מאז ימי היצ'קוק החלה התדרדרות איטית והדרגתית באיכות סרטי האימה. מז'אנר של יצירות מופת הוא הפך לז'אנר של סרטים סוג ז' חולניים שמתחרים על מי חותך יותר איברים, והתודות לקלטות הוידאו. אחרי פופיזציה קלה בימי "הצעקה", בשנת 2010 בערך התחלנו לראות יותר ויותר סרטי אימה שמנסים להיות שונים, ייחודיים ואפילו – השד ישמור – עם אמירה. אלו היו סרטי אימה אמנותיים, רימייקים יצירתיים או כאלו שעשו משהו שאף אחד לא עשה מעולם, אבל מה שבטוח – הז'אנר לא היה נראה אותו דבר בלעדיהם.

בקתת הפחד (2011)

אולי הסרט הראשון במגמת הסרטים היותר מתוחכמים בז'אנר. הסרט מתמקד בקבוצת צעירים שיוצאת לנפוש בבקתה מרוחקת ביער, והאמת? עם כמה שזה נשמע באלי לחלוטין, אני מפחד להגיד משהו נוסף שיהרוס, כי מדובר בסרט שכולו הברקה. מה שגודארד וג'וס ווידון הצליחו להביא לז'אנר זה בעיקר מודעות עצמית, בדומה לעבודתו בבאפי. זה סרט מצחיק, מוזר ומפחיד, אבל הוא גם נורא מודע לעצמו ולמה שהוא עושה, ולא רק זה – הסרט עזר לז'אנר עצמו לפתח מודעות עצמית, כי בדיוק על זה הוא מדבר. אם אתם רוצים סרט אימה מוזר שחוגג את המוזרות שלו, זאת הבחירה בשבילכם.

בלתי נראה (2020)

אליזבת מוס מוכיחה פעם נוספת שהיא אחת השחקניות הטובות בהוליווד בסרט הזה, שעוקב אחר ססיליה, אישה שמקבלת בירושה את כל הונו של האקס המתעלל שלה. רק שהיא חושדת שהוא לא באמת מת, ואחרי כמה תאונות שלא מרגישות מקריות במיוחד היא מוצאת את עצמה מנסה לשכנע אחרים שהיא נרדפת על ידי אדם שלא ניתן לראות. זה סרט מותח שמשתמש בשקט שלו כמו בסרט נוסף שיופיע תכף ברשימה, אבל הוא משתמש גם באין. האפקט המוכר ביותר בסרטי אימה זה שבן אדם מסתכל במראה ולא רואה כלום, ואז הוא מסתכל על משהו אחר לשנייה ופתאום רואים גופה/רוח/יצור מפחיד אחר מאחוריו. כאן אין את זה, אבל עצם העובדה שלא רואים כלום הרבה יותר מפחיד. הבנתם? לא? לא נורא, תצפו ותבינו.

מקום שקט (2018)

באופן מפתיע, סרטי אימה מעולים מגיעים מאנשים די מצחיקים, וג'ון קרסינסקי הוא אחד מהם. הסרט מתרחש בעולם שבו זן חייזרים מפלצתי עם חוש שמיעה מחודד נוחת בכדור הארץ, ומכריח את תושבי כדור הארץ להיות בשקט מוחלט. עד היום אנחנו מקבלים סרטי מפלצות שלא באמת מצליחים להפחיד או להלחיץ, אבל השקט בסרט הזה הוא אולי כלי הנשק החזק ביותר שלו נגד הקהל, וכל רעש קטן מרגיש כמו ירייה של תותח.

ברברי (2022)

זוכרים שאמרתי לפני רגע שאנשים מצחיקים עושים סרטי אימה מעולים? אז זאק קרגר הוא גם אחד מהם. "ברברי" היה הפתעת השנה של 2022 ובמרכז הסרט עומדת טס, צעירה שמגיעה לדטרויט לריאיון עבודה, ושוכרת דירת AirBnb כדי לגלות שהבעלים עשו דאבל בוקינג והיא צריכה לשהות שם עם גבר זר, ומגלה שהדאבל בוקינג זו הצרה האחרונה שלה. היופי בו הוא איך שהסרט מתפתח – ההתחלה יכולה להתאים לדרמה, סרט מתח או לקומדיה רומנטית, אבל הוא מסע שלם רווי בזוועות מפתיעות ומרעננות. קרגר כתב מבלי לדעת לאן הסיפור ייקח אותו, שיטת כתיבה לא נפוצה מאד שכן בלימודי תסריטאות ומחזאות הדרישה היא קודם כל לדעת את המבנה של הסיפור, והאמת זה ממש מרגיש ככה לאורך הצפייה – וזה עובד.

מידסומר (2019)

אחד מהסרטים הכי ייחודיים ויוצאי דופן ברשימה הזאת, ובכלל. זהו סרטו השני של ארי אסטר, שגם סימן אותו כאחד מהבמאים המבטיחים של העשור הנוכחי. במרכז של "מידסומר" קבוצת חברים שנוסעת לעיירה מרוחקת על מנת לחגוג את חג ה"מידסומר" השוודי, רק שהמנהגים העתיקים של החג הם הרבה פחות חמודים מהאופן שבו הם ציפו לחגוג. הדבר יוצא הדופן שהסרט הזה עשה הוא שרובו מצולם ביום, וזה דבר מאד חריג בז'אנר שמתאפיין ברובו בתאורת לילה מינימלית ומוכיח שמה שמייצר פחד זה לא החושך וגם לא אווירה "בוגרת ואפלה", אלא טבע האדם.

המכשפה (2015)

רוברט אגרס הוא אחד מיוצרי האימה החשובים של הדור וסרטו הראשון מוכיח את זה. "המכשפה" הוא סרט אימה על משפחה פוריטנית במהלך שנות ה-30 של המאה ה-17, שמגורשת מהמושבה בה הם חיים. כשהם עוברים לגור באמצע יער מבודד, רצף תקריות מוזרות גורמים לבני המשפחה להאמין שבתם הבכורה היא מכשפה. זהו סיפור מלא סימבוליזם שלא ראינו בז'אנר שנים, והחזרת המכשפות לשורשיהן לאחר שנים רבות שבהן נותקו מהם,וממש כמו "ציד המכשפות" של ארתור מילר בזמנו, מותח ביקורת על החברה המודרנית. רוברט אגרס הראה לז'אנר האימה איך יוצרים מתוך מיתוס קיים ומוכר משהו חדש ומרענן.

