על רקע איומים, הסתה, אלימות גואה נגד להטב"קים ומעצרי מנע של המשטרה יצא היום אחר הצהריים (חמישי 15:00) מצעד הגאווה והסובלנות של ירושלים לדרכו בפעם ה-21. אלפים צפויים להגיע למצעד גם מתל אביב, לאות תמיכה וסולידריות עם המצעד החשוב בעיר שעושה הכל כדי להכחיד ממנה את השוויון והחופש, ולזכרה של שירה בנקי ז"ל שנרצחה באותו מצעד ב-2015.

מצעד הגאווה בירושלים. צילום: אורן זיו

למצעד צפויים להגיע השנה גם רבים מארגוני המחאה נגד ההפיכה המשטרית, ובראשם תנועת מחאת המילואימניקים "אחים לנשק", שהכריזה כי תתייצב להגן על הצועדים. כזכור, בחודשים מאז פרצה המחאה נגד ההפיכה המשטרית גברה האלימות האנטי-להט"בית ומספר פשעי השנאה זינק, כסימן מקדים למה שעומד להתרחש במדינת ישראל אם מזימת ריסוק הדמוקרטיה תצא לפועל.

מטעם מארגני המצעד נמסר כי "דווקא השנה, יותר מתמיד – עולות ועולים לירושלים להניף את דגל הגאווה והשוויון. כשהשנאה מרימה את הראש וזכויות הקהילה נמצאות בסכנה – אנחנו נצעד. למען חופש, שוויון ואהבה. המצעד יהיה מפגן של ערכים ליברלים ושל פלורליזם וכ'אירוע של כולם', כמפגן בו יש מקום לכל אדם באשר הוא, מכל קצוות הקשת החברתית והפוליטית, לכל מי שתומך בפלורליזם, סובלנות, דמוקרטיה וזכויות אדם. המצעד צפוי להיות מהגדולים בהיסטוריה".

מצעד הגאווה בירושלים, 2019. צילום: אורן זיו

מה הלו"ז: איפה ומתי צועדים?

15:00 || פתיחת שערים להפנינג גאווה ובמת פתיחה בגן הפעמון
16:45 || במת הפתיחה
17:00 || הזנקת מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים
19:00 || במה מרכזית בגן העצמאות (יופיעו: רן דנקר, רוני דואני ועוד)

מסלול הצעדה (מפה: הבית הפתוח ירושלים)

מצעד הגאווה הירושלמי צפוי להיות מאובטח על ידי אלפי שוטרים, והרחובות בהם יצעד ייסגרו באופן הרמטי לעוברי אורח ומכוניות כדי לצמצם את האפשרות לחיכוך עם מתנגדי המצעד. המשמעות היא שלאחר תחילת הצעדה ניתן להצטרף אליה רק משלוש כניסות ספציפיות. עשרות רחובות וכבישים בסביבתו ההיקפית של המצעד ייסגרו לתנועת כלי רכב ומומלץ להגיע לאזור בתחבורה ציבורית בלבד.

כניסות לשטח הכינוס בגן הפעמון:
חניון גן הפעמון
ז'בוטינסקי בצמוד למלון ענבל
דוד המלך/ מאפו
כיכר פריז

כניסות למצעד אחר תחילת הצעידה:
מלון המלך שלמה (רחוב קרן היסוד)
רחוב בן מימון לכיוון כיכר פריז
רחוב ההסתדרות פינת רחוב הלל

חשוב לדעת: הכניסה לשטחי המצעד מותנית בחיפוש בחפציו ועל גופו של הנכנס. אין להכניס כל חפץ חד לשטח המצעד. הכניסה עם כלי נשק אסורה. אין כניסה עם גז מדמיע, גז פלפל. אין להכניס בקבוקי שתיה שאריזתם זכוכית ו/או פחית לשטח המצעד. אין להכניס בעלי חיים. אין להכניס אופניים ו/או כלי רכב ממונע/חשמלי כלשהו. לא יהיה מקום להפקיד / לאחסן ציוד, לכן יש להימנע להגיע עם החפצים שמופיעים לעיל.

• שבוע הגאווה
• מצעד הגאווה בירושלים
• שירה בנקי
• להט"ב
• להטבופוביה

לצידן של אגדות הבמה הגדולות של עולם התרבות המקומי (דודינה, אלמגור, זהו בערך) פורחות להן קריירות של לא מעט שחקנים בתחילת דרכם ואף בהמשכה. זו הכרוניקה וההיררכיה האכזרית של עולם הבמה: בסביבתו של כל כוכב שיוצא לנו לראות תמצאו לא מעט מטאורים שבינתיים לא הגיעו למרכז הבמה. זה לא אומר שהם פחות מוכשרים, זה רק אומר שהם בדרך.

