המילה קאלט נשחקה לאורך השנים, כמו לא מעט מילות תואר בומבסטיות. כשכל אחד מתיימר לקחת לעצמו את התגית הזו, קצת קשה להבדיל מה אמיתי ומה סתם מנסה. אבל "העיר הזאת" מפלרטטת עם המילה קאלט במשך המון שנים. ראשית היו אלו הופעת הקאלט של ההרכב ויקטור ג'קסון (שלפני היו הקאלט בהתהוות, N.O.D), שם ביצעו קטע מוזיקלי-מומחז קצר בשם "הסיפור הבלשי". גאג חמוד שערבב בין סיפור הבלש הקלישאתי לראפ-פואטיקה-פארודיה של פדרו גראס, ג'ימבו ג'יי ואיציק פצצתי. אבל זה היה רק לידתו של קאלט.

כשהסיפור הבלשי הפך למחזמר הראפ "העיר הזאת" אי שם ב-2012, הוא לא היה קאלט מיידי. אין דבר כזה קאלט מיידי. במקום זה הוא היה להיט קטן של תיאטרון האינקובטור הירושלמי, שצבר קהל מפה לאוזן, הביא ליוצריו כמה פרסים מכובדים ורץ במשך עשור שלם, הישר למעמד קאלט מוצדק. ועכשיו, בחמישי הקרוב (6.7) יעלה לאקרנים הסרט "העיר הזאת", גרסה קולנועית לסיפורו של הבלש ג'ו ושרה בנט (אין קשר משפחתי, וכבר אין שם אמצעי). וזה, רבותי, כבר יהפוך לקאלט. עוד רגע, רק חכו ותראו.

כשהוזמנתי להנחות את הפאנל שאחרי הקרנת הבכורה לסרט, במסגרת פסטיבל סרטי הסטודנטים שנערך בשבוע שעבר, היה ברור לי מה אני רוצה שיהיה הפוקוס לשיחה – הדרך הפתלתלה שעברו השלושה, בדגש על הבימאי והיוצר עמית אולמן, שהיה הכוח המניע לכל הסרט הזה. זו היתה דרך ארוכה ומלאת 'לא', שבסוף גם נעזרה בהדסטארט חסר תקדים לסרט ישראלי, שהוביל ליצירת סרט ז'אנר (אירוע נדיר כשלעצמו בישראל) שכולו אהבה להיפ הופ, סרטי נואר ויצירה מקורית, רעננה, קומית, פארודית ומלאת פלואו ואנרגיה. חלקי השיחה בפאנל המובאים כאן הם רק טעימה מכמה שהיה מורכב ליצור את הסרט הזה, בתקווה והוא יגיע לקהל שלו, ובעיקר, יזכה להפוך לקאלט.

מתי הבנתם שזה אמור להפוך לסרט?
אולמן: "די בשלבים הראשונים של הכתיבה. היה ברור לי שזה הולך להיות הצגה, כי זה היה המשך טבעי של מה שעשינו בהופעות, אבל הרעיון להפוך את זה לסרט הגיע ממש מזמן, כי זה ז'אנר קולנועי בסך הכל".
ג'ימבו: "הופענו עם הסיפור הבלשי בהופעות מוזיקה במועדונים קטנים. עמית למד תיאטרון בניסן נתיב, אני הייתי סטודנט לתקשורת, והוא בעצם הזמין אותנו להפוך את הדבר הזה להצגה. בשלב הזה פשוט אמרתי 'כן', ולא היתה לי את ההבנה שאני אהפוך לעשר שנים לשחקן תיאטרון. זה היה כזה 'כן, אחי'".

