"האח הגדול", בעולם בכלל ובישראל בפרט, הוא פורמט שקשה להישאר אליו אדיש. יש אנשים שמכורים אליו ויש אנשים שלא סובלים אותו. יש אנשים שצופים בתכנית באדיקות, או כאלה שנמנעים ממנה באותו סוג אדיקות ממש. ובדרך כלל עונה חדשה של "האח" – במונחים ישראליים – היא אירוע. לעתים אירוע מסקרן, לפעמים – כמו שראינו בשנים האחרונות – אירוע שערורייתי. אבל אתמול (שלישי), כשהושקה העונה ה-16 של התכנית מאז הגיעה לישראל, זה היה אירוע… מוזר.

>> סלאח, פה זה רשת 13: "המעברה" היא החמצה גדולה. והיא תהיה להיט
>> "כל האימהות משקרות" בחרה לסיים באלימות, כי המציאות כואבת

זאת היתה הפעם הראשונה שבה התיישבת מול "האח הגדול", וזה לא הרגיש מעצבן או ייחודי – אלא פשוט לא קשור. מנותק לחלוטין מההווייה. מנותק לגמרי ממה שהמוח שלך הרגיש ועדיין מרגיש. כמו שאמרתי אתמול על "המעברה", שהושקה באותו הדר והוד, זה לא זמן טוב להשיק בו ריאליטי. בזמנים אחרים, במציאות אחרת, אף אחד לא היה מעלה על דעתו להשיק תכנית בידורית חדשה – ביום שבו רוב מדינת ישראל מטווחת בטילים בליסטיים מפאקינג איראן.

אבל אנחנו בימים שבהם הכל מנורמל, אז כנראה שזה הנורמלי החדש. אם פעם לפני תכניות בידור בזמן פיגועים, המגיש (בדרך כלל דודו טופז, איכשהו) היה מתנצל – הפעם לא רק שלא מתנצלים, אלא גאים. וכך, קיבלנו רגע לפני שהדיירים נכנסו את הנאום הניו אייג'י/פטריוטי של המגיש גיא זוארץ, שהסביר כמה "דווקא עכשיו היה לנו חשוב לעלות עם 'האח הגדול'". כי היה חשוב בתוך התקופה הזאת להראות אנושיות, להראות שלא מאוחר מדי להגשים חלומות – או, כמובן, "לתת מנוחה מהרעש והמהדורות" כי זו "מדורת השבט של כולנו".

ונשאלת השאלה: למה לעזאזל להחזיק את הפסאדה הזאת? למי זה טוב, ומי באמת מאמין לטקסט הציוני הזה? היה הרבה יותר מרענן אם זוארץ ולירון ויצמן היו פשוט אומרים לציבור את האמת: "רצינו להשיק את העונה במוצ"ש, אבל לא הרשו לנו וזה היה נראה לנו מוזר מדי. השקענו יותר מדי בעונה הזאת כדי לבטל הכל, והערוץ שלנו גם ככה נמצא בהפסדים וקשיים כלכליים.נמאס לנו לשדר לכם חדשות כשלמגישים שלנו כבר אין מה להגיד (וגם קר להם על הגג הזה בתל אביב שהם תקועים בו כבר שבוע) – אז הבאנו לכם תכנית ריאליטי שתעשה לכם כיף על הנשמה". מישהו היה נפגע? מישהו היה סוגר את הטלוויזיה בזעם? אני חושב שהיה הרבה יותר קל לשמוע אמת מזוקקת, מאשר מניפולציה רגשית ציונית ונלהבת.

