>> ג'אי דמיין היא אוצרת ואמנית שחיה בתל אביב, מנהלת את גלריה "סלון כנפיים לאמנות" ביפו (אלעזר בן עזריה 11) ואוצרת בארגון "כנפיים – בזכות האמנות" שמציג תערוכות חדשות, מופעים מוזיקליים ובכורות להצגות חדשות במסגרת אירועישבוע המודעות לבריאות הנפש. מחרתיים (5.12) תיפתח התערוכה הקבוצתית "אלטר אגו – האני האחר" אותה אצרה יחד עם אורי רוזנטל, המציגה את עבודותיהם של אמני "כנפיים" מסטודיו האמנות, בליווי הכנופייה, הרכב המוזיקה מבית "כנפיים".אתם רוצים להיות שם.

>> רחוב מזמן אחר וחנויות ספרים מתוקות // העיר של רני בלייר אלקבץ
>> חוויה שמכווצת את הבטן ומענגת באותה נשימה // העיר של הדס גלזר
>> מסיבות לא לגילי ומקום להרגיש בו לא לבד // העיר של נתלי רשבסקי

מתוך התערוכה "אלטר אגו", לריסה ציון (צילום באדיבות סלון כנפיים לאמנות)

1. מתחם ברחוב הרצל

זה מתחם שנוצר באזור בית מרס, שהעירייה הסבה לסטודיואים לאומנות, בתי ספר לאומנות ומרכזי אומנות. הספסלים בחוץ הפכו למעין קמפוס אליו מגיעים תלמידי אומנות ואומנים יוצרים, ומשמאל לבניינים נמצא גם בית רדיקל וישנה תחושה של מחבוא כזה של אומנים במהלך עבודתם האמנותית.
בית מרס, הרצל 158 תל אביב // בית רדיקל, התחיה 27 יפו

בואו נתחבא. קפה רדיקל במתחם 3426 (צילום: רפאל שחרי)

2. הרחובות של שכונת נגה

הרחובות שמאחורי מתחם נגה משנים צורה בכל פעם: לפעמים ישנה תחושה שהגעת לאזור תעשייה של בתי מלאכה קטנים, אך ישנם ימים בהם ללא כל אזהרה המקום הופך להייפ, ופתאום הגלריה שברחוב היא זאת שבולטת בנוף, חנויות הבגדים השוות ועוד.

לא תאמינו מה הולך בתוך השכונה. מתחם נגה (צילום: אייל תגר)

3. ⁠סלון כנפיים לאומנות

בגלריה מציגים אומנים שלא ממש שייכים למלייה האומנות של תל אביב, קצת כמו סלון הדחויים של המאה הקודמת בה הציגו האקספרסיוניסטים הראשונים. בגלריה אפשר למצוא אומנות איכותית, קצת Outsider Art מעניין ושווה ומתחלף כל הזמן.
אלעזר בן עזריה 11 יפו

4. משק ברזילי // אנסטסיה

המעדניות הטבעוניות ששומרות לי על הלהבה ועל הגאווה להיות טבעונית. תמיד כשאני מארחת בבית וקונה את העוגות, הסלטים והתבשילים שלהם, ההתלהבות תמיד מגיעה בצורת המשפט "עם אוכל כזה אני בהחלט יכולה להיות טבעונית".
משק ברזילי / אחד העם 6 תל אביב (נווה צדק) // אנסטסיה / פרישמן 54 תל אביב

בטוחים שזה טבעוני? אנסטסיה (צילום אסף ארואטי)

5. שכונת שפירא

אני גרה בה בפעם הראשונה אחרי שנים רבות של מגורים בתל אביב. היא מאפשרת לי להרגיש ולהיות לא מנותקת בגלל מגוון האוכלוסיה הגדול.

בשכונה שלנו. פסטיבל האביב בשכונת שפירא (צילום: שי פיירשטיין)

מקום לא אהוב בעיר:

התחנה המרכזית החדשה. דחוף דחוף! למרות שהוא מכיל אוכלוסייה מוחלשת ולעירייה אין עניין באוכלוסיות שאין להן קול תרתי משמע, בבקשה שהעירייה תטפל. בסוף זה אפילו ישתלם לה. למקום הזה יש את הפוטנציאל להפוך לאחד המקומות המעניינים והמגניבים בתל אביב. אפילו את המבנה, שנחשב למכוער במבני תל אביב, עם השקעה נכונה אפשר לממש את הפוטנציאל הברוטליסטי שלו ולהפוך אותו למעניין ומרשים. קצת אלתור, עיצוב וארכיטקטורה חכמות, וזו תהיה פנינה.