הראל קי כותב, מלחין, רקדן, כוריאוגרף ולארד בינלאומי. הוא מופיע על במות ישראל כבר יותר מעשור. נחשפתי תחילה לעבודתו כרקדן והוא הותיר בי בכל פעם מחדש רושם של נועם לא טיפוסי, סבלנות ואורך רוח. אולי בגלל היותו צנוע ונחבא אל הכלים נעלמו מעיניי שאר עיסוקיו. והם לא מעטים בכלל: הוא מופיע בתיאטרון הלאומי לצד הנשים החזקות של הבמה דוגמת ליא קניג ומיקי קם, ובימים אלה הוא סיים הראל להקליט אלבום בכורה שלם, רובו שירים פרי עטו, שיראה אור במהלך השנה האזרחית הנוכחית.

הרבה צבעים שמתערבבים ביחד. הראל קיי (צילום: יוסי ירום)

"יש בי קשת של ניגודים וצבעים שמתערבבים ביחד", הוא מספר על עצמו, "אבל כל החלקים האלה הם בלתי נפרדים ממני ומרכיבים את מי שאני. לכל אחד מהם יש ביטוי באלבום החדש, לכן הוא אותנטי ומאוד מגוון. נולדתי בירושלים, חצי כורדי וחצי אשכנזי, שילוב כמעט בלתי אפשרי שלימד אותי המון על האיכויות השונות שאני יכול להביא איתי כאדם. גדלתי בבית מסורתי, אבל כבר מילדות למדתי לשאול שאלות ולא לקחת כמובן מאליו את כל מה שנאמר לי. זכיתי במשפחה טובה, בבן זוג נפלא, בחברים תומכים. וזכיתי לעסוק במקצוע שיש לי תשוקה אליו, לחוות אדרנלין, לפתוח את הלב, לגדול רוחנית. כשאני חווה תקופות בהן החיים מאתגרים, אני מזכיר לעצמי ולסביבה להתמקד בטוב, להתרכז ביצירה ובנתינה דרך מוזיקה, ריקוד ואומנות – זה משמר אצלי את האופטימיות. זה כמו דלק לנשמה בשבילי".

"כל גל", הסינגל השני של קיי מתוך אלבומו החדש בהפקתו המוזיקלית של ברק אולייר, יצא לאוויר העולם לפני כשלושה שבועות. הסינגל מבקש בין היתר לתמוך במאבק בלהט"בופוביה, לחבק את כל מי שנפגע או נפגעה מאלימות כלשהי ולקרוא לקבלת האחר, על כל הגוונים שבו.

יום לפני יציאת השיר קיבלו רבים מחברי הקהילה הלהט"בית הודעת ווטסאפ מזעזעת בזו הלשון: "אתה להט"ב ולכן מושמד. מגיע לך עונש חמור, מוות וגירוש מהארץ. תבוא לישיבת אור אלחנן והרב אריה חיים חדש יגייר אותך ויחזיר אותך בתשובה". ההודעה היא דוגמה אחת לרוע ולבורות שמזינים את שנאת החינם בעולמנו. להשיב לאלימות באלימות רק יגרור עוד אלימות. חכם יותר להשיב לבערות בחוכמה. להשיב באהבה לשנאה. קל לכתוב את זה. לא קל לעשות את זה. הראל בחר להגיב לתועבה הזאת בצורה האצילית והנבונה שעושה אותו מה שהוא.

"השיר הראשון שעבדנו עליו באולפן היה 'כל גל', דרכו גילינו את הסאונד של האלבום כולו", אומר קיי. "זה שיר שכתבתי והלחנתי כשבראשי חלפו מספר אירועים לא פשוטים שעברנו בקהילה ומחוצה לה. בראשם, הרצח של שירה בנקי בירושלים, פיגוע הירי בבר-נוער ורצח רבין. אני מאמין בחשיפה של אמת כנה ובהגדלת מודעות תמידית, לא רק אחרי שקורה אסון. אם מקשיבים טוב, מגלים תוכן חיובי ומעצים, שיש בו המון משחקי מילים וכפלי משמעויות מכוונים. השיר מלווה בקליפ אמנותי שנע בין מצבים רגשיים לסיטואציות אישיות וחברתיות, בעולם של התמודדות עם אלימות וחוסר קבלה.

עטיפת הסינגל "כל גל". הראל קיי (צילום: לילך רז; עיצוב: סטודיו אלון אור)

"עניין אותי לבטא את הסיפור ברבדים שונים ולשלב בין היכולות שלי, לכן הוספתי לקליפ מהלך תנועתי שמספר סיפור בפני עצמו. ההחלטה שלקחתי עם הבימאי יוסי ירום והכוריאוגרפית רוני ברנדשטטר, לגלם בעצמי את כל הדמויות בקליפ, התחברה הכי נכון למסרים בשיר. עם זאת, היא דרשה דיוק של מלאכת מחשבת בתכנון, בצילום, בביצוע ובעריכה.