חוטאים (2025)

סרט הערפדים של הבמאי ריאן קוגלר, שביים בין היתר את "הפנתר השחור", מציג סיפור על שני אחים בשנות ה-30 שמנסים לעזוב את עולם הפשע ולפתוח עסק לגיטימי – אך הערפדים באזור, שבמקרה הם גם אנשים לבנים, לא מתכוונים להניח להם לחגוג את חייהם החדשים. זהו סרט אימה מצוין שכל האלמנטים הקולנועיים בו עובדים ביחד, אך מעל הכל המוזיקה, שמתפקדת גם כפסקול מעולה, גם כסממן תרבותי וגם כמקדם עלילתי. באמת שמאז "מופע הקולנוע של רוקי" לא ראינו כזה שילוב מוצלח בין מוזיקה לאימה. חוץ מזה, מי ידע שמייקל בי ג'ורדן יהיה טוב יותר בתפקיד של שני אחים תאומים מאשר טום הארדי?

נוספרטו (2024)

כן, אגרס מקבל עוד סרט ברשימה, ודי בצדק, כי כבר עכשיו רואים איך הסרט האחרון שלו ישפיע על תעשיית האימה בהוליווד. עד עכשיו רימייקים לפרנצ'ייזים ישנים הייתה מיועדת לאייקונים פופולריים כמו "הנוסע השמיני", "פרדי קרוגר" או מייקל מאייר מ-"הלווין", אבל הסרט הזה מבוסס על סרט מתקופת האקספרסיוניזם הגרמני בראשיתה של תעשיית הקולנוע, שמבוסס בעצמו על הרומן "דרקולה". אף אחד בקהל לא אמר "אתם יודעים מה אנחנו צריכים עכשיו? חידוש לסרט גרמני משנות השלושים", ועדיין, הוא הצליח ליצור סרט שמשנה לחלוטין את כל מה שחשבנו על רימייקים, ואין ספק בכלל שנראה עוד דברים כאלה בעתיד, אם לא מאגרס עצמו אז מיוצרים אחרים.

תברח (2017)

בוא נבהיר את זה מהתחלה: בלי "תברח" לא היינו מקבלים חצי מהסרטים ברשימה, ואף סרט או סדרת אימה שמותחים ביקורת על גזענות. אני מודה, כשהכריזו אז על סרט אימה של ג'ורדן פיל, שההברקות שלו הופיעו בעיקר בסדרת המערכונים שלו ושל מייקל קיגן, "קי ופיל" הרמתי גבה. עם זאת, מיד נשאבתי לסרט שמתמקד בגבר אפרו-אמריקני צעיר שמבקר לראשונה את משפחתה הלבנה והעשירה של בת זוגו – והסיפור הופך למוזר יותר מרגע לרגע. הסרט הזה נמצא ברשימה על תקן "המובן מאליו" כך שמדובר בחובת צפייה, אז אם לא ראיתם את זה עד כה – יש לכם במה לצפות הלילה.

הבאבאדוק (2014)

גם עשר שנים לאחר שיצא, "הבאבאדוק" נשאר מפחיד יותר מכל סרט אימה אחר. מדובר בסרט אוסטרלי שממש האיץ את שינוי הגישה בה נקטו האולפנים ההוליוודים כלפי סרטי אימה, ועדיין עומד במבחן הזמן. במרכז הסרט אם חד הורית שמוצאת ספר ילדים מסתורי שמזמן רוח מרושעת ומקריפה במיוחד. אם בדרך כלל אנחנו רגילים שיש מנצח בסרטי אימה, בין אם מדובר בקורבן האחרון ששרד או בניצחון של הרוצח, הפעם אין. כולם מפסידים. אז אם אתם לא מפחדים לשמוע בלילה "באבאדוק-דוק-דוווווווק" כדאי שתראו עוד הלילה את הסרט, כי מדובר בסרט האימה בטוב ביותר של העשור וחצי האחרון.

• המסך
• סרטי אימה
• קולנוע
• אימה
• פחד

בשנים האחרונות ז'אנר האימה הפך מרכזי יותר בהוליווד, ואף מוערך יותר הודות לאולפנים כמו "ניאון" או "A24". אבל דווקא בשנים בהם אימה כל-כך שקועה בזייטגייסט, סרטי האימה עצמם מסתכלים אל העבר – בין אם זה בסגנון הויזואלי, בתכנים או במציאות מפעם. כך או כך, הרבה מהסיפורים שלהם מתרחשים בעבר הלא-רחוק-מאוד. זהו הז'אנר החדש של סרט האימה הנוסטלגי, ואם גם אתם מרגישים געגוע לעבר ורצון לפחד, הנה כמה המלצות על סרטים שעושים את זה מצוין.

>> שיאים של ניתוק: 20 הסדרות הכי טובות בסטרימינג עכשיו
>> חובה עליכם: 14 הסדרות הלוהטות שכולם ידברו עליהן באפריל

לונגלגס // Longlegs

הסרט הכי עדכני ברשימה, לפחות ברמת תאריך היציאה שלו, לוקח אותנו לשנות התשעים. מותחן האימה של אוסגוד פרקינס (במאי מבטיח ובנו של אנתוני פרקינס מ"פסיכו") מושפע מ"שתיקת הכבשים" האייקוני, ועוקב אחרי סוכנת FBI צעירה (מייקה מונרו) בניסיון לתפוס רוצח סדרתי (ניקולס קייג', בהופעה מוזרה אפילו יחסית לו). שנות התשעים מספקות אווירה אפורה ומוכרת לסרט, עם הפוסטר המחייך של ביל קלינטון שמקשט את משרדי ה-FBI, אבל מעבר לזה הסרט גם נותן את תחושה של גרסה מודרנית למותחני ניינטיז כגון "שבעה חטאים" או "חתום בנשיקה". הוא סרט מוזר מאוד, שנראה שדורש מהצופה לחקור אותו כדי לגלות עוד תשובות, ממש כמו גיבורת הסרט.