אפשר לעשות מזה משהו. התחנה המרכזית בתל אביב (צילום: Spiroview inc/שאטרסטוק)

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
כשהיינו בעיצומה של המלחמה שכחתי בכלל למה אני כאן, למה פעם אהבתי את המקום הזה בכלל, מה לי ולמי שחיים כאן ואיזה שפה משותפת יש לי ו"להם". בדרך כלל המוזיקה שאני שומעת היא רוק, אינדי, היפ הופ ו-rnb, ואז התחילו טיפין טיפין להישמע שירים ישראלים של פעם, מימים שבהם הכל היה תמים יותר, עד לשיא: "שיר לשלום", שלא שמעתי שנים על גבי שנים ושכחתי את קיומו, ופתאום שוב הרגשתי את השייכות את המשהו הזה של פעם שאהבתי במקום הזה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"נדודים" של הסופרת אולגה טוקרצ'וק– שלמרות הרצון העז לברוח בלי אפילו לדעת לאן, השאירה אותי כאן ואפשרה לי לנדוד תוך כדי קריאה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני ממליצה לתרום ולהתנדב ולסייע ליצורים הכי אומללים על כדור הארץ: החיות המדהימות שבני האדם מגדלים על מנת לאכול, ללבוש ולקחת להם את החלב שבו הם מניקים את הצאצאים, שנשלחים עוד כתינוקות לשחיטה. ובמיוחד ל"חוות החופש"שמצליחה להציל את חלקם מהגורל האכזר, וכשמתנדבים שם אפשר לחבק תרנגולי הודו שהם הכי הכי רגישים ומתוקים, להסתלבט עם החזירים המקסימים ולנשק פרות על המצח ולהתבונן בעיניים הכל כך חכמות ורגישות שלהם ולהרגיש שמותר לבכות איתן על הכל.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
חיים חננאל. הוא צייר והוא חדש בתל אביב, וכשמסתכלים על העבודות שלו רוצים שוב להתחבק ולאהוב, כי עוד יש כאלה ששווה להמשיך להתקיים במחיצתם.

חיים חננאל, סלון כנפיים לאמנות

מה יהיה?
יהיה טוב.לאחרונה שמעתי בכמה הזדמנויות את המשפט "אופטימיות כבחירה מוסרית", ואכן מדובר בבחירה מוסרית נעלה נעלה, כי באמצעותה נוכל להציל הרבה שאיבדו את הרצון להמשיך.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• בית רדיקל
• שכונת נגה
• גלריות
• משק ברזילי
• אנסטסיה
• שכונת שפירא
• תחנה מרכזית תל אביב

הקונדיטור רועי כהן, בעליהקונדיטוריה הבווארית ליליאנפלאץ, טרוד בימים אלה בהכנות לראש השנה. לצד עיסוקו כבעלים וכקונדיטור הוא עדיין עוסק בעריכת דין כעצמאי, ומציין שנתיים להשקת ליין קונפיטורות בעבודת יד. "כשפתחתי את הסרטון הראשון שהגיע לנייד יחד עם עדכוני החדשות, לא היה מקום לספק: כל התכנונים והחיים שהיו עד השישה באוקטובר – בטלים", הוא משחזר את השבעה באוקטובר. את הימים והשבועות שלאחר מכן הוא העביר בבישול מלאי קונפיטורות, "כי בישול ואפיה בליווי מוזיקה הם התרפיה הכי טובה עבורי", ובמקביל סייע לאביו, מייסד ומנהל עמותת "מעשה נסים", שיחד עם הקהילה ברמת-חן התגייסה לקלוט משפחות מהצפון והדרום.בקיצור, תעקבו.

קוגלהוף דבש ואגוזים בזיגוג קרמל דבש מלוח. ליליאנפלאץ (צילום עלמה ברוקמן)

1. ערב חמישי בחוף עלמה ביץ'

בחירה פופולרית (שלא לומר נדושה), אבל חוף הים של תל אביב, שניה לפני סוף השבוע, הם המקום והזמן שהכי התגעגעתי אליהם בשנים שבהן חייתי בגרמניה. לא שחסרים סביב ברלין אגמים מרהיבים, ובמינכן נהר האיזר (Isar) אפילו מספק חוויה מרעננת ומפתיעה (בואכה קפואה) בעיבורה של העיר, ובכל זאת – אין על חמישי בערב בחוף הים של תל אביב אל מול השקיעה, עם מוזיקה נעימה, ריח המים המלוחים והעיר הכי שווה בעולם.
קויפמן 7 תל אביב

היא רק נראית תמימה. מרגריטה קפואה בעלמה ביץ' (צילום: מאנטה ריי)

2. פיצה לילה

תאמינו או לא, אבל גם פיצה היא סוג של לחם. כל פיצה בנויה בראש ובראשונה על בצק לחם בסיסי (קמח, מים, שמרים/מחמצת ומלח), שיכריע את גורלה לַשֵּׁבֶט אוֹ לְחֶסֶד. הפיצות של לילה מתחילות מבצק משובח, שמקבל טיפול מסור ומדויק עד שהוא יוצא מהתנור ומוגש לשולחן. די במראה שולי הבצק החרוכים ושומני הגבינה (והפפרוני) הרוחשים מעליו כדי להשכיח ממני את כל צער העולם, ולו למספר דקות מענגות במיוחד.
מרחביה 4 תל אביב

3. מטבחא

למרות שהעיר מוצפת בבתי קפה עם חללי עבודה, איכשהו נדמה שהביקוש תמיד עולה על ההיצע. מטבחא הוא בית קפה פלורנטינאי במיקום "אוף גריד", שמציע מבחר כריכים טריים, מאפים, סלטים וארוחות קלות, אבל גם – חלל עבודה שמעטים מכירים! כאן אני יכול להעביר שעות ארוכות של עבודה על המחשב בחלל ממוזג, עם מוזיקת רקע נעימה (ותמיד משובחת) והרבה שקט ושלווה (הטור הזה נכתב מכאן). מאחר שחלל העבודה מופרד לחלוטין מבית הקפה, אין פה שאון לקוחות, מלצרים והוצאת מנות, אלא שלווה נעימה וסביבת עבודה אידיאלית. גם כשעמוס, פינות העבודה המגוונות והמרווחות מבטיחות שקט ופרטיות.
אבולעפיה 13/11 תל אביב

