אישה במעיל בצבע בורדו מעט גדול על מידותיה, עם פרווה שעוטפת את צווארה כמו רעמה של אריה, הולכת בכביש על רקע הרים אפורים שפסגותיהם מושלגות. הדימוי העז והחידתי הזה, המתנוסס על הפוסטר של "נאנדאורי", הוא הגרעין שסביבו נבנה סרט הביכורים של אתי ציקו.

הוא הזכיר לי את הפוסטר של "ביקור התזמורת", שבו נראית קבוצת גברים במדי תכלת על רקע המדבר. הדימויים שונים מאוד זה מזה, אבל שניהם מציבים במרכזם דמויות הלובשות בגדים בצבעים בולטים, שמדגישים את זרותם בנוף שאליו הגיעו. שני הסרטים צולמו על ידי שי גולדמן, שתרומתו המהותית להעשרת הרובד הוויזואלי של הקולנוע הישראלי במאה הנוכחית זיכתה אותו בארבעה פרסי אופיר, בהם אחד על עבודתו ב"נאנדאורי".

>> "הים": אפילו הלב של מיקי זוהר ייפתח אם יטרח לצפות בסרט
>> "אתי": יצירה מופתית, אינטימית וחכמה. זאת צפייה חובה

הסרט נפתח בסצנה עוצמתית המתבוננת בילדה שממרה את פיו של אביה הדורש ממנה לעשות מעשה נורא. שוט ארוך של הנוף הכפרי הצחיח שאליו הילדה בורחת מעביר אותנו שנים רבות קדימה, אל האישה שהיא גדלה להיות. מרינה (נטע ריסקין מ"תא גורדין" ו"שטיסל") היא עורכת דין מישראל שחוזרת למולדתה גיאורגיה עם משימה שמתבהרת בהדרגה.

בתור התחלה היא מחפשת את דטו (רולנד אוקרופידזה החתיך) כדי לספר לו משהו על אחותו נינו (אנסטסיה צ'נטוראיה), שאזכור שמה מעורר אמוציות קשות בקרב אנשי הכפר. המפגש הראשוני בין מרינה העדינה ודטו המאצ'ואיסטי מלחיץ, אבל היא אינה נרתעת. הילדה המרדנית הפכה לאישה חסרת פחד שהופכת שוב ושוב את יחסי הכוחות מול הגברים שמקיפים אותה. מרינה משכנעת את דטו לנסוע איתה לטביליסי לצורך השגת מסמכים כלשהם, ו"נאנדאורי" הופך למעין סרט מסע (כולל התקלות הצפויות), שבמהלכו השניים לומדים דבר או שניים זה אודות זה.

כוחו העיקרי של הסרט בוויזואליה המהפנטת שלו. כמה שוטים ארוכים, איטיים ומסוגננים, שעוקבים אחר דמויות מרחוק, הזכירו לי את סרטי המסע של תאו אנגלופולוס, כמו "נוף בערפל" המספר על שני ילדים שיוצאים לחפש אחר אביהם הנעדר. וכמו אצל המאסטר היווני, "נאנדאורי" הוא סרט אליפטי שמותיר לא מעט דברים עמומים. מרינה השקטה והנחושה בגילומה המאופק של ריסקין היא דמות עתירת עוצמה – היא שולטת בנרטיב כמו גם ברובד החזותי. עם זאת, לעיתים הסרט הופך להצהרתי מדי, כמו ברגע שבו מרינה אומרת לדטו "נמאס לי שגברים אומרים לי מה לעשות". בהמשך המשפט המתריס הזה יקבל ביטוי ארוטי בסצנה פיזית וכמעט חסרת מילים, שלתחושתי התסריט היה זקוק לפיתוח נוסף כדי להוביל אותנו אליה.

זו לא הפעם הראשונה שציקו עוסקת בנושא של נשים גיאורגיות שמהגרות לישראל ומשאירות את בניהן מאחור. ב-2021 היא יצרה את "רוסו" הקצר והמצוין המספר על עובדת ניקיון באוניברסיטת תל אביב שמנסה להשיג את בנה בטלפון. "נאנדאורי" מתרחש כולו בגיאורגיה, פרט לסצנה אחת – פלשבק שמספק את הרקע לשובה של מרינה למולדתה כנציגה של נינו. הסצנה הזאת, שמספקת הרבה אינפורמציה, ומצולמת מקרוב, אפקטיבית בפני עצמה, אך היא חורגת מהסגנון של הסרט.