מקסין // Maxxxine

השנה הגיעה לסיומה טרילוגיית X של במאי האימה טי ווסט (כל קשר לאתר המפחיד שהיה פעם טוויטר מקרי בהחלט). הסרט הראשון מתרחש ב-1979, הפריקוול "פרל" לוקח אותנו כל הדרך ל-1918, אבל "מקסין" מביא אותנו לשנות השמונים הסליזיות של הוליווד – עם כל הניאון, מוזיקת ניו-וויב, והרצח שאתם יכולים לצפות לו. מיה גות' מככבת (וגם כותבת) בתור מקסין, השחקנית השאפתנית שתעשה הכל בשביל קריירה, ושחקנים כמו קווין בייקון, אליזבת' דביקי וג'יאנקרלו אספוזיטו מוסיפים לאווירה הנוצצת, המדממת והכיפית של הסרט. סרט שיגרום לכם לצעוק, לצחוק, להתכווץ בכיסא וגם להתגעגע קצת לתקופה שאולי לא הייתם בחיים בכלל בשביל לחוות.

ראיתי את הטלוויזיה זוהרת // I Saw The TV Glow

להיט הפסטיבלים של הבמאית ג'יין שוברן, "ראיתי את הטלוויזיה זוהרת", לוקח אותנו למסע פסיכדלי דרך כמה עשורים, אבל יש לו נוסטלגיה ברורה לשנות התשעים, אז מתחיל הסיפור שלנו. הניינטיז הם העשור שהביא לנו סדרות נוער משונות כמו "באפי" ו"הרפתקאות פיט ופיט", המשמשות בין השאר כהשראות לסדרה הפיקטיבית שבמרכז הסרט "The Pink Opaque". "ראיתי את הטלוויזיה זוהרת" הוא סיפור על התבגרות, מציאות מול בדיון, הבנה של הזהות האמיתית שלך ועוד הרבה דברים, קשה לקטלג אותו בדיוק כ"סרט אימה" אבל הוא בהחלט חוויה מיוחדת שמשאירה את הצופה מבולבל, מפחד ועם מידה מסוימת של נוסטלגיה חמימה.

לייט נייט עם השטן // Late Night with the Devil

סרטם של האחים האוסטרלים קולין וקמרון קיירנס לוקח אותנו ל-1977, ומציג לנו פרק אבוד של תכנית אירוח פיקטיבית מהתקופה בשם "ינשופי לילה עם ג'ק דלרוי". הסרט מחקה את אווירת הסבנטיז של תוכניות האירוח של ג'וני קרסון ודיק קאבט, ומציג סיפור על שדים, סודות מהעבר ורצון לתהילה. כשיצא "לייט נייט עם השטן" השנה הוא הפך מיידית לשערורייתי, בזכות השימוש שלו בטכנולוגיית AI לעיצוב מעברונים ולוגואים, והנרטיב שלו שרבים מצאו שאינו מספק – אבל יש בהחלט הרבה תעלומות, ובחירות מעניינות בסרט האימה הקטן והצנוע הזה והופעה מדהימה של דייוויד דסטמלצ'יאן ("יחידת המתאבדים", "האביר האפל") בתור המנחה רעב הרייטינג במרכזו. לפחות אנחנו יכולים לקוות לרימייק ישראלי על דודו טופז.

סקינמרינק // Skinamarink

"סקינמרינק" של הבמאי הקנדי קייל אדוארד באל עוסק פחות בנוסטלגיה לעשור ספציפי (למרות שהוא אכן מתרחש בשנות התשעים), אלא בנוסטלגיה לתקופה ספציפית: הילדות. ולא הילדות החביבה והחמודה שאנחנו זוכרים בדרך כלל, אלא תחושת חוסר האונים וחוסר ההבנה של העולם מסביבך: אקספרימנטלי ולא נוח לצפייה, "סקינמרינק" מכניס את הצופה לנעליים של אח ואחות בני ארבע ושש, המתמודדים עם אירועים מוזרים ומפחידים בביתם. הסרט דל בדיאלוג או אפקטים או עלילה של ממש, אבל יוצר אווירה מפחידה, המושפעת מאסתטיקת הווידאו הביתי של שנות התשעים.

מכשפת האהבה // The Love Witch

"מכשפת האהבה" של אן בילר הוא סרט מאוד מוקפד מבחינת אסתטית. הוא יצא ב-2016, מה שהופך אותו לאחד הסרטים הוותיקים ברשימה הזאת, אבל מבחינת הצילום, הצבע והעיצוב הוא מרגיש כמו סרט אימה משנות השישים. הסרט דווקא לא מתרחש בעבר, יש בו מכוניות מודרניות וטלפונים סלולריים, אבל קשה באמת לשים לב לזה, אם מתעמקים בעלילה על הבחורה החדשה בעיר, המשתמשת בכשפים כדי לפתות גברים. העלילה קצת נמרחת וקשה להבין ממנה מסר ברור, אבל הסרט עדיין מקסים מבחינה ויזואלית ובוודאי יעורר דיון מעניין במסיבת הצפייה שלכם.

Dude Bro Party Massacare 3

ועכשיו למשהו קצת יותר מטופש: חברי קולקטיב המערכונים האינטרנטי "Five Second Films" יצרו את המחווה הזאת לסרטי אימה טראשיים משנות השמונים ב-2015, פרודיה פרועה ומלאה גאגים יצירתיים, הסרט מציג את עצמו כשלישי בסדרת סרטי אימה על Dudes מקולג' שאוהבים מסיבות ונרצחים על ידי נבלית מסתורית בשם Motherface, ומכיל הופעות אורח מפאטון אוסוולט, המוזיקאי אנדרו וו. ק. וכמובן – לארי קינג. סרט כיפי למעריצי "קיץ אמריקאי חם ורטוב" שרוצים קצת יותר דם בפרודיה הנוסטלגית שלהם.

• המסך
• קולנוע
• אימה
• סרטי אימה
• האלווין
• פחד
• נוסטלגיה

מה שחסר לנו בתל אביב זה בניינים רדופי רוחות רפאים. עכשיו כשהעיר אימצה את האלווין באופן כמעט רשמי, וילדים מחופשים עם סלסלות ממתקים אינם מחזה נדיר ברחובותיה בסוף אוקטובר, כואב מתמיד חסרונם של בתים רדופים, נטושים ומלחיצים, שהאגדות מספרות על קולות מקפיאי דם שבוקעים מתוכם בלילות של ירח מלא.

