Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
מה רואים הלילה: תמיד ידענו שילדים עושים את הדברים המחרידים ביותר
משקפי המריבה. "בעל זבוב". צילום: יח"צ BBC
בערך 50 שנים לפני "אבודים", הרומן האלגורי "בעל זבוב" תיאר חבורת ילדים שנתקעים על אי בודד ומאבדים צלם אנוש, ואחרי דורות של ילדים שקראו אותו בבית הספר הגיע הזמן לעיבוד טלוויזיוני ראוי מאת אדם שמבין משהו באלימות נערים - האיש שמאחורי "התבגרות"
ימי מלחמה תמיד מציפים תהיות קיומיות עתיקות יומין על טבע האדם, על קיומו של טוב מול רע, על חברה מוסרית ומסודרת מול כאוס פראי. אין מה להגיד, אנחנו הישראלים לא המצאנו את הגלגל, וכנראה גם בעלי זיכרון מעורפל – כי זה מרגיש שכולם שכחו שהם כבר למדו את השאלות האלו בחטיבת הביניים, כשקראו את "בעל הזבוב", הרומן האלגורי של ויליאם גולדינג, שעוד ב-1954 תהה על קנקנה של החברה האנושית. נו, אולי במערכת החינוך הדתית-לאומית לא מלמדים אותו – אז אולי זו הזדמנות להכיר את הסיפור דרך הסדרה החדשה של ה-BBC, שנחתה היום ב-yes.
למי שהדחיק את תקופת לימודיו, נזכיר כי מדובר בסיפור על חבורת ילדים בריטים שנאלצים לשרוד על אי בודד לאחר שהתרסקו עם מטוס – ובלי מבוגר אחראי, מתחילים לבנות מחדש את החברה האנושית בזעיר אנפין. זה מתחיל לא רע, עם חברה מתורבתת שמנסה לקיים סדר ולפעול על פי היגיון ואינטרס רחב, אבל מנהיג כריזמטי ופופוליסטי מוביל לפיצול, ומשם לכאוס, דם, אש ותמרות עשן. ואם זה מוכר לכם יותר מדי, אז זה לא במקרה. הספר זכה לאורך השנים לשני עיבודי קולנוע (ב-1963 וב-1990), אבל כעת הוא מגיע לראשונה לטלוויזיה בהפקה מושקעת של ה-BBC ושירות הסטרימינג האוסטרלי Stan.
מי שאחראי על האדפטציה הזו הוא התסריטאי הבריטי הבכיר ג'ק ת'ורן, שיצר בעבר את המחזה "הארי פוטר והילד המקולל", את סדרת סרטי "אנולה הולמס" וגם את "התבגרות" המצליחה והמעוטרת לנטפליקס – כך שרק הגיוני שעכשיו הוא הולך ליצירת המקור של ילדים ארורים. קאסט הילדים היה ברובו אנונימי, אבל בתוכו תמצאו את הילד שלוהק לתפקיד דראקו מאלפוי בסדרת "הארי פוטר" העתידית של HBO, וילד שלוהק לסרט הבא של "סיפורי נרניה". 4 פרקים בלבד למיני סדרה המושקעת הזו, והנה למדתם משהו על טבע האדם. אולי בסוף זה יחלחל פנימה. "בעל זבוב", עכשיו ב-yes VOD
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
מה רואים הלילה: גם באיחור של עשור, טום הידלסטון מרגל נהדר
יכול לנהל אותנו בכל לילה. "מנהל הלילה". צילום: יח"צ אמזון פריים
מותחן הריגול המהנה "מנהל הלילה" הנחית את כוכב "לוקי" לתפקיד המרגל הנונשלנטי ג'ונתן פיין, אבל הזמן שעבר מאז שינוי הקריירה שינה גם אותו, והוסיף לו עוד זהות בדויה. כלומר, עד שמפגש עם דמות מוכרת מהעבר מסבך אותו עם קולומביאנים, ואתם יודעים שלא כדאי להסתבך עם קולומביאנים
כנראה שצו השעה הוא סדרות ריגול, אחרת אין איך להסביר את גל הסדרות העמוס של הז'אנר – מ"סוסים פראיים" ועד "נשות המרגלים", השנים האחרונות שפעו בסדרות של אנשים רודפים ובורחים, יורים ומתפוצצים, מתחמקים ומתחכמים. התופעה מסתדרת בהיגיון עם חוסר היציבות הפוליטי והכאוס העולמי, שתמיד שולחים את האמנות ליצירות קונספירטיביות שמנסות לעזור לאנשים להרגיש מעט שליטה על חייהם (או לכל הפחות, להסביר את חוסר השליטה). זה גם אולי מסביר למה 10 שנים אחרי עונתה הראשונה, "מנהל הלילה" חזרה לעונה שנייה.