זה סרט עז הבעה על נשים שמורדות במסורת התרבותית שדיכאה אותן, אך בה בעת נראה שאינו מתעניין ברצונו של באצ'ה, בנה היפה והמנומס של נינו, שנשאר בשולי הסיפור למרות שהוא בלב הדרמה.לצד פרס הצילום, "נאנדאורי" זכה בארבעה פרסי אופיר נוספים – לבימוי המרשים של ציקו, לריסקין, לאיפור של אורלי רונן ולעיצוב התלבושות של ענבל שוקי. כל הפרסים האלה מגיעים לו. הסרט ניחן בשפה קולנועית מוקפדת ומסוגננת שלוכדת את העין. תסריט מגובש יותר היה מעמיק את הדרמה הרגשית שטמונה בו.

3.5 כוכבים
Nandauri בימוי: אתי ציקו. עם נטע ריסקין, רולנד אוקרופידזה. ישראל/גיאורגיה 2025, 93 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע ישראלי
• פרס אופיר

הים הוא אחד הסמלים האוניברסליים לחופש. דוגמה מפורסמת היא סצנת הסיום של "400 המלקות" של טריפו, שבה הילד אנטואן בורח ממוסד לעבריינים צעירים ומגיע לחוף ים נטוש. בקרב תושבי הגדה המערבית, משאת הנפש להגיע לים צברה רובד נוסף של משמעות, כי הוא כל כך קרוב ועם זאת בלתי מושג. ב"עניינים אישיים", סרטה היפה של מהא חאג' מ-2018, מוסכניק מרמאללה מקבל את הזדמנות חייו להצטלם להפקה בינלאומית שמצטלמת בחיפה. אך בדרכו לשם הוא מבקש מהנהג לעצור בחוף, כל מה שהוא רוצה זה לטבול את רגליו במי הים, ושההפקה תלך לעזאזל.

>> "אתי" של חגי לוי היא יצירה מופתית, אינטימית וחכמה. רוצו לראות
>> זה אחד הסרטים הגדולים של השנה. הוא עבר לכולם מתחת לרדאר

הים הוא גם תשוקתו של חאלד בן ה-12, גיבור סרטו ההומניסטי והיפה של שי כרמלי פולק, שזכה בחמישה פרסי אופיר – לסרט הטוב ביותר (כלומר, הוא הנציג שלנו לאוסקר), לתסריט, לשחקנים מוחמד גזאוי וח'ליפה נאטור, ולמוזיקה שהלחין אבי בללי. כיתתו של חאלד (גזאוי בהופעתו הראשונה על המסך) יוצאת ליום ים, וזאת הזדמנות חד פעמית לפני שיהיה מבוגר מכדי לקבל אישור לעבור את הגבול. אבל בהגיעם למחסום מתברר שהאישור שלו אינו תקף והוא מורד מהאוטובוס ומוחזר הביתה.

אנחנו לא יודעים מה הבעיה עם האישור של חאלד, ואין טעם לחפש תשובה ספציפית – השרירותיות היא חלק מהמנגנון של הכיבוש. חאלד, המתגורר בכפר ליד רמאללה, אינו מוותר ויוצא לדרך לבדו, בלי לספר לאף אחד. הוא אינו דובר עברית ואין לו מושג איך יעשה זאת, אבל הוא נחוש להגיע לים. זמן מה אחרי שהוא נעלם מהבית, אביו רבחי (נאטור המצוין מ"ויהי בוקר" ו"תיקון"), שב"ח שעובד באתר בנייה בישראל, שומע על כך ויוצא לחפש את בנו. וכך "הים" הופך לסרט מסע מפוצל, שעוקב במקביל אחר הילד ואחר אביו, ובאמצעותם מספר על השינוי שחל ביחסים בין ישראלים ופלסטינים מאז שרבחי היה צעיר.

האודיסאה של חאלד בין בני ברק לתל אביב מפגישה אותו עם נציגים שונים של החברה הישראלית – אישה חרדית, נערים בריונים, אם וילדה ערביות, אם וילדה תל אביביות, ועוד. רוב הנשים נחמדות אל הילד עם העיניים הכחולות הגדולות והמבט החודר. השוטר פחות נחמד, אבל בהתחשב באינפורמציה שבידיו, זה תפקידו. שתיקתו של הילד הופכת אותו למעין עד אילם לעולם שסביבו, ותורמת לסרט רובד פיוטי. נראטיב החיפוש של אביו מתוח ולחוץ יותר.