היצירה עברה שני מעברים – מההופעות להצגה, ומההצגה לקולנע. מה הפתיע אתכם לגלות במדיום הקולנועי?
אולמן: "לא יודע אם הפתיע, אבל היה ברור שאפשר להראות הרבה יותר מידע, גם עלילתי. ההצגה מאוד מקומפרסת, הטקסט, המילים ולחן, הכל מלא בהמון רפרסים ופאנצ'ים. זה מאוד דחוס, וגם קשה לקלוט הכל בפעם אחת, ממה ששמעתי. הרעיון בסרט היה להעמיס עוד יותר. וגם זו הזדמנות לדייק את המשחק – בהצגה לא כל הופעה היתה מדויקת. עבורי, כשחקן בהצגה, שיגע אותי שהיו רגעים שלא עוברים. כאן היתה לי את ההזדמנות לדייק את זה כמה שאני יכול".

היה עוד אלמנט שנוסף במעבר למסך הגדול – אירחתם בסרט המון ראפרים. איך היה לעבוד איתם?
אולמן: "הרעיון היה ללהק ראפרים, כי הם מבינים את הקטע. עבדתי עם הרבה שחקנים בניסיון להעביר את העניין של איך לשחק ולשיר ראפ, והנטייה של מי שלא מכיר היא לעשות איזה חיקוי של ראפר, או להילחם בזה. עם ראפרים, זה היה נורא כיף לראות כמה זה מתלבש עליהם מהר. הם מבינים, הם יודעים איך לבצע ראפ ולהתכוון. מצד שני, גם שחקנים כמו אלון נוימן או עידן אלטרמן, שניהם מאוד מוזיקלים, הבינו את הקטע".

איך הפכתם את תל אביב לעיר פילם נוארית?
מישה: "זאת היתה השאלה הקשה שלנו. הטסט הראשון שעשינו לפני חמש שנים היה לבדוק את צילומי החוץ, איך תל אביב נראית. אני הכי זוכר מסיורי הלוקיישן את הריח. היינו במקומות הכי מושתנים של תל אביב. באיזשהו שלב הבנו שאנחנו לא יכולים ללכת על אווירת אירופה הקלאסית או גותהם. אז מה עושים? יש פה הרבה בטון, המון ברוטליזם. בואו נלך על זה, בואו נלך על מה שיש".

הסרט גם עמוס ברפרנסים וקריצות פנימיות. מה האהוב ביותר עליכם?
ג'ימבו: "מבחינתי הדבר הכי חשוב היו הקריצות להיפ הופ ישראלי, זה הדבר שאני אוהב. יש בברבוניה (הבר האפלולי של 'העיר הזאת'. מ"ש) על הקיר רשימה עם מלא הרכבים, גם הרכבים שהתפרקו, תמונות של ראפרים ישראלים. ובעיקר יש מעגל ראפ עם שלושה דורות של ראפ ישראלי".
מישה: "אני עשיתי גם את העיצובים לסרט, ויש את העיתונים שרואים. לקח לי המון זמן לעשות את זה, ישבתי והמצאתי כותרות, כתבות. תעשו פאוז ותקראו את השטויות שלנו".
פצצתי: "אני לא בטוח אם רואים את זה בסרט, אבל בצילומים אחד הדברים שהכי נגנבתי מהם היה פריט ממחלקת הארט, שעשו עבודה מטורפת על כל הסרט. היה בקבוק וויסקי שעיצבו לו את התווית, והמזקקה של הוויסקי היתה מקנשה'ס".
אולמן: "שלי זה 'תודה למאיה עדן וחנן'".

ולמי שלא מכיר, מה זה?
אולמן: "מאיה עדן וחנן זה אגדה. אנחנו (אולמן, ג'ימבו ופצצתי. מ"ש) הכרנו בחוג תיאטרון, ובאו אלינו בכיתה י' שני תלמידים חדשים, אחת בחורה, ספיר, והשני חנן. ספיר, כי לא ידענו את שמה, קיבלה אתה כינוי מאיה עדן, וחנן קיבל את השם חנן. אחרי כמה זמן הם ברחו משם, אבל נשארו בתודעה בתור אלו שבאו והלכו. ומאז אנחנו די מודים להם בכל דבר. בכתב, בדיבור. בסרט יש פעמיים 'תודה למאיה עדן וחנן'".