הבעיה המרכזית היא שבתל אביב של משבר הדיור, כל בית נטוש הוא זהב נדל"ני שהופך בזריזות לפרויקט קבלני מניב עוד לפני שרוחות הרפאים מבינות בכלל מה קורה. חשבתם שלכם אין איפה לגור? מה יגידו רוחות הרפאים של השוק הסיטונאי שצריכות לרדוף עכשיו את קניון TLV? ראיתם כמה עולה שם סדין? ברוח הצדק החברתי ולכבוד ליל כל הקדושים, החלטנו לדאוג לרווחתן של הישויות האקטופלזמטיות בעיר עם רשימת המקומות שהכי כדאי לרדוף בתל אביב. אל תשכחו את זה כשאתם הולכים לקלפי.

קולנוע עדן

מה זה:המבנה היפהפה של קולנוע עדן הישן ברחוב לילינבלום פינת פינס
למה כדאי:הבניין הנוכחי קיים כבר 95 שנה, קולנוע עדן פעל מקום מאז 1914 (אז עדיין ראינוע), וספק אם יש בניין נטוש ותיק יותר בעיר. למצבו הנוכחי הוא הידרדר מאז שבנק לאומי השתלט עליו ב-1974, סגר את הקולנוע ופירק אותו כדי להקים מגרש חנייה לעובדיו בין חומות המבנה. אחר כך נמכר ליזם נדל"ן שנכשל בניסיונו להקים על חורבותיו המשומרות מלון בוטיק, ומאז הוא משמש אטרקציה לעכברושים של שכונת נוה צדק
רוחות שהיינו שמחים לראות:גרטה גרבו. אין לנו מושג מה יש לה לחפש דווקא בנוה צדק מכל העולם, אבל ראינוע זה ראינוע.

התחנה המרכזית

מה זה:המפגע העירוני הגדול ביותר בעולם
למה כדאי:הניהול הכושל והתמוה של משבר התחנה המרכזית בידי מרב מיכאלי ורון חולדאי, מוביל לכך שהיא תהיה איתנו עוד כמה שנים לפחות ותמשיך לזהם את העיר בנוכחותה. מצבה העגום עד מחליא של התחנה עצמה, בקומות הנידחות ובפינות הנסתרות שלה, משווה לה גם כך חזות של סרט אימה דל תקציב ופוטנציאל נדל"ני משובח לישויות מהעולם שמעבר, והאמת האירונית היא שבשלב זה רוחות רפאים רק יוסיפו לה קצת חיים.
רוחות שהיינו שמחים לראות:תושבי השכונות הסמוכות בדרום תל אביב חשופים כבר עשורים לזיהום אוויר קשה, ורבים מהם נפטרו ממחלות הקשורות לזיהום האוויר הזה. זאת תהיה נקמה שמוגשת קרה מאוד.

בית הקברות טרומפלדור

מה זה:בית הקברות העירוני הישן ועתיר הסלבז המתים
למה כדאי:זה פאקינג בית קברות, מה לא ברור. כל מי שביקר כאן פעם בלילה – ואם לא ביקרתם כאן בלילה איזה מין תל אביבים אתם – מבין מיד איזה כר מרעה רומנטי זה לפעילות אנרגטית פראנורמלית. אווירה של קלאסיקה.
רוחות שהיינו שמחים לראות:אריק אינשטיין ושאול טשרניחובסקי משתכרים ומפריעים לסמי עופר לישון. כן גם רוחות של טייקונים רוצות לישון, היפים מסריחים!

הפיל בדיזנגוף סנטר

מה זה:פיל עצום על אחד מגשרי המעבר בדיזנגוף סנטר שמישבנו בוקעת מגלשה
למה כדאי:חשבתם שמערת העטלפים של הסנטר קצת מקריפה? צחקתם מהבדיחה שסיפרתם לעצמכם על רוחות רפאים שעדיין מחפשות את היציאה מהסנטר? אתם תפסיקו לצחוק כשתיכנסו לתוך הפיל אליו שולחים מיטב הורי העיר את ילדיהם. מקום אפל.
רוחות שהיינו שמחים לראות:שמואל פלאטו-שרון ז"ל, ממייסדי דיזנגוף סנטר, הוא המועמד המושלם לרדוף את הפיל ולשחק עם הפעוטות שנקלעו למקום. לא מתוקה אל תעברי דרך הדוד הנחמד זה לא נעים לו.

כיכר אתרים

מה זה:עוד אסון תכנוני שהכה בתל אביב בשנות השבעים והפך מאז למפגע סביבתי
למה כדאי:לא כדאי בכלל. רוחות רפאים אוהבות לרדוף מקומות נטושים, אבל יש גבול אפילו לכמה שהן מוכנות לסבול. מי שביקר במבנה הקולוסיאום במסגרת סיור על חייהן של עובדות המין במועדון החשפנות שפעל במקום, יודע גם שמקום לא חייב רוחות רפאים כדי להרגיש רדוף.
רוחות שהיינו שמחים לראות:בריזה מהים. אחרי שיורידו את הכיכר ויפתחו את שדרות בן גוריון אל החוף.

הבלוק

מה זה:המועדון של כל המועדונים, הבית של כל הקלאברים, שהלך לעולמו בטרם עת לפני כחודשיים
למה כדאי:הבלוק לא השאיר חלל רק בלב שלנו, אלא גם הותיר אחריו חלל חשוך ועצום בפאתי התחנה המרכזית על סלמה שנראה כמו מקום מרבץ אידיאלי לרוחות רפאים שיודעות איך לחגוג.
רוחות שהיינו שמחים לראות:די.ג'יי פרנקי נאקלז המנוח מרים את כל הקלאברים המתים שהכרנו. עולה לנו רק מלחשוב על זה.

מוזיאון האצ"ל

מה זה:מוזיאון האצ"ל בתש"ח הוא שמו המלא, והוא מנציח את לוחמי האצ"ל שנפלו בהגנה על העיר
למה כדאי:לוקיישן מושלם בפארק צ'רלס קלור בשורה הראשונה אל הים, מבנה שהוא קופסה שחורה הבוקעת מתוך הריסות בית ערבי, מטען פוליטי ולאומי לא מבוטל, מחיקת שכונת מנשייה, הקרב על יפו, רוחות מן העבר. יש כאן הכל.
רוחות שהיינו שמחים לראות:מנחם בגין. למה לא. בטח תהיה שיחה מעניינת.

