Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
כאילו שלא מספיק קשה בתל אביב גם ככה, מתברר שהידיעות היו נכונות: אנחנו מאבדים בשנה הקרובה את טרנטינו לטובת לונדון, שם יעלה על הבמות מחזה הבכורה שלו, "The Popinjay Cavalier", קומדיה (!) תקופתית (!) שמתרחשת ב-1830 (!) עם אבירים וקרבות סיף. בשביל זה עוזבים אותנו?
כבר ידענו שזה בא וזה עדיין כואב: קוונטין טרנטינו, גדול במאי הקולנוע של תל אביב, הולך לבלות בשנה הקרובה הרבה מאוד זמן בלונדון. גם אם חשבתם שהרעיון שהקולנוען הדגול יכתוב מחזה לווסט אנד נשמע כמו חלום מוזר של עורכי מדורי תרבות, הידיעות שהתפרסמו על כך התגלו כמדויקות. לאחר שתוכניות ראשוניות ומעורפלות הוכרזו בשנה שעברה על ידי טרנטינו עצמו, עכשיו אפשר לספר שזה באמת קורה. ולא רק זה – יש לנו אפילו כמה פרטים ממשיים.
המחזה הראשון של טרנטינו ינוהל בידי מפיקת הווסט אנד הבכירה סוניה פרידמן, שרוכבת כרגע על גל ההצלחה של הלהיט הגדול של 2025, “פדינגטון המחזמר”. המחזה יהיה קומדיה שמתרחשת באירופה של 1830 וייקרא בשם הבלתי אפשרי "The Popinjay Cavalier" (תרגום אפשרי: "האביר היהיר"), ובשלב זה מובטחת לנו "חגיגה סוחפת של תיאטרון ושל הרומנטיקה האינטנסיבית שלו, קומדיה פרועה של הונאה והתחפשות המסופרת בסגנון הקלאסי של טרנטינו ובשנינות האופיינית לו".
מצד אחד, זה נשמע כמעט מתקתק מדי עבור יצירה חדשה של הפרובוקטור הקולנועי בעל ההומור השחור. מצד שני, צריך לזכור ש"סגנון קלאסי" ו"שנינות אופיינית" מתייחסים במקרה שלו לדמויות שהורגות זו את זו באלימות קשה תוך כדי שהן קוראות זו לזו "מאד'רפאקר", כך שבוודאי שיש למה לצפות.
המחזה מתוכנן לעלות בבכורה בתחילת 2027, כשהתיאטרון הספציפי שבו יעלה בווסט עדיין לא הוכרז. נכון לעכשיו גם אין פרטים על הליהוק או על הצוות היצירתי: סביר להניח שכבר יש במאי לפרויקט, וכמובן שאנשים רוצים לדעת אם זה יהיה טרנטינו עצמו או במאי שכיר. כמקובל במקרים כאלה,כבר אפשר להירשם לרשימת תפוצהכדי להיות הראשונים לשמוע פרטים נוספים על ההפקה. אם לא יהיו עיכובים, אפשר לצפות לעוד חדשות עד הקיץ ואולי אפילו לפני כן.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
קוונטין צדק: יצירת מופת שמוצגת כפי שנועדה לצפייה מלכתחילה
בואי כלה. "להרוג את ביל: סיפור הדמים המלא". צילום: יח"צ
באיחור של 22 שנים, "להרוג את ביל: סיפור הדמים המלא" מגשים את החזון האמנותי המקורי של טרנטינו לרצף קולנועי מסחרר בן 4 וחצי שעות שאתם חייבים לעצמכם הזדמנות לראות. האפוס המופתי הזה מצדיק כל דקה על המסך. חמישה כוכבים קל // ביקורת סרט
הסצנה הראשונה אחרי ההפסקה מתארת את הטבח בכנסיה, ששולח את "הכלה" למסע הנקמה שבסופו היא רוצה להרוג את ביל. בשלב מסוים הכלה, הנמצאת בהריון מתקדם (אומה תורמן), אומרת שהיא רוצה לצאת לנשום אוויר ופונה לעבר הכניסה. לפתע נשמעים צלילי חליל מרוחקים, והיא מחייכת לעצמה. נראה שהנעימה המתנגנת בראשה מעלה בה זיכרונות נעימים. אבל אז היא קולטת שהחלילן באמת נמצא שם, מחוץ לכנסיה, והיא עוצרת. על פניה נפרשת הבעה מתוחה, והיא ממשיכה החוצה בחשש.
