עושים סצנה: הברים שייקחו אתכם לנסיעה במנהרת הזמן

כניסה דרך דלת צדדית ודילוג מטה בכמה מדרגות מתחת לקומת הבר של "מטבח לילה" (לילינבלום 43), ואתם בפנים, בחלל שנראה כמו גראז' אפל. מהתקרה מתפצלים צינורות ודודים של מזקקה, ונורות התאורה הארוזות בנייר מפיצות אור מעומעם. הלהבות מסייעות להבחין בכמה שולחנות ובר קטן הניצבים פה, וזה כשלעצמו מעיד על כך שמוכרים פה אלכוהול. תצוגת המשקאות של הבר פתוחה אל אזור השולחנות, ועל המדפים מוצבות צנצנות מלאות נוזלים צבעוניים חשודים ועשבים, מכל צנצנת בוקע ברז מתכת. ברוכים הבאים אל המונשיין, בר חדש השואב את השראתו מתקופת היובש בשנות ה־20 של המאה הקודמת בארצות הברית (שמציינת השבוע 81 שנים לסיומה).

גלעד היימן, אחד השותפים במקום, עיצב את הבר הלכאורה חשאי הזה, עם דני ברליה ועם המיקסולוג מור סיקורל והשף הדר עפרון. “התפנה חלל ליד מטבח לילה, וחשבנו מה לעשות איתו. זה חלל קטן והתלבטנו אם הגישה אליו תהיה מהרחוב או מתוך המסעדה כדי לייצר משהו מתוחכם עם תחושה של מחתרתיות. שיטוטים באינטרנט הביאו אותנו למונח 'מונשיין' של מזקקי אלכוהול בתקופת היובש, משהו כזה של ‘אימפריית הפשע'. אגב, גם בישראל אסור להכין אלכוהול בבית, זה לא חוקי. חייבים רישיון יצרן בשביל זה. אנחנו לוקחים אלכוהול מזוקק ומיישנים אותו בפירות, בירקות ובעשבי תיבול".

להבדיל מתקופת היובש, אין שום סכנה או עברה על החוק בשתיית ליקר פירות ביתי.

"נכון. אבל זה מיד מכניס לאווירה ואנשים אוהבים קונספטים. ביום שישי האחרון ישבתי במונשיין עם חברים, שהם לא בליינים שחוקים אלא באים פעם בכמה זמן לדגום מקומות בעיר. הם נהנו מכל פרט ופרט כי הם הרגישו שמשקיעים בהם. מור הברמן בוחר בקפידה כלי הגשה, למשל גביע מתכת או כוס קרמיקה. בשילוב תאורת הנרות זה מייצר סיפור ואנשים מחפשים את הטריפ. ברים יש בשפע, ברים זולים יש עוד יותר בשפע. אפשר לאבד את ההכרה משתייה ב־60 ש"ח. עדיין, אנשים מחפשים חוויית בילוי, משהו שאפשר לספר עליו במשרד מחר. לא 'שוב שתיתי בירה', אלא 'גיליתי מקום סודי ששותים בו בירה ביתית במתכון מיוחד'".

זה לא טריפ אמיתי. לא מתגוללים בסוף הערב שיכורים על הרצפה, ואפילו לא כמו לפני כמה שנים, כשהיו בונים מקום שיהיה נוח לעשות בו קוק בשירותים.

“מסכים לגמרי. לא עושים אצלנו סמים. אתה נמצא במקום שמייצג תקופה אסורה, זה רק כאילו שאתה עושה משהו אסור. אנחנו מנסים להחזיר בזמן. המקום לא מנסה לשדר קוק בשירותים. אנחנו מנסים לתת תחושה עבריינית סביב האלכוהול. מה לעשות שהיום זה חוקי? יכול להיות מצחיק שייכנס פקח ויתחיל לחלק דוחות למי ששותה אלכוהול. אולי עלינו פה על קטע ששווה לנסות".