למי שכבר הספיק לשכוח, נזכיר שב-2016 טום הידלסטון הוריד את הקרניים מתפקידו כלוקי, וגילם במיני סדרה הזו חייל לשעבר שעובד כמנהל משמרת לילה במלון יוקרתי בציריך, ונגרר לעולמות הריגול במטרה להפיל את סוחר הנשק הגדול בעולם. המיני סדרה הזו, הפקה משותפת של ה-BBC הבריטית ו-AMC האמריקאית, היתה טייק מושקע ומחוכם על ספרו של ג'ון לה קארה, שתמיד יצר סוכנים שמהווים אנטיתזה לג'יימס בונד קר הרוח – כאלו שמתעסקים יותר בהתחבטויות המוסריות של עבודת הריגול. זה אירוני, כי דווקא התפקיד ב"מנהל הלילה" היה זה שהפך את הידלסטון למועמד רציני לרשת את דניאל קרייג בתפקיד המרגל האייקוני יותר.
ובכן, זה לא קרה במהלך העשור האחרון, אז הידלסטון חזר לגלם את דמותו של פיין שכבר נטש את עבודתו במלון וחי בזהות בדויה ועוסק בעיקר במעקבים גנרים, עד שמפגש עם דמות מוכרת מעברו שולח אותו לעוד סיבוב של תהפוכות, אקשן ומאבק מול קרטל סמים קולומביאני. יו לורי הנפלא, שבעונה הראשונה גילם את המיליארדר/סוחר נשק, הוא נעדר נוכח בעונה החדשה, שמחליפה אותו בפרצופים מוכרים מ"נרקוס" ומאופיינת בהרבה יותר אקשן מהעונה הקודמת – אולי כי הפעם השואוראנר דיוויד פאר נאלץ להתנתק מחומרי המקור, וליצור בהשראת לה קארה. הפעם ה-BBC עבד עם אמזון פריים, שמסתמנת כרשת חובבת מותחני ריגול, וכנראה זה למה כבר חידשה את הסדרה גם לעונה שלישית. העיקר הידלסטון עדיין נראה מצוין. "מנהל הלילה", עונה 2, אמזון פריים וידאו
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
מה רואים הלילה: איך שורדים שש שנים בכלא של המשטר האיראני?
סכנת השמרנות. "אסירה 951". צילום: יח"צ BBC
המיני סדרה "אסירה 951" מבוססת על ספרה של נאזנין זגארי-ראטליף, אזרחית בריטית-איראנית שנעצרה באשמת ריגול והוחזקה כשבויה על-ידי המשטר האיראני במשך שש שנים, אבל בפועל החוזקה כקלף מיקוח בסכסוך כלכלי מול הבריטים. איזה נאחס
גאו פוליטיקה היא משחק אכזר, אבל הממשל האיראני אכזר אף יותר. נו מה, אנחנו לא צריכים להגיד לכם את זה, כי אנחנו המדינה שספגה השנה יותר מ-500 טילים משם. אבל גם אם נתעלם לרגע מהיחסים האישיים שלנו הישראלים עם ממשל האייתולות, מדובר באופן אובייקטיבי במשטר די אכזר שעושה דברים נוראיים, וכמות הקורבנות שספגו את אכזריותו גדולה מכדי לספר את סיפורה. אבל "אסירה 951" מספר רק סיפור אחד על אחת מקורבנות המשטר שנקלעה, כמעט במקרה, לשש שנים בכלא האיראני.
לנזנין זגארי-רדקליף בת ה-37 היתה אזרחות כפולה, ובהתאם היא חיה בין איראן (שם גרה משפחתה) לבריטניה (שם היא גרה עם בעלה הבריטי, וביתה הפעוטה. ב-2016 היא נעצרה לפתע בנמל התעופה באיראן, תחילה באשמת ריגול ולאחר מכן בהאשמות שונות ומשונות, שהתגלגלו לכתב אישום מופרך שהוביל אותה ל-6 שנים בכלא האיראני. בפועל, היא נפלה כקורבן לניסיון יצירת לחץ מצד האיראנים על בריטניה, להחזיר כספי ציבור איראנים מתקופת שושלת פהלווי, שהוקפאו לאחר המהפכה האיראנית בבנקים בריטים. איך יודעים את זה? היא שוחררה יום אחרי שהבריטים שילמו 393.8 מיליון ליש"ט לאיראן.