לפני 11 שנים ישבתי איתכם לריאיון ראשון על ההצגה, ושאלתי כמה רחוק אתם רואים את זה מגיע. אז עניתם שאתם 'רק רוצים להופיע עם זה כמה שיותר ושהאולם יהיה מלא'. אשאל את אותה שאלה, אבל הפעם אל תתנו תשובה שלפחדנים – לאן אתם רוצים לראות את זה מגיע.
אולמן: "די רחוק, שיהיה מצידי בכל העולם. אם לא בגרסה הזו, אז אולי בגרסת רימייק באנגלית. יש כבר תרגום מההצגה. ימים יגידו".

• המסך
• העיר הזאת
• קולנוע ישראלי
• המופע של ויקטור ג'קסון
• ג'ימבו ג'יי
• איציק פצצתי
• פדרו גראס
• עמית אולמן
• פסטיבל סרטי סטודנטים

מה הדבר שהכי מסקרן אותך במעבר של העיר הזאת מהצגה לסרט?
עמית:"האתגר הגדול הוא לעצב את העיר. זה בעצם הדבר העיקרי שהמדיום הקולנעי מציע שאין כבר בהצגה. אני יכול להראות את העיר עצמה. על זה אני עובד בימים האלה. יש לי משהו די ברור בדמיון אבל ברור לי שהרעיונות צריכים לפגוש את המציאות. המפגש הזה יכול להיות מתסכל אבל גם להוליד רעיונות שבכלל לא חשבתי עליהם. שם קורית היצירה".
ג'ימבו:"אני מאוד סקרן לשמוע את הפסקול. בהצגה ניגנו על הבמה בתופים מאולתרים, ביטבוקס, גיטרה וקלידים, ועם ארבעת הכלים האלה יצרנו את כל המוזיקה. עכשיו כשאיציק פצצתי (המפיק המוזיקלי של ההצגה והסרט העיר הזאת) עובר לאולפן, זה פותח אינספור אפשרויות ויהיה מאוד מעניין לשמוע את השירים בגרסה מופקת יותר. חוץ מזה בהצגה היינו קאסט של חמישה שחקנים, והתרגלתי לזה ששחקן אחד משחק כמה דמויות. אחד מהקסמים הגדולים בסרט הוא שכל דמות קיבלה פרצוף מדויק עם קול וגיל משלה, והעיר תתמלא במגוון של אנשים שמורכבים מראפרים וראפריות, ושחקנים ושחקניות שאני מאוד אוהב ומעריך".

זיכרון מההופעות עם ההצגה העיר הזאת בחו"ל?
עמית:"אני זוכר בעיקר שניים מסיבובי ההופעות שלנו בחו"ל. הראשון זה הסיבוב בצ'כיה שהיה גם הפעם הראשונה שנסענו לחול עם ההצגה והופענו איתה באנגלית. נראה לי שכולנו זוכרים את זה כשבוע מאוד כיפי בחיינו, מי שהזמינה אותנו להופיע ממש פינקה אותנו והרגשנו כמו כוכבים. השני זה פסטיבל אדינבורו שהיה בדיוק הפוך בהרגשה. חיכו לנו שם הפגנות אנטי ישראליות של בי.די.אס. בהתחלה חשבנו שזה יעבור ושזה לא ישנה, אחרי כמה ימים הבנו שהמפגינים לא יתנו לנו להופיע והם אשכרה הצליחו. הנהלת הפסטיבל נכנעה למפגינים וביטלו לנו את כל 30 ההצגות שהיו אמורות להיות לנו. זו היתה פעם ראשונה בהיסטוריה של הפסטיבל שהחרימו הצגה. זה היה שבר מאוד גדול וכמעט לא הופענו בחול מאז".