שי גולדמן צילם את חאלד אבוד ברחובות העיר, לא פעם מרחוק, כשהוא מוקף בהמון אנשים שאינם מודעים לכך שהם מצולמים לסרט. זה מעניק לסרט מראה סמי-תיעודי, כמו "The Little Fugitive", סרט אמריקאי עצמאי כמעט נטול דיבור מ-1953, על ילד שבורח לקוני איילנד (הסרט שובה הלב שימש השראה ל"400 המלקות" ולגל החדש בכלל). מבחינה דרמטית וסגנונית "הים" נראה כשילוב של "גונבי האופניים" הנאו-ריאליסטי של דה סיקה (בעיקר הרגע שבו הילד חוזה בהשפלת אביו), וסרטיו של ג'עפר פאנאהי האיראני "הבלון הלבן" ו"המראה", על ילדות נחושות שיוצאות למסעות בטהרן ומתוודעות לפנים השונות של דיכוי נשים. "הים" הוא מעט יותר נאיבי מהסרטים הבלתי נשכחים האלה, גם אם הוא צומח ממציאות מאוד לא נאיבית.

פולק פנה לכיוון פוליטי עם "בלעין חביבתי", סרט תיעודי על מאבקם של אנשי הכפר בילעין נגד בניית גדר ההפרדה על אדמותיהם. הפעם הוא נמנע מהצהרות פוליטיות בוטות, ובמקום זאת מצרף אותנו למסע רגשי – אפילו ליבו של מיקי זוהר עשוי להיפתח, אם רק יטרח לצפות בסרט שאותו הוא תקף בגסות. גם לאב הדואג יש סצנה נוגעת ללב, שמגלה טפח ומכסה טפחיים, ובה הוא פוגש מכרה מהעבר (הילה סורג'ון פישר הנהדרת). אבל יש ב"הים" סצנה קצרה בבית הקפה שבה פולק לא התאפק ובחר להגיש לצופים עקיצה חשופה, שחורגת מהטון של הסרט.

ועדיין, בתמונת הסיום הוא מצא את האיזון המושלם בין התקווה של הצופים שחאלד יזכה להגשים את חלומו, לבין הידיעה שלנו שאין בסרט כזה מקום לסוף הוליוודי. זה סיום מהדהד שהוא גם סמלי וגם דרמטי, ומאוד קולנועי.

4 כוכבים
בימוי: שי כרמלי פולק. עם מוחמד גזאוי, ח'ליפה נאטור, מרלן בג'אלי, הילה סורג'ון פישר. ישראל 2025, 93 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• קולנוע ישראלי
• פרס אופיר
• סרטים מומלצים

הסרט התיעודי "מכתב לדוד", זוכה פרס אופיר 2025 בקטגוריית הדוקו ואולי גם בדרך למועמדות לאוסקר, יקבל באופן מאוד לא שגרתי אך משמח סצנת סיום חדשה שתתווסף אליו בעקבות חזרתם הביתה של החטופים דוד ואריאל קוניו, כך הכריז הבמאי תום שובל בריאיון ל-Deadline.

סרטו של שובל הוא יצירה דוקומנטרית מורכבת שמנוסחת כמכתב לדוד קוניו ובנויה מקטעי ארכיון של סרט הביכורים המוערך שלו מ-2013, "הנוער", בו מככבים דוד קוניו ואחיו איתן (שניצל מהטבח בניר עוז ולא נחטף) כצמד אחים שחוטפים אישה למטרות כופר אחרי שמשפחתם נקלעת למצוקה כלכלית. הטוויסט האכזרי של הגורל שהפך את החוטפים לחטופים לא נתן מנוח לשובל ("הרגשתי אשם אחרי שבעה באוקטובר, מה לעזאזל עשיתי כשהמצאתי סיפור שבו דוד חוטף מישהי?"), והוא החל לעבוד על הסרט בתיאום עם משפחתו של קוניו, מבלי לדעת כיצד יסתיים.