כך מתגלה לעינינו לראשונה האיש שבכותרת, יושב ומנגן בחלילו. החיוך הזה, רגע לפני שהבינה שביל (דיוויד קאראדין) אכן שם, מספר לנו שהיתה ביניהם אהבה לפני שהחליטה לעזוב את יחידת המתנקשים שלו ולהיעלם בטקסס. "Hello Kiddo" הוא פונה אליה, במה שנשמע ככינוי חיבה – קידו באנגלית זה "ילדונת". אבל בהמשך נגלה שזה גם שם המשפחה שלה. שמה האמיתי, ביאטריקס קידו, לא נחשף עד כה, ויופיע לראשונה בשלב מאוחר יותר בסרט. הכינויים השונים שהוענקו לגיבורה על פני השנים הם התמה הדרמתית המרכזית של סיפור הנקמה הזה. הכינוי החדש שתקבל ממש בכותרות הסיום הוא רגע מרגש במיוחד, שיותר מדי אנשים מפספסים משום שהם קמים לעזוב לפני כן (שימו לב גם על איזה כינוי טרנטינו בחר לדלג בכותרות הסיום).
"איך מצאת אותי?", שואלת קידו מחוץ לכנסיה שבתוכה נערכת חזרה לטקס החתונה שלה, והדיאלוג שמתפתח ביניהם נותן לה תקווה שאולי ביל יהיה נחמד. הם מתחילים להתקרב בזהירות זה לעבר זו, והמצלמה מתמקדת ברגליה ההולכות שמאלה, ואחרי כן ברגליו ההולכות ימינה, עד שהם נעמדים זו מול זה כמו לפני דו קרב (אנחנו באל פאסו, טקסס, אתר תואם מערבון). בצפייה הרציפה בגרסה המלאה, שעלתה בבתי הקולנוע, הבחנתי לראשונה שאותם הדימויים – רגליו הולכות ימינה ורגליה הולכות שמאלה – מופיעים מוקדם יותר בסרט (כלומר בחלקו הראשון), כשפניו של ביל עדיין לא נחשפו לצופים. עכשיו הבנתי שהדימויים המוקדמים נשתלו בשתי סצנות נפרדות, כהדהוד מטרים של פגישתם המיוחלת. וזה רק אחד המרכיבים בסרט האדיר הזה, שנפגע מהחלטה המקורית של אולפני מירמקס להוציא אותו למסכים בשני חלקים נפרדים, בהפרש של חצי שנה.
כשצפיתי בחלק הראשון לפני 22 שנה, כתבתי ש"מבחינת השליטה באמצעי המבע הקולנועי, טרנטינו עשה כאן זינוק נמרי, ולראשונה הוא מפגין וירטואוזיות של מאסטר. אבל מבחינות אחרות, אחרי הבגרות האנושית של 'ג'קי בראון', 'קיל ביל', או לפחות חלקו הראשון, נראה כמו חלום של ילד סוטה, לפני שהגיע לבגרות מינית". רק כשיצא החלק השני השתכנעתי סופית שאני אוהבת את קוונטין טרנטינו באופן כללי, ואת "להרוג את ביל" באופן ספציפי.
תגובתי היתה הפוכה מזו של רבים, שאהבו את מזרקות הדם של החלק הראשון וחשו שהחלק השני איטי ודברני מדי. מבחינתי העיסוק המפתיע של החלק השני באימהות הוא שהעניק ליצירה את העומק הרגשי שלה. הפעם, בצפייה הרציפה, הבחנתי שזה היה שם מהתחלה. לא סתם טרנטינו דחה את קרב החרבות ההמוני ב"בית העלים הכחולים" ביפן לסוף החלק הראשון, אף שעל פי פנקס המשימות של הכלה ברור שהיא היתה שם קודם וכבר חיסלה את או-רן אישיאי (לוסי לו).
