באחת הסצנות ב"חמדה" בתו של ששי מתקשרת אליו בזמן העבודה והוא מסנן אותה. היא לא מוותרת ומתקשרת שוב, וכשהוא סוף סוף עונה היא מספרת לו בבהלה שבנה הקטן בלע מטבע. ששי עוזב הכל ואץ להציל את נכדו. בהגיעו לביתה של בתו, הילד התם מספר לסבו שעשה זאת כי הבין שהוא זקוק לברזל כדי להיות בריא. זאת סצנת חמודה שמתפענחת גם כחיווי סמלי על תמה מרכזית בסרט – הצורך ההישרדותי בכסף. הבעיה היא שהמטאפורה של בליעת הכסף מחוברת לדרמה המשפחתית באופן מלאכותי. מן הסתם אמא מבוהלת שבנה בלע מטבע היתה פונה לחדר מיון או לרופא, ולסבא ששי אין השכלה רפואית.

>> מיקי זוהר בסרטים: זו שעתה הגדולה של המועצה הישראלית לקולנוע

בחרתי לפתוח את ביקורתי על סרטו השמיני של שמי זרחין ("אביבה אהובתי", "העולם מצחיק") בתיאור סצנה לא מרכזית – לנכד החמוד שלום ומעבר לכך אין לו נוכחות בסרט – משום שהיא מעידה על בחירה בעייתית, בעיניי, להקריב את תחושת האמת בעבור נזיד סמלים. זו רק דוגמה אחת מתוך התסריט העמוס בשלל רעיונות דרמטיים וסמליים לא מפותחים דיים.

כמו "לילסדה", סרטו הראשון והזכור לטוב של זרחין שתיאר משפחה המתכנסת לחגוג את חג הפסח, גם "חמדה" נפרש על רקע חג משפחתי טקסי, הפעם חנוכה. אבל בעוד בסרט ההוא המרחב של בית ההורים תרם לגיבוש של הדרמות השונות, הפעם התסריט מתפזר, וזה מייצר קושי להזדהות עם הדמויות. זה מקשה גם על השחקנים המוכשרים – בעיקר על הצעירים שבהם אבל גם על האוצר הלאומי ששון גבאי – שנדרשים להתמודד עם דיאלוגים שחלקם נשמעים מעושים. לשאדי מרעי ("פאודה") יש תפקיד נחמד בשולי הדרמה, הכולל מונולוג ווק על הקולוניאליזם של השפה העברית.

ששי (גבאי) ואפי (אסי לוי) נשואים ואוהבים כעשרים שנה (הוא התחתן איתה אחרי גירושיו מאשתו הראשונה, המגולמת על ידי לבנה פינקלשטיין, משחקניותיו הקבועות של זרחין). בתחילת הסרט אנחנו מגלים שששי מתמודד עם אימפוטנציה עקב ניתוח פרוסטטה, ולכן בני הזוג פונים לרופא שמציע ניתוח. אך בשלב זה נראה שזה מטריד את ששי יותר מאשר את אפי, אולי משום שזה מחדד את היותו זקן ממנה ב-23 שנים.

מליל הסדר לחנוכה. "חמדה" (צילום: איציק פורטל)

השניים חולקים ביניהם מקלחת וחמש עבודות שונות. הוא נוהג במשאית שאוספת פלסטיק למחזור ובערבים שומר במרכז קהילתי, היא עובדת כפיזיותרפיסטית בבריכה שיקומית ומכינה הרכב מוזיקלי להופעת חג בבית ספר, וביחד הם יוצרים כיסונים ממולאים בתרד עבור חברת הסעדה. אם בהתחלה נדמה שהסרט עוסק ביוקר המחיה (נושא שלא ממש טופל בקולנוע הישראלי), בהמשך מתגלה שבנו של ששי (רועי אסף) ברח מהארץ לבריסל בשל החובות הכבדים ששקע בהם, וזו הסיבה לשגרת העבודה המאומצת של ששי ואפי.