לאחר שחרורה, זגארי-רדקליף ובעלה כתבו ריצ'רד כתבו את הספר "A Yard of Sky", בו תיעדו את שנות המאסר, הבידוד והמאבק להשבתה, ומשם הדרך למיני סדרה של ה-BBC היתה סלולה. סטיבן בוצ'רד ("העיר שלנו") יצר את העיבוד, וזוכת באפטא פיליפה לות'ורפ ("הכתר") ביימה את הסדרה בת 4 הפרקים, שיצאו בחודש נובמבר ב-BBC. נארגס ראשידי ("כנופיות לונדון") מגלמת את נאזנין, וג'וזף פיינס ("סיפורה של שפחה") מגלם את ריצ'רד – ואנחנו מקבלים טעימה קלה ואכזרית מכמה קשה לחיות תחת הממשל האכזר שלהם. נו, הכל יחסי. "אסירה 951", כל הפרקים ב-Hot וב-yes
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
ב-1985 ניסה הרוקנרול לשנות את העולם בפעם האחרונה. כך הוא נכשל
פרדי מרקורי מרים את העולם על הרגליים, לייב אייד 1985 (צילום: יחסי ציבור/BBC)
סדרת הדוקו של ה-BBC על מופע ה"לייב אייד" שרתם לפני 40 שנה את עולם הפופ כולו למאבק נגד הרעב באתיופיה, היא סיפור מרתק על רוקר פרוע שהפך לאקטיביסט והרים את כל העולם המערבי על הרגליים. בתום הצפייה מתגבשת תחושה די מדכאת שאם יש סיכוי ל"לייב אייד 2025" - כנראה שזה יהיה על הראש שלנו
40 שנה עברו מאז המופע שניסה לשנות את העולם. "לייב אייד", מופע ההתרמה הגרנדיוזי למיגור הרעב באפריקה, קרה הקיץ – לפני ארבעה עשורים. ב-13 ביולי 1985, אצטדיון וומבלי בלונדון היה צר מלהכיל את מאות אלפי האנשים שהגיעו לצפות במופע רוק חד פעמי. קווין, דייויד בואי, פול מקרטני, U2 – כל כוכבי התקופה עלו לבמה והתגייסו למען מטרה גדולה מהם. עכשיו, ארבעים שנה אחרי ו-20 שנה אחרי מופע ההמשך, ה"לייב 8", מגיעה גם סדרה שמדברת על זה.
"Live Aid: When Rocknroll Took On The World" היא סדרה בת ארבעה פרקים שמשודרת בימים אלה ב-CNN וב-BBC. הסיפור הוא סיפורו של בוב גלדוף, שבאמצע שנות השמונים היה סולן של להקת רוק בריטית סמי-מצליחה ("הבומטאון ראטס"), ופעם אחת שבה צפה בטלוויזיה במהלך מסיבה – שינתה את חייו והפכה אותו לאקטיביסט. תמונות קשות מאתיופיה, שבהן נראו ילדים גוועים מרעב, לעומת האנשים לוגמי השמפניה וזוללי הפינגר-פוד שסביבו, הכריחו אותו לקום ולעשות משהו.
כך נולד השיר "Do They Know It's Christmas" – שיר ההתרמה הראשון (עוד לפני "We Are The World" האמריקני) שבו שורת אמנים בריטים בולטים של אז, ביניהם סטינג, פיל קולינס, ג'ורג' מייקל ובונו, התאחדו לסינגל שכל ההכנסות ממנו (או לפחות כך היה נדמה אז) יוקדשו למען גיוס תרומות לאפריקה, במטרה לפתור את בעיית הרעב שם. אחרי שהסינגל הצליח, הרעב נפתח וגלדוף החליט לעשות מכל הדבר הזה אירוע. מופע ענק ובינלאומי (שנערך במקביל גם בפילדלפיה), ובו כל אמני התקופה ישתמשו בהשפעתם כדי למשוך עוד תרומות למען הבעיה המדממת ביבשת השחורה.
הסדרה כשלעצמה מעניינת במיוחד – כמו הסיפור שהיא מספרת. במוקד עומדת הדמות הפרועה של גלדוף – רוקר אמיתי, אחד שלא מחשבן (גם כשהוא נתקל במרגרט תאצ'ר), דמות קיצונית ולא ממש נעימה – אבל כזו שהצליחה להזיז משהו דרך מוזיקה. גלדוף הוא מרואיין נהדר – נטול פוליטיקלי קורקט לחלוטין, מדבר בכנות וגם מודה על החלקים הפחות מוצלחים שלו בתוך המאבק הגדול שאליו נקלע. בדרך, פוגשים בסדרה גם מרואיינים מעניינים נוספים – כולל נשיא ארה"ב לשעבר ג'ורג' דאבליו בוש (שפתאום נראה שפוי לגמרי ביחס לאחד היורשים שלו), מזכירת המדינה הנשכחת קונדוליסה רייס וגם ראש ממשלת בריטניה במיל. טוני בלייר – שמגלם תפקיד מרכזי בחלק הפוליטי של הסדרה.