"להרוג את ביל" נפתח דווקא בביקור הבית שהכלה עושה אצל ורניטה גרין (ויויקה איי פוקס). הקרב הראשון נערך במטבח, ממלכתה של כל אם, אבל אז בתה המתוקה חוזרת מבית הספר. ורניטה אומרת שהיא צריכה להכין לה קורנפלייקס, והכלה לוקחת פסק זמן מביצוע תכניתה, כדי לא להרוג את יריבתה למול עיני בתה. התרכובת האבסורדית של האלמנטים המנוגדים בסצנה בבית שבפרוורים מלאה הומור שחור, אך היא גם מציגה את ורניטה כמי שעשתה בחירות דומות לאלה של ביאטריקס. בחיים אחרים, הן יכלו להיות חברות בוועד ההורים של בית הספר.
הרבה יותר מסרט מכות. "להרוג את ביל" (צילום: יח"צ)
באחת השיחות בין ביל וביאטריקס, הוא נושא מונולוג טרנטינואי טיפוסי על ההבדל המהותי בין סופרמן לשאר גיבורי העל. בניגוד לבטמן וספיידרמן, סופרמן נולד להיות סופרמן – החליפה שהוא לובש כשהוא מתקרא קלארק קנט היא התחפושת שלו. ביל אומר שבדומה לסופרמן, ביאטריקס קידו היא רוצחת מלידה, ולא איזו אימא גוזרת קופונים מטקסס. אפשר לומר שזאת ואריאציה על הדילמה הקלאסית של אימהות, שכשפתחו בקריירות הן גילו שקשה להיות סופרוומן. השאלה היא אם ביאטריקס תיתן לגבר שבחייה להיות זה שמגדיר אותה. במובן זה, "להרוג את ביל" הוא מעין סרט על גירושים, שנתפר לתוך עלילת נקמה. דימוי הלב השבור, או המתפוצץ, מופיע בטקסט כמה פעמים, גם כמטאפורה לרגש, וגם כשיטת רצח – "המהלומה הקטלנית ביותר באמנויות הלחימה".
אם החלק הראשון נחווה כמחווה מרהיבה לז'אנרים אסיאתיים למיניהם (כולל תאטרון צלליות), בחלק השני בולטת מאוד ההשפעה של מערבוני הספגטי של המאסטר סרג'יו לאונה, שמהסרטים שלו טרנטינו הרים חלקם נרחבים מהפסקול, רעיונות עלילתיים (החליל של ביל הוא כמו המפוחית של הגיבור נטול השם ב"היו זמנים במערב"), את הקצב המדוד, ואת ההסתרה מעיני הצופים דווקא של רגעי הפגיעה הקטלנית (לאונה עצמו למד את זה מקורוסאווה). והעיקר, כמו ב"היו זמנים במערב", טרנטינו משהה את חשיפת הגרעין הדרמתי והתמטי של הסרט כולו לסצנת השיא שמגיעה לקראת הסוף, והיא מעניקה משמעות אנושית ורגשית לכל מה שראינו לפני כן. לכן כדאי מאוד לחוות את היצירה המופתית הזאת ברצף אחד בקולנוע, כפי שנועדה לצפייה מלכתחילה. אה, ותורמן נפלאה מהתקריב המדמם בפתיחה ועד הקריצה בסיום. 5 כוכבים Kill Bill: The Whole Bloody Affair בימוי: קוונטין טרנטינו. עם אומה תורמן, דיוויד קאראדין, לוסי לו. ארה"ב, 2026, 275 דק'