פוטנציאל לא ממומש. "חמדה" (צילום: ורד אדיר)

ההרמוניה של בני הזוג מופרת כשהנכד הבכור עומרי (מאור לוי שהיה מצוין ב"בתולים" של מאור זגורי) חומק מבריסל ללא ידיעת אביו ומתייצב בבית סבא וסבתוש – כך הוא קורא לאפי, שאין לה ילדים ונכדים משל עצמה. כשששי ואפי בעבודה, עומרי מביא לבית יזיזה שלו, וממלא את המרחב באווירת סקס שנוזלת מהחלונות, בסצנות שבהן ששי ואפי, כל אחד לחוד, מוצאים את עצמם עומדים בחוץ ומציצים. חוסר הנעימות שמעוררות סצנות ההצצה היתה יכולה להיות מעניינת, אבל הן נותרות ברובד התאורטי, כפוטנציאל לא ממומש.

לאפי יש סוד גדול שקשור גם הוא בסקס, ובהפרש גילים דומה לזה שבינה לבין ששי. הסוד הזה חוזר עכשיו לחייה בדמות גיבור מלחמה (עדי אלון מהסדרות "נעלמים" ו"פלמ"ח") ומקבל עלילת משנה. זה נושא טעון מאוד, שקולנוענים אחרים בחרו להקדיש לו סרטים שלמים. אבל כאן הוא רק אחד משלל נושאים, והוא אינו מטופל כראוי. עוד גרעין דרמתי שמושלך לקלחת – עומרי החמוד מסרב לבוא לאזכרה של אמו שמתה בילדותו, אך סירובו העקשני אינו מוסבר, ולא ברור מה הוא תורם לסרט.

לא מתגבש לדרמה נוגעת. "חמדה" (צילום: ורד אדיר)

וכך "חמדה" נע בין סצנות מרומזות לאמירות מפורשות – ששי נושא נאום קצר ומתריס על הדיבר העשירי "לא תחמוד" – ועל אף רגעים נחמדים ואף מצחיקים הוא לא מתגבש לדרמה נוגעת. אתרי ההתרחשות בגליל העליון תורמים לסרט נימה אקטואלית עצובה, אבל כל סרט שיוצא בימים אלה למסכים נחווה דרך הפריזמה של המלחמה. איציק פורטל, שצילם את רוב סרטיו של זרחין, צילם יפה גם את "חמדה", באור הבוקר המוקדם ובלילה, בשמש ובגשם שוטף. בקיזוז התוספות, זה סרט על אהבתם של ששי ואפי, וברור לי שיהיו צופים לא מעטים שיאהבו אותם ואת הסרט יותר ממני.

3 כוכבים
בימוי: שמי זרחין. עם ששון גבאי, אסי לוי, מאור לוי, עדי אלון, שאדי מרעי. ישראל 2024, 125 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע ישראלי
• שמי זרחין
• ששון גבאי
• אסי לוי

"בתי אהובתי" הוא סרט על נקודת מבט. אפשר לתאר אותו כדרמה על בני זוג ישראלים בפריז, שנישואיהם מתפוררים אחרי לידת בנם הראשון. הסיפור היה יכול להיות מוגש מהפריזמה של האישה, שככל הנראה מתמודדת עם דיכאון אחרי לידה ומתקשה לטפל בתינוק, או בזו של בעלה, שמתקשה להשלים את עבודת הדוקטורט שלו. מנגד, אפשר היה להתמקד בחלקו בדרמה המשפחתית של המורה לאנימציה שאצלו לומדת האישה, ולתהות לגבי הבחירה לספר סיפור כזה בעידן metoo#. אבל בסרטו השמיני של הקולנוען הוותיק איתן גרין ("זולגות הדמעות מעצמן", "הכל מתחיל בים") הסיפור מוגש לנו דווקא מנקודת מבטו של החותן, וזה הופך אותו למשהו שונה לגמרי.