כמו לא מעט מופעים שראינו מאז פרוץ המלחמה מול איראן במוצ"ש הקודמת – הבולט שבהם היה משדר הצגת השיר לאירוויזיון – גם כאן היה פער גדול מאוד בין השאיפה של המשדר לבין מה שראינו בעיניים. זאת היתה אמורה להיות "עונת החזרה לשגרה", זו שבה אין חטופים ואין מלחמה בעזה ואנחנו לאט לאט חוזרים להרגלים הישנים.אבל מתחת לרצון הזה, נשארה המציאות: גיא ולירון אמנם עמדו בחליפה והקריאו טקסטים סרקסטיים בזמן שמתמודדים נכנסו לבית בהליכה מלאת רושם, אבל לא היה קהל מסביבם בגלל הוראות פיקוד העורף. השקט של המעברים הריקים היה חזק יותר אפילו מהצעקות האדירות של גיא בשמם של המתמודדים. הדממה הזאת מסביב, שהיתה צריכה להיות שאון קהל נלהב ועמוס בסלולרים, היא הסיכה שנכנסה בבלון הנפוח שרשת ניסתה להרים לאוויר.

ברמת המתמודדים, ואולי גם זה הושפע מהמצב הנפשי של הצופה כשנכנסנו פנימה, התחושה הכוללת היא שהיינו בסרט הזה כבר לא מעט פעמים. שוב אנחנו מקבלים גברים מזוקנים וקשוחים-אך-רגישים (כניסה עמוסת גיטרות שנגמרת, בדרך כלל, במוזיקה רגישה ובנקודה חלשה של הסובייקט), בנות יפהפיות-אך-חסרות-ביטחון (הכניסו כאן סוד אישי כואב שמסתתר מאחורי העיניים היפות וקריירת הדוגמנות הנחשקת), וגם מישהי מאוד מבוגרת שמשחקת את תפקיד ה"סבתא זפטה" החביבה שבאה להסתחבק עם הצעירות ולהוות אתנחתא קומית.

ובכל זאת, שלושה דיירים עשו כותרות במשדר הכניסה (הראשון מבין שניים, יש לציין) – אחת היא, כמובן, גאיה קלדרון. הבת של עופר ואחותה של סער, ששניהם נחטפו ב-7.10 והספיקו לחזור. גאיה יוצאת מהתכנית מקסימה (אולי הדמות הנשית היחידה שאפשר היה להזדהות או ליהנות ממנה בתוך הבליל הארוך מדי הזה), אבל שוב, קשה לשקר את הפער בין זה לבין המציאות. קשה להעמיד פנים שזה נורמלי.

כי האמת היא שעוד לא "דפדפנו". עוד לא עבר מספיק זמן (וספק אם יעבור מתישהו) שבו ייראה לנו נורמלי שסיפור של משפחה שבניה נחטפו לעזה בבוקר בהיר אחד – וחזרו אחרי מאבק של מאות ימים – יהפוך להיות מטבע עובר לסוחר בתכנית ריאליטי. זה לעולם לא יהיה עוד איזה סיפור רקע מרגש, עם מוזיקה נוגה, שיופיע בתעודת זהות של מתמודד בתכנית בידורית בפריים טיים. גאיה קלדרון עשתה את זה מהסיבות שלה, וזכותה המלאה לעשות מה שבא לה – אבל השימוש של "האח הגדול" בסיפור הזה, לא משנה כמה יהפכו את זה או יצבעו את זה בכישרון גדול ובעריכה מתוחכמת, לא יכול לא להיות ציני.

דיירת בולטת שנייה היא אור כהן – שנתיים אחרי שסיימה במקום השני בריאליטי אחר, "הכוכב הבא", אחרי שהפסידה לכוח הטבע ושמו עדן גולן. כהן היא זמרת מעולה (היתה הפייבוריטית שלי בעונה ההיא של "הכוכב") ובכל זאת – נדמה של"אח הגדול" היא מתאימה אפילו יותר. היא מצחיקה, היא עממית, היא מגניבה רצח ויש לה גם לא מעט מודעות עצמית (אולי כתוצאה משנה של התמודדות עם תכנית ריאליטי גדולה אחרת). ההיסטוריה מוכיחה שבדרך כלל "כוכבים" שמוצנחים לאח לא ממש עובדים, לעומת דמויות שנבנות מלמטה למעלה, אבל שווה יהיה לעקוב אחרי אור כהן בעונה הזאת.