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
טרנטינו בחר את 20 הסרטים הגדולים במאה ה-21. אחד מהם ישראלי
אמריקאים לא יכולים. קוונטין טרנטינו ונבות פפושדו בפאנל בפסטיבל הקולנוע ירושלים, 2021 (צילום: איתמר גינצבורג)
הגאון הקולנועי התל אביבי האהוב עלינו הגיע לפודקאסט של ברט איסטון אליס ועשה את הדבר האהוב עליו: לדבר על הסרטים שהוא הכי אוהב. וכצפוי, הרשימה של קוונטין טרנטינו מפוארת ומלאה בהפתעות, ירידות על הוליווד והמלצות צפייה רותחות. דבר אחד בטוח: אהרון קשלס ונבות פפושדו יכולים להיות מאוד מרוצים מעצמם
הפתעה נעימה מאוד חיכתה אתמול לחובבי הקולנוע הישראלי באופן כללי, ולצמד במאים באופן ספציפי: קוונטין טרנטינו הצטרף במפתיע לפודקאסט המעולה של ברט איסטון אליס, ובהשראת רשימת 25 הסרטים הגדולים של המאה ה-21 שהתפרסמה בפודקאסט הקולנוע The Big Picture, החליט לייצר רשימה משלו תוך כדי שידור. המחצית הראשונה של הרשימה פורסמה אמש, ובמקום ה-12 ניצב אחד הסרטים המפתיעים והמצליחים שבקעו מהקולנוע הישראלי.
מי שעוקב אחר טרנטינו והדיבור הבלתי פוסק שלו על קולנוע וסרטים שהוא אוהב, יכול ודאי לנחש את הבחירה מראש, כי זו אינה הפעם הראשונה שהבמאי האמריקאי-תל אביבי האהוב עלינו מפרגן לו. מדובר כמובן ב"מי מפחד מהזאב הרע", סרט האימה המונומנטלי של אהרון קשלס ונבות פפושדו מ-2013 שפתח בפניהם שער להוליווד וזכה לתשואות מטרנטינו גם בזמן אמת.
"מי מפחד מהזאב הרע" (צילום: יחסי ציבור)
טרנטינו גם נימק כל אחת מבחירותיו, ועל "Big Bad Wolves" (כפי שקראו לסרט בארה"ב) הוא אמר בקצרה ש"יש לסרט הזה תסריט פנטיסטי, וקו עלילה דומה לזה של 'אסירים' שיצא באותה שנה. אבל הם מטפלים בזה עם אומץ וביצים, ואתה יודע שהסרט האמריקאי לא יעשה את זה". ואכן, מדובר כנראה בנקודת השיא של ז'אנר האימה בישראל, מותחן אלים ומחוספס שהולך עד הקצה ואז קופץ ממנו בשמחה ובעוז, ואם לא ראיתם עד עכשיו אז אחרי שקוונטין אמר שזה הסרט ה-12 הכי טוב של המאה – אין לכם יותר ברירה.
בחירות מעניינות נוספות שעשה טרנטינו ברשימה שלו הן "סיפור הפרברים" של סטיבן שפילברג במקום ה-20 ("זה הסרט שבו סטיבן הראה שעדיין יש לו את זה"), סרט הקונג-פו המשוגע "שוקולד" במקום ה-17 ("כמה מהקרבות הכי גדולים שראיתי בקולנוע"), ובמקום ה-13 הוא מפתיע עם "ג'ק-אס: הסרט" ("לא צחקתי ככה מתחילת סרט ועד סופו מאז ימי ריצ'רד פריור").