>>זאת קומדיית פשע לסבית חמודה. אנחנו רוצים את האחים כהן בחזרה

הסרט מתחיל בשדה התעופה. שמעון אוחיון (ששון גבאי) מגיע לפריז לבקר את בתו אלמה (סיון לוי מ"שש פעמים"), ואת חברו הטוב ניסים (אלברט אילוז), שמצבו הרפואי אינו משופר. את פניו מקבל חתנו דורי (עידו ברטל מ"קופה ראשית") שהגיע עם התינוק. זה סימן ראשון לכך שאלמה לא לגמרי מתפקדת.

בדירה שמעון מתחיל להבחין שאלמה אינה מאושרת, ונראה שדורי נעדר לעיתים קרובות. בביקוריו אצל ניסים ואשתו ויוי (אוולין הגואל) הוא משתף אותם באבחנותיו. בדאגתו לבתו, שמעון מתחיל לעקוב אחר דורי ומגלה שהבעיה היא לא מה שהוא חשב. משום שאנחנו מתוודעים לסיפור מנקודת מבטו, אנחנו טועים איתו. אבל המניע המרכזי של דמותו אינו משתנה – הוא רוצה שבתו תהיה מאושרת, ומנסה לעשות כמיטב יכולתו והבנתו לעזור לה לתקן את מה שהתקלקל. ולכן שמעון, שבעצמו ויתר על הגשמה עצמית (הוא מאייר בזמנו החופשי) והשקיע את חייו בעסק המשפחתי ובאהבת בתו, הוא דמות נוגעת ללב.

"בתי אהובתי" נבנה בדמותו של שמעון. הוא עדין, צנוע ולא ממהר, ומנוקד בהומור נינוח. הסצנות הכי כובשות בסרט הן הטיולים הארוכים של שמעון וניסים ברחובות, שבמהלכם הם משוחחים על דה ועל הא ועל צאצאיהם (בניו של ניסים עומדים להתחתן עם תאומות הודיות), ובאמת נשמעים כמו חברים ותיקים. גבאי ואילוז הנהדרים הופיעו יחד ב"גט – המשפט של ויויאן אמסלם", אבל זאת הפעם הראשונה שהם משחקים צמד חברים, ועולה השאלה איך לא חשבו על זה קודם.

השיחות ביניהם מתנהלות בצרפתית (אילוז הביא אותה מהבית, גבאי למד לצורך התפקיד), ותורמות לסרט ניחוח של הגל החדש הצרפתי. גם הניסיון הלא מאוד מוצלח של שמעון לעקוב אחרי חתנו מזכיר את ההתנסות הקצרה של אנטואן דואנל עם מלאכת הבילוש ב"נשיקות גנובות" של טריפו (1968). לא תראו ב"בתי אהובתי" מונומנטים כמו האייפל או בזיליקת הלב הקדוש (שבסרטים פריזאיים אחרים תמיד נראים דרך החלונות), כי מתברר שצריך לשלם סכומים נכבדים כדי לקבל אישור לצלם אותם. עם זאת, חסרונם מתאים לסיפור ולדמויות בשלב זה בחייהן.

בסיפור יש פוטנציאל לדרמה סוערת, אבל בהיצמדותו לנקודת המבט של שמעון – איש מסודר שמקפל את הז'קט של החליפה שלו לפני שהוא מתכופף לבדוק נזילה מתחת לכיור – הסרט נמנע ממנה. זה יפה, ועדיין, דמותה של אלמה, שבחירותיה הקיצוניות נשארות רוב הזמן מחוץ לפריים, נותרת עמומה מדי. בחירתה לקצר את שיערה כדימוי להתחדשות עצמית היא בחירה קלישאתית למדי של התסריט, מה גם שבמקום תספורת אמיתית נראה שלוי עטתה על ראשה פאה מלאכותית לא מאוד משכנעת, שפוגמת באותנטיות של דמותה. העמימות הזאת תורמת לכך שלקראת סופו הסרט קצת מתפוגג במקום להתגבש מבחינה דרמטית. מה שכן, התינוק, שנוכח בהרבה סצנות, ממש חמוד.
3.5 כוכבים
בימוי: איתן גרין. עם ששון גבאי, אלברט אילוז, סיון לוי, עידו ברטל, אוולין הגואל. ישראל 2023, 94 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע ישראלי
• ששון גבאי

יתכן שזה החג האהוב עלינו: יום הקולנוע הישראלי חוזר. חגיגת היצירה הישראלית הזאת הפכה בשנים האחרונות למושכת קהל גדולה, בעיקר בזכות התמחור האטרקטיבי של הכרטיסים בעשרה שקלים. יום הקולנוע ייחגג השנה ב-22.3 בבתי הקולנוע בעל רחבי הארץ, יציין 75 שנות יצירה קולנועית ישראלית ויוקדש לזכרו של חיים טופול ז"ל.

