תל אביב אינה מאמינה בהיסטריה. הבחירות הקרובות עשויות אמנם להכריע את גורל הדמוקרטיה הישראלית – האם תכפיף עצמה לגחמותיו הפליליות של אדם אחד שיערוך בה הפיכה חוקתית יחד עם שותפיו הלאומנים והמשיחיים או לא? – אבל כך היה גם בבחירות האחרונות ובאלה שלפניהן ובבחירות שקדמו להן ועוד לפני כן, והמאזן עד כה הוא פעמיים תיקו, גול עצמי אחד (תודה גנץ) וניצחון מרהיב אך זמני, כך שיש בסיס היסטורי לשלווה הסטואית שנחה על העיר במערכה הנוכחית. זה כאילו שמו לכולנו זנקס במים.

היו זמנים, לא לפני הרבה שנים, שבהן הנעשה במרצ הסעיר את הרוחות בעיר. אנשים היו מתווכחים בברים על האדומים של אילן גילאון ומדברים בבתי קפה על אבשלום אבו וילן. מועמדים היו מסתערים על מסיבות גייז ועורכים ערבי תומכים בדאנס ברים. הפריימריז של מרצ שיתקיימו מחר הם השקטים ביותר שראתה העיר. הקרבות מתנהלים בתקשורת וברשתות החברתיות, אבל אפילו תומכי המפלגה המסורים ביותר ששוחחתי עמם רק רוצים כבר לגמור עם זה, לראות רשימה, לראות קמפיין געוואלד ולעבור את אחוז החסימה בשלום.

זה קצת חבל, כי הקרב על ראשות המפלגה מעניין וחשוב מתמיד. לראשונה מזה זמן רב, שני המועמדים להוביל את מרצ שמים את הכיבוש ואת האג'נדה המדינית-ביטחונית בראש סדר העדיפויות שלהם: מצד אחר יאיר "תהליכים" גולן, בפינה ממול זהבה "בצלם" גלאון, שניהם מועמדים במשקל כבד נגד הכיבוש ובכל תוצאה שלא תהיה, מרצ תחזור להיות מפלגה שמדברת על הנעשה בשטחים בלי פחד. וזה עוד לפני שדיברנו על גבי לסקי ומוסי רז אם יתברגו במקום ריאלי.

אין אופציה אחרת: מרצ תהיה הקול הברור הזה של השמאל בלי לגמגם או שתרד מהמפה הפוליטית. אין לה תפקיד אחר. הבייס התל אביבי של מרצ רוצה לשמוע קולות ברורים כאלה, לכן הוא מתלהב מנעמה לזימי ואבתיסאם מראענה. מרצ לא השכילה להשתנות בשנים שעברו מאז שזהבה גלאון התפטרה מראשות המפלגה, איבדה הזדמנויות לשנות די.אן.איי ולא השכילה לחזק את השותפות הערבית-יהודית ששווה לה בין מנדט לשניים. מרצ איבדה מצביעים ואיבדה את הקול שלה. זה הקול האחרון של השמאל.

זהבה גלאון היא הקול הזה. מרצ צריכה מנהיגות נשית, תבונית ומנוסה שלא מפחדת מהמילה "שמאל" ולא מהמילה "שלום". זה לא הזמן למסרים עמומים על "היפרדות מהפלסטינים" (מה זה אומר בכלל?), ובשביל אמירות כמו "אני לא בטוח שיש עם מי לדבר" – לא צריך את מרצ. לא חסרים לנו בפוליטיקה גנרלים המתבטאים כך וסבורים כי משבר האקלים ושוויון זכויות הם נושאים אזוטריים, ולא ברור מה יש לאדם שמתבטא כך מה לחפש בכלל במפלגה כמו מרצ.