4. ברלין בפלורנטין

שלושת הסמלים הקולינריים של גרמניה הם בירה, נקניקיות ופרעצל. כשעזבתי לגרמניה ב-2017, היה קשה יחסית למצוא בישראל נקניקיות איכותיות בסגנון גרמני, אבל לשמחתי כיום יש גם יש. בר ברלין בפלורנטין מציע מבחר נקניקיות א-לה-גרמניה (אפילו כינויי המנות עושים כבוד לערים מרכזיות בגרמניה), עם טוויסט ישראלי מתבקש (איולי עמבה, למשל) לצד מבחר בירות ומשקאות אחרים. לפעמים כל מה שצריך זה נקניקיה טובה, חרדל ובירה קרה.
ויטל 1 תל אביב

גרמניה בפלורנטין. ברלין בפלורנטין (צילום: אינסטגרם/@berlin_florentin)

5. ויג'נאנה יוגה

חוויתי מספר נסיונות להתחבר לאסכולות יוגה שונות, ועל אף שבאינטואיציה הרגשתי שהיוגה מאוד טובה ונכונה לי, התקשיתי להתמסר לחוויה ולהתמיד בה. כל זה השתנה כשחבר המליץ לי לעבור את קורס היסודות במרכז לויג'נאנה יוגה שבלב העיר, וכמו שאומרים: "נפתחה לי הצ'אקרה". ויג'נאנה יוגה היא אסכולה שפותחה על ידי אורית סן-גופטה – כן, ישראלית למהדרין – וכדרכה של הישראליוּת (ומפה זו לגמרי פרשנות שלי) היא מעניקה מרחבי תרגול ותודעה שמאפשרים לכל מתרגל לגלות מה עובד הכי טוב לגוף-נפש שלו ופחות מנסה להנדס לתוך תנוחות ורעיונות נוקשים. לי זה עובד נהדר.
מזא"ה 22 תל אביב

ויג'נאנה יוגה (צילום: פייסבוק/ויג'נאנה יוגה תל אביב)

3. מקום לא אהוב בעיר:

התחנה המרכזית "החדשה" היא מפגע-על שמדגים רבות מהרעות החולות שלנו כחברה ומדינה: תכנון צופה פני עבר, הזנחה פושעת, עסקונה פוליטית מושחתת, ניכור, אדריכלות אגרסיבית שדורסת את האדם במרחב, דחיקת אוכלוסיות שוליים, התעלמות הרשויות מהצדדים היותר אפלים ואומללים של הקיום האנושי, מפגעי רעש, ריח וזיהום אוויר… מניח שאתם מכירים. נקודת האור היחידה במתחם היא שוק האוכל האסייתי, שבסופי שבוע הומה מבקרים – מהגרים וצברים כאחד – שמסתובבים בין דוכנים שופעים במגוון מאכלים וחומרי גלם מכל מרחבי המזרח (מהודו מזרחה). גם השוק הקסום הזה ראוי לאכסניה יותר מכובדת וסימפטית!

מגיע להן יותר. שוק האוכל בתחנה המרכזית החדשה (צילום: פייסבוק Makati Cabalen – מתחם אוכל עולמי)

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"פריסיליה מלכת המדבר" בתיאטרון הבימה. בני דורי זוכרים היטב את הסרט החלוצי, שהיכה גלים והביא לתודעת הציבור הרחב את אמנות הדראג ועיסוק במגוון היבטים הנוגעים לקיום להטב"קי במרחב ההטרו-נורמטיבי, כשבתודעה הציבורית בישראל באותן השנים ההומו היחידי שהכירו בכל בית בישראל היה זלמן וינדר (שושי) ז"ל. לא במקרה בנות פסיה הפציעו בסמוך לאחר הצלחת הסרט ופרצו אל המיינסטרים הישראלי. ההפקה של הבימה עושה חסד עם המקור בתצוגה מרשימה של משחק, מוזיקה, ריקוד והומור. למעלה משעתיים של פאן היסטרי.

פריסילה מלכת המדבר (צילום: יח"צ)