בצד השלילי, הדוקו הזה ממשיך את מגמת סדרות הדוקו "מטעם" שאנחנו רואים בשנים האחרונות. הסדרה באופן כללי מסופרת מזווית הראייה של גלדוף (וגם מאוד מחמיאה לבלייר), עם כמה ניסיונות להיות מאוזנים ולספר על הבעיות שהיו בפרויקט הגדול, מחוסר הייצוג של אמנים שחורים (במופע שהוא מילולית עבור אפריקה), הטקטיקות הקצת בעייתיות של גלדוף בגיוס אמנים (כולל זריקת שמות לאוויר של אמנים שבכלל לא סגרו איתם כלום) וגם מה שכונה "קומפלקס המושיע הלבן" – עד כמה הלבנים שהובילו את המאבק (גלדוף, בונו ואחרים) הפכו את עצמם לסיפור המרכזי ולא את הבעיה.
בוב גלדוף, לייב אייד 1985 (צילום: יחסי ציבור/BBC)
במובנים רבים, זה הסאבטקסט של הדוקו – הקו הדק שבין הרצון הטבעי (והנשגב) לעזור לאנשים אחרים, לבין העובדה שבסוף – מדובר באנשים מפורסמים, שאולי גם קצת השתמשו בנושא לטובת עצמם. ההופעות של האמנים ב"לייב אייד" תרמו בהחלט להקלת הרעב באתיופיה, אבל הן היו גם רגע שהכניס אותם לפנתיאון הרוק העולמי. ממרחק הזמן קשה שלא להגיע למסקנה שגלדוף ובונו (שלא קל לאהוב אותו) אולי גם "עשו לביתם" – אבל בשורה התחתונה הצליחו להציל חיים וזה מה שחשוב.
לצד כל המונולוגים והפוליטיקות, מה שבאמת סוחף בסדרה הוא ההופעות. ה"לייב אייד" כלל בתוכו שורה של אמנים מדהימים שהיו בשיאם. בראש כמובן עומדת ההופעה הבלתי נשכחת של קווין (שגלדוף בכלל לא רצה על הבמה, מסתבר), עם פרדי מרקורי בתצוגה וירטואוזית; אבל גם דייויד בואי, פיל קולינס, אלטון ג'ון, מדונה ואחרים. בסוף, האמירה האמיתית היתה מוזיקלית: זה היה רגע שבו המטרה הקדושה הוציאה מהאמנים יותר, והביאה אותה גם לשיא אומנותי שקשה שלא להתלהב ממנו מול המסך.
בפרק השלישי, מתואר גם המופע האחרון – ה"לייב 8" מ-2005 (שאפילו פיניתי לעצמי שבת כדי לראות אותו), שניסה קצת לתקן את העוולות של המופע המקורי; היו שם הרבה יותר אמנים ממוצא אפריקני, היה שם (לצד שמונה המדינות האחרות, שהן גם שמונה המדינות שראשיהן נטלו חלק באותה פגישה חשובה) מופע שהתקיים ביוהאנסבורג, דרום אפריקה (כולל נאום מצמית של נלסון מנדלה המנוח), והוא שיקף היטב את הפופ של אותו הרגע, כשהמוזיקה השחורה תופסת מקום הרבה יותר מרכזי, על חשבון הרוקנרול הישן של גלדוף ובונו.
"Live Aid: How Rocknroll Took On The World". לייב אייד 1985 (צילום: יחסי ציבור/BBC)
לצד ההנאה, יש גם חמיצות בלראות את הסרט הזה ב-2025. ראשית, בגלל הפוליטיקה של אותם ימים. מה שהכי בולט בסרט הוא חוכמת הבדיעבד כלפי ג'ורג' דאבליו בוש. כשהיה נשיא מכהן במשך שמונה שנים (ובטח אחרי המלחמה בעיראק), בוש נתפס אצל אנשים כמוני כמו התגלמות הפוליטיקאי החלול – הוא נחשב לעילג, לא משכיל, דתי מאוד וימני מאוד בהשקפתו. אולי זה הזמן ואולי זה האלטרנטיבה שיושבת לנו על הראש כרגע בבית הלבן