Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

תפילין

כתבות
אירועים
עסקאות
הרבי לא אמר. דוכן תפילין של חב"ד (צילום: יהל גזית // AFP via Getty Images)

תושבי ת"א בחרו למנוע (גם) דוכני תפילין מחוץ לבתי ספר. תתמודדו

תושבי ת"א בחרו למנוע (גם) דוכני תפילין מחוץ לבתי ספר. תתמודדו

הרבי לא אמר. דוכן תפילין של חב"ד (צילום: יהל גזית // AFP via Getty Images)
הרבי לא אמר. דוכן תפילין של חב"ד (צילום: יהל גזית // AFP via Getty Images)

שוב פעם עושים עלינו ספין, והפעם זה לא יעבור: לא, תושבי העיר לא שונאים יהדות ולא מתנגדים בשום צורה למצוות התפילין. אנחנו בסך הכל רוצים שלא יסתובבו רוכלי דת (כן, גם סיינטולוגים) בצמוד לבתי הספר של הילדים שלנו. ואם לעמית סגל יש בעיה עם זה הוא מוזמן לבכות בקלפי

אולי צריך להגיד את הדברים הפשוטים לפני הכל, כי הספין שעכשיו מסובבים על תל אביב רצוף בשקרים בוטים, רפש הישר מהמכונה ושאריות טביעות אצבעותיו של עמית סגל. אז בואו לפני הכל נעשה סדר: דתיים יקרים, תרגיעו את הציציות שלכם, אף אחד לא הולך לאסור עליכם להניח תפילין בתל אביב. אף אחד גם לא יפריע לכם להניח תפילין בתל אביב. אתם יודעים, זה הקטע של עיר ליברלית – כל אחד עושה מה שבזין שלו. אוי, נפגעתם שכתבתי זין? אז כנראה לא הבנתם את הקטע של תל אביב.

>>עיריית תל אביב-יפו מבטלת את הסעות התלמידים. וזאת רק ההתחלה

אחרי שהזזנו את השטות הזו מהדרך, בואו נדבר דוגרי – ה"חשיפה" של עמית סגל על ההסכם הקואליציוני בין חולדאי לרשימת מרץ-חוזה חדש היא קשקוש. לא רק כי לצטט הסכם שפורסם באופן פומבי זו לא חשיפה, אלא כי אין כאן חדשות. אתם יודעים, המילה הזו שהשורש שלה היא "חדש". גם מנוסח הסו-קולד-ידיעה של סגל אפשר להבין שאין חדש תחת השמש – במסגרת ההסכמים, העירייה מתחייבת להחמיר את האכיפה על דוכני הנחת התפילים מחוץ לבית הספר. כלומר, לאכוף את החוק הקיים, ולמצות את הדין – מה שלא נעשה עד כה, ולא ממש ברור למה. אז מה חדש פה? שחוק יאכף?

ההודעה של עמית סגל בטלגרם. צילום מסך
ההודעה של עמית סגל בטלגרם. צילום מסך

הסעיף הכמעט לקוני הזה הצית את הרפש היומי על תל אביב, כמייצגת של אורח החיים הליברלי והציבור החילוני. בתוך שעה קלה, כל סלברטאית שמתה לתיוג מפינס העלתה סטורי חסר פרופורציות שתוקף את ראש העיר הנבחר (היי, רק לפני 3 שבועות) שהגיעו עד להאשמתו ב-7.10, וזה עוד מבלי לדבר על הרחש בטוויטר והקיא בטוקבקים. זה לא במקרה, כמובן, כי סגל מסגר את האירוע כמתקפה על הדת. ראשית, הוא עושה זאת בעזרת שימוש נכלולי במילותיו – בהסכם המקורי לא מוזכרים דוכני תפילין כלל, והנוסח המקורי הוא "אכיפה האוסרת על הקמת דוכנים במרחב הציבורי בקרבת מוסדות חינוך".

שנית, הפרסום של סגל מאחד בין מספר סעיפים שנוגעים בנושאי מחלוקת דתיים – סעיף המצהיר שהעירייה לא תאפשר כפייה, הדרה או הפרדה, וסעיף שמתחייב לשמור על פרויקט נעים בסופ"ש, שמציע תחבורה ציבורית במהלך השבת. הפרשן של 12 לא טורח לציין את הסעיף שמופיע מיד אחרי – "העירייה תמשיך לראות בפלורליזם כערך מערכי היסוד של העיר, ותפעל למתן חופש פעולה וסיוע ותמיכות לכל הדתות והזרמים הפועלים בעיר". מה לעשות, חופש דת לא בדיוק מעורר זעם אצל עוקביו, והוא רוצה לכוון את ההמון הזועם נגד חולדאי. אבל פה הטעות שלו, כי זה לא על חולדאי. זה עלינו, תושבי תל אביב.