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"שיבה באוקטובר"מאת ד"ר עינת ווילף וד"ר עדי שוורץ (הוצאת התחנה, 2025) – ספר שהוא קריאת חובה לכל ישראלי. מאז השבעה באוקטובר קרה שהתחלתי לעקוב בעניין גובר אחר ד"ר עינת ווילף והניתוח הריאליסטי והמפוכח שהיא מציעה. סדר היום הפוליטי והאזרחי שהיא מציעה לישראל שלאחר השבעה באוקטובר נוטע בי תקווה אמיתית. הידיעה שהיא מכוונת לחזור לשדה הפוליטי משמחת אותי, כי השיח הרעיוני שהיא מביאה לשולחן מנפץ את רוב הדיכוטומיות הרעיוניות שקנו אחיזה בחשיבה הפוליטית הפופולרית בישראל משך עשורים רבים, ובכללי הגיע הזמן למנהיגות נשית אמיצה וחשיבה חדשה. לטמון את הראש בחול או לעשות עוד מאותו הדבר ולצפות לתוצאה שונה לא עבד לאף אחד מעולם, ולא יעבוד גם לנו.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לובי 99– ארגון שהוקם לפני כעשור ושם לו למטרה לפעול בזירה הפרלמנטרית כגוף מטעם הציבור ועבורו (הם רשומים כחברה לתועלת הציבור והתרומות מוכרות לפי סעיף 46). כשעבדתי בפירמת עורכי דין נחשפתי לפעילויות של ארגוני לובי עסקיים, שמקדמים ביעילות אינטרסים של בעלי הון וחברות מסחריות, ובפועל אין מי שילחם או אפילו ישמיע את קולו של הציבור הרחב והאינטרס שלו. חברי הכנסת אמורים לעשות מלאכה זו, אבל במציאות האינטרס הציבורי עומד, לא אחת, בניגוד לאינטרס של בעלי ההון וחברי הכנסת שנתמכים על ידם (במישרין או בעקיפין).

לינור דויטש (צילום: איליה מלניקוב)

את הארגון מובילה ביד רמה עו"ד לינור דויטש, שיחד עם צוות וחברי הלובי נלחמים עבור כולנו בוועדות הכנסת ויתר מסדרונות השלטון. הלובי נאבק על קידום אינטרסים ציבוריים כמו גם מלחמה בשחיתות, מניעת מחטפים ודילים מסריחים וכו'. הלובי פועל בשקיפות מלאה והתורמים שותפים בקביעת סדר היום והנושאים שהלובי יעסוק בהם. העובדה שהארגון מובל על ידי נשים הוא עוד סיבה לתמוך במיזם המבורך.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
נאור נרקיס – "חוזרים בתבונה"!נאור הקים את מיזם "חוזרים בתבונה" לחילון החברה החרדית ברוח תנועת ההשכלה. הארגון מסייע לנשים וגברים שמבקשים לצאת מהחברה החרדית ולהשתלב בחברה הכללית כאנשים חופשיים – כן כן, גם לחרדים מגיעה זכות הבחירה הבסיסית להחליט כיצד הם רוצים לחיות את חייהם. סוף סוף מישהו מעז לדבר בקול רם ובוטח על אחת הבעיות הכי אקוטיות במדינת ישראל מבחינה פוליטית, חברתית וכלכלית ועושה מעשה.

הגיע הזמן. נאור נרקיס (צילום: אוסף פרטי)

נאור מציג יהדות חילונית ערכית ובטוחה בעצמה לצד ערכים ליברליים, שלצערי התפיידו כמעט לחלוטין מהספירה הפוליטית של ישראל 2025, ולא מפחד להנגיש את תפישת העולם החילונית לכל דורש. בשבועות האחרונים נאור ופעיליו נתקלו באלימות ובריונות כשהגיעו עם דוכן לבני ברק, וגם משטרת ישראל לא טומנת את ידה בצלחת, לפחות לכאורה. נאור מגשים את אחד המשפטים הכי מעוררי השראה וציוניים בפזמונאות העברית "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום" (יענקל׳ה רוטבליט).

מה יהיה?
יהיה טוב! ולא כי אני אופטימי חסר תקנה, אלא דווקא מתוך ניתוח רציונאלי. ההמנון שלנו נקרא "התקווה" ולא במקרה. יש בנו כוחות אדירים שאין להם אח ורע, ולצערנו גם המלחמה המחישה זאת באופנים רבים. דווקא בשנים האחרונות שהיו קשות מנשוא – מההפיכה המשטרית ועד למלחמה – שמחתי שאני חווה אותן מפה ויכול להילחם ברחובות ובכל אמצעי חוקי שעומד לרשותי כאזרח, ולא צופה במתרחש מגרמניה הרחוקה ואוכל את עצמי מדאגה וחוסר אונים. עוד יגיעו ימים טובים, ולו מן הטעם הפשוט שאם לא נתקן את הקלקולים היסודיים שמאכלים את יסודות הפוליטיקה, החברה והכלכלה שלנו, אנחנו פשוט נחדל להיות, וזו לא אופציה. ככה פשוט. מאחל לכולנו שנה טובה ויותר רגעים מתוקים (עם חמאה וריבה, כמובן).

• העיר שלי
• קונדיטוריה
• עלמה ביץ'
• פיצה לילה
• חללי עבודה
• ברלין
• יוגה
• תחנה מרכזית תל אביב

אולי כדאי להגיד את המובן מאליו כבר על ההתחלה – יש לי זוג עיניים וחוש ריח, וברור כשמש שהתחנה המרכזית החדשה היא מקום איום ונורא. זהו לא טקסט געגוע או אהבה, אלא השלמה עצמית. בין אם אני שמח מזה או לא, התחנה המרכזית היתה שער הכניסה שלי לתל אביב, ולאורך השנים התגלתה גם כבית שבור שחזרתי אליו שוב ושוב. כמו שתל אביב לא שלמה בלי הדרום הפרוע, כך התל אביביות שלי היתה תלויה באותו פיל לבן ארור, מזוהם ומזהם, המקום הכי נמוך בעיר.
>>