זאת אמורה להיות בחירה קלה מאוד: האם מתפקדי מרצ רוצים מפלגה ככל מפלגות המרכז-שמאל שתברבר עצמה לדעת בז'רגון צה"לי יהיר ותאבד את סיבת קיומה יחד עם כל סיכוי לגשר בין הציבור היהודי והציבור הערבי, או מפלגה שתמשיך להיות הבית של זכויות האדם והפרט, של שאיפה לשלום ושוויון, של סיכוי לשותפות ערבית-יהודית ושל סוגיות קריטיות כמו משבר האקלים? זאת שאלה שיש לה רק תשובה אחת והתשובה היא זהבה גלאון.

בשנים שבילתה מחוץ למערכת הפוליטית, הסירה מעצמה גלאון את תדמית הדודה שליוותה אותה כמנהיגת המפלגה והיא חוזרת אליה אמיצה יותר, חזקה יותר, חדה יותר וגם מצחיקה יותר, כפי שיודע כל מי שעוקב אחריה בטוויטר. היא לא רק הקול הכי צלול של השמאל, היא גם היחידה שיכולה להחזיר בקולה הצלול את הבייס התל אביבי של המפלגה הביתה ולמנוע ממנו להתפזר כמו עדר ללא רועה בין מפלגת העבודה, יש עתיד והרשימה המשותפת. מרצ צריכה להשתנות וזהבה גלאון יכולה לשנות אותה בלי להשליך לפח את כל מה שהמפלגה מייצגת, ולעשות את זה כמו שתל אביב אוהבת. בלי היסטריה.

• בחירות 2022
• טור דעה
• זהבה גלאון
• מרצ
• שמאלנים
• מחנה השמאל

>> פורסם לראשונה ביולי 2022

עוד 111 יום לבחירות. השמאל, כרגיל, בצרות. מצביעי השמאל התל אביבי שעדיין לא נטשו את המחנה פוזלים בכיוון יאיר לפיד, מרצ מתנדנדת על אחוז החסימה, מפלגת העבודה לא רחוקה משם וגם המשותפת רלוונטית פחות מאי פעם, ויתכן ששלושתן מתו ופשוט אף אחת לא סיפר להן. המפלגות שאמורות לייצג אותנו בכנסת בעיקר מבאסות אותנו בכנסת, וכמדי שנה בפרוץ הבחירות (בפעם השישית מאז 2015) מתעורר לו הרחש הקבוע על הצורך במפלגה חדשה ואטרקטיבית שתחזיר שמאלה את המנדטים האבודים. זה לא משהו שהולך לקרות, כמובן, אבל לפנטז עדיין מותר ויש כמה אופציות שהיינו שמחים לראות במציאות חלופית כלשהי.

1. מפלגת די לכיבוש

השמאל המפלגתי החליט מתישהו בעשור הקודם להקשיב ליועצים אסטרטגיים שהסבירו לו שלא טוב לא לדבר על הכיבוש, ומאז הוא הולך ונמוג לכדי גיחוך. רק מפלגה שתציב את המאבק בכיבוש בראש האג'נדה שלה תוכל לרכוש מחדש את אמונם של שותי הסושי ואוכלי האספרסו החמוצים (זה אנחנו, היי) ולהיות אלטרנטיבה אמיתית לדומיננטיות האידיאולוגית של הימין. שחיתות? בגלל הכיבוש. יוקר המחייה? בגלל הכיבוש. משבר תחבורה ודיור? בגלל הכיבוש. הכביסה הלבנה נצבעה בוורוד? בגלל הכיבוש.

מצע:לדבר כל היום על הכיבוש. כיבוש כיבוש כיבוש. למה? כי בוש.
מי בראש:יצחק רבין, הפוליטיקאי האחרון שיכול היה לדבר על הכיבוש בלי שיהרגו אותו בתקשורת.
אותיות בקלפי:די. כי באמת די.
צפי מנדטים:44, כמספר המנדטים בבחירות 1992

2. מפלגת #פיד_תחבורה

אם כבר מטשטשים את הזהות המדינית-ביטחונית של השמאל, ואם כבר בוחרים לעסוק בנושאים לא אלקטורליים (וחשובים!) כמו הגנת הסביבה, תחבורה ציבורית, תכנון עירוני וקיימות, שווה אולי למתג את העסק מחדש ולקוות שהתחום שסחף את טוויטר יסחוף גם את המצביעים. אחרי הכל, מה יעזור לנו שלום אזורי אם נעמוד בפקקים כל הדרך לדמשק?