ובלי קצת ג'וס מטרנטינו אי אפשר: במקום ה-11 הוא מיקם את הסרט היפני "באטל רויאל" (בעבר הוא גם קרא לו "הסרט הטוב בכל הזמנים"), וטען כי יוצריו היו צריכים לתבוע את סוזן קולינס, הסופרת של "משחקי הרעב" ש"פשוט גנבה להם את הסיפור. מבקרי ספרות מטומטמים לא רואים סרטים יפנים, אז הם מאוד התרשמו מהרעיון המקורי שלה, אבל ברגע שזה הגיע למבקרי קולנוע כולם היו 'זה באטל רויאל לכל המשפחה, WTF'". היום צפויה להתפרסם המחצית העליונה של הרשימה הטרנטינואית. נמתין בדריכות ונעדכן.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
פנטזיה, מיתוס וקריסה מוסרית: המיתולוגיה הקולנועית של המלחמה
פנטזיה פרועה ומראה מכוערת. "ממזרים חסרי כבוד" (צילום: יחסי ציבור)
במלאת 80 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה, סינמטק תל אביב מציג החודש 24 יצירות מופת קולנועיות שעוסקות בה. חברי הפודקאסט "אוכלי סרטים" צללו אל תוך האוצר הזה וחזרו עם מסקנה קשה: אל תאמינו לשום דבר שאתם רואים בקולנוע. הכלי היחיד לראות את המציאות הוא החשיבה הביקורתית שלנו
>>הפודקאסט"אוכלי סרטים", שהתארח כאן ב"טיים אאוט" בימיו הראשונים, צמח מאז ותפח לכדי פודקאסט על קולנוע ופילוסופיה בחסות סינמטק תל אביב. החודש תוקרן בסינמטק תוכנית קולנועית מיוחדת במלאת 80 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה, במסגרתה יוקרנו 24 יצירות מופת על המלחמה ההיא במטרה להזכיר לכולם שחזרה ל-1933 מובילה גם לחזרה ל-1939. חברי הפודקאסט הקליטו פרק מיוחד לכבוד את התוכנית והוא מחכה לכם אחרי הפרסומת.עוד פרטים וכרטיסים כאן.
השבוע מלאו 80 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה, וסינמטק תל אביב מציע תוכנית קולנועית שמבקשת להלחם תרבותית בגזענות, בפופוליזם ובפשיזם שהרימו ראש ב-2025, באמצעות24 סרטים על המלחמה ועל רקע המלחמה.זאת הזדמנות מעולה לערער על האמיתות שאנחנו מספרים לעצמנו ולהסתכל במבט מפוכח – לפרקים גם מזעזע – על האופן שבו קולנוע מנסח מחדש את העבר. במילים פשוטות יותר: אל תאמינו לשום דבר שאתם רואים. גם לא בסרט דוקומנטרי.בין הפריימים צפות השאלות: מה ההבדל בין זיכרון למציאות? מי מכתיב את הנרטיב – ומה המחיר של המיתוס?
החטא שבצפייה עצמה
נתחיל עם "ממזרים חסרי כבוד". קוונטין טרנטינו לא רק הורג את היטלר, הוא עושה את זה בתוך בית קולנוע. ב"ממזרים" ואחר כך גם ב"היו זמנים בהוליווד", טרנטינו מייצר מציאות אלטרנטיבית בה הדמויות שלו משנות את ההיסטוריה הקשה שאנחנו מכירים מהעולם. זו נקמה קולנועית, סמלית, פנטסטית. ובאותה נשימה, טרנטינו מציב אותנו, הצופים, מול מראה. אין בעיה להרוג נאצים, אבל כשאנחנו נהנים מהאלימות של אלדו ריין וחבריו, נהנים לרסס את היטלר און-סקרין, נהנים מקירקוף גופות או קיעקוע של צלב קרס על מצח של אדם חי, איך אנחנו שונים מצופי התעמולה הנאצית של לני ריפנשטל?
בספרו ׳לא בשם האל׳, הרב יונתן זקס, מדבר על "רשע אלטרואיסטי": תופעה שבה מוסריות מוצהרת משמשת ככיסוי לאלימות. קחו לדוגמה את העדפת הנאצים להשתמש ברכבות להשמדת יהודים במקום לסייע לחיילים שלהם בחזית הרוסית. זה רוע כל כך טהור, כל כך שיטתי, שהוא הופך לאבסורד טקטי ומוסרי. כמוהם גם ה"ממזרים" עוברים דה-מיתיזציה. דמויות גיבורי מלחמה קלאסיות (ג'ון מילר ב"להציל את טוראי ראיין", ריק בליין ב"קזבלנקה") נבחנות על האידיאלים, הערכים וטוהר ליבן הבלתי מעורער, תכונות אילו שמאפשרות להם לנצח בסיפורים גדולים מהחיים. הממזרים לעומתם נבחנים על מספר שיא של קירקופים.