והדייר השלישי הוא הפייבוריט שלי – נועם טקלה. למה הוא כל כך אהוב עליי? כי הוא היה זה שהמחיש את ה"פייקיות" שבכל העניין. הוא הדוגמא המובהקת למי שנכנס ל"אח הגדול" אחרי 16 עונות שהיא באוויר – אחד שמכיר את כל הפגמים והדפקטים, שראה את "האח הגדול" כמו משוגע מהבית, ויודע איך לחרע את הפורמט מבפנים. הרגע שבו בסוף המונולוג הוא אומר – "די, אני עוזב, אני עובר ל'קשת' ועושה רוקדים עם כוכבים'" היה רגע של מודעות עצמית נהדרת ומשעשעת, בתוך משדר שבו היה הכל חוץ ממודעות עצמית.

בתוך שעה וחצי (ברוטו) שהיו מוזרות מנשוא, הרגע של נועם טקלה לא היה מוזר. הוא היה אנושי. וזה היה כל כך מרענן בתוך אוסף הטיפוסים המוזרים והצעקות חסרות הפשר והטקסטים הציוניים לפני תכנית ריאליטי. דרך החיוך של טקלה נזכרת שזה כולה ריאליטי בטלוויזיה, לא "מדורת שבט" ציונית שנועדה להראות לגויים מה זה, לא "מסע רגשי" שעובר על המתמודדים (גם אם המתמודדים יעברו בו אי אלו רגשות, וזה טבעי), לא "מיקרוקוסמוס" של החברה. שואו, שאמור להיות שואו, ולא יותר מזה. בלי יומרות ובלי נעליים.

וזו השורה התחתונה: כמו שנמאס קצת מהחדשות, נמאס מאסקפיזם מתנצל. העם נקעה רגלו (תודה, לימור) מנאומים פטריוטיים על למה "דווקא עכשיו" זה "נורא חשוב" שתשדרו ריאליטי. פשוט תשדרו ריאליטי. זה מה שאתם יודעים לעשות, זו הפונקציה שאתם צריכים למלא בחיים שלנו. זה ציני, זה שואו, זה קרנבל, זה רייטינג. פשוט תגידו את זה, ותנו לקהל ליהנות בלי להרגיש שהם חלק מ"המאמץ המלחמתי". אסקפיזם אמיתי לא מתחפש – הוא פשוט שם. עשו את העבודה שלכם ושחררו אותנו. ואז יהיה ממש "פנאני".

• ביקורת טלוויזיה
• האח הגדול
• המסך
• ריאליטי
• רשת 13

במסגרת ז'אנר הריאליטי הפופוליסטי שעוסק במבט זועם אחורה ושפיטה בדיעבד של תופעות תרבותיות (רק תחשבו על כל דוקו בנושא להקות בנים/בנות), ישנו סקשן שלם שמוקדם כולו לתרבות הריאליטי והטראש הטלוויזיוני של חלוף המילניום. נטפליקס אפילו הפכו את זה לפורמט, כפי שהוצג במיני סדרות "לסבול בגדול" ו-"ג'רי ספרינגר: מכות, מצלמה, אקשן" – סדרה תיעודית על בסיס ריאיונות עם משתתפי עבר ואיזה מפיק או שניים שמסכימים לדבר, שימוש מאסיבי בחומרי ארכיון וגישה של ללכת עם ולהרגיש בלי. כלומר, הם נהנים מכל ההתפלשות בג'יפה של הריאליטי, אבל בגלל שהם נגעלים מזה, הם מתנהגים כאילו הם יותר טובים מאותם ערוצים שכבר עשו סיבוב רייטינג ראשון על אותם החומרים.

