר של הגיבור או בגלל שלא קורה שם משהו יותר מדי מעניין. הרבה מפגשים מרגשים עם דמויות חביבות, השתנקויות, היחנקויות, פרצופים מודאגים, בדיחות קטנות מאוד והסנפות לרוב. זה לא שאין שום סצנה עם אפקט רגשי מחוץ לעלילה התקופתית, אבל כמסע רגשי משהו שם לא בדיוק מתחבר, ולכן קשה להתרגש כשהסיפור הזה מגיע לשיא. הכל פשוט קטן מדי. חוץ מפנלופה קרוז. היא תמיד ענקית.

כתבות נוספות מקאן:

פסטיבל קאן 2019 נפתח עםנעלי עקב, שטיח אדום רטוב ואיגי פופ זומבי

• תרבות
• אלטון ג'ון
• פדרו אלמודובר
• פסטיבל קאן
• קולנוע

• Facebook
• Twitter
• Email

גבר כרסתן עם שיער לבן וזיקה לאמנות פוצח בקריירת דוגמנות בגיל 67 – זוהי לא עלילת הסרט הבא של פדרו אלמודובר, אלא וי חדש ברזומה המפואר שלו – הפעם תחת הטייטל "פרזנטור". הבמאי והתסריטאי המוערך לוהק לתפקיד נער הפוסטר של פראדה, במסגרת קמפיין קו הגברים לחורף 2017 העונה לשם 'אוטר' (סופר בצרפתית, וגם תיאוריה לפיה הקולנוע נועד לבטא את החזון האמנותי האישי של הבמאי).

הקמפיין הוא חלק מפרויקט פרסומי רחב יותר המכונה "365", שנוצר בשביל לשוות לבית האופנה היוקרתי ניחוח יצירתי, רענן ובעיקר עילאי אך לא מתנשא. אלמודובר, שאחראי לשורה ארוכה של סרטים, בהם "הכל אודות אימא", "דבר אליה", "העור בו אני חי" ו"חולייטה" שיצא בשנה שעברה, הולך בעקבותיהם של השחקן ג'וד לאו והשחקנית ג'סיקה צ'סטיין שכיכבו בקמפיינים הקודמים. בניגוד אליהם, ניכרת העובדה כי הוא רגיל לראות את העולם מבעד לצד השני של עדשת המצלמה, כפי שעולה ממערכת היחסים הנוכחת-לא נוכחת שהוא מנהל עמה בצילומים. מלאכת הצילום הופקדה בידיו של צלם האופנה הנחשב ווילי ונדרפרה, שבאמתחתו ים של קמפיינים מזארה ועד קלווין קליין.

החיבור של פראדה לעולם הקולנוע ממש לא מתחיל כאן: בפסטיבל קאן 2012 הוקרן סרטון קצר בשם 'תרפיה' מבית פראדה ובבימוי רומן פולנסקי, וב-2015 נשכר הבמאי והתסריטאי ווס אנדרסון לעצב בר-קפה במילאנו מטעם בית האופנה האיטלקי. באותה שנה גם יצר אנדרסון קמפיין מתקתק לבושם "Prada Candy" בשיתוף יוצר הסרטים רומן קופולה (הבן של פרנסיס ואח של סופיה) ובכיכוב השחקנית הצרפתייה ליה סיידו. לאור זאת, השאלה המתבקשת היא מי מתכוון להרים את הכפפה ולשדך בין מיוצ'ה פראדה ואבי ביטר.

• פראדה
• פדרו אלמודובר
• אלמודובר
• אופנה
• החיים היפים