תוכנית ההתנתקות

אריאל לייזגולד, הבעלים של הבר הוותיק 223, פתח לפני כמה חודשים את הבר המדובר בל בוי בקומת הכניסה של מלון ברדיצ'בסקי (ברדיצ'בסקי 14), בעיצוב המנותק פיזית לחלוטין מהרחוב. "הגעתי לשלב העיצוב עם בריף מאוד מסודר, הבל בוי נבנה אצלי בראש כבר חמש שנים. בכל פרט הושקעה המון מחשבה. המקום לא שולח את המבקרים לתקופה ספציפית. הדבר שהיה הכי חשוב לי הוא שאנשים לא ייכנסו ויגידו שזה מזכיר להם מקום בניו יורק או בלונדון. רציתי עיצוב שמתכתב עם קוקטייל בר מסורתי למראית עין ומפנה לתקופת הרנסנס של הקוקטיילים, כלומר סוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20. הטאץ' האישי שלי הוא הגרוטסקה, המוזרות, ההזייתיות, הניסיון ליצור אסופה אינטנסיבית של חוויות עבור האורח. הקירות נראים מאוד וינטג'יים והטקסטורה שלהם ייחודית, האמנות על הקירות נראית קלאסית וכשמתקרבים רואים שזה פרינג'. נגיד, האישה היפה בציור הנושן מרחוק, מקועקעת מאוד במבט מקרוב. המקום מדבר בשפה סוריאליסטית, שכל אחד מגיב אליה בצורה אחרת. הנפש של אנשים הפכה קהה מאוד בנוגע לבילוי בברים, סף הריגוש עלה גבוה מאוד, והם לא כל כך מתרגשים גם שמשקיעים בעיצוב. בכלל, אנשים פחות מתרגשים בבילוי. ניסיתי לבנות מוצר חווייתי שיהיו חייבים לצלם אותו. לונה פארק למבוגרים".

הבר באמת משדר קצת קריפיות. עד כמה משתלם לכם למכור קוקטיילים, שבהם האלכוהול היקר נמהל במשקאות פחות נחשבים?

"אנחנו עובדים עם תמציות יקרות, ומשקיעים הרבה זמן עבודה בהכנת המשקאות. אנחנו מציעים משהו שרקחנו. פחות מוצרים קנויים ויותר הום מייד – לסחוט, לכתוש, לבשל ובאמת לרקוח. זה הייחוד שלנו. קשה לחקות אותנו. אנחנו עושים את זה כי אנשים נוסעים בעולם ויש להם מקור השוואה. השאיפה שלנו היא לגרות את החושים הרבה יותר ולהכניס את הבן אדם לסוג של סרט, טריפ, סידור לראש על ידי הדרינקים. האורח נכנס לתוך התהליך. אנחנו מספרים על החליטה ועל העלים שקטפנו ביער, או מגישים אצטרובל שרוף עם מור ולבונה. אנחנו מסבירים על בישול ארוך של פירות העונה עם תבלינים, וחומץ שרי. בבריף שנתתי למעצבת הופיעו 'אליסה בארץ הפלאות', 'הארי פוטר' ו'פחד ותיעוב בלאס וגאס'. כלומר, סיפורים שיש בהם מציאות מושאלת".

יכול להיות שלתל אביבים יש די והותר ריגושים דוגמת צוק איתן, והם לא זקוקים כרגע להנאות הקטנות הכרוכות בהרס עצמי?

"אם את שואלת על אקטואליה, אני לא הבן אדם. בלי קשר למצב אנשים זקוקים לאסקפיזם. מבחינת סגנון הבילוי, ברים מסוג הבל בוי וספייס האוס מעידים על מגמה של התמקצעות בתחום האלכוהול. פתאום ברמן זאת לא חלטורה לסטודנט אלא מקצוע שצריך להעמיק ולהתמחות בו ונקרא מיקסולוג".

[interaction id="54841f91c0bb85aa3a1c8cae"]

מי שפתח את גל הברים היוצרים עבור הבליינים שלהם עלילה מלאה הוא האימפריאל קוקטייל בר, הממוקם בכניסה למלון אימפריאל (הירקון 66). משהו במקום מעורר לחיים סצנה מהסרט "אפוקליפסה עכשיו" של קופולה (ובעיקר מהסרט "לב המאפליה" שמתאר את תהליך יצירת הסרט), שבה משפחה צרפתית סועדת בהידור אירופי־קולוניאליסטי בווייטנאם שתחת אימי המלחמה. בר שירה, המיקסולוג עטור הפרסים שהקים את המקום, לא רואה בבר שלו משהו אפל במיוחד. "הרעיון לרפרר לכיוון הקולוניאליזם נבע מתוך שם המלון, אימפריאל. זה הוביל אותנו לחשוב על התקופה הקולוניאליסטית שבה האימפריות הצרפתית, הבריטית וההולנדית שלטו במזרח הרחוק. רצינו לעשות סוג של מלון מערבי שממוקם במזרח. לשם כיוונו. כמו איזה מועדון קצינים בריטי בהודו. המקום הבא שנפתח יהיה אפל יותר. העשייה שלנו טוטאלית כי אנחנו עושים דברים הוליסטיים, מרמת המקרו ועד המיקרו. לחשוב על פס הקול שמתחבר לאווירה ולבגדים של הצוות ואיך שהצוות ניגש ללקוחות. זה הסוד למקום מוצלח, בסופו של דבר יש אסקפיזם שנתמך בבועת קסמים. זה כמו להיות בסרט ויזואלי. זה טוב לבליין שלא רוצה לזכור שהבוס כעס בעבודה, ושהוא רב עם בת הזוג. זה חו"ל לשנייה, בריחה מהיומיום. אם החוויה לא מצליחה להעביר את זה, הבליין סתם נשאר במקום. במנזר אתה תמיד נמצא באותה נקודה בעיר. לא התנתקת לשנייה ממה שסביבך".