מצע:עירוניות מתחדשת, עירוב שימושים, מטרו בכל הארץ ועונש מוות לקורקינטים על מדרכות
מי בראש:מי שיצליח להגיע ראשון עם כל הפקקים בדרך.
אותיות בקלפי:שקט. כי חלאס עם הפחיות הממונעות שלכם.
צפי מנדטים:4 ולשון מאזניים בין מפלגת יבואני הרכב למפלגת יבואני הדלק.

3. מפלגת השותפות הערבית-יהודית

כמה אפשר לדבר על שותפות ערבית-יהודית בלי לקיים שותפות כזאת? כולם יודעים שהגיע הזמן למפלגה ערבית-יהודית אמיתית (ולא, המשותפת, ח"כ יהודי אחד לא הופך אתכם למפלגה כזאת, כמו שח"כ ערבי אחד לא הופך את מרצ למפלגה כזאת). שותפות אמיתית כזאת תוציא את ערביי ישראל לנהור בהמוניהם לקלפיות כמו בסיוטים הכי גדולים של נתניהו, והסיבה היחידה שהיא אינה מתרחשת נעוצה באימפוטנטיות הפחדנית של מנהיגי מפלגות השמאל הקיימות ובלחץ הפנים-מפלגתי לשמור על הכיסאות. יאללה יאללה.

מצע:ערבים ויהודים עושים ביחד דברים חמודים
מי בראש:לוסי אהריש, לוסי איוב ולוסי דובינצ'ק
אותיות בקלפי:כוס. כי המילה הזאת היא הבסיס המשותף לשני העמים, כולנו יצאנו ממנו ולכולנו הוא נשבר.
צפי מנדטים:9000.

מי לא ירצה שותפות איתה. לוסי איוב (צילום: דודי חסון, מגזין "את")

4. מפלגת הצדק והשוויון

הרבה חלומות היו לנו מאז 2011 על צדק חברתי, צדק חלוקתי ושוויון זכויות מלא לכל אזרחי ותושבי הארץ ללא הבדל דת, גזע והעדפה מינית. אנחנו עדיין חולמים על מפלגה שתתחבר מחדש לשכבות המוחלשות ולמיעוטים המדוכאים, תנהיג סדר יום סוציאלי, תסחוף את הפריפריה ותעשה לפחות מעט צדק בארץ סחופת הפערים שלנו, מפלגה ישראלית אמיתית שתדאג לכולנו. ואנחנו נמשיך לחלום עליה עד שהיא תקום ותהיה. כלומר, המון המון שנים.

מצע:עולם ישן עד היסוד נחריבה
מי בראש:נעמה לזימי. ראיתן אותה בכנסת הזאת? ככה נראה שמאל.
אותיות בקלפי:אחי. כי כל ישראל אחי, אחי.
צפי מנדטים:12 כמניין שבטי ישראל.

5. מפלגת השמאל המושלמת

מצביעי השמאל כועסים תמיד על נציגיהם בכנסת ומתעבים תמיד את המפלגות להן הם מצביעים, כי מסיבה לא ברורה הן מסרבות לספק 100 אחוז מכל דרישותיהם ותקוותיהם הסותרות של מצביעיהן הפוטנציאליים. דרושה לנו מפלגת שמאל מושלמת שתגיד תמיד את מה שכולנו רוצים לומר ותעשה תמיד את מה שכולנו מייחלים לו, גם אם לעיתים מדובר בדברים מנוגדים, ולא תטעה לעולם בשום נושא וסוגיה. גם חבריה יהיו מושלמים לחלוטין ולעולם לא ישגו או יפדחו. ממש כמונו, נו.