כך המקרה אצל תל אביבים רבים שלא גדלו בעיר. זו היתה הנקודה אליה היינו מגיעים כדי להתפזר בקוי 4 או 5 לרחבי העיר, ולעיתים, לשם היינו מגיעים כי זה מה שהכרנו. הפעם הראשונה שנסעתי לבדי לתחנה המרכזית החדשה היתה בגיל 14, אז נסעתי לאתר את מספרת "אתיופיאן סטייל" שהתמחתה בראסטות. אני הייתי ילד אשכנזי שמנמן עם שיער שחור חלק, ולספריות כנראה לא היה לב לספר לי שאין להן מושג מה לעשות עם שיער שכזה, אבל את 3 השעות שביליתי בקשירות שיער שם אני זוכר עד היום, גם אם גוש השיער שיצרו גולח תוך 3 חודשים.

המפגע העירוני הגדול במזה"ת, איתנו לנצח. התחנה המרכזית (צילום: שאטרסטוק)

מאותו הרגע כבר התרגלתי להגיע למקום המטונף הזה לבד, ולצאת משם לראות את מעט הופעות הראפ שהתקיימו בעיר בשנות ה-2000 המוקדמות. למסיבות הנוער של מועדון הג'י ספוט המיתולוגי הייתי מגיע מחוץ לעיר למרכזית, ומשם בקו 4 לכיכר אתרים. כשהמסיבות היו נגמרות בסביבות 4-5 בבוקר, הייתי חוזר למרכזית וממתין שם על הספסלים הלא נוחים עד שיצא אוטובוס ראשון חזרה הביתה. את ההרגל הזה סיגלתי גם להופעות שנגמרו ב-2 בלילה, כך שביליתי לא מעט שעות אפלות בתוך התחנה המרכזית, מאזין באוזניות – לא בדיוק הבילוי הכי מוצלח לבן נוער, אבל זה היה עדיף על הבחוץ, וחישל אותי להיות עצמאי.

הדירה הראשונה שלי בעיר היתה במרחק 10 דקות הליכה מהמרכזית, וכל הדירות שעברתי ב-15 השנים שעברו מאז נשארה פחות או יותר ברדיוס דומה. בהתחלה סיפרתי לעצמי שזה מנוחות, שלידי נמצא שער יציאה נוח לכל נקודות העיר, אבל האמת שפשוט למדתי לאהוב את האזור. מספיק קרוב לזוהמה, אבל לא בתוכה. לאורך השנים הבנתי שאני פשוט מוצא את עצמי במרכזית לא פעם, כי בשקט בשקט, מבלי לעשות מזה עניין, היא גם היתה מרכז תרבותי עבורי ועבור רבים.

התחנה המרכזית. המפגע האורבני הגדול במדינה (צילום: shutterstock)

בתחילת העשור הקודם פעלה במקום חנות הבגדים מדמן. היא פעלה שם עוד לפני, אבל באותה תקופה נהגתי להגיע לשם מדי יום, להיכנס לחנות שהיתה צמודה למרכז התרבות הידישקאי יונג יידיש, להגיד שלום לנצ'י נץ' (דאז), שהיה מוכר במקום בגדי באגיז ודיסקים, ולצעוד לאולפן האחורי להקליט תוכנית רדיו. אוקי, לקרוא לזה "אולפן" זו הגזמה כמו שלקרוא לזה "רדיו" זו חוצפה, אבל "רדיו מדמן" האינטרנטי היה בית ספר עבורי, והנוכחות של צ'ולו – הסנדק של הראפ הישראלי – נתנה לי חיבור לעורק הראשי של תרבות ההיפ הופ המקומית שאהבתי.

הימים האלו ברדיו מדמן היו כיף בלתי רגיל. היינו מגיעים בכל שבוע, קונים בירות וממתק מסתורי אחר בכל פעם מהמכולת הפיליפינית שליד, ונכנסנו לחדר מעושן לעשות רדיו חסר עכבות. עצם העובדה שכוך תרבות קטן ובועט פעל מתוך חנות בגדים היה הפתעה, אבל בכל פעם שהייתי יוצא משם ורואה מסביבי את אותה תחנה מרכזית מפויחת, את שוק חג המולד ארוך החודשים, ואת "אתיופיאן סטייל" ימח שמם על ה-350 ש"ח שלקחו לי על צמות, הייתי מבין כמה עולמות מסתתרים בתוך הבניין הסבוך והדפוק הזה.

המקום האפל בעיר. תחנה המרכזית (צילום: בן קלמר)

ההבנה הזו התגבשה סופית 3-4 שנים אחר כך, כשנפתח בו הגלגול השני של המועדון הכי טוב בעיר לתקופתו – הבלוק. בשלב הזה כבר כמעט ולא הייתי מרגיע למרכזית מרצוני, כי ההזנחה של חברת נצבא כבר התחילה להיות מורגשת, עד שהערב היה יורד, והבלוק היה פותח את שעריו. בקצה אותו מסלול אוטובוסים ממנו הייתי לוקח את קו 4 לג'י ספוט עמדתי בתור הארוך, ממתין למסיבה שבפנים. החלל הלא נורמלי שהצליח ירון טראקס לבנות שם, בין אותם מבוכי קומות מבלבלים שלמדתי להכיר בנעורי, היה נס של ממש. כשהמסיבה היתה מסתיימת בבוקר, הייתי יוצא אל האור הזוהר, ורואה את כל העוברים ושבים שרק מנסים להגיע ליעד הבא שלהם, ולברוח מהמקום שכוח האל הזה. איזה מקום משוגע, הזוי ונפלא.