"גדלתי בבית ששמר שבת, עם אהבה וחיבור למסורת ויש דברים מאוד יפים בעיני בדת, של ערכים, מידות וחוכמה. עם זאת, מילדות גדלתי על המשפט: 'דרך ארץ קדמה לתורה' והאמנתי בו. אין תירוץ לאלימות, גם לא בחסות הדת. קודם חשוב שנהיה בני אדם. לרוב יש פערים בין אנשים שונים רק כי הצדדים לא נותנים הזדמנות להתקרב ולהכיר באמת. הייתי שמח אם הרב ששלח את ההודעה יאזין ל'כל גל' ובשמחה אפגוש את רב חיים אריה לשוחח איתו שיח מכבד. לא בטוח שנגיע להבנה אבל אני מאמין שמשהו ישתנה אצלו. אני פתוח לנסות".

>> אלבום הבכורה של הראל קיי יראה אור במהלך 2022. בינתיים אתם מוזמנים ומוזמנות לעקוב אחריובפייסבוק,אינסטגרםויוטיוב

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• תיאטרון
• מחול
• להט"ב
• שירה בנקי
• הרצח בברנוער

• Facebook
• Twitter
• Email

• מצעד הגאווה בירושלים
• ט"ו באב
• אסור להשוות
• תל אביב
• עלי דוואבשה
• עירוני
• שירה בנקי

• Facebook
• Twitter
• Email

הציבור הישראלי לא נהיה אלים יותר ודעותיו לא עברו הקצנה, לא השנה לא בקיץ שעבר וגם לא בזה שלפניו. הטירוף של הימים האחרונים הוא תוצאה של הזנחה מוסרית מתמשכת לצד הסתה אפקטיבית שמשתכללת עם הזמן, אבל כמו אחרי האירועים שליוו את מלחמת צוק איתן, הזעזוע שמתעצם מכך שמדובר בפגיעה בילדים (גם בכפר דומא וגם במצעד הגאווה בירושלים), גדול כל כך, שאפשר לחשוב שלא היה ניתן לחזות זאת. זה לא שהמצב היה שונה לפני עשור – גם אז שליסל דקר במצעד הגאווה, גם אז היו לו תומכים, ופלסטינים היו קורבנות לטרור יהודי, וגם אז היו גינויים רפים כדי לצאת ידי חובה, גינויים שאין בהם ולו במעט כדי להוריד את מפלס השנאה. זה היה רק גינוי לרצח – לא כי יש פסול ברצח, אלא כי כרגע הוא מפספס את המטרה ומביא יותר מדי תשומת לב שלילית. אי אפשר לטנף, לקלס, לאיים ולהשניא ולצפות שכלום לא יקרה. בסופו של דבר יש מישהו – אם לא חמום מוח אז לפחות חדור אמונה – שקולט את המסרים האלו ואומר לעצמו: "בטיפול".

אלה אנשים רגילים – כאלה שסובלים מהחום, שונאים שהאוטובוס מאחר ונותנים טיפ יפה לשליח. הם ממש כמונו, חוץ מעניין אחד לפחות. נראה שהם מאמינים בצדקת הדרך שלהם יותר משאנחנו מאמינים בשלנו, כי כשהם עושים – הם עושים את זה בגדול: דוקרים, שורפים, רוצחים ושותקים בחקירה. ומי שלא עושה, מטיף או עוצם עיניים. אנחנו רופסים מולם, ואם שפטנו לפי הטוקבקים וחשבנו שהניצחון שלהם הוא רק תודעתי, עכשיו גם רואים תוצאות בשטח. אני לא יודע אם הם רבים כמו שאני חושש, או שאולי באמת מדובר במיעוט שעושה רעש גדול. בינתיים נראה שהעשבים השוטים בימין הם אלה שמגנים ואחר כך חוטפים על הראש מתומכיהם על ההתקפלות לכאורה. כי זוהי דרכם, ואוי למי שסוטה ממנה.

במערכה הנוכחית הפסדנו. רצינו שייתנו לנו ולאחרים לחיות בשקט, לנהוג על פי השקפת עולמנו שלא גורעת מהשקפת עולמם של מי שחושבים אחרת, ושלא יתבצעו פשעים ועוולות בשמנו. זה לא קורה, אין לנו את הלהט המשיחי כדי להילחם על זה. חיבוק, תפילה לשלומם של הנפגעים או ניחום אבלים לא ישנו הרבה. מדובר אולי ברגע אנושי מרגש למצלמות ולהודעות לעיתונות, אבל הוא לא מחזיר חיים ולא ימנע את הרצח הבא. ומה נותר לנו לעשות? רק לשקשק מפחד על עתידו של המקום הזה ולנסות להבין מה יהיה המקום שלנו בתוכו, אם בכלל.

• אנשים
• ישי שליסל
• שירה בנקי
• מצעד הגאווה
• טרור
• פלסטינים
• רצח
• טורים אישיים ובלוגים
• ימין קיצוני
• ירושלים