"קרקע המציאות: מאחורי 'הטופ מודל הבאה של אמריקה'" משתמשת באותו הפורמט, ומפרקת לגורמים את תוכנית הריאליטי של טיירה בנקס, שרצה במשך 24 עונות. גם בזמן אמת, התוכנית חטפה תועפות של ביקורת על העיסוק האובססיבי שלה בתרבות היופי – ובאופן ספציפי, ברזון – ומראש מדובר בקן צרעות של טראומות, תככים ורשע שמושרש בתעשיית האופנה. אבל ל"קרקע המציאות" (איזה שם עברי גרוע ל-"Reality Check". מה עם 'בדיקת מציאות"?) יש קלף מנצח אחד, שהוא הגביע הקדוש של כל הדוקו-על-ריאליטי: ריאיון עומק עם המנחה.

"הטופ מודל הבאה" נולדה ועוצבה בדמותה של דוגמנית העל בנקס, שלאורך השנים השפילה, גערה, זעמה, לעגה וצעקה על המתחרות. הזמן הוא השופט הטוב ביותר, והוא בהחלט שופט אותה לחומרה – לוקח פחות מ-3 דקות בדוקו לפני שהיא מואשמת ב"פשעים נגד האנושות" – אבל היא בחרה להגיע לריאיון, ולנסות להגן על עצמה, במידות שונות של הצלחה. מאחורי היצירה המסקרנת הזו עומדים צמד יוצרי הדוקו הישראלים מור לישי ודניאל סיון, שהיו חתומים על יצירות כמו "יומני אוסלו" בארץ, לפני שהמשיכו ליצירות בחו"ל כמו הדוקו-פשע "הרציחות של אימפריית מורדוק" ל-HBO או "ת"ד 1142: הנאצים הסודיים של אמריקה" ו-"מצוד אמריקאי: אוסמה בן לאדן" לנטפליקס. נראה שריאליטי הולך להיות הרבה יותר כיף עבורם, ועבורנו.
"קרקע המציאות: מאחורי 'הטופ מודל הבאה של אמריקה'", 3 פרקים, עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• דוקומנטרי
• נטפליקס
• ריאליטי
• הטופ מודל הבאה
• טיירה בנקס

יוטיוב, כך אומרים, הולך להרוג את הטלוויזיה המסורתית. אז נכון, הוא עדיין לא מחק את ערוצי הטלוויזיה ורשתות הסטרימינג עוד נושפות בעורפו, אבל בכל הנוגע ליצור כוכבים – יוטיוב הוא העתיד. ואין דוגמה טובה יותר מאשר מיסטר ביסט – יוטיובר שהתחיל מסרטונים שעיקר הויראליות בהן היה שהוא סופר עד 100 אלף (כן, נו), וכיום יוצר מדי שבוע סרטון ויראלי אחר שמגיע לכ-60 עד 120 מיליון צפיות. אתם יודעים, סתם ככה, באיזי. אבל ביסט לא הסתפק בהשתלטות על המדיום החדש, ופנה גם לאפיק קלאסי יותר – תחרות ריאליטי אכזרית, ברשת סטרימינג מסורתית.

"Beast Games", הריאליטי שיצר עבור אמזון פריים, שאף מהרגע הראשון לשבור שיאים. הוא החל את התחרות עם 1000 משתתפים, הציע פרס מופרע של 5 מיליון דולר, וחילק עוד 10 מיליון דולר סתם ככה כפרסים (ושוחד למשתתפים) לאורך העונה. זה לא רק הפך אותו לשעשועון היקר בהיסטוריה, אלא גם לאחד המעניינים ביותר שראינו – בין תחרויות כוח וסיבולת שלגמרי מתחרות ב"הישרדות", לדילמות מוסריות שלגמרי מתחרות ב"משחקי הדיונון" (רק בלי הרצח), ועם משחקיות וגרפיקה מעולמות היוטיוב, 10 פרקי העונה הראשונה הכילו כמה מרגעי הריאליטי הכי מרשימים שראינו. ולעונה השנייה, ששלושת פרקיה הראשונים עלו השבוע באמזון פריים, הוא היה חייב להגזים עוד קצת.