ג'ימבו:"אלה שתי ההופעות שגם אני תכננתי להתייחס אליהן, אז כנראה שהן שוות התייחסות בהרחבה. מנקודת המבט שלי הסיבוב בצ'כיה היה הכנה גרועה מאוד למה זה טור בחו"ל. טור בחו"ל עלול להיות במקרים רבים דבר מאוד מעייף כי אתה נמרח בין שדות תעופה, מגיע עייף להופעה ומוטס חזרה הביתה באותו לילה לפני שהספקת לראות את המקום שאליו הגעת. בצ'כיה היה לנו המון זמן חופשי, והצמידו לנו ואן עם מארחים שהראו לנו מקומות שלעולם לא היינו מגיעים אליהם כתיירים כי זה פשוט חורים קסומים שעל פניו אין שום סיבה להגיע אליהם. כל זה היה מלווה בהופעות מלאות, אוכל ושתיה כיד המלך, מסיבות ואקלים אירופאי מזמין. מהצד השני, הביטול שלנו בעקבות חרם של הבי.די.אס באדינבורו היה באמת טראומה גדולה, אחת מתחושות חוסר האונים הגדולות שהרגשתי בחיי. אני מאמין בלב שלם שכשהסרט יצא התרגום שלו לאנגלית יקבל הזדמנות שניה להגיע לקהל מעבר לים".

מה הדמות שהכי נהנית לשחק על במה?
עמית:"תחרות קשה אבל נראה לי שאני הכי אוהב את 'אפי' מתיכון מגשימים. הצלע השנייה בצמד מיקרו ואפי, שני תלמידים שנואשים לאבד את הבתולים עד סוף השנה".
ג'ימבו:"אני בלי ספק הכי נהנתי לשחק את ברנבי, מי שנקרא בפי הקהל 'העוזר של מנשה', דמות מהעיר הזאת עם גינונים עדינים של רוצח קר דם ועברית גבוהה להחריד".

איזו שורה שלך אתה הכי נהנה לשחק או לשיר?
עמית:"'זה מסביר כמה דברים' שג'ו אומר לשרה בנט בסוף העיר הזאת".
ג'ימבו:"נכון להבוקר את 'יצאתי לצוד את הנאצים', הפזמון של השיר 'מאמי אני על זה'".

מילה או ביטוי באנגלית שעדיין אין לו חלופה בעברית והיית רוצה שתהיה?
עמית:"אין לי מילה ספציפית אבל אני אוהב שבאנגלית אפשר להפוך כל שם לפועל.
נגיד – Don’t Michael jackson me, או I'm gonna Zuckerberg this shit. החלופות שיש לזה בעברית יותר מסורבלות".
ג'ימבו:"המילה Priceless מיתרגמת 'לא יסולא בפז'. מדובר בביזבוז זמן יקר, להשתמש בשלוש מילים בשביל להגיד פרייסלס. אם למישהו יש חלופה עברית חדשה לזה, עבורי היא לא תסולא בפז".

שורת ראפ ישראלי אהובה?
עמית:"נפתחו לי בעבר תיקים
ולא חדש לי אזיקים
וזה שווה בשביל לראות אותם
רוקדים"
נימי

ג'ימבו:"סובבוני בשקלים
הלעיטוני בכזבים
ואני כשה תמים
עודני מאמין"
הדג נחש

מה הדבר הכי גדול שלקחת מהלימודים שלך?
עמית:"למדתי משחק בסטודיו ניסן נתיב בירושלים. קיבלתי המון כלים בלימודים שלי, היה לי מורים מעולים, אני יכול לדבר על זה שעות. אם להתמקד בדבר אחד אז נראה לי שהדבר הכי גדול שלקחתי זו רוח העשייה. כלומר למדתי שאני יכול לעשות בעצמי ולא חייב לחכות לאיזה במאי או מפיק ש"יקח" אותי. בסטודיו הפקתי כמה וכמה ערבי תלמידים, בהם גם השתתפתי, ביימתי קטעים ואפילו עיצבתי תאורה. אלו היו הצעדים הראשונים שלי בלייצר מסגרת עבור האמנות שאני רוצה להציג".
ג'ימבו:"אני למדתי תקשורת במכללת ספיר. כתבתי כמה וכמה שירים בהשראת דברים שלמדתי, ובעיקר נהייתי מאוד חשדן לגבי כל מה שמשודר בחדשות, שפעם גמעתי כמידע מהימן".