סמטת עכו בנווה שאנן

מה זה:המקום הכי נמוך ושבור בתל אביב
למה כדאי:הרחוב משמש כמקום המרבץ הקבוע של רוחות רפאים בדמות בני אדם נפגעי סמים, מרבית תושבי הסביבה נמנעים ממנו כמיטב יכולתם, ואף אחד לא ישים לב לכמה רוחות רפאים אמיתיות שיעברו לגור בו. הקאבר המושלם. יתכן שאז הוא גם איכשהו יהיהפחותמקריפ ומבעית.
רוחות שהיינו שמחים לראות:זאת סמטה שלא תשמחו לפגוש בה אף אחד, סמכו עלינו.

כיכר רבין

מה זה:כיכר העיר הגדולה למרגלות בניין העירייה
למה כדאי:הכיכר ההיסטורית בדרך כלל נטושה לחלוטין (למעט האזור החביב של הבריכה האקולוגית ז"ל), וזה עוד לפני עבודות הרכבת הקלה שהשתלטו עליה והפקיעו אותה מהציבור. יש לה את האנרגיה הזאת של מקום שקרה בו דבר נורא (משהו עם ה-4.11, לא?), הפסל הקודר והמונומנטלי של תומרקין לא עוזר לווייב, וכעת היא עומדת עזובה ומנותקת ובשלה לחלוטין לפולטרגייסט שלה.
רוחות שהיינו שמחים לראות:מספרים שבלילות סחופי רוחות אפשר לשמוע בכיכר המהום עמום של קול בס גברי ועגמומי מפזם לעצמו את "שיר לשלום". אבל זה לא רבין, סתם איזה רוח זבלה שבאה להטריל.

• ❤ תל אביב
• האלווין
• פחד
• רוחות רפאים
• קולנוע עדן
• תחנה מרכזית תל אביב
• בית הקברות טרומפלדור
• כיכר אתרים
• דיזנגוף סנטר
• הבלוק
• פארק צ'ארלס קלור
• כיכר רבין
• נווה שאנן

בקתת הפחד (2012)

לז'אנר האימה, חייבים להודות, יש נטייה לייצר קלישאות. מעודדת תקועה לבדה ביער, זוג צעיר וחרמן נרדף על ידי רוצח, שף מהגיהנום מגיע להשליט טרור – אתם יודעים כבר איך זה הולך. לכן מדי כמה שנים מגיע סרט שמשחק עם הקלישאות, מתבסס על ההיכרות והציפיות שלנו, ומרסק אותם על הרצפה יחד לתוך שלולית דם. "בית הפחד" משחק עם הקלישאות שהז'אנר צבר לאורך השנים, ולא מפספס אפילו אחת. ג'וס ווידון (טרום הגילויים) והבימאי דרו גודאר כבר נלחמו יחד בקלישאות הז'אנר במסגרת "באפי", אבל בבית הפחד הם מחסלים אותם אחת אחת כאילו היו פרדי קרוגר. פארודיה ומחווה בו זמנית לקלאסיקות הז'אנר, ופירוק חכם לכל מה שעשה אותו כיף, ואז תקע אותו במשך שנים במקום.(מתן שרון)

מי מפחד מהזאב הרע (2013)

אמרו שאי אפשר לעשות את זה. אמרו שזה לא ילך. סרט אינדי ישראלי מז'אנר האימה? בלי תמיכה של קרנות? אין דבר כזה. או לפחות לא היה עד שאהרון קשלס, אז מבקר קולנוע ב"רייטינג", ונבות פפושדו, שלמד אצלו קולנוע, הנחיתו ב-2010 על הקהל הישראלי ההמום את "כלבת". זאת הייתה התחלה יפה ומקריפה, אבל ב"מי מפחד מהזאב הרע" (2013) הם עלו מדרגה ויצרו את אחד מסרטי האימה הטובים של השנה בעולם כולו, קיבלו מחמאות מטרנטינו, זכו בפרסים וקיבלו את אחד מהמוצדקים שבכרטיסי הכניסה להוליווד. גם ממרחק של כמעט עשור זה עדיין אותו סרט מבריק, מלחיץ ומטלטל עם תצוגות משחק אדירות של ליאור אשכנזי, צחי גראד, רותם קינן ודבל'ה גליקמן, והוא ראוי להיות ברשימה כזאת לא כנציג ישראלי של כבוד אלא כיצירת אימה יוצאת דופן באיכותה הריאליסטית ובאימפקט הרגשי שלה.(ירון טן ברינק)

מתחת לעור (2013)

אף על פי שהבמאי ג'ונתן גלייזר פעיל משנת 1995, אין לו הרבה סרטים עלילתיים. בעבר הוא התמקד בעיקר בקליפים, אבל ב-2013 השם שלו צף לתודעה כאשר ביים את "מתחת לעור", סרטו העלילתי השלישי בסך הכל. סקרלט ג'והנסון משחקת אישה צעירה שמוצאת את עצמה בסקוטלנד ומפתה גברים בודדים כדי לטרוף אותם. מעבר למשחק הנהדר של ג'והנסון יש פה עניין מעניין נוסף: הגברים אותם ג'והנסון מפתה הם לא שחקנים, אלא אנשים אמיתיים. סקרלט ג'והנסון פיתתה מספר גברים אותם היא גם צילמה במצלמה נסתרת ברכבם, ורק לאחר מכן גלייזר היה מספר להם שהם בסרט. האימה והפחד האותנטיים של האנשים בעצם מעמתת אותם עם האופן שבו הם מתייחסים לנשים, וכך סרט הופך מסרט אימה פשוט לביקורת חברתית נוקבת.(לירון רודיק)

ניבים (2014)

בנקודה החלקלקה שבין מטריד למצחיק, קווין סמית יצר סרט ביזארי להפליא. פודקאסטר מעצבן מטייל לקנדה לטובת ריאיון, פוגש תמהוני עשיר, נחטף על ידו ועובר סדרת עינויים שקשורה באובססיה של העשיר לניבתן בשם "מר ניבים". וכן, זה דבילי להחריד, אבל מי יותר מתאים להתחייב כך לדאחקה מקווין סמית? הסרט לא מי יודע מה יציב ומרגיש יותר כמו עבודתו של בימאי צעיר שרק השניה פרש מבית הספר לקולנוע כדי לעשות את היצירה המטומטמת שכולם אמרו לו לא לעשות – אבל זה בדיוק מה שכל כך כיף. סמית, משוחרר מכבלי העולם הקולנועי שיצר לעצמו, מזכיר שהוא עדיין יודע להטריד את הוליווד כשהוא רוצה, מבלי לשכוח את החלק המצחיק. לא תסתכלו על ניבתנים שום באותה הצורה, זה אני מבטיח לכם.(מתן שרון)