אז נכון, תחילת העונה השנייה ללא ספק פחות מרשימה מהראשונה – במקום 1000 מתחרים שמנופים באופן מרהיב (סצינת הנפילה ההמונית עדיין חקוקה לנו בראש), יש רק 200 מתחרים שמתמודדים על הזכות להיכנס לעיר הענקית שבנה מיסטר ביסט עבור המשחקים. אבל הפעם יש גימיק מעניין: 100 מהשחקנים הם אנשים חזקים במיוחד – משפיעני פיטנס, בודי בילדרים, אלופי נינג'ה ועוד – כאשר ה-100 האחרים הם אנשים חכמים במיוחד – אלופי שח מט, אקדמאים ובעלי IQ מוגזם. והעונה הם הולכים להתחרות אחד מול השני בעונה שתנסה לבחון מה עדיף, מוח או כוח. ואם יש מישהו שיכול לעשות מזה מטעמים, זה היוטיוב המעצבן הזה, שעושה לטלוויזיה המסורתית בית ספר.
"משחקי הביסט", עונה 2, שלוש פרקים ראשונים עכשיו באמזון פריים

• מה רואים הלילה
• שעשועונים
• ריאליטי
• אמזון פריים

בעולם הקולנוע מכירים את זה היטב: אחרי שסרט מצליח לגרוף הכנסות מרובות, מיד אחריו בא הרצון לייצר ממנו המשך. סיקוול, בלעז. סרט מספר 2, ואז 3, ואז 4 – לסחוט כמה שיותר מהלימון שהצליח בפעם הראשונה. ולמרות שרוב הסיקוולים בעולם מאכזבים, עדיין איכשהו אולפני הקולנוע הגדולים ממשיכים לנסות.גם לקשת היה שלאגר לא קטן ביד – קראו לו "חתונה ממבט ראשון", אחת התכניות הכי מצליחות של הזכיינית בכל הזמנים (בוודאי בתחום הריאליטי). "חתונמי" הפכה למעין קונצנזוס ישראלי, בין אם זה היה משהו להתרגש איתו בסוף יום, ובין מי שהיו שם בגלל הקרינג'.

ועכשיו, כמיטב המסורת, מגיעה השאיפה לייצר סיקוול – קבלו את "חתונה ממבט שני". הזוגות אותן זוגות, החופה אותה עאלק-חופה, הלוקיישנים והמוזיקה אותו דבר – בהבדל אחד: אם ב"חתונמי 1" מדובר היה במתמודדים רווקים, "חתונמי 2" עוסקת בפרק ב', באלה שסיימו מערכת יחסים אחת בחייהם, ומחפשים להתחיל מחדש דרך הריאליטי הראוותני.

מדובר בסיכון לא קטן מבחינת יוצרי התוכנית. בפשטות, כי זה לא אותו קהל. אם "חתונמי" המקורית עסקה בעיקר בזוגות של אנשים בני 25-30, כאן עולים מדרגה מבחינה דורית לאיזורי העשור הרביעי והחמישי בחיים. אנשים קצת יותר מצולקים, עם קצת יותר לקחים ועם עבר, שמייצר את ההשלכות שלו בדרך להרפתקה החדשה.

>> "מותק בול באמצע": מתחת להומור אפשר לשמוע את אזעקת האמת
>> אמאש'ך חד-קרן: כשהאש מלחכת את המשרדים היפים של ההייטק

ששת הזוגות שנבחרו (אחרי "תהליך ההתאמה") מקבלים את האישור שהתקבלו – וטסים הכי רחוק מהביצה הישראלית הטובענית. תאילנד. אחרי הטקס, הם יהיו שם לחודש שלם של ירח דבש – שבסיומו הם יצטרכו לקבל את ההחלטה: האם הם חוזרים ביחד או לבד? כאן חשוב לציין את מה שצבט לי בכל התהליך: הזוגות נמצאים בו לגמרי לבד. הם צריכים לקבל את ההחלטה אחד עם השני, רק הם.