מצע:כל מה שתגידו וכל מה שתחשבו יהפוך לחלק מרכזי מהמצע באופן טלפתי.
מי בראש:המועמד.ת המושלמ.ת. כן, בדיוק מי שרציתם.
אותיות בקלפי:שלם. כי לא מתפשרים על פחות ממושלם
צפי מנדטים:לא תעבור את אחוז החסימה כי מישהו יגיד משהו מעצבן וכולם יתעצבנו ויצביעו ליאיר לפיד

• בחירות 2022
• הבועה
• מחנה השמאל
• שמאלנים
• גוש השמאל
• שמאל

• Facebook
• Twitter
• Email

בתקופה שבה לא קל ואפילו מרגיש מסוכן להתבטא בשמאלנית שוטפת במרחב הציבורי, או סתם להשתייך למחנה פוליטי שמייחסים לו חולשה ולעג, מיזם טי-שירטים חדש בעיר מנסה לשנות את המצב ולגרום לכם ללבוש את השמאלניות שלכם בגאווה, בעיר ומחוצה לה.

את המיזם הקימו יחד אורי קול (מייסד ויו"ר "מחזקים" – תנועה למען השלום והדמוקרטיה), רות אלבז, קופירייטרית ותסריטאית ויקירת טיים אאוט בכל הזמנים, ונעמי תירוש, מעצבת גרפית ופעילה חברתית.המטרה, כך מספר קול, היא לתת לאנשים תחושה של שייכות וקהילה ובעיקר גאווה בעמדות שלהם ובסיבה שלשמה הם עדיין נמצאים כאן. "אופנה ותקווה" הוא קורא לזה.

למרות שבקרב היוזמים הרעיון למותג אופנה שמאלנית התבשל כבר זמן מה, רק אחרי הבחירות באפריל החליטו להוציא אותו לאור. השלושה היו מאוכזבים מאוד מהתוצאות והרגישו שעכשיו, במיוחד במחנה הפוליטי אליו הם משתייכים, נעדרת כל תחושה של גאווה ואחווה.

"הרגשנו ששמאלנים לא מתגאים באמונות שלהם, ולא נושאים בגאון את המסרים אלא להיפך", אומר קול.

בחרתן בשם עם הרבה קונוטציות רגשיות מורכבות.

"אני בן 26, הייתי בן 4 כשרבין מת, אבל עדיין 'אוסלו' בשבילנו זה משהו שמבטא תקווה. זה מבטא בעיקר משהו שהימין לקח והפך לחלוטין. סמל של תקווה ושלום של הסכם, שבסופו של דבר הוא כל כך טוב וחשוב, שגם במהלך עשר שנים של ממשלת נתניהו לא חשבו אפילו להתחיל לבטל אותו.אז אמרנו, בוא נעשה ריקליימינג ונהפוך את זה שוב למשהו חיובי – זו התקווה שלנו לשלום. כן, אנחנו סמולניות, לא מתביישות וזדיינו".

לא עלה החשש שיכפכפו כל מי שלובש את זה מחוץ לתל אביב?

"זה נשמע בתיאוריה יותר מפחיד ממה שבאמת. המקסימום שיכול לקרות זה שתתעורר שיחה. אני לא חושב שמישהו יחטוף מכות על זה. אבל בכל מקרה, למי שחושש, יש לנו מגוון של חולצות יותר קלות לעיכול – 'אנחנו צריכים לדבר', למשל. וכל יום מציעים לנו מהסביבה מלא רעיונות חדשים ועיצובים חדשים. יש פער גדול בין המעיין התמיד נובע של היצירתיות, התקווה והחזון במחנה של השמאל למה שרואים כלפי חוץ".

וכך נביס סופסוף את הימין?

"זה נשמע אולי נאיבי אבל זה קצת פחות על הפוליטיקה עצמה. אני חושב על הילדה הזאת בקרית חיים, שהיא השמאלנית היחידה בכיתה שלה ולא יודעת איך להביע את זה, ואני חושב שהנה דרך בשבילה לפחות להוציא החוצה את העניין הזה, שהיא לא לבד והיא חלק ממשהו שהוא יותר גדול ממנה ושאין לה מה להתבייש בדעות שלה".