הבאבאדוק (2014)

לאחר שבשנות התשעים ובראשית שנות האלפיים סרטי אימה נדחקו לשוליים, לפחות מבחינת איכות, העשור האחרון הציג יותר סרטי אימה שמתמקדים במסר ובסיפור יותר מאשר בהפחדות זולות, והבאבאדוק הוא אחד מהסרטים האלה. את הסרט ביימה וכתבה ג'ניפר קנט, והיא מספרת על אם חד הורית ובנה הקטן והפרנואיד שמפחד ממפלצות. בעקבות קריאה בספר "ילדים" בשם "אדון באבאדוק" הם מגלים יישות מסתורית שגרה איתם תחת אותה קורת גג. הבאבאדוק הוא מסוג הסרטים שגורמים לכם לפחד ולחשוב בו זמנית, מכיוון שהוא משתמש באימה ככלי לקדם את הסיפור, ולא ההפך. יש לו קאסט שחקנים מצוין, אסי דייוויס מצליחה לרגש ולהפחיד בתפקיד אמליה ואנק והילד נוח וייסמן עשה עבודה מאד מרשימה ביחס לגילו הצעיר, ומגלה אותנטיות שלפעמים קשה לתפוס בילדים שמשחקים בגיל הזה.(לירון רודיק)

It Followsי(2014)

אחד מסרטי האימה-אינדי הבולטים של העשור הקודם מוותר על המפלצות המוכרת לטובת פחד אלוהים מקורי משלו – דמות על טבעית שרודפת אחרי הגיבורה בכל רגע נתון. קל להימלט מהדמות הרודפת הזו – היא הרי הולכת לאט – אבל היא תמיד בדרך. כדי להיפטר ממנה צריך להעביר אותה הלאה דרך יחסי מין, אבל ברגע שהקורבן הבא מת היא חוזרת אליך, לאט אבל בטוח. מה שהופך את הסרט הזה לכל כך אפקטיבי הוא הגישה שלו לסיפור המבעית הזה, איפשהו בין מותחן פסיכולוגי לאימה קיומית. העיקר פה הוא לא המכניקה או המקור של הקללה, אלא החרדה הבלתי פוסקת והכל כך מעורר הזדהות שבו הדמויות נתונות.(נעמה רק)

רכבת לבוסאן (2016)

כנראה סרט האימה הטוב ביותר שיצא מדרום קוריאה בעשור האחרון, לאחר שכבר ביססה את עצמה בתור מעצמה בתחום. על פניו, "רכבת לבוסאן" של יון סאנג-הו (שהיה לפני כן במאי אנימה, והסגנון הויזואלי שלו אכן בולט כאן מאוד), עשוי מכל החומרים של סרט זומבים שגרתי: התפרצות פתאומית של מגיפת זומבים באמצע מה שאמור להיות יום רגיל, לוקיישן סגור וצפוף בשביל להגביר את הלחץ (רכבת נוסעת, מן הסתם), ואפילו השימוש בזומבים כפלטפורמה לביקורת חברתית, כאשר מצב החירום מוציא מחלק מבני האדם את הרע ביותר – הם כולם מעמודי התווך של הז'אנר עוד מאז ימיו של ג'ורג' רומרו. אבל למרות ש"בוסאן" דוהר יותר מהר מהרכבת שבו, הוא לעולם לא מסיר את הפוקוס מהגרעין הרגשי שלו (מערכת היחסים בין אב לבת, גיבורי הסרט). קלאסיקה מיידית.(עמית קלינג)

ספליט (2016)

"ספליט" הוא סרט על הרבה דברים – הפרעות נפשיות, טראומה, הדרך שאנחנו מתייחסים לקורבנות של התעללות, אבל יותר מהכל, הוא סרט על חזרה למוטב. ספציפית, חזרתו של הבמאי מ. נייט שאמלאן לסרטי אימה טובים. הקריירה של שאמלאן היא מרתקת, עם עליות ומורדות, והסרט הזה הוא סרט הקאמבק שלו שהוכיח, אחרי מספר רב של כישלונות, שעדיין יש לו את היכולת להפחיד אותנו. ג'יימס מקאבוי מצליח לגרום לדמות עם פיצול אישיות לא להיראות כמו אודישן ל"סאטרדיי נייט לייב", אניה טיילור ג'וי מצוינת כגיבורה ושאמלאן מותח ומשחק בציפיות שלנו בצורה מופלאה. והסוף? בוא רק נגיד שלצפות ברגעי הסיום באולם קולנוע מלא הייתה חתיכת חוויה.(יונתן עמירן)

לא לנשום (2016)

אם יש דבר אחד שלמדנו מסרטי אימה, זה אף פעם לא ללכת לבדוק את הרעש המוזר במסדרון. מהסרט הספציפי הזה למדנו שלכל פשע "קל מדי" יש קאץ'. הגיבורה שלו אשכרה רצה כאן לתוך המלכודת – גם קשיש עיוור, גם שכונה נטושה, גם המון כסף מזומן? טוב שלא כתבתם על הדלת "רוצח פסיכי, קס קה סה". עוד לקח חשוב שלמדנו הוא שגימיק טוב זה רק ההתחלה. "פסיכופט עיוור מתעלל בפורצים" זה פרמיס מסקרן כבר בשמיעה ראשונה, אבל הכיף האמיתי מתחיל כשמסתבר עד כמה יצירתי, אכזרי ומבוים היטב מסע ההתעללות שלו.(נעמה רק)

תברח (2017)

במשך שנים היתה לג'ורדן פיל קריירה מוצלחת כקומיקאי בטלוויזיה, עד שב-2017 הוא הוציא למסכים סרט ראשון שכתב וביים, והפך מיד לשם הכי לוהט בשדה האימה. כבונוס הוא זכה באוסקר על התסריט. זה מתחיל כמו מחווה לדרמה הגזענות הקלאסית "נחש מי בא לסעוד", שנוצרה בדיוק חמישים שנה לפני כן, על צעירה לבנה שמביאה את בן זוגה השחור לפגוש את הוריה הליברלים, לכאורה. במאה הנוכחית, ההורים הלבנים האמידים מקבלים את בן הזוג השחור (דניאל קלויה, בתפקיד שהפך אותו לכוכב) בידידות יתרה, אבל הוא מרגיש שמשהו שם מוזר – נדמה לו שהשחורים האחרים בסביבה מתנהגים כרובוטים. זה מתפתח לסרט אימה מפתיע, שנון ומצמרר על יחסי כוחות ושליטה באמריקה הגזענית.(יעל שוב)