השנה יוקרנו ביום הקולנוע 39 סרטים ממיטב הקולנוע הישראלי, ביניהם כל זוכי פרסי אופיר, חלקם בהקרנות בכורה וכולם כאמור ב-10 שקלים בלבד לכרטיס. בין הסרטים אפשר למצוא כמה מהסרטים הישראלים הטובים ביותר של השנה האחרונה: "ולריה מתחתנת", "הדרך לאילת", "בחורים טובים", "קריוקי" ו"בתולים", ושוברי קופות כמו "עולה לראש" ו"חומוס פול טריילר". בנוסף, יוקרנו לא פחות מ-14 סרטים חדשים בהקרנת בכורה: "ולריה מתחתנת", "ילדים של אף אחד", "גרגירי חול", "הדרך לאילת", "רילוקיישן", "שער הפרחים", "לרפא געגועים", "השחיין", "החבר השמן שלי", "העיר האחרת", "איך נתת לזה לקרות", "הבשורה על פי יהודה" ו"הנפש הטובה".

על רקע הפוליטיזציה הצפויה של קרנות הקולנוע והשפעתה על היצירה הקולנועית בארץ, מתקיים יום הקולנוע הישראלי השנה בצילה של ההפיכה המשטרית וגם אליו חודר השסע, כשבהודעה לתקשורת מתעקש סוכן הכאוס הממונה על פירוק התרבות, מיקי זוהר, לנופף ב"נוכחות מודגשת" של יום הקולנוע הישראלי בשטחי יהודה ושומרון שאינם בריבונות המדינה. מצד שני, תמיד רצינו שהקולנוע הישראלי יצליח בחו"ל. צאו לראות קולנוע ישראלי.
>> יום הקולנוע הישראלי, 22.3, בתי קולנוע בכל רחבי הארץ

• ❤ תרבות
• קולנוע ישראלי
• יום הקולנוע
• ששון גבאי
• פרס אופיר

האומה הישראלית זקוקה עכשיו לסדרה מעולה של כאן 11, ובעיתוי מושלם שבוודאי יביא לשלמה קרעי את הסעיף – האומה הישראלית תקבל לשם שינוי את מה שהיא צריכה מתי שהיא צריכה אותו: הערב תעלה לשידור בכאן 11 תעלה "אבירם כץ", סדרת דרמה-קומית-בלשית מבית היוצר של דנה מודן ("ככה זה", "אננדה") ואיתן צור ("החמישיה הקאמרית", "הבורגנים" וגם "רד בנד" ו"השוטר הטוב"), במה שנראה לפחות על הנייר כמו טאג טים חלומי של שניים מיוצרי הטלוויזיה הכי טובים שיש לנו בסביבה.

>> מה ראינו בלילה: 5 סדרות שהחזיקו אותנו ערות השבוע
>> הסדרות הכי טובות בטלוויזיה עכשיו: "סוסים איטיים" וכל השאר

"אבירם כץ" משתייכת לז'אנר טלוויזיוני קשה מאוד לביצוע, כשהבאלאנס בין מתח, דרמה וקומדיה צריך להיות מושלם כדי שהעסק יעבוד. ראיתם את זה עובד מדהים ב"רק רציחות בבניין", ראיתם את זה מתרסק קשות ב"האישה מהבית שממול לבחורה בחלון", ואחרי צפייה בפרק הראשון אנחנו שמחות לבשר שיש מצב טוב שב"אבירם כץ" העסק עובד: סופר במשבר כתיבה גונב סיפור משכנו הפרוקטולוג, והופך לחשוד בחקירת משטרה סביב היעלמותה של הדמות הראשית בסיפור הגנוב שמתגלה כאישה אמיתית, כשבמקביל גם השכן נעלם. השוטרים נותנים לו 48 שעות לסייע בפתרון התעלומה לפני שייעצר כחשוד המרכזי בה. קליל מצד אחד, קצת סטיבן-קינגי מצד שני, תענוג מצד שלישי.