רגע קסום שהיה לך על במה?
עמית:"כשהייתי בשנה ב' בניסן נתיב, היה ערב של במה פתוחה שתלמידים מארגנים, שם ביצעתי לראשונה שיר ספוקן וורד. זה היה השיר שלי "ירושלים" שלימים גם קיבל עיבוד מוזיקלי ונכנס לאלבום חצי סוגריים. אף אחד בקהל לא הכיר ספוקן וורד, זה היה שונה מאוד משאר הקטעים בערב ובכל זאת זה עבד מאוד. זה היה רגע קדוש בשבילי. גם ההשראה שזה נתן לי וגם התגובות שקיבלתי הבהירו לי שאני רוצה להמשיך לעסוק בזה".
ג'ימבו:"בהצגה האחרונה של העיר הזאת כשג'ו (אתה) מוריד לג'ק (אני) סטירה, היה לנו רגע יפה של הבנה שזו הפעם האחרונה שזה קורה על הבמה אחרי מאות הצגות לאורך כמעט עשור. תמיד היה שם רגע יפה ואינטימי כשחטפתי את הסטירה הזו, אבל בפעם האחרונה ממש הזלתי דמעה וכל הברדק שכרוך בלהתרגש".

אם היית חייב לוותר על דבר אחד: עולם בלי אינטרנט או עולם בלי דת?
עמית:"אינטרנט. לא תזיק לי גמילה מאינטרנט בלי קשר".
ג'ימבו:"אני גם אשמח להיגמל מאינטרנט, רק בעולם בלי דת".

מוזיקה או ספורט?
עמית:"מוזיקה תוך כדי ספורט".
ג'ימבו:"ברמת היצירה ליצור מוזיקה מרגש אותי בהרבה מלעשות ספורט. אבל בדיון הרחב על מוזיקה וספורט כבידור, אני חושב שאין דבר יותר גדול מספורט. עבורי כקהל מעט מאוד שירים, אם בכלל, יכולים לייצר את האקסטזה שמייצר גול ניצחון בגמר בדקה 90, למשל. לזכות המוזיקה אפשר לומר שכשהיא מכה בך חזק אתה לא מרגיש שום כאב, אבל כשמנפצים לך בקבוק על הראש מחוץ לדרבי בבלומפילד כי לבשת צהוב או אדום זה מטופש מאוד ואתה מובהל למיון על שטויות".

השתתפת בשעשועון טריוויה. איך הרגשת בדיעבד? ממליץ?
עמית:"שנינו היינו באחד נגד מאה פעם, כל הקאסט של העיר הזאת, וזה היה די כיף, צחוקים. היינו חלק מהמאה אז זה די רוגיע. הייתי גם במרדף ומה שאני בעיקר זוכר מזה זה כמה זה מלחיץ. בדיעבד התבאסתי על דברים שאני יודע ולא עניתי עליהם. בסך הכל זו חויה מגניבה".
ג'ימבו:"דבר בשם עצמך לגבי הכיף שעשינו באחד נגד מאה. כשהיינו שם המתמודד האחד פנה אלי בתור גלגל הצלה, הוא רצה לשמוע איזו תשובה בחרתי ולמה. אני לא זוכר אפילו מה הייתה השאלה, אני כן זוכר שאמרתי לו שעניתי א' אבל שנדמה לי בעצם שהתשובה היא ב'. אחרי כל ההתייעצות הזאת אברי גלעד ממש המליץ לו לבחור בעוד גלגל הצלה כי התשובה הייתה ג' ויצאתי ממש טיפש. מצד שני מעולם אף אחד לא דיבר איתי על זה, כלומר לא ממש ראו את זה, כלומר אני ממש שורף את עצמי סתם בראיון הזה ויוצא אהבל לחינם".