את החולצות והעיצובים תכננו השלושה במשך החצי שנה האחרונה ובעתיד המבחר יגדל במטרה שכל אחד יוכל למצוא מסר שהוא מתחבר אליו. החולצות עשויות מאה אחוז כותנה וההדפסים הם הדפסי משי איכותיים, בעלות של כ-89 ש״ח לחולצה.

ניתן להזמין את החולצות באתר אופנת אוסלו:https://www.itsoslo.fashion

האינסטוש של אופנת אוסלו:https://www.instagram.com/itsoslofashion

• פוליטיקה
• אופנה
• אופנה ישראלית
• טי שירט
• מחנה השמאל
• שמאלנים

• Facebook
• Twitter
• Email

לאורך העבודה עלפרויקט הטיפים, נתקלנו בדעות שונות באשר לכמות הטיפים שצריך להשאיר לבעלי המקצוע (והאם צריך להשאיר לכולם טיפ בכלל). תהינו מאיפה זה מגיע – מה המאפיינים של אדם שתורמים לגיבוש דעתו בעניין השארת טיפ לבעל מקצוע? לצורך כך, במסגרת סקר הטיפים הגדול, בו השתתפו יותר מ-1,300 קוראי טיים אאוט תל אביב, הם התבקשו גם למלא כמה מאפיינים אישיים לגביהם, שמאפשרים לבנות את דמותו של נותן הטיפים הנדיב מכולם.

המדריך השלם לתעריפי הטיפים בתל אביב

ראשית, השורה התחתונה היא שנשים יותר נדיבות מגברים במעט. כך למשל, לברמן (או ברמנית) הן משאירות 16% טיפ, לעומת גברים שמשאירים רק 12% טיפים. ואחר כך הם מתלוננים שלא נותנים להם אלכוהול בחינם. למלצרים הן משאירות 15.8% טיפ בממוצע, לעומת 14.6% בלבד של הגברים הקמצנים. בכל הנוגע לשליח אוכל הביתה הפער מצטמצם, אבל נותר לטובת הבנות – 10.2 שקלים הן משאירות לשליח, לעומת 9.8 שקלים בלבד שמשאירים הגברים בממוצע.

מסקנה שאולי תצרום למרבית התל אביבים (לפחות אם מסתכלים על תוצאות הבחירות לכנסת), היא שהימנים, מה לעשות, יותר נדיבים מהשמאלנים (או לפחות מצהירים על עצמם ככאלה, נאמר לעצמנו במרמור). כך למשל, אלה שהצהירו על עצמם כמצביעי מפלגות ימניות משאירים למלצר 16.1% טיפ, יותר ממצביעי השמאל (15.6%) והבה יותר ממצביעי המרכז (15%). לברמן הם משאירים 16.2% טיפ – יותר ממה שמצביעי המרכז משאירים (15.5%), ובעיקר – הרבה יותר ממצביעי השמאל, שמשאירים 12.8%. את הסולידריות שלהם, כך נראה, הם משאירים מחוץ לבר.

התל אביבים יכולים להתנחם בכך שכקבוצה, הם יותר נדיבים מאשר תושבי ערים אחרות. תושבי העיר משאירים לברמנית שלהם 13.2% טיפ בממוצע, לעומת 12% בלבד שמשאירים תושבי החוץ. לחופף במספרה, למשל, הם משאירים 7.6 שקלים – הרבה יותר מה-6.2 שקלים שמשאירים תושבי יישובים אחרים.

ומה קורה בתוך העיר? כן נראה כי אחד האזורים הנדיבים מכולם הוא דווקא יפו – קוראי טיים אאוט שמתגוררים באזור משאירים לברמן שלהם 14% טיפ, יותר מכל קבוצה אחרת. גם בדרום העיר משאירים לברמן טיפ נאה (13.7%), יותר ממרכז העיר (13.5%), הצפון הישן (12.3%) – ואף יותר מעבר הירקון (12.7%), שנמצא כמעט-בתחתית. לעומת זאת, לשליחי אוכל תושבי השכונות הצפוניות של העיר מפנקים יותר מאחרים: הם משאירים 12.3 שקלים, יותר מתושבי יפו (10.7), וכמובן יור מתושבי דרום העיר (9.4), מרכז העיר (9.8) ותושבי הצפון הישן (9.8).