תורשתי (2018)

במאי הסרט ארי אסטר (כמעט אי אפשר להאמין שזה הסרט הראשון שלו) נמנע לתאר את הסרט הזה כ"סרט אימה" ומעדיף את ההגדרה "טרגדיה משפחתית". במידה מסוימת הוא צודק – נקודת הפתיחה של הסרט היא אכן אסון משפחתי מחריד, מהסוג שלא מתאוששים ממנו – אבל בתוך זמן לא רב, הוא צועד בביטחון מוחלט לתוך טריטוריית האימה. בלי הפחדות זולות, וגם ברגעים הכי אלימים שלו – הוא אף פעם לא קורץ לצופה, אף פעם לא מתייחס לאלימות כמשהו אדג'י או פרובוקטיבי, אלא פשוט כחלק בלתי נפרד מהאסתטיקה שלו. סרט שמרגיש כמו אלבום בלאק מטאל שטני מהניינטיז. ׁ(עמית קלינג)

אנחנו (2019)

גם סרטו השני של ג'ורדן פיל לא בדיוק מתארגן תחת אחת הקטגוריות המוכרות של הז'אנר, ומתחת להומור המקברי מבצבצת אירוניה פוצעת. דרמה קומית חביבה על משפחה שיוצאת לנופש ליד הים הופכת למותחן הישרדות כשלביתם פולשים כפילים שתקניים. הסרט משפריץ דם וקומדיה במינונים שווים, אך גם ברגעיו המותחים ו/או המדממים ביותר הוא אינו מאבד את האנושיות שלו. תעלומת הכפילים מייצרת אווירה מוזרה ומלחיצה, כשמתעצמת כשהתופעה הולכת ומתרחבת. שלא כמו ב"תברח", הפוליטיקה של יחסי הכוחות אינה מתחלקת על פי צבע העור. הביסוס המדעי של המטאפורה המרכזית אינו שלם, אך הוא מנסח מחדש את השאלה הקלאסית לגבי מה משפיע יותר – תורשה או סביבה – והסרט מתגבש סביב הופעתה האדירה של לופיטה ניונגו בשני התפקידים הראשיים.(יעל שוב)

המגדלור (2019)

רוברט אגרס חצב מעשיית מסתורין בשחור לבן מרהיב, המספרת על שני גברים המגיעים לתחזק מגדלור על אי סלעי בניו אינגלנד בסוף המאה ה-19. סערה לוכדת אותם על האי ובהיותם מנותקים מהעולם הם לא יודעים כמה זמן חלף, או שאולי שומר המגדלור הוותיק תומאס (ווילם דפו) מנסה להטריף את דעתו של המתלמד תומאס (רוברט פטינסון) ולכן מטעה אותו בסיפורים סותרים. הגשם הכבד, העבודה הסיזיפית, הבדידות המרה ורגשות אשמה מערערים את יציבותו הנפשית של תומאס הצעיר, והוא רואה חזיונות של בתולת ים צווחנית ומראות מסויטים נוספים. הדואט של שני שחקנים במרחב הסמלי מעוטר במיני דימויים תנכיים ומיתולוגיים, והסרט מפתה אותנו עם יופיו האפל, שמזמין אותנו לצלול לתוכו בלי להציע פתרון לתעלומה.(יעל שוב)

מי שעומד מאחורי (2019)

מידסומר (2019)

פלורנס פיו אולי מוכרת לכם יותר בתור האלמנה השחורה ביקום הקולנועי של מארוול, אבל לפני כן היא הייתה דני, תלמידת קולג' אמריקאית שנוסעת עם חבריה לשוודיה לטיול לכבוד חגיגות אמצע הקיץ. רק שם היא מגלה שהריטריט הופך לתחרות של כת פגאנית עתיקה. הסרט בויים על ידי ארי אסטר, שביים גם את "תורשתי" שבמעלה הרשימה. היופי של מידסומר נמצא באופן שבו אסטר תופס את האימה. לדוגמה: אם בדרך כלל סרט אימה יתרחש בלילה, חלק גדול ממידסומר מתרחש דווקא ביום, אם צריך ג'אמפ-סקר בסרט אימה, אז הנה, הפעם נפחיד אתכם בלי. האימה מונעת מההתרחשות על המסך, ובעיקר מכל מה שלא ידוע. ההשפעה של במאי האימה רוברט אגרס מורגשת מאד בסרט הזה, שמספר לנו סיפור איטי ומותח ועל הדרך גם מצליח לעורר שיח בנושא כתות, ולמה כל כך קל להישאב לתוך אחת.(לירון רודיק)

• סרטי אימה
• סרטים
• המסך
• פחד
• האלווין
• ג'ורדן פיל
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 919 // בחירות 2022

• Facebook
• Twitter
• Email

חרדה לא תוקפת רק בני אדם. היא תוקפת גם בעלי חיים, ומתבטאת בהתנהגות המלווה במתח, חששות, פחד והתנהגות תוקפנית או חריגה, שיכולה לנבוע מכל מיני מקורות. רעידות, ריור מוגבר, נשימה מהירה, אישונים מורחבים, היצמדות לבעלים, היצמדות לחפצים, חוסר שקט, חיכוך שיניים, נטייה להתחבא ולא לציית לפקודות, הפרעות בתיאבון, עשיית צרכים במקומות ובזמנים לא הולמים, נביחות, ראש מורכן, זנב שמוט ואף ניסיונות בריחה – כל אלה אמורים להדליק נורה אדומה. איך מזהים את מקור החרדה ומה ניתן לעשות כדי לסייע לכלב?

מפו את הגורם

חרדות מגירויים נקודתיים

ממש כמו אצל בני אדם, חרדות יכולות להתעצב ולהיבנות כתוצאה מחוויות שליליות שנחוות במהלך החיים, בדגש על גיל הגורות. הגורמים לחרדה הם אינסופיים – מקומות מסוימים (כמו העולם שמחוץ לבית או מקומות הומי אדם), אנשים מסוימים או כאלה שניתן לסווג לקבוצה מסוימת (נניח, ילדים), או פחד כללי מהימצאות במצבים לא מוכרים.