כל זה בלי להזכיר שבבית יש כמה בני אדם שזה יכול קצת להשפיע עליהם, ילדים וילדות במקרים רבים.איכשהו במסגרת כל תהליך "ההתאמה", וגם התהליך שבמסגרתו הם יהיו ביחד, הם לא נספרים. אפילו בטקס הם צופים דרך טאבלט. זה נכון שבסופו של דבר, הם יצטרכו לקבל או לא את הפרטנר שבו בן הזוג בוחר, אבל בשלב זה של הריאליטי הם בעיקר משמשים כפרופס, עוברי אורח, ולא אנשים שייתכן ויצטרכו לחיות עם הבחירה הזאת חיים שלמים.

אבל בעצם למה להטריח אותם עם הדבר הזה? בסופו של דבר, מה שאנחנו רואים ב"חתונמי 2" זו התמקדות מוחלטת ב"אני". משני צדי הזוגיות נמצאים בני אדם שנוסעים לתאילנד כדי לתקן קודם כל את עצמם, את מה שלא עבד בפעם הקודמת, כדי להיות מוכן לפעם הבאה טוב יותר. ללמוד מהטעויות.

אולי זו הריאקציה הלא מודעת לשנתיים האחרונות שעברנו: כולנו כל כך התרגלנו לדבר ב"אנחנו" (אפילו אני בקטע הזה), והמילים "ביחד ננצח" חקוקות לנו במוח, שהבריחה כאן היא כפולה – גם בריחה פיזית מישראל לטובת המקלט המנחם ושמו תאילנד (שם הסכנה היחידה זה אם הים יחליט לקפוץ עליך); אבל גם בריחה מנטלית מה"אנחנו" הקבוצתי והצבאי ל"אני" האינטימי והפגיע.

עוד הערה קטנה מגיעה לטקס – שגם הוא, כמו המוזיקה שנבחרה לתוכנית, מרגיש קצת אמצע הדרך. קשה לעשות חתונמי בלי החלק של החתונה, אבל נבחר אדם שהוא לא רב בהכשרתו ("מקדש") ומגיש טקס שהוא שעטנז שלם. מצד אחד מברכים על הגפן, מצד שני מקראים "התחייבויות" ולא כתובה. שוברים כוס אבל כמעט ואין ברכות.אין לי בעיה עם טקסים היברידיים (חתונות חילוניות היו מהכיפיות שהייתי בהן בחיי), אבל למה לא ללכת עד הסוף ולהתחתן אזרחית? מה המשיכה הגדולה לטקס היהודי, אם מראש מוותרים עליו? יש כאן תחושה עדינה ש"חתונמי" וקשת ניסו ללכת בין הטיפות – גם להישאר נאורים, אבל גם להתחבר לקהל המיינסטרימי שמחובר למסורת. מרוב גם וגם, יצא קרינג'.

לפחות לפי נתוני הרייטינג הראשוניים, "חתונה ממבט שני" רחוקה מלהיות הצלחה כמו "חתונה ממבט ראשון". אולי זה השיבוץ הקיצי בתקופה מאוחרת בשנה (מתוך שבע העונות של "חתונמי" שהוקרנו עד היום, זו עלתה הכי מאוחר); אבל ייתכן מאוד שזה קשור גם לשאלת קהל היעד: "חתונה ממבט ראשון" הצליחה כי היא פנתה לקהל מאוד ספציפי – בפשטות, סחים בני 30 מגוש דן. "חתונמי 2" יותר מאתגרת לקהל הזה, כי היא מביאה למסך אנשים שהם לא ראו בריאליטי הזה עד היום. את רגעי הקאלט היא עדיין מספקת, אבל את החיבור האנושי דרך המסך יהיה קשה לשחזר.

• ביקורת טלוויזיה
• חתונה ממבט ראשון
• קשת
• ריאליטי
• חתונות