מה אתה חושב על העיר רחובות?
עמית:"שמע, אחלה עיר, מדי פעם אני מופתע מחדש מהקשר והשייכות שאני מרגיש אליה. אפילו שבכלל גרתי בעקרון, ברחובות היו רב חוויות הנעורים. גרתי כבר בכמה ערים מאז וגם אליהן אני מרגיש חיבור, אבל יש יותר הרגשה של בית ברחובות, בעיקר בגלל האנשים. לפני כמה שנים הלכתי עם פצצתי לתיכון שבו למדנו שנינו, לדבר עם התלמידים. הופתעתי מכמה אני מרגיש קרוב אליהם, בערכים, בצורת מחשבה. אפילו שעברו שנים, היה בזה משהו מאוד מוכר. זה קטע".
ג'ימבו:"מסכים מאוד. אני כותב הרבה במוזיקה שלי על מקומות שגרתי בהם בשנים האחרונות, עוטף עזה ותל אביב, אבל המון פעמים בכלל יוצא לי להציג את עצמי כרחובותי. זה משונה כי אני לא גר שם הרבה מאוד שנים, וקשה לי גם להצביע על מה מייחד את הזהות הרחובותית, אבל מסתמן שיש כזאת".

לתמיכה בהדסטארט להפיכת "העיר הזאת" לסרט קולנוע

• ❤ תרבות
• העיר הזאת
• תיאטרון
• קולנוע
• ג'ימבו ג'יי
• פדרו גראס
• המופע של ויקטור ג'קסון
• ויקטור ג'קסון
• איציק פצצתי

• Facebook
• Twitter
• Email

חציו הראשון של ספר השירה שמלווה את האלבום "חצי סוגריים" נפתח עם ציטוט של הראפר פלד, מתוך השיר "שאט גאן" מ-2007. "הֵם אוֹמְרִים לְךָ לקפוץ/ אַתָּה שׁוֹאֵל כַּמָּה גָּבוֹהַּ/ סְסְסְעֵמֶק/ פָּשׁוּט תַּגִּיד מֵאֵיפֹה אַתָּה בָּא". ככה, עם ניקוד. פדרו גראס (עמית אולמן) הוא ללא ספק האיש הראשון שניקד שיר ראפ ברצינות.

"זו הצהרת כוונות", מספר פדרו על הדקדוק בניקוד. "איך שהייתי רוצה שיתייחסו למילים באלבום. כשאתה מנקד את המילים הם מקבלים יותר כבוד. זה ישר נותן את הקונוטציה הזו שמדובר בטקסט לירי, שהוא שירה. ואז אתה מחויב לקרוא אותו בכמה רבדים, יותר עמוק".

ובכל זאת, בשורה התחתונה, אתה עדיין מנקד שירי ראפ.

"'ראפ' זה רידם אנד פואטרי. זו תזכורת שבסופו של דבר מדובר בשירה. בכלל, מה שהופך שירה לשירה זו ההתייחסות אליה כשירה, וזה באמת עובד. יש כל מיני פארודיות שעושים על שירה, שלוקחים טקסט של ביונסה ומנקדים אותו וזה קטע. אבל יש גם הרבה אמת מאחורי זה. כשאתה לוקח טקסט ונותן לו יותר כובד ומשקל למילים אתה יכול למצוא בו הרבה יותר".

נדמה שגם אתה יודע שזה קצת יומרני. אתה אפילו מגדיר את עצמך בשיר הפתיחה עם המשפט "השחקן/ המשורר/ הטרובדור היומרני".

"יומרני זו באמת מילה עם קונוטציות שליליות, אבל כתבתי את זה בשיר מתוך איזה מודעות עצמית. אני מודע ליומרנות שבזה, אבל בהתאם אני גם מאוד מחויב לעשות את זה ברמה גבוהה. לא משאיר את זה ברמת היומרנות ללא גיבוי. אני סבבה עם זה".

לאולמן יש כל זכות להתיימר. כחבר המופע של ויקטור ג'קסון (עם איציק פצצתי, שגם הפיק מוזיקלית את האלבום, וג'ימבו ג'יי) הוא כבר יצר את להיט הבמות "העיר הזאת" ואת הלהיט בהתהוות "תיכון מגשימים". כאמן סולו אולמן הוא ממקימי אירועי ה"פואטרי סלאם", כיום מעצמת ספוקן וורד. כן, לפדרו יש יומרה, אבל עם גיבוי.