מה השורה התחתונה? שאם אתם נותני שירות, תקוו שנפלתם על אישה תל אביבית, תושבת יפו שמצביעה לליכוד, לבית היהודי או לליברמן. יש בכלל חיה כזאת?

רוצים להתעדכן בכל מה שקורה בעיר? הצטרפולקבוצה שלנו בפייסבוק

• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• טיפים
• שמאלנים
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

1. קוק בשירותים

לתל אביב יש בעיית התמכרות קלה לקוקאין, סם שהוא סמל סטטוס שמניע חוגים מסוימים. לא רק במסיבות – יש שיאמרו כי משרדי הפרסום, התקשורת ועורכי הדין תלויים בו גם כן. "הסם של הלמעלה" אוהבים לקרוא לו באזורים הפריפריאליים.

עוד כתבות שיעניינו אתכם:
7 הצעירים שתשמעו עליהם בשנת תשע"ח
7 מגמות תרבותיות לשנת תשע"ח
הטרנדים לעונת סתיו חורף 2017-18 שאתם צריכים בארון

אבל התחייה של הקוקאין הפעם נטולת הסקס אפיל של תרבות הדיסקו הנוצצת, וגם ההרמות רק לכאורה. למרות הכל התורים לתאי השירותים ארוכים ושאריות האבקה הלבנה ניכרות: אנשים בעיר הזאת מוכנים לשלם בין 400 ל־ 600 ש"ח עבור הפעולה הריקה מתוכן של הסנפת חומר שכל קשר בינו לבין קוקאין הוא מקרי בהחלט.

2. יש לנו בעיית מחויבות

בתל אביב כולם מזיינים את כולם אבל בעצם מחפשים אהבה, לכולם קשה להתחייב עד שהם מתנגשים עם הפרצוף בקיר ונמרחים כלפי מטה במין משבר גיל 40 עצוב במיוחד. בתל אביב מקיימים מערכות יחסים פתוחות בשם הליברליות, אבל הולכים לישון מכווצים מקנאה בלילה כי זה הורג את הנפש. בתל אביב יש אינספור אפשרויות של הכל מהכל, וכל כך קשה להחליט ולהתחייב למישהו אחד. זה כמו להיות ילד שנכנס לחנות ממתקים ומרוב שהוא רוצה הכל הוא לא מצליח לבחור כלום ונשאר בידיים ריקות. מרוב מחויבות לחוסר מחויבות בעיר ללא הפסקה, אנחנו נכבלים במחויבות לכלום.

[tmwdfpad]

3. שוב נוסעים לברלין

ברירת המחדל האולטימטיבית וחסרת המעוף. חבל רק שאין אוטובוס של אגד מדרך נמיר שיכול להגיע לברלין. כולם היו לובשים שחור, חובשים כובעי גרב, מרכיבים אוזניות ולוקחים קלונקס ביחד כדי שיהיו קצת פחות לבד והם יוכלו להרגיש שיש עוד בני אדם כמוהם. הגרסה המשודרגת של חופשה בברלין היא "לגור בברלין", סיטואציה שבה אדם נורמטיבי לכאורה מתעקש לעבור למדינה זרה שהקשר היחידי בינו לבינה הוא אותו ניסיון השמדה המוני מלפני שלושה דורות. שם הוא יוכל להיות עני במקום זר שבו הוא אינו יודע את השפה ולספר בפייסבוק שנורא זול שם ואפשר לחיות באמת.