רון חולדאי אמנם נבחר לראשות העיר ברוב גדול, אבל ספק אם רוב תושבי העיר באמת מסכימים איתו על הכל. ולא הוא האישיו. כי אם יש משהו שהבחירות המקומיות האחרונות הבהירו, ובמספרים, זהשהציבור התל אביב מעוניין להישאר ליברלי. הישגים מרשימים לרשימותיהם של חולדאי (7 מושבים), ברביבאי וברנד (6 מושבים) ומרצ-חוזה חדש (5 מושבים), שמציגים תמונה ברורה אל מול הבקושי-מושב-אחד של איחוד הליכוד-עוצמה יהודית. זו הצהרה חד משמעית שאין ברורה ממנה. ושלא יקשקשו לכם שזה לא היה אישיו בבחירות – רק בחודש ינואר האחרוןחבר מועצת העיר ראובן לדיאנסקי הותקף בגימנסיה הרצליהעל ידי פעילי ימין בגין הנושא הזה בדיוק. ידענו על מה אנחנו מצביעים, וזה בדיוק מה שבחרנו.

בדרך לגימנסיה: חבר המועצה ראובן לדיאנסקי מוקף בהמון מוסת (צילום מסך: lirishvit/טוויטר; צילום וידאו: עידית הרשקובץ פחימה)
בדרך לגימנסיה: חבר המועצה ראובן לדיאנסקי מוקף בהמון מוסת (צילום מסך: lirishvit/טוויטר; צילום וידאו: עידית הרשקובץ פחימה)

הספין המובהק הזה ימשיך להתלהט, והתשובה אליו חייבת להיות אחת: להזכיר את האמת שוב ושוב, גם מול החיוך הזחוח של עמית סגל. והאמת היא שלא מעניין אותנו מה רוצה לעשות אדם מבוגר סביב בית הספר, הוא פשוט לא יכול להסתובב שם ולהציע הצעות לילדים. זה צריך להיות שטח נייטרלי, כזה שבו אנחנו יכולים להניח את הילדים והנוער – הם שם כדי ללמוד, כן? – מבלי שנחשוש מאיזה מבוגר רנדומלי שיאכל להם את הראש. זה תקף לדוכני דת (כן, גם סיינטולוגיה, יהודים למען ישו וחברי הארי קרישנה) ולדוכני מכירות (חס וחלילה סוכן של רולאפס יפתח שם דוכן) ולדוכני פוליטיקאים ולדוכני פאקינג לימונדה. לא רוצים שאף אחד יסתובב ליד בית ספר. זה באמת כזה קשה להבין? או שאנחנו צריכים לפתוח דוכן ליד בית הספר של ילדיו של עמית סגל כדי להסביר להם את זה?

רק אחרי שתסבירו שוב ושוב את האמת הזו, תוכלו אולי לזכור בזמן אמת – עושים עליכם ספין, שוב ושוב. אף אחד לא שינה דבר, המציאות אותה מציאות, אבל עמית סגל החליט לגזור חתיכה קטנה מההסכם, ולשלוח המון עם לפידים בוערים לעברו של חולדאי. תזכרו שמול ההמון הזועם הזה, עומד ציבור חילוני חזק שלא נותן לשקרים ("אוסרים על הנחת תפילין") לבלבל אותנו. זה לא הקטע שלנו, אנחנו בכלל פלורליסטים. הנחנו בבית.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

שוב פעם עושים עלינו ספין, והפעם זה לא יעבור: לא, תושבי העיר לא שונאים יהדות ולא מתנגדים בשום צורה למצוות התפילין....

מאתמתן שרון20 במרץ 2024
איור: יובל רוביצ'ק

בשם השם

בשם השם

היינו ילדים במדים. בלבנון היתה מלחמה כבר שנה, וחיילים התחילו לא לחזור

איור: יובל רוביצ'ק
איור: יובל רוביצ'ק

"קוראים לך עוזי?!" שאל עוזי המרוקאי בתדהמה, בפעם הראשונה שראה אותי, כי לפתע לא רק שהיה עוד עוזי בעולם, הוא גם היה אשכנזי, מה שגרם לו לסדק בתפיסת המציאות. "על שם מי?"
"על שם ממציא הרובה עוזי," שיקרתי.
אבל הוא לא הרפה: "למה, איך קוראים לו?"
"למי?"
"לממציא הרובה עוזי."
הבטתי בו. הוא היה רציני. אמרתי: "קוראים לו עוזי."
"וואלה!" אמר בהפתעה. "אשכנזי או מרוקאי?"
"לא ידוע," שיקרתי שוב, "לא ידוע."