כמו סרט התעמולה שמוקרן בתוך הסרט, גם "ממזרים" הוא תמרור אזהרה, לא רק מהנאצים עצמם, אלא משביעות הרצון העצמית שלנו הצופים, וכפועל יוצא, שלנו העם המגדיר את עצמו כקורבן. כשהאלימות מכוונת כלפי הרעים, היא פתאום מותרת? בדיוק בתחום האפור הזה המוסריות שלנו נמדדת.
דנקירק: מלחמה כפרקטיקה
אם טרנטינו עושה קולנוע מהול בהיפר-רגש, כריסטופר נולאן ב"דנקירק" עושה בדיוק את ההפך. אין שמות לחיילים, אין מיתולוגיה. רק הישרדות. וזה הסיפור. נולאן מעקר את הגאווה הלאומית ומראה מלחמה כסדרה של החלטות טכניות ומעשים שקטים. נולאן כאילו לוקח את נאום "נילחם בחופים" המפורסם של צ׳רצ׳יל והופך אותו לוויזואלי, “We must be very careful,” אומר צ׳רצ׳יל “Not to assign to this the attributes of a victory. Wars are not won by evacuations״.
מילותיו של צ׳רצ׳יל ניצבות בניגוד מוחלט להצהרה הפומפוזית של היטלר שדיבר על אותו פינוי כ"קרב היסטורי שיזכר לנצח". שני המסגורים המנוגדים האלה של אותה סיטואציה מלמדים אותנו שני דברים – האחד, הנאצים היו פופוליסטים באופן אפקטיבי עוד לפני שזה היה טרנדי, והשני, פרקטיקת מסגור הנרטיב והתאמתו לאידאולוגיה זה דבר שמחזיק עד היום – "איך" אנחנו מספרים סיפור חשוב לא פחות מ"מה" שקרה בסיפור עצמו.
קריאת תיגר על ארכיטיפ הלוחם הגברי
הדמות של וורדי, בגילומו של בראד פיט ב"זעם" (Fury), מוצגת כארכיטיפ של לוחם שהגבריות שלו נשחקה ונשחקת שוב בשדה הקרב באירופה. הוא והצוות שלו חיים בטנק, רוצחים כל מה שזז, שורדים, שותים, ומעמידים פנים שזו גבורת מלחמה. אבל זו לא גבורה, זו דה-הומניזציה. הדמות שלו מאלצת חייל צעיר לרצוח שבוי גרמני כטקס חניכה, ומעודדת אלימות מערכתית (מזכיר לכם מישהו בממשלת ישראל?), ודרך המעשה הזה חושפת את הצד האפל של מה שהמלחמה דורשת מהגיבור. לא הרואיות, אלא הסתגלות לאכזריות. הגבורה שלו, אם בכלל, היא בהישרדות נפשית בתוך מערכת שהפכה את המוות לשגרה. וורדי מחובר לטראומה, לצורך לנקום, ולמוסר שהוא אישי ולא אוניברסלי, גבורה שמדברת בשפת הפוסט-טראומה של המאה ה־21.
מולו, ב"משחק החיקוי", אלן טיורינג מציע מודל אחר לגמרי של גבריות ושל גבורה. לא כובש שטח אלא מפצח צופן. טיורינג – חכם, א-חברתי, הומוסקסואל – מודר מנרטיב הגבורה הבריטית הקלאסית, אך דווקא מתוך השוליים שלו הוא מציל מיליונים. הסרט חוגג את כוח האינטלקט כצורה אחרת של לחימה, את היכולת לפעול מתוך שקט, מתוך ריכוז, ולא מתוך אגרסיה. הוא מתמודד לא רק מול גרמניה הנאצית אלא גם מול ההומופוביה הבריטית, מערכת שלא מכירה בגבורה מסוגו. אם וורדי מגלם את הגוף שנטחן על ידי המלחמה, טיורינג מגלם את התודעה שמבקשת לשנות את כללי המשחק.ביניהם, מתרחש העימות הפילוסופי הגדול של המאה ה־20: האם הגבורה היא פעולה או התנגדות? האם היא נולדת מהגוף או מהתודעה?