"הבטחתי לאיתן כשהתחלנו לעבוד על הסרט שבכל נקודה שבה הם יחזרו, לא משנה באיזה שלב הסרט יהיה, אני אפתח אותו ואוסיף סיום חדש, הסיום שמגיע לו", אמר שובל ל"דדליין", "אז אני הולך לעשות את זה, אבל לא מיד, כי צריך לתת לדוד את הספייס להחלים מעט. הוא גם לא ראה את הסרט, שזה מצב מוזר, כי עשיתי עליו סרט בזמן שהוא היה בשבי. הצעד הבא יהיה לתת לו לראות את הסרט, כך שלי ולו יהיה את הקלוז'ר הזה, ואחר כך אצלם איתו סיום חדש ומיוחד לסרט".

זאת לא תהיה הפעם הראשונה שבה שובל משנה את הסיום של הסרט: אחרי הקרנת הבכורה של "מכתב לדוד" בפסטיבל ברלין כבר שינה שובל את הסיום של הסרט מספר פעמים, כשהוסיף לסצנת הסיום עם תמונותיהם של חטופי ניר עוז עדכון על מצבם לאחר עסקת החטופים הראשונה והשנייה. "שיניתי את הכתוביות עבור החטופים ששוחררו מ'עדיין בשבי' ל'שוחררו'", אומר שובל, "ואז החזירו את גופתה של שירי ביבס והייתי צריך לשנות גם את זה, מה שהיה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי אי פעם. זה הגיע עם ההבנה שזהו זה. זה הגיע גם עם הפחד שיום אחד אצטרך לעשות את אותו הדבר עם דוד ואריאל. זאת הייתה אימה".

• המסך
• שבעה באוקטובר
• תום שובל
• דוקומנטרי
• פרס אופיר

"אין יריקה גדולה יותר בפרצוף של אזרחי ישראל מהטקס השנתי המביך והמנותק של פרסי אופיר", אמר אתמול שר התרבות והספורט מיקי זוהר בתגובה לזכייה של "הים" בפרס הסרט הטוב ביותר. "העובדה שהסרט הזוכה בפרס מציג את החיילים הגיבורים שלנו בצורה מכפישה ושקרית בזמן שהם נלחמים ומסכנים את חייהם כדי להגן עלינו, כבר לא מפתיעה אף אחד". הוא גם הוציא הודעה לעיתונות בה נכתב שהוא "עוצר את מימון הטקס המקומם מתקציב המדינה".

זוהר הוא לא השר הראשון בממשלות נתניהו שמשתמש בחיילים הגיבורים שלנו בצורה מכפישה ושקרית כדי לתקוף את הקולנוע הישראלי. שוב ושוב על פני השנים נשמע הטיעון שסרטים ישראלים מציגים את חיילי צה"ל באופן שלילי. זה טיעון קל ופופוליסטי, שתופס מיד את האוזן ואת הלב של הציבור הישראלי, אבל הוא פשוט לא נכון. הוא לא נכון באופן גורף, והוא לא נכון לגבי "הים".

קחו לדוגמה שניים מהסרטים שעוררו זעם בקרב פוליטיקאים וטוקבקיסטים כשזכו בפרסי אופיר בשנים קודמות. "פוקסטרוט" של שמואל מעוז מ-2017 ו"ויהי בוקר" של ערן קולירין מ-2021 מפגישים בין פלסטינאים לחיילים ישראלים במחסומים. בשניהם מאוירות דמויות של חיילים חמודים וחפצי שלום, שממש לא מתכוונים להרע, אבל הם מושמים בסיטואציות בלתי אפשריות, שמביאות אותם להרוג בטעות פלסטינאים חפים מפשע, וזאת טרגדיה משני הצדדים.

בשני הסרטים הבמאים הקפידו לביים את הסצנה באופן שברור לחלוטין שהחיילים בשטח גם הם קורבנות (וזכו על כך לביקורת משמאל). החייל הבודד במחסום ב"ויהי בוקר" אפילו מנגן בגיטרה שעליה יש איור של סמל השלום. אבל הוא קיבל פקודה לא לתת לאף אחד לעבור, ובלילה כשמגיע עַבֶּד החביב ומעיר אותו מתנומתו, החייל נבהל ויורה בו צרור. התקריב על פני החייל מיד אחרי הירי מראה עד כמה הוא מבועת מעצם המעשה, שמן הסתם יגרום לו להפרעת דחק פוסט טראומטית שלא תזכה לטיפול מטעם המדינה (זה כבר לא חלק מהסרט).