זה היה מזמן. היינו ילדים במדים. בלבנון היתה מלחמה כבר שנה, וחיילים התחילו לא לחזור. בסוף גם עוזי לא חזר. הוא גדל באחד מאותם מושבים קטנים עם אוכלוסיה כה הומוגנית, שהיה מסוגל לעבור מעברית למרוקאית בלי לשים לב, אבל מכיוון שהייתי מאותו שבט מובחר של עוזים, מיד לקח אותי תחת חסותו:

הוא לימד אותי איך להתחמק מהרס"ר מואיז ("תשאל אותו איך הוא עושה שהסמל בכומתה שלו תמיד עומד ישר, והוא יסלח לך על הכל"); והוא לימד אותי את סודות המין האוראלי ("כוס זה לא ארטיק," זעק, "חברה שלך תעזוב אותך!" וצדק, היא אכן יצאה מחיי, אבל לא בגלל שעזבה אותי אלא כי מעולם לא היתה שלי –

אתמול נתקלתי בשמה על גבי מדבקה מודפסת ירוקה לבחינות הבגרות של קיץ 82', שגנבתי משולחנה אחרי הבגרות האחרונה, כשכבר ידעתי שאולי לא אראה אותה יותר, מדבקה שנשארה אצלי עד היום, דבוקה לכריכת ספר של המינגווי שלקחתי איתי לצבא לכל מקום כמו קמע, להזכיר לעצמי בלילות הקשים מי אני ובשביל מה שווה לחיות);

והוא ניסה ללמד אותי להניח תפילין אבל לזה סירבתי, עד אותו לילה שבו הכריז שהוא עובר לתותחנים, כי כל החברים שלו שם נהרגים בלבנון וזה אוכל אותו, והזדעזעתי ואמרתי שאני מוכן להניח תפילין אם הוא יוותר על הרעיון הנורא הזה, והוא כמעט התפתה, אבל בסוף אמר, אם אתה צריך להניח תפילין כבר תניח בעצמך,

אלא שאז ראיתי אצלו במדף משהו שלא ראיתי קודם מעולם – ספר. "פיתוחי חותם" לר' יעקב אבוחצירא, פירושים קבליים על התורה. אמרתי לו, טוב, בוא נלמד משהו, והוא אמר, לא, זה לא בשביל ללמוד, והסביר לי שהספר שם רק בתור קמע, ואמרתי לו, תקשיב פעם אחת לאשכנזי, אין דבר כזה "ספר שאי אפשר ללמוד", ופתחנו את הספר, אני בעניין והוא בחיל ורעדה,

וזו היתה הפעם הראשונה שנתקלתי בטקסט קבלי, אבל בגלל תשוקתי המטופשת להבין דברים, פיתחתי יכולת להסביר הכל, גם אם בעזרת קפיצות הגיון מהסוג שהפכו את קרקס מדראנו לבלתי ניתן לביטוח – אז בסופו של דבר הדבקתי את עוזי בחדוות ההבנה-„לכאורה, שהיא לא פחות משכרת מהבנה אמיתית, וכשהגיע הבוקר הוא שאל אם נוכל ללמוד עוד פעם ואמרתי בטח, אם תוותר על השטות הזאת של לבנון, והוא אמר לא, לא, אני חייב, אבל בסוף ויתר ונשאר בסוללה והמשכנו ללמוד, והוא לא עלה ללבנון חוץ מפעם אחת, שבה נהרג בתאונת דרכים ליד ג'זין,

ואני זוכר, בשבעה, את הבית שלו מלא בתמונות ומגילות קלף וחמסות עם תמונתו של הבבא סאלי, נכדו של ר' יעקב אבוחצירא שאת ספרו למדנו, הספר שנשאר אצלי בקיטבג, ויום אחד גיליתי אותו שם,

דחוק ליד הספר של המינגווי עם המדבקה של אהובתי שמעולם לא אהבה אותי באמת, חלום חלמתי, אבל הרי רק מחלומות על אהבה לומדים בסופו של דבר לאהוב, ואני זוכר שראיתי את שני הספרים, זה לצד זה, וחשבתי: מוזר, אני מעדיף למות עם עוזי מאשר לחיות עם המינגווי, הסופר שאני חייב לו הכל. הכל.

וזה גם מה שחשבתי בשבוע שעבר, כאשר מכל רחבי עירי האהובה נשמעו זעקות היאוש, על נצחון הפחד והגזענות על השכל הישר, על טיפשותם של אנשים שמצביעים שוב ושוב בשביל אלה שדופקים אותם,

וחשבתי שרק מי שיודע אהבת ישראל מהי, מי שמרגיש אותה בעצמות, יכול לא רק לדבר – אלא אפילו להוכיח. אבל מי שמדבר בלי אהבה, שום הגיון לא יעזור לו.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

היינו ילדים במדים. בלבנון היתה מלחמה כבר שנה, וחיילים התחילו לא לחזור

מאתעוזי וייל25 במרץ 2015
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!