מיתוס הטוב והרע
וכמובן, "קזבלנקה". מיתוס הוליוודי מהזן המשובח ביותר, שבו המוסר המוחלט מנצח את האהבה. ריק מייצג את ארכיטיפ הגיבור הרומנטי: אדם המוותר על אהבתו למען המאבק בנאצים. או במילתיו האלמותיות: "הבעיה של שלושה אנשים קטנים לא שווה גרגר באדמה המשוגעת הזו", משפט שהופך את ההקרבה האישית לסמל של מאבק גלובלי גדול יותר.
המיתולוגיה של "תמיד תהיה לנו את פריז" מלווה את ריק ואלזה – וממיסה את ליבנו עד היום – הרבה אחרי שהנאצים כבשו את העיר. זה לא זיכרון, זו פיקציה הכרחית כדי לשחרר את אלזה ולאפשר לה לעזור במאבק של ויקטור לאסלו.הסרט הופק ב־1942, כשעוד היה צורך נואש במיתוס מעודד. וכך הפכה "קזבלנקה" לא רק לסרט, אלא לכלי גיוס של ממש. דמותו של לאסלו. לוחם המחתרת האידיאליסט, מייצגת את הגיבור הטהור, בעוד הנאצים מוצגים כדמויות קריקטוריות. גם פה הפשטות באה נגדנו, בסצנה שבה ריק יורה במאיור שטרסר וחושף את הסתירה הפנימית של המיתוס: האלימות נחוצה כדי לשמור על "טוהר" המוסר.
הנאצים: הנבל המושלם של המערב
מה הפך את הנאצים לנבלים האולטימטיביים? ייתכן שהתשובה פשוטה מדי – רשע טהור. הנאצים היו כל־כך רעים, עד שכל מי שהתנגד להם הופך אוטומטית לטוב, גם אם המעשים שלו היו בגדר כישלון מוסרי מזעזע (הפצצת אוכלוסייה אזרחית בפצצת אטום, מסעות האונס והשוד האכזריים של הצבא האדום הסובייטי).מלחמת העולם השנייה – או לפחות רוב היצירות הבדיוניות שנעשות על בסיסה – מספקת סוג של בהירות מוסרית, שבימינו מוכיחה את עצמה כמנחמת מדי. קל לחלק את העולם ל"טובים" ו"רעים", כמו שראינו ב"דנקירק" או ב"ממזרים חסרי כבוד". מה שקולנוע טוב עושה הוא לייצר סדקים בדיכוטומיה הזאת.
הגיבורים הופכים לאנטי גיבורים ("זעם"), הקורבנות לוקחים שליטה על הסיטואציה (שושנה דרייפוס), והנבלים, כמו הנס לנדה, מגלים כריזמה, תחכום ותושיה שגורמים לנו לחשוב פעמיים. ולפעמים, כמו שחנה ארנדט כותבת ב״הבנאלית של הרוע", הרוע הוא לא שטני, אלא בירוקרטי. הוא פועל יוצא של צייתנות עיוורת לשלטון לא מוסרי.
המיתוס כבבואת תודעה קולקטיבית
המסקנה של המסע הקולנועי הזה לא בדיוק נוחה. אנחנו זקוקים למיתוסים. הם מאחדים, הם מרגשים, הם מציעים פסקול לחיים שלנו מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו. אבל אנחנו גם חייבים לחשוב עליהם טוב – מי יצר אותם? את מה הם משרתים? ומה המחיר של ההזדהות המוחלטת איתם?