עדיין בחיים. שוק אוכל פיליפיני בתחנה המרכזית (צילום: שלומי יוסף)

היא בהחלט הפכה לפחות נפלאה לאורך השנים, בלשון המעטה. ההזנחה הפושעת של נצבא הפכה את ריח השתן הקבוע לריקבון של ממש, מדמן כבר נסגרה, וכך גם אתיופיאן סטייל. רק המכולת ממנה היינו קונים ממתקים מסתוריים התרחבה, כחלק מהשוק הזר המצוין שמתקיים שם מדי שישי. לאחרונה ביקרתי שם בדיוק מהסיבה הזו, וחוץ מהשוק עצמו הכל הרוס ונטוש, מצחין אפילו יותר מהרגיל. התחנה המרכזית אולי עלובה, עצובה ומדכאת כבר יותר מדי זמן, אבל אין לי איך להתכחש לכל מה שהיא נתנה לי – בתור שער לתל אביב, ואבל גם לאינספור העולמות הקטנים שחיו בה.

• הבועה
• תחנה מרכזית תל אביב
• עירוני
• היפ הופ

איתמר שמשוני הוא אמן, גר בשכונת שפירא, נשוי לדאנה, אבא של מיכאל ואוריה, ובשנים האחרונות יוצרהמיזם האמנותי-קהילתי-סביבתי "עיר מפעל", שייפתח הקיץ לציבור הרחב לשלושה שבועות במוזיאון תל אביב החל מיום חמישי הקרוב (7.8); הפרויקט "עיר מפעל:ייצור מחדש" נפתח זו הפעם השלישית, לאחר שהוצג במוזיאון בת ים ובפסטיבל ישראל בירושלים. הטוויסט בעלילה הוא שהקהל הוא היוצר במפעל, והכוונה היא לייצר מאות פסלים חדשים מצעצועים ישנים ומקולקלים.
בחודשים האחרונים אסף צוות עיר מפעל אלפי צעצועים ישנים בשיתוף פעולה עם עיריית תל אביב -יפו, בין השאר ממרכזים קהילתיים, גנים ובתי ספר בכל רחבי העיר. שמשוני מוביל את הפרויקט השאפתני הזה עם מנהלת הפרויקט אליש, אבי, נור וצוות המוזיאון: רוני מעיין ורונילי, ואם להסתמך על המשמרות הקודמות במפעל –זה הולך להיות כיף גדול. כל הפרטים כאן.

איך מחברים אנשים באמצעות צעצועים שבורים ואמנות. איתמר שמשוני (צילום: עוז מועלם)

1. מוזיאון תל אביב

מקום שתמיד מלווה אותי מאז שאני ילד, זוכר במיוחד את התערוכה של קית' הרינג שהשפיעה עליי. ועכשיו בימים אלה כשאנחנו עובדים על "עיר מפעל" במוזיאון תל אביב ,אני מתרגש מאוד ונפעם מתערוכות מרגשות ונוגעות שמייצרות איזה אי של דמיון וכישרון, כשבחוץ הכל סוער ומורכב. מרגש להיות חלק מהאי הזה בקיץ הזה.
שאול המלך 29 תל אביב

אי של שקט. מוזיאון תל אביב (צילום: שאטרסטוק)

2. קפה שפירא

המקום ששינה את שכונת שפירא, עם יונתן ברגמן האגדי שהרים פה חתיכת מקום עם תוכן מרגש. השנה גם הרמנוקמפיין תושבים להצלת הקפהשהיה מאוד מוצלח והזכיר לכולנו איזה כיף לנו פה בשכונה עם הקפה הזה.
רלב"ג 15 תל אביב

קפה שעשה שכונה. קפה שפירא (צילום: יונתן ברגמן)

3. שכונתי שפירא

בית הספר שלנו, שהילדים שלנו כל בוקר רצים אליו. מקום שצומח בקצב מרגש בהובלת שחר המנהל וצוות מדהים שלוקח את הילדים והילדות למסע קסום שכבר קורה שש שנים! אני רק מקווה שהעירייה תבין שבית הספר הזה צריך מקום לצמוח בו.
דה מודינה 24 תל אביב

שבועות בשכונתי שפירא (צילום: פייסבוק/בית הספר השכונתי שפירא)

4. היכל מנורה

המקום שבו ביליתי הרבה מאוד מזמני בתור ילד שבא לראות כדורסל, אגדות כדורסל, ימי חמישי, אווירה שרק מכבי בארץ יודעת להביא לעיר תל אביב ולמדינה.
יגאל אלון 51 תל אביב

אגדות שהיו באמת. היכל מנורה מבטחים (צילום: shutterstock)

5. בויוס הבורקס של אבא

זה המקום הכי טעים לאכול בו בורקס, אכילה רגשית מפנקת ומנחמת.
צ'לנוב 23 תל אביב

גריל-בר אותנטי וגעגוע לישראל נעימה יותר // העיר של מלווין מוריס
>> תל אביב כולה בכדור בדולח ויער לפוקימונים // העיר של רחלי רוטנר

מקום לא אהוב בעיר:

התחנה המרכזית. אני ומשפחתי גרים ממש קרוב אליה ואין ספק שזה אחד המקומות הכי דוחים בארץ. לא נתפס שהדבר הזה נמצא פה בעיר תל אביב. אנחנו שנים נאבקים על זיהום האוויר, הפשע, הסמים ההזנחה הפושעת. חולמים על עתיד יותר טוב למקום הזה.