מה שעשוי מאוד להפוך אותה לממתק המועדף עליכם בשבועות הקרובים הוא הקאסט הבאמת נהדר שלה, בכיכובו של יחזקאל לזרוב בתפקיד ראשי אדיר, ששון גבאי המעולה תמיד, דנה מודן ויניב ביטון שעושים דואט נפלא בתור חוקרי המשטרה המותשים, וגם ג'וי ריגר, מיטל רז, עלא דקה, הגר בן אשר, גילה אלמגור אגמון, שי אביבי ועוד רבים שצפויים לצוץ לאורך העונה. אם התעלומה שבמרכז הסדרה, המבוססת על ספרו של אשר קרביץ "לכתוב כמו אלוהים", תצליח להחזיק את שמונת הפרקים הקצרים שלה (30 דקות כל אחד), בכאן 11 יוכלו לסמן לעצמם עוד "וי" רציני על החגורה. הניסיון של ממשלת נתניהו האנטי-ישראלית לפגוע בבית היצירה המצוין הזה נראה הערב מופרך ומקומם מתמיד.
>> "אבירם כץ", כאן 11, כל ראשון ושלישי 21:15

• מה רואים הלילה
• המסך
• כאן 11
• דנה מודן
• אבירם כץ
• יחזקאל לזרוב
• ששון גבאי

אני זוכרת את הפעם הראשונה שקלטתי שששון גבאי הוא כוכב קולנוע אמיתי, כזה שמאיר את המסך. זה היה באפיזודה השלישית בסרט "סיפורי תל אביב" מ-1992. הוא גילם שם שוטר שנלקח כבן ערובה על ידי השוטרת תקווה במאבקה להשיג גט מבעלה שהותיר אותה עגונה. הרבה דובר אז בהופעתה הנהדרת של ענת וקסמן בתפקיד תקווה, וגבאי בכלל לא הוזכר בביקורות. אבל נוכחותו השקטה לצידה כגבר שמעניק לה תמיכה בלי לקחת ממנה את אור הזרקורים ומסתמן כפוטנציאל רומנטי, היא זו שעשתה בשבילי את הסרט.

מאז חלפו שלושים שנה, וגבאי הפך לגדול שחקני הקולנוע (והטלוויזיה והתאטרון) בארץ. לשלושת פרסי האופיר בהם זכה בעבר, הצטרף האופיר הרביעי על הופעתו ב"קריוקי", וזו הזכייה הכי צפויה והכי ראויה שאפשר להעלות על הדעת. הסצנה שבה הוא מגיש גרסת קריוקי של "מה חשוב היום" של אבי טולדנו ודאי תהפוך לקלאסיקה מיידית של הקולנוע הישראלי, כי כמו בסצנת היומולדת ב"הקיץ של אביה", יש בה התמסרות מלאה לפאתוס, לצד מבוכה מכמירת לב.

אבל בואו נחזור להתחלה ונראה איך הסרט מגיע לשם. בני הזוג מאיר (גבאי) וטובה (ריטה שוקרון, "אנשים כתומים") מתגוררים במגדל דירות בחולון. הוא מורה בשנת שבתון, לה יש בוטיק אופנה בקניון שלמרגלות הבניין, ונראה שפרט לפעם בשנה שהם נוסעים לרודוס הם לא יוצאים מהרדיוס המצומצם שלהם. מאיר הוא איש שקט ומופנם, דהוי אפילו, ששום דבר לא מצליח לרגש אותו. טובה עדיין מקפידה להראות אופנתית, ומתחת להעמדת הפנים המאומצת שלה פועמת תשוקה אמיתית לינוק עוד קצת עונג מהחיים.