חשוב לזכור שהמיתוס הוא לא היסטוריה, הוא כלי לביקורת חברתית. לא משנה אם אנחנו זוכרים את השואה בשחור לבן בגלל "רשימת שינדלר" או בוחרים להתמודד עם הזוועות באמצעות הומור כמו ב"ג'וג'ו ראביט", אלה שתי קצוות של סקאלה, וגם אם אנחנו רואים חדשות או קולנוע דוקומנטרי הם לא מראים לנו את המציאות אלא מתווכים לנו אותה דרך סיפור.הכלי היחיד לראות את המציאות הוא דרך החשיבה הביקורתית שלנו.אז אם תרצו, מה-8.5 ולאורך החודש, סינמטק תל אביב מזמין אתכם למסע של 24 סרטים ו־24 נקודות מבט שונות. בין מיתוס למציאות, בין זיכרון לאמת, ובין הקולנוע לבין עצמכם.יש כרטיסים כאן.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
הו שושנה: כוכבת "ממזרים חסרי כבוד" תשחק בעונה 5 של "פאודה"
בואי מאמא, נעשה לך כבוד. מלאני לורן ב"ממזרים חסרי כבוד" (צילום: יחסי ציבור)
הישג ליהוקי אדיר ל"פאודה": מלאני לורן, מהגדולות והמוערכות שבשחקניות הקולנוע הצרפתי שנכנסה גם לפנתאון הקולנועי היהודי כשושנה דרייפוס בסרט הנקמה בנאצים של קוונטין טרנטינו, תככב בשבעה מתשעת פרקי העונה החמישית בסדרה של ליאור רז ואבי יששכרוף. או רבואה מלאני!
הישג ליהוקי ענק לסדרה "פאודה": אל הקאסט של העונה החמישית, שצילומיה החלו ממש בימים אלה תחת מעטה חשאיות, מצטרפת השחקנית הצרפתיה מלאני לורן, שפרצה לתודעה הבינלאומית כשכיכבה בתפקיד שושנה דרייפוס בסרטו של קוונטין טרנטינו משנת 2009, "ממזרים חסרי כבוד", לצידם של בראד פיט, כריסטוף וולץ, מייקל פאסבינדר ועוד.
בשנים שחלפו מאז הפכה לורן לאחת השחקניות הבולטות והמוערכות בצרפת, והיא שיחקה בכ-40 סרטים צרפתיים והוליוודיים, זכתה בשני פרסי סזאר יוקרתיים, ואף ביימה וכתבה עשרה סרטים כיוצרת.על פי הדיווח הבלעדי ב-Deadline, לורן תופיעה בשבעה מתוך תשעת פרקי העונה החמישית, אך לא נמסרו כל פרטים על התפקיד אותו תגלם.
לורן, בת 42, היא יהודיה מצד אמה וסבה וסבתה הם ניצולי שואה שנמלטו מפולין והתפרנסו מיצירת פוסטרים לסרטים. בנובמבר האחרון היא ביקרה בישראל ונצפתה מבלה במסעדות בתל אביב. עם ליאור רז, מיוצרי "פאודה", יש לה כבר היכרות מוקדמת לאחר ששיחקה לצדו בסרטי נטפליקס "6 Underground" (עם ריאן ריינולדס בתפקיד הראשי) ובסרט "Operation Finale" (עם בן קינגסלי ואוסקר אייזק).
"פאודה" תהיה הופעת הבכורה הבינלאומית של לורן בסדרת טלוויזיה, ובקרוב אמורה לעלות באפל TV+ סדרה צרפתית בכיכובה, "A L’ombre Des Forets" שתהיה הופעת הבכורה שלה בטלוויזיה בכלל. בקיצור, סחטיין על "פאודה" וד"ש לקוונטין.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
![הרבה יותר מסרט מכות. "להרוג את ביל" (צילום: יח"צ)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2013/12/ball-slider.jpg "הרבה יותר מסרט מכות. "להרוג את ביל" (צילום: יח"צ)")
!["מי מפחד מהזאב הרע" (צילום: יחסי ציבור)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2025/11/BigBadWolves-1000x563.jpeg ""מי מפחד מהזאב הרע" (צילום: יחסי ציבור)")