4. כולם שמאלנים מנותקים

אולי תל אביב באמת קצת מתה מבפנים כי נדמה שלפעמים הפכה שבויה, במעין פעולה מודעת אך עם זאת אידיוטית, בקלישאת השמאל ההיפסטרי כפי שהציג אותו נפתלי בנט באותו סרטון מ־ 2014 . לכאורה בתל אביב כולם אוהבים לדבר נגד הכיבוש, לכתוב עליו שירים וספרים, לעשות עליו סרטים, להתכרבל איתו בלילה. בבחירות 2015 50 אחוז מהתל אביבים הצביעו למפלגות שמאל (העבודה, מרצ, הרשימה המשותפת) ואפילו יש עיתון קומוניסטי שיוצא לאור (אף אחד לא קורא אותו). אבל קשה להיזכר בפעם האחרונה שיצאה מכאן בשורה פוליטית אמיתית וכנה שמתייחסת לכיבוש (הייתה לנו המחאה החברתית לרגע, אבל כולם התעקשו שהיא "לא פוליטית"), כזאת שיכולה לגבש תחת רעיון ולא ליצור עוד אליטה אינטלקטואלית מיותרת, אליטיזם תחת מעטה של אקטיביזם, כזה שלא באמת משנה שום דבר אבל אוהב לדבר על איך שהוא תכף משנה את העולם, שרוצה שכולם יקשיבו לו ויידעו כמה הוא מבין בזמן שהוא בעצמו מסרב להקשיב לכל דבר שהוא לא הוא, כי רק הוא יודע. כי מי שחי בתל אביב יודע, לא ככה?

5. ההיפסטרים השתלטו

קשה לחשוב על מושג חבוט יותר ונדוש יותר מ"היפסטרים", מילה שנועדה לתאר תת תרבות שאין בה שום דבר תרבותי. היפסטרים זאת קלישאה שמצליחה לקלוע בתיאור דור שלם של תל אביבים שנראה כאילו נשלפו מקטלוג אורבן אאוטפיטרס מהעשור הקודם, כאלה שמתעקשים לשוחח על נושאים שאין להם שום מושג או כישרון בהם כמו אמנות, פוליטיקה ותרבות, ועוד להעז לחשוב שיש בכך שמץ של גאונות או לכל הפחות מקוריות. זה לדבר בשם הנאורות ושוויון בין המינים אבל עדיין לחפצן בלי בושה מבעד לעדשות המשקפיים חסרי המספר.

via GIPHY

6. דירות שותפים לנצחאיש אינו יודע מהי הנקודה המדויקת שבה מושג שנועד לתאר קשר כל כך עמוק בין שני בני אדם שלא לומר קשר שבנפש, הפך למושג המתאר אדם זר לחלוטין שאיתו עברנו להתגורר בדירה שלא שייכת לנו רק כי אין לשנינו אין כסף לשכור דירה משלנו. השאלה הפתוחה היא, כמובן, אם אנחנו כבר חולקים אסלה עם זרים, למה אנחנו מתעקשים להמשיך לגור כאן ולא
בקומונה היפית בגליל?

7. "זה רחוק לי"

עם המעבר לתל אביב ידוע שמשתנים גם חוקי הפיזיקה. במרחב ובזמן מתבצעת מניפולציה אכזרית, ועם שינוי כתובת המגורים במשרד הפנים נעשה בלתי אפשרי להרחיק לכת מעבר למסלול של קו 25 . קשרים יישרפו. גשרים יתמוטטו. ההורים והמשפחה יישכחו עד ליום שבו תוקרא הצוואה. יש הסבורים כי מקור התופעה המטאפיזית הידועה בשם "רחוק לי" מקורה במעבדת ניסויים מתחת לבסיס הקריה, שם ביצעו בעבר ניסויי פרינג' דוגמת פתיחת שערים ליקומים מקבילים. ניסוי לא מוצלח במיוחד גרם לניתוקה של העיר מהתודעה הקולקטיבית אל מקום לא ידוע, חסר שם וחסר צורה.

• דירות שותפים
• תל אביבים
• היפסטרים
• שמאלנים
• קלישאות
• קוק
• ברלין
• תרבות