יום אחד מכונית ספורט יוקרתית חוסמת את מכוניתו של מאיר בחניון, ושכן (אריה צ'רנר) מעודד אותו לצאת מגדרו ולהביע מחאה. זה מוביל למפגש ראשון עם איציק מרציאנו (ליאור אשכנזי), סוכן דוגמניות ממיאמי שזה עתה עבר להתגורר בפנטהאוז בבניין. הוא מזמין אותם לארוחת התנצלות, מבשם אותם במחמאות ובסיפורי ההצלחה שלו, פותח להם צוהר לחיים אחרים, ואז סוגר אותו מבלי משים. הרווק הבליין נוהג לערוך בדירתו מסיבות קריוקי לצעירים וצעירות יפות ויפים. הווליום מטריד את מאיר וטובה הפגועים, אבל גם מעורר בכל אחד מהם רצון להשתתף בחגיגה. וכך אנחנו מגיעים לסצנה ההיא שבה מאיר שר "מה חשוב היום". מאוחר יותר הוא גם ירקוד, ושתי הסצנות המוזיקליות הן שיאיו המרגשים של הסרט. "קריוקי" אינו מחזמר בהגדרתו הקלאסית, אך ברגעי המפתח הוא משתוקק להיות כזה. בכך הוא נדמה לגיבוריו, וזה נורא יפה.

משה רוזנטל עם הפוסטר של "קריוקי" (צילום: טום ויינטראום לוק)

משה רוזנטל, שכתב וביים את "קריוקי", מגדיר אותו כסרט התבגרות (של אנשים בני שישים). זאת דרך מעניינת לראות את הסרט, שמבחינת התבנית הדרמטית משתייך לז'אנר סרטי השכנים, כמו "השכנים מלמעלה" הספרדי שמוצג כרגע בארץ, ו"שכנים" האמריקאי מ-2014 (עם סת' רוגן ורוז בירן). הסרטים האלה מספרים על זוגות בורגניים שחייהם נכנסו לשגרה נוחה אך עקרה, המתוודעים לשכנים חדשים עם חיים סוערים שמוציאים אותם מהקיבעון, לטוב ולרע. אם איני טועה, "קריוקי" הוא הסרט הישראלי הראשון מסוג זה, והואריאציה שהוא מציע היא ייחודית, מעניינת ומגובשת דיה להקפיץ אותו אל ראש הערמה.הבימוי המדויק של רוזנטל, שלא פעם מכוון את המצלמה אל התגובה לפני שהוא מראה לנו מה עורר אותה, מעניק לסרט טון אירוני מבודח, ועם זאת אמפתי. הסרט מגחך על הדמויות תוך שהוא גורם לנו להתאהב בהן, ולרצות בטובתן.

מרציאנו החלקלק הוא דמות מסקרנת וחמקמקה, שתורמת לסרט ניחוח קל של אימה. אנחנו אף פעם לא יודעים אם הנחמדות שלו היא אמיתית או מעושה לגמרי. האם הוא עשיר ומאושר כפי שהוא מציג את עצמו, או שמה הוא איש בודד וחלול? כך או כך נוכחותו בבניין משמשת כקטליזטור לזוגיות של מאיר וטובה, ולכל אחד מהם בפני עצמו. גבאי בשיאו כאיש הכבוי שמתעורר לחיים ומפתח אגו, ומפגש הצמרת בינו לבין אשכנזי המצוין הוא כל מה שיכולנו לקוות לו. שוקרון הפחות מוכרת, מעולה לא פחות מהכוכבים הגדולים שלצידה, ועל כך זכתה באופיר. הופעתה בסרט כאישה שרוצה להיות הכוכבת בחייה שלה, אמורה להעניק לה את המעמד הזה.

4 כוכבים. בימוי: משה רוזנטל. עם ששון גבאי, ריטה שוקרון, ליאור אשכנזי, אריה צ'רנר, קובי פרג', אלמה דישי. ישראל 2022, 103 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קריוקי
• ששון גבאי
• משה רוזנטל
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 915 // בין החגים