אין פה שום הכפשה של חיילי צה"ל. זה פשוט הטיעון שהכי נוח להיאחז בו כדי לקבץ את העדר. על אחת כמה וכמה בזמן שבו הממשלה היא זו שיורקת על חיילי ישראל מדי יום ביומו

גם החייל במגדל השמירה על גדר הגבול ב"עץ לימון" של ערן ריקליס מ-2008, שזכה ליותר הערכה בחו"ל מאשר בארץ, הוא חמודי כזה. לאורך הסרט החייל מתכונן למבחן הפסיכומטרי, וכשהאלמנה הפלסטינית בעלת מטע הלימונים נכנסת בניגוד להוראות לשטח שלה (הסמוך לגבול שמצידו השני מתגורר שר הביטחון של ישראל), הוא יורד אליה ולוחש בעדינות שאסור לה להיות שם. היא אינה מבינה עברית, ולכן הוא ממש יוצא מגדרו בניסיון לתקשר איתה. חמוד. באתר הביקורות "Rotten Tomatoes" יש לסרט 91% ביקורות טובות, והן מסוכמות במשפט "סרט ישראלי חיובי ואישי, המציע חזון מאופק ומעורר מחשבה על צרות הגדה המערבית".

זה מביך אותי לכתוב את המובן מאליו, אבל הבמאים הנ"ל, כמו רוב הקולנוענים הישראלים, שירתו בצבא ואין להם כל רצון להציג את החיילים בשטח באופן שלילי. להיפך, לפעמים נראה שהם מגוננים עליהם יותר מדי, כי כידוע לא כל החיילים חמודים. עבור צופים בחו"ל, הסרטים הביקורתיים שמציגים חיילים ישראלים מתחבטים וטועים דווקא פותחים את עיניהם למורכבות האנושית של הסיטואציה, בעוד סרט שיהלל את גבורת חיילי ישראל יבוטל על ידם כתעמולה גרידא.

וזה מביא אותי ל"הים" של שי כרמלי-פולק, ששירת אף הוא בצבא. הסרט היפה הזה מספר על ילד פלסטיני מרמאללה שנוסע עם הכיתה שלו לים, אבל במחסום חייל ישראלי מורה לו לרדת מהאוטובוס משום שאין לו אישור מעבר. הפעם לא מדובר בחייל חמוד במיוחד. "זה לא קשור אלי, אחי", הוא אומר למורה שמבקש ממנו לעשות משהו. "זה לא קשור אלי. תוריד את הילד בבקשה. אתה מעכב את כולם ואתה חוסם לי פה את הבידוק". זהו. בסך הכל דיבר בנימוס ומילא את הפקודה שהוטלה עליו. אתם יודעים, בורג במערכת.

אין בסצנה הזו, או בשום סצנה אחרת בסרט, משהו שאינו מייצג נאמנה את המציאות של רוב הפלסטינים השב"חים. נכון, יש ביניהם גם מחבלים, והיה ה-7 באוקטובר, והסרט לא עוסק בזה. אבל אין פה שום הכפשה של חיילי צה"ל. זה פשוט הטיעון שהכי נוח להיאחז בו כדי לקבץ את העדר. על אחת כמה וכמה בזמן שבו הממשלה היא זו שיורקת על חיילי ישראל מדי יום ביומו.

• טור דעה
• פרס אופיר
• המסך
• קולנוע ישראלי
• צנזורה
• משרד התרבות

טקס פרסי אופיר לשנת 2025, אירוע השיא של הקולנוע הישראלי שקובע גם מי יהיה הסרט שייצג את המדינה בקטגוריית הסרט הזה באוסקר, נערך אמש בסינמה סיטי גלילות והתאפיין במחאה המונית של עשרות קולנוענים נגד המלחמה ולמען החטופים, שהגיעו לטקס לבושים בחולצות שחורות עם מסרים אנטי-מלחמתיים כמו "ילד הוא ילד הוא ילד" ו"סרבו". הטקס עצמו, בהנחייתן החיננית יחסית לטקסים כאלה של תום יער ושירה נאור, עבר ללא דרמות פוליטיות גדולות.