אחד המקומות הדוחים בארץ. התחנה המרכזית (צילום: שאטרסטוק)

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
מאז תחילת המלחמה הייתי רק בשתי הופעות ושתיהן היו של הדג נחש שתמיד תמיד מעיפים לי את הלב והראש. הופעה אחת הייתה גם עם יוסי פיין האגדי, שזה בכלל תופעה חסרת גיל ומעצורים. מומלץ ללכת לדג, מרשם בטוח לניקוי הראש והטענה מחדש.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מתחילת המלחמה, כשהתחלנו סבב גדול של סדנאות עיר מפעל עם צוות שלם תחת הניהול של אליש בן טל, התנגן לנו בפלייליסט השיר Lean On Me של Bill Withers. זה השיר שמבחינתי מספר את הסיפור של אלה שתמכו, תומכים, ועובדים עם נפגעי נפגעות המלחמה הזאת ,שלצערי לא נגמרת. השיר הזה גם מדי פעם הזכיר לי מה אני אמור לעשות עכשיו.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לצערנו המבחר הוא רב, אבל בעיניי קודם כל להיות עם משפחות החטופים. הרמתי השנה שני בלוני צפלין ענקיים שקוראים לשחרור החטופים, ורק לראות את התגובות של משפחות החטופים היה שווה הכל.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
התל אביבי שהכי צריך הרמה, זה חבר טוב ושכן שקוראים לו מאיר אליאל רבינוביץ, שהקים עם מוטי כץ את דרום תל אביב בקריז ונלחם בחירוף נפש למען דרום תל אביב בבתי משפט וברחובות. הלוואי שיהיו עוד כאלה!

מה יהיה?
כולם יחזרו הביתה, נשקם, נזרע, נעזור למי שצריך בצפון ובדרום, ובעיקר נלמד לחיות ביחד ולקוות ביחד שהפוליטיקאים קודם כל ידאגו לנו ולא לעצמם. והעיקר לא לאבד את התקווה.

• העיר שלי
• מוזיאון תל אביב
• אמנות ישראלית
• היכל מנורה
• שכונת שפירא
• קפה שפירא
• הבורקס של אבא
• תחנה מרכזית תל אביב

>>דורי בן אלוןהיא חוקרת אמנות ותרבות חזותית ומדריכת סיורי אמנות. היא התחילה את דרכה באגף החינוך של מוזיאון תל אביב, וכיום כעצמאית היא עובדת עם גופים גדולים כמו עיריות ואוניברסיטאות ומדריכה סיורים באירועי האמנות המובילים בתחום ביניהם יריד צבע טרי, אירועי אוהבים אמנות עושים אמנות, פסטיבל מנופים ועוד. בעוד כשבועיים היא תוביל במסגרתפסטיבל סרטי אמנים בארטפורט(והשנה גם בבית אנה טיכו של מוזיאון ישראל, 21-18 ביוני) הרצאה מבוססת צפייה בה תציג שלוש עבודות של שלוש אמניות ישראליות שעוסקות בסקאלה שבין הישארות בארץ והימלטות ממנה.עוד פרטים וכרטיסים כאן.

>> השניצל שלא השתנה והמסעדה שהיא השראה // העיר של תום ניומן
>> בועה של שקט וחוף שבו כל בוקר יפה מקודמו // העיר של דלית מרחב

מתוך הסרט "הילדגרד", עילית אזולאי, פסטיבל סרטי אמנים 2025

1.אדרת

חנות היד שנייה האידיאלית. רוב הבגדים בארון שלי הגיעו משם. חנות שבאמת כל הפריטים בה מגיעים מהלקוחות עצמם, כלכלה מעגלית אמיתית. אני מגיעה לשם בסיורי אמנות ואופנה שאני עושה ומפיצה את הבשורה: אפשר גם להתלבש יפה וגם להיות טובים לסביבה.
בוגרשוב 53

סביבתית. אדרת (צילום: פייסבוק/aderet.second.hand.shop.telaviv)

2. גוגא

מעבר לזה שגוגא הוא השילוב המושלם בין בית קפה לבר יין, הקימה אותו בחורה צעירה ומרשימה שמנהלת אותו ביד רמה ואיכשהו תמיד כשאני מגיעה היא נמצאת שם. זה אולי המקום הכי ורסטילי בעיר – יצא לי לשבת שם לפגישות עבודה, לערב של יין ללא תחתית עם חברות, לדייט עם הבן זוג, לקפה עם אמא. האוכל טעים, השירות לבבי, יש קפה טוב ויין מעולה ואולי יותר מהכל אופי ייחודי ושובה לב.
צייטלין 1