"ניסיתי כמה שיותר שמי שיקרא את האלבום ויקשיב לו לא יוכל לפספס מה שבאמת התכוונתי. יש את המקומות האלה שנתונים לפרשנות, אבל כן חשוב לי שיעבור משהו ספציפי. אני לא רוצה שיחשבו שהתכוונתי לשיר מסוים בציניות. אנחנו בעידן דיי ציני וניתן לקרוא הרבה דברים באירוניה. אז כבר בשיר הראשון אני אומר שזה לא ציני. שום דבר באלבום לא ציני. חשוב לי להבהיר את זה".

מעבר לניסיון לדייק, חלק גדול מהאלבום מתעסק בנושא השפה. מאיפה האובססיה הזו?

"יש לי רגישות מאוד גבוהה למילים מגיל צעיר. אני מאד רגיש לדברים שאומרים לי, מאמין בקלות. משם נולד לי רצון שאנשים יקפידו בדברים שהם אומרים. שיתייחסו לדברים כהווייתם, כי אני לרוב מאמין באיך שאומרים. עם השנים אתה לומד לקחת דברים בערבון מוגבל ועדיין התמימות היא משהו שתבוע בי. מזה הבנתי את האופן שבו השפה בוראת את המציאות שלנו, כמה כח יש לה. יש בזה גם משהו מאוד יהודי. חז"ל, התלמוד, יש המון התייחסות לאיך העברית טומנת בחובה המון סודות. אנחנו יכולים ללמוד המון על עצמנו מהשפה, בטח השפה שלנו שקדומה מאוד, שאפשר להבין דברים על אבות אבותינו ממנה. האטימולוגיה של מילים היא משהו מאד מסקרן. אפשר להבין המון עלינו כאדם לפי איך שאבותינו בחרו לנסח מילים".

לנסח מילים זו הגדרה מעולה למגוון התחומים הרבים שבהם פועל אולמן. שחקן, בימאי תיאטרון, משורר, ראפר, אמן ספוקן וורד ועוד. הוא מגדיר את זה כמספר סיפורים. "יש את המהות. את הדבר שאני יודע שאני רוצה להעביר. כשהמהות מאוד ברורה, את הכלים אפשר לבחור".

את השירים באלבום יצרת במקור כקטעי ספוקן וורד. איך מתרגמים אותם לשירים?

"מרגע שניגשתי להוסיף ליווי מוזיקלי לשירים האלו הבנתי שהקצב לא יכול להיות אחיד. לא ללכת מהקצב המכאני של המטרונום, אלא מהקצב הפנימי. קצב שיותר מתחבר לנשימה, לאדם. אחד המוטיבים המרכזיים באלבום הוא מוטיב הגל. דברים לא באים בקצב סדור, אלא בגלים שמגבירים את הקצב או הדינמיקה. הרבה דברים בטבע הם צורה של גל. רעש של אש בא בגלים, גשם בא בגלים. גם קול הוא גל. זה מוטיב שמאד הכווין אותי".

בין כל הסגנונות וההגדרות, יש משהו שאתה מרגיש שאתה יותר?

"אני אבוד בהגדרות האלו. בעיני גם משורר אומר את כל הדברים, גם שחקן אומר אותם, גם סטנדאפיסט אומר את כולם".

ובתוך כל ההגדרות האלו, יש את עמית אולמן, האיש מאחורי פדרו גראס. יש לי הרגשה שעמית פחות תקשורתי מפדרו. קצת באטמן מול ברוס וויין.

"אני לא יודע עד כמה אני באמת עושה את זה בכוונה, אבל בסך הכל הבמה היא המקום שלי לפורקן עבור כל הדברים שקשה לי לומר בחיים עצמם. זה מקום שאמת יכולה לצאת בו יותר בגדול ויותר בבירור. זה קשור לדפיקות, אם לא הייתי עם כל מיני שריטות לא היה לי צורך לנסח את זה באלבום".