הטיפול:התניה קלאסית. האילוף הפשוט ביותר, ששואף להמיר את הזיכרון השלילי מהחוויה בזכרונות חיוביים. לתת חטיף, ללטף, ולהעניק תחושה טובה של בטחון בנוגע לסיטואציה. לא כל בעיה פתירה במאת האחוזים, אך ניתן להקל על תחושותיו של הכלב. במקומות מעוררי חרדה, יש לדאוג שהכלב קשור לרצועה, למניעת בריחה והיעדר שליטה על התנהגות תוקפנית. במידת הצורך, ניתן וכדאי להיעזר בגורם מקצועי.

חרדת נטישה

הכלב שלכם לא מסוגל להישאר לבד, בוכה ונעשה מתוח כשאתם מתכוונים לצאת מהבית או אפילו ללכת לחדר אחר, גורם לנזקים בבית ומנסה לצאת ממנו או פוגע בעצמו? נראה שכלבכם סובל מחרדת נטישה – שמופיעה בשכיחות גבוהה יחסית בקרב כלבים שננטשו בעבר, כלבים שלא רגילים להישאר לבד בבית ובגלל מגוון סיבות פיזיות ונפשיות.

הטיפול:כולל ניהול סביבתי, תרגולים ואימונים שונים. את ההפרעה הזו מוטב לאבחן עם מאלף מקצועי ומוסמך, היות ומדובר בבעיה פתירה לרוב – אך לא פשוטה, שדורשת פעולות ארוכות טווח. בכל מקרה, מוטב לדאוג שהבית יהיה סגור היטב כדי למנוע נסיונות בריחה, וכמובן – לדאוג לקולר עם פרטים ולשבב מעודכן אצל הכלב. מוטב לא להיעדר לשעות ממושכות מהבית, ואם אין ברירה – לדאוג שאדם אחר שאתם סומכים עליו יבלה עם הכלב ויטייל איתו בהיעדרכם.

[tobutton text="%22%u05D4%u05E6%u05D8%u05E8%u05E4%u05D5%20%u05DC%u05DE%u05D5%u05E2%u05D3%u05D5%u05DF%20%u05D5%u05E7%u05D1%u05DC%u05D5%20%u05DE%u05EA%u05E0%u05D4%22" link="%22https%3A//segmanta.com/s/517/%3Fr%3Dta%22" theme="red1" target="_blank" track="true" ]

חרדות תלויות רעש ומזג אוויר

כלבים מסוימים מושפעים מלחצים ברומטריים ושינויים במזג האוויר עלולים להכניסם למצב של מתח. גם רעש חזק, כמו רעמים או זיקוקים או אפילו פתיחה של בקבוק יין, יכולים להוביל את הכלבים לפחד. כלבים שומעים רעשים בעוצמה חזקה יותר מבני אדם.

הטיפול:במצבים כאלה, החרדה עלולה להיבנות ולהתגבר עם הזמן. במצבים קלים יחסית, מומלץ פשוט לסייע לכלב, לנסות להרגיע אותו, להיות איתו ולתמוך בו ברגעי הצורך – אך גם להיזהר לא להיכנס למצב של חרדה וחשש מוגבר בעצמכם – מה שעלול להשפיע שלילית על הלחץ של הכלב. קולות רקע מסיחי דעת, כמו טלוויזיה או מוזיקה נעימה, יכולים גם הם לסייע. כאשר מטיילים עם כלב במצב מעורר חרדה בחוץ – יש כמובן לדאוג שיהיה קשור ברצועה. מצבים קשים יותר עלולים להצריך טיפול התנהגותי.

המצב חמור ולא הצלחנו לבד. איך מטפלים בכלב?

במקרים של חרדה קשה שאתם, הבעלים, מתקשים לעזור לטיפול בה בכוחות עצמכם, ישנן מספר דרכי טיפול מקובלות, שיכולות גם להשתלב אלה באלה, ומקצתן:

וטרינר

וטרינר יאבחן האם הסימפטומים מופיעים מתוך חרדה, או שמעורבות סיבות בריאותיות בהן יש לטפל. כלב יכול לשנות את התנהגותו הנורמלית גם כתגובה לליקוי גופני, ולא תמיד נדע לזהות את המקור בעצמנו.

טיפול תרופתי

הטיפול המקובל כיום הנו מתן תרופות אנטי-דיכאוניות ממשפחת הפרוזק. תרופה מסוג זה יכולה להרשם על ידי הווטרינר.

טיפול התנהגותי

חשיפה הדרגתית למקור החרדה, עידוד ותמיכה, השריית תחושת ביטחון ורוגע (גם אצלכם, ואפילו קודם כל) – בהתייעצות עם מאלף מקצועי.

ועוד כמה עצות…

לא להעניש את הכלב

הכלב לא עושה את הדברים המזיקים בכוונה להזיק. הרגיעו את מקור החרדה ראשית כל. חרדה מפני ההתנהגות החרדה עלולה להפוך לכדור שלג שידרוש מאמצים רבים יותר מאלה שנדרשו מלכתחילה.

הגברת הפעילות הגופנית

פעילות גופנית רבה יותר לאורך היום עוזרת לשחרור הורמונים המעודדים רוגע ומפיגים מתחים. גם עייפות קלה וטובה יכולה לתרום.

התייחסו בפרופורציה לבקשות לתשומת לב

היענות תמידית לבקשות "צומי" של הכלב עלולה להגביר את החרדה כאשר הוא לא יקבל את המענה הזה.

[tobutton text="%22%u05DC%u05DB%u05DC%20%u05D4%u05DB%u05EA%u05D1%u05D5%u05EA%20-%20%u05D4%u05D7%u05EA%u05D5%u05DC%20%u05D5%u05D4%u05DB%u05DC%u05D1%22" link="%22http%3A//timeout.co.il/%25D7%2594%25D7%2597%25D7%25AA%25D7%2595%25D7%259C-%25D7%2595%25D7%2594%25D7%259B%25D7%259C%25D7%2591/page/1%22" theme="blue1" target="_blank" track="true" ]

• כלבים
• אילוף
• חרדה
• פחד
• חרדת נטישה
• רעש
• החתול והכלב
• וטרינרים