סכנה לציבור

ניר רן הוא המעצב של הספייס האוס שזה עתה נפתח בדיזנגוף 711 ונראה כמו חנות עתיקה מהמאה ה־19 המוכרת תרופות שנרקחו במקום לצד בשמים והלבשה תחתונה. דמיינו את הכלבו של "בית קטן בערבה". במקום מעודדים את האורחים לקחת קערות חלוקה ענקיות מפורצלן המלאות במשקאות אלכוהול. גם פה מרמזים על התקופה הכל כך מדוברת עכשיו בארץ של "ספיק איזי", אותם מקומות מחתרתיים למכירת אלכוהול בתקופת היובש בארצות הברית. רן מסביר שהעיצוב מחפש את אווירת הסכנה: "הסכנה מעלה את תחושת הריגוש. רציתי משהו שאין רבים כמוהו, משהו שצריך לחפש, שעומדת מאחוריו מחשבה. זה שונה מהנוף. בעולם יש חזרה לתקופה אחרת, לאלמנטים של ערגה ונוסטלגיה לתקופות שרק שמענו עליהן. האסקפיזם מדרבן להוציא את הבליין מהתקופה שבה הוא נמצא. כשיוצאים בערב רוצים לחוות חוויה מרתקת, להתנתק מהזמן ומהמקום, מחפשים סוג של הצגה, אולי אפילו מעבר לזה, כי מוטל על האורח להשתתף ולקחת בה חלק. זאת אמנות כמו כל אמנות".

המעצבת אלונה אליאסי עיצבה את הבל בוי, שבו קשה לזהות את התקופה המדויקת, אבל גם את הבר זו ביזו (בן יהודה 186) שכאילו נתלש מתוך הסדרה "מד מן", מהתקופה שהגברים של שדרות מדיסון יצאו מתוך תקופת היובש אל עבר הרגלי שתייה חסרי אחריות ושליטה. אליאסי תופסת את עצמה בהקשר הזה כמספרת סיפורים והיא גם מנמקת את דבריה בנחישות: "בעיצוב כזה אנחנו יוצרים מכלול של הבטחות ואלמנטים ובונים את ה־DNA של הקונספט. זה בא לידי ביטוי בעיצוב, בתלבושות, בפס הקול ובמוצר עצמו, למשל הקוקטיילים שנרקחים במקרה הזה. אנחנו רוצים שהאדם יתנתק".

למה העיצוב הזה בנוי כמו תפאורה של סט לסרט?

"אני מתנגדת להגדרה. זאת לא תפאורה, זה לגמרי אמיתי. תפאורה היא מתקפלת, זמנית ומיועדת לשימוש חד פעמי. אנחנו יוצרים משהו קבוע. בבל בוי עוברים במנהרת הזמן וב'מד מן' נכנסים בדלת מסתובבת לתקופה של ראשית עולם הפרסום".

מאיפה נובעת המגמה הזאת?

"מדובר במגמה עולמית בעיצוב. מעצבי דעת קהל וחיי לילה באים ויוצרים חוויות מתחדשות לקהל שלהם ומספרים בכל פעם סיפור אחר, ואני רק חלק מהתהליך. צריכים לייצר המון פרמטרים כדי שהסיפור יהיה אמיתי. זה יכול להיות סיפורים מסוגים שונים, למשל בר שמעביר תחושה של מה יהיה בעוד 100 שנה. זה עונה על אותו הרעיון והצורך להעביר אנשים חוויה שונה מהיומיום, לנתק אותם ולהכניסם לנרטיב. זה העסק. אחרת תיכנסי למקומות זהים. הבידול הוא צורך של חוויית בילוי. כל הקבוצות שמקימות ברים כאלה מורכבות מאנשים שעושים דברים עד הסוף. אנחנו חיים באינטסיביות, כל הזמן בלחץ ובריצה, והמקומות האלה מאפשרים ללקוחות להתנתק. ככה זה בכל העולם. פה זה דרמטי כי הישראלים עושים את זה טוב יותר".

כל שתיין יסביר לכם שהוא שותה כדי לשכוח, והנה התל אביבים פיתחו אסטרטגיה המאפשרת לשכוח עוד לפני הלגימה הראשונה מהמשקה. המרואיינים בכתבה חזרו כולם על אותה המנטרה "בידול, אסקפיזם וניתוק". לתוך כל אלה כדאי להוסיף גם את השינוי באופני השיווק של הברים בעיר שרוויה מקומות ללגום בהם. כפי שמסביר זאת היימן: "כשכולם מצלמים איפה הם בילו בערב ומעלים לאינסטגרם, אתה בהחלט רוצה שיפיצו גם את המקום שלך. אנחנו לא שונים".