הזוכים הגדולים של הטקס, בו חולקו בסך הכל 19 פרסים, היו "הים" של שי כרמלי פולק' סרט בהפקה יהודית-ערבית שלקח חמישה פרסים בסך הכל ובעיקר את פרס הסרט העלילתי, ויגיש את מועמדותו לאוסקר. הפתעה מרגשת נרשמה כשמוחמד גזאווי בן ה-13, כוכב הסרט "הים", זכה בפרס השחקן הראשי וקבע תקדים בהיותו השחקן הצעיר ביותר בתולדות טקס אופיר שזוכה בפרס זה. בסרט מגלם גזאווי ילד פלסטיני שמחליט לצאת לבדו למסע אל חוף הים בישראל, ואביו (ח'ליפה נאטור, שזכה בפרס שחקן המשנה הטוב ביותר) יוצא בעקבותיו לחפש אותו. עוד זכה "הים" בפרס התסריט (שי כרמלי פולק) ובפרס הפסקול המקורי (אבי בללי).

מנגד, "נאנדאורי" התהדר בזכייה מרשימה של אתי ציקו בפרס הבימוי, נטע ריסקין בפרס השחקנית הטובה ביותר, שי גולדמן בפרס הצילום, כמו גם בפרסי עיצוב התלבושות (ענבל שוקי) והאיפור (יעל רונן). סרטה של אתי ציקו מתרחש ברובו בגאורגיה, לשם מגיעה עורכת הדין הישראלית מרינה (ריסקין, שאשכרה למדה גיאורגית בשביל התפקיד) במטרה להשיב לישראל ילד בן 11 שננטש על ידי אמו בינקותו. שני הסרטים נמצאים ברשימת המומלצים שלנו ליום הקולנוע הישראלישחל היום, כך שעכשיו הם מומלצים אפילו יותר.

בקטגוריית הדוקו זכה "מכתב לדויד", סרטו של תום שובל על החטוף דויד קוניו ששיחק באחד מסרטיו. יחד עם שובל עלו לבמה גם אמו ואשתו של קוניו, סילביה ושרון, ושובל נתן להן את זכות הדיבור: “מה-7 באוקטובר חיינו הפכו לסרט אימה. הלוואי ויכולתי לבקש מהיוצרים לכתוב סוף אחר. סוף שבו המסוק נוגע באספלט ודויד ואריאל חוזרים אלינו לחיבוק המשפחתי", אמרה שרון קוניו. "לצערי, הסוף הזה עדיין רחוק. אני מבקשת מכל מי שיושב באולם ורואה אותנו בבית, אל תפסיקו להשמיע את קולם של החטופים. מאחורי כל חטוף יש משפחה שלמה שמחכה לשובו. אני לא מוכנה שסרט האימה שלנו יסתיים בארון קבורה. הבנות שלי צריכות את אביהן, ואני את בעלי".

לראשונה בתולדות הטקס, ישוגרו ממנו שני נציגים פוטנציאליים אל האוסקר, כשהפעם גם הזוכה בקטגוריית הסרט העלילתי הקצר יוכל להגיש את מועמדותו, וההזדמנות הזאת הולכת לאורן גרנר עם סרטו "התה של דליה מטיל צל על הר פוג’י". במקביל נחנכה לראשונה גם קטגורית סרט האנימציה הטוב ביותר, והבימאית גן דה לנגה זתה בפרס על סרטה "הציפור שרצתה". פרס להישגים מקצועיים הוענק לשלישיית “מה קשור” על תרומתם יוצאת הדופן לקולנוע הישראלי עם "לשחרר את שולי סאן" ששבר את כל שיאי הקופות.

רגע מרגש נוסף נרשם עם זכייתו של אורי ברבש בפרס מפעל חיים, שזכה גם לביצוע לייב של נונו ל"תני לי יד", שירו הקלאסי בן ה-40 של בעז שרעבי מתוך "מאחורי הסורגים". את נאום התודה שלו סיים ברבש במילים "כולנו יחד, יהודים וערבים, דתיים וחילוניים. כולנו יחד נמגר את הרוע מארצנו האהובה. קדושת החיים, פיקוח נפש וצלם האדם אסור שיהיו להם גבולות לא אתניים ולא גיאוגרפיים. חובתנו הקדושה להשיב את כל החטופים לחיק משפחתם. ומיד.לסיים את המלחמה הארורה ולהחליף את שלטון 'הפרד ומשול' שהכריז מלחמה על החברה הישראלית".

• קולנוע ישראלי
• המסך
• פרס אופיר
• אוסקר