ורסטילית. קפה/בר יין גוגא (צילום: פייסבוק//Guga.coffee.wine)

3. האחים גרין

אני אוהבת ספרים יד שנייה. הייתי ילדת ספריות והאסוציאציה שלי לספרים היא דפים צהבהבים, כתמי קפה של מישהו אחר וריח של ישן. אצל האחים גרין הספרים במצב הרבה יותר טוב, אבל עדיין המחשבה שהיו להם חיים קודמים עושה לי את זה. כשאני מחפשת ספר מסוים, הפעולה הראשונה שלי היאלהיכנס לאתר של האחים גרין, לחפש אותו שם, ואם אין אותו על המדף אני לוחצת על הכפתור הגאוני "צודו לי". השיטה הזאת בנתה חלק משמעותי מאוסף הספרים שלי.
ידידיה פרנקל 39

אספנית. "האחים גרין" בפלורנטין (צילום: יעל שטוקמן)

4. ספריית סוראסקי

הספריה המרכזית של אוניברסיטת תל אביב היא המפלט המושלם. מקום שקט להיכנס אליו בבוקר, להתיישב לכתוב ולא לקום עד הערב. בכניסה לבניין יש ציור קיר של האמן אברהם אופק, והנוף מהחלונות הוא של בניין גילמן האהוב, בניין הפקולטה למדעי הרוח. בימים מוצלחים אפשר לראות גם את משפחת האווזים מטיילת על הרחבה מול הספריה.

5. תיאטרון תמונע

מקדש הפרינג׳ המקורי של העיר. בעצם גדלתי שם, כשהייתי ילדה, אמא שלי אצרה את הגלריה של התיאטרון, ואני הייתי מסתובבת לה בין הרגליים לאורך ההקמות, עוזרת לסייד קירות, לסתום חורים בשפכטל, ליישר תמונות עם פלס. לפני 4 שנים פגשתי שם את בן זוגי, כשהוא ניגן במופע בשם "הנסיכה אבנר" שהוא גם כתב לו את המוזיקה. בקרוב התיאטרון יעבור למקום חדש ואני אתגעגע למבנה המשונה הזה, שאנשים בעלי חזון הפכו אותו ממוסך לזירה חשובה של עשייה אמנותית בעיר.
שונצינו 8

מקדש הפרינג' המקורי. תיאטרון תמונע (צילום: אילן בשור)

מקום לא אהוב בעיר:

אני יודעת שיש הרבה מיסטיפיקציה סביבה, ויש מי שממש מוקסמים ממנה, אבל התחנה המרכזית מבחינתי היא חור שחור בעיר, מקום שאני עושה הכל כדי לא להגיע אליו. זה מרגיש כמו פצע פתוח בלב העיר ופשוט כואב לראות.

החור השחור של תל אביב. התחנה המרכזית (צילום: shutterstock)

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בחודש שעבר התקיים פסטיבל אפוס, פסטיבל שמוקדש כולו לסרטי אמנות ותרבות. ראיתי בו 4 סרטים שהיו מדהימים, על אדריכלות, אמנות חזותית, מחול, וסרט אמנית של טליה הופמן. זה פסטיבל מיוחד שמשלב סרטים מהארץ ומהעולם, וזו הזדמנות לצפות בסרטי דוקו על גדולי האמנים ועל יצירות מופת מוכרות יותר ופחות. שניים מהסרטים שראיתי הוקרנו בסינמטק ושניים במוזיאון תל אביב וזה היה מרחיב לב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אני קוראת בצורה לא ליניארית את הספר"מקריות" של אייל דותן, שגם היה המנחה שלי בעבודת התזה בתואר השני. הוא מציג מפגשים פואטיים עם מקריות בספרות ובתרבות. זה מרגיש שהשנים האחרונות עושות שאפל על כל מיני אסונות שבאים בצרורות והקריאה בספר מזכירה שמקריות היא תופעה שיש בה גם יופי פואטי.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מחאת הנשים להחזרת החטופים. ההיסטוריה של מאבקים אזרחיים בישראל רצופה בארגוני נשים משמעותיים שהצליחו לשנות את סדר היום המדיני, ואני אישית רוצה להאמין שהבשורה תגיע גם בגלגול הזה מארגוני נשים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני חושבת שצריך להרים לכל מי שפועל כדי לשנות את המציאות העגומה, ולכל מי שמצליח לשרוד אותה יום-יום. ואולי לא רק להרים אלא גם לחמול, ולצפות לפחות, גם מאחרים וגם מעצמנו.

מה יהיה?
אני חוקרת בדוקטורט שלי עבודות וידאו ישראליות שעוסקות בדמיון פוליטי. זה מעניין לראות שאמנים מדמיינים כל השנים עתידים אפשריים למדינת ישראל באמנות שלהם. לפעמים אלה דמיונות אופטימיים יותר, לפעמים הם דיסטופיים לגמרי, אבל אני חושבת שיש הרבה כוח ביצירות האלה ובאיך שהן גורמות לנו להסתכל על עצמנו מחדש.

• העיר שלי
• ארטפורט
• תיאטרון תמונע
• האחים גרין
• אוניברסיטת תל אביב
• אדרת
• בר יין
• תחנה מרכזית תל אביב