אם אין עתיד, אז נחזור לעבר?
שרון קנטור מותחת קו מהברים האסקפיסטיים של תל אביב לרצועת עזה
"אני שונא את דיסנילנד. היא מכינה את הילדים שלנו ללאס וגאס" (טום ווייטס)
בראשית הייתה התיירות. התיירות ילדה את האטרקציה, האטרקציה השריצה את החוויה, את המתחם ואת הקונספט, ובאורגיה עם כל מחוללי האינפנטיליזם של העולם הוצאו האנשים אל מחוץ לזמן של עצמם והנה הם תיירים בחייהם שלהם. מאז, כמו שמיטיבים לנסח בעצמם הוגי הברים החדשים: "אנשים אוהבים קונספטים", "אנשים מחפשים את הטריפ", "אנשים מחפשים חוויית בילוי". אנשים הם כינוי לבני אדם במצב צבירה של לקוחות.
בישראל חיות שתי אוכלוסיות: האחת, רוויית ביטחון כלכלי, הולכת למשרד בבוקר, בודקת את חוליו פעם בשעתיים, מחפשת מה ינענע ויעניק תחושת חיים, מוכנה להוציא הון על דרינק כי יש לה להוציא הון על דרינק. השנייה היא זו שיודעת שאין עתיד, שהכל בכל מקרה בכאילו, שאין יציבות וכלום לא מה שהוא נראה ומחפשת משהו שייצג את השקריות הזו. גם האוכלוסייה הזו מוכנה להוציא הון על דרינק כי אין לה הון אמיתי לשום דבר אחר, אז כבר עדיף דרינק. הטריק הישראלי המיוחד הוא קיומן של שתי הקבוצות הללו בשלום, זו לצד זו, ולעתים אף זו בתוך זו, כלומר בתוך אותם בני אדם ממש. הישראלי המטורלל עשוי לחוות בו בזמן את הביטחון חסר ההפתעות והבלתי נסבל של ההוויה הגלובלית – הביטחון שמעניקים אייפון 6 וצפייה בסדרות של נטפליקס בזמן אמת – ואת ההליכה על פי תהום או תחת טיל שמזמנת לו המציאות הישראלית. הכיבוש, סליחה, הוא כמובן יצירת המופת של הדואליות הזו, על הנוכחות־נפקדות שלו, על קיומו הכמעט מוטל בספק באבן גבירול. בשביל כל הקבוצות האלו, הברים המעוצבים מדי הם ככפפה וירטואלית ליד.
הבר־חנים מתהדרים ב"עיצוב המנותק לחלוטין מהרחוב", מדברים בהם על מחתרתיות, על חשאיות, על אסקפיזם, על התנתקות, אבל לעומת זאת מצהירים על "מוצר חווייתי שיהיו חייבים לצלם אותו" ו"להעלות לאינסטגרם ולפייסבוק". מדובר כנראה בסוג חדש של ניתוק – ניתוק מחובר, ניתוק מהמרחב הרציף, הבלתי מטופל, הבלתי נשלט והבלתי מתומחר לצד התחברות למרחב המעוצב, הנשלט, שבו אתה בורר את חבריך, את התמונה שיצאה לכם הכי טוב ואת הפילטר שתשים עליה. על הנייר, הבר־חנים אולי מוכרים "חוויה של כאילו סכנה". בפועל הם מוכרים חוויה של כאילו מקומות מוגנים ושל הימנעות מוחלטת מסכנה, הפתעה או הומלס.
"רצינו לעשות סוג של מלון מערבי שממוקם במזרח. כמו איזה מועדון קצינים בריטי בהודו", מספר בר שירה. חבר, אתה חי במועדון קצינים בהודו. אתה באמת ובתמים במלון מערבי שממוקם במזרח. לא צריך להשקיע שקל. לא שמת לב כי הכיבוש סובל מיח"צ גרוע? אולי כדאי פשוט למקם את הברים בעזה, כך גם נקבל חוויה של בר קולוניאלי, גם תחושת סכנה, וגם, אולי, קצת יובש בגרון.
![מנזר. צילום: יח"צ](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2014/09/מנזר-יחצ_H-500x281.jpg "מנזר. צילום: יח"צ")