אז אתה יותר פדרו או עמית?

"אני הולך לישון כעמית וקם בבוקר כעמית, אבל מופיע כפדרו. אבל לא משנה אם אני פדרו או עמית, כי בסך הכל פדרו אומר הרבה דברים שעמית חושב".

מופע ההשקה של "חצי סוגריים". בסקולה, הרכבת 72 תל אביב, יום רביעי (5.4), 60־75 ש"ח

• מוזיקה
• ספוקן וורד
• המופע של ויקטור ג'קסון
• פדרו גראס
• ויקטור ג'קסון
• עמית אולמן
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

ויקטור ג'קסון היא אחת מלהקות הראפ הכי מקוריות ומיוחדות שפועלות בארץ. לתכנית ההופעות החיות שלרדיו הקצה"חי על הקצה" הם מגיעים לסשן של ראפ, גיטרה וביטבוקס.

לכל אחד מחברי ההרכב יש גם קריירת סולו מרתקת משלו – ג'ימבו ג'יי (עומר הברון), איציק פצצתי (עומר מור) ופדרו גראס (עמית אולמן), שישיק ב-5.4 את אלבומו החדש במועדון הבסקולה בתל אביב. בתכנית חגיגית במיוחד לקראת העניין הם הגיעו להתארח אצל קוואמי באולפן, גם כדי לשיר וגם כדי לספר על ההקמה של ההרכב המקורי N.O.D, על החיבור שלהם לשפה העברית ולספוקן וורד, על מחזמר הראפ הבלשי המבריק שהם יצרו, "העיר הזאת", ועל שתי ההצגות המצליחות שהגיעו בעקבותיו – "מקבת" ו"תיכון מגשימים".

בימוי ועריכת וידאו: דייב שחר
סאונד: ירון שראל
מיקס: איתמר כהן
צילום וידאו: שיר רוזנטל
מנחה: קוואמי
הפקה: בר זבדה

• מוזיקה
• איציק פצצתי
• ג'ימבו ג'יי
• חי על הקצה
• פדרו גראס
• חי על הקצה
• רדיו הקצה
• ויקטור ג'קסון
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

מרכז התרבות בבית אריאלה של עיריית תל אביב-יפו מציג סדרת מפגשים מוזיקליים בלתי צפויים בין משוררים, ראפרים, אנשי ספוקן וורד ואנשי מילה היוצרים, מתוך אלתור, ביצוע חדש וחד פעמי המפגיש בין מילים למוזיקה.

סדרת המפגשים שתחל כבר ביום חמישי הקרוב (19.11) ותתקיים אחת לשבוע עד סוף דצמבר, נולדה באירוע "רגע אחד" שהתקיים לאחרונה בחללי בניין העירייה. בכל אירוע יעלו לבמה 4-6 אמני ספוקן וורד בליווי מוזיקאי ליצירה חד-פעמית מול הקהל.

בין המשתתפים: אריק אבר, גלעד בלום, ג'ימבו ג'יי (עומר הברון), פדרו גראס (עמית אולמן), מאיה האן, דנה ידלין, שירי לדלסקי, יפתח ליבוביץ, אלן פותלס (נילי קופלר), נעם פרתום, יונתן קונדה ועוד.

יג'מג'מו על המוזיקה: אמיר צוויבן / איציק פצצתי (עומר מור)

תאריכים:
19/11, 26/11, 3/12, 10/12, 17/12, 24/12 , 31/12, 7/1 בשעה 21:00

מחיר כרטיס: 10 ש"ח. למחזיקי דיגיתל: כניסה חינם.
מרכז תרבות בבית אריאלה, שד' שאול המלך 25, תל אביב
לפרטים: 03-6910146

• רגע אחד
• איציק פצצתי
• ג'ימבו ג'יי
• פדרו גראס
• עיריית תל אביב
• בית אריאלה
• תל אביב-יפו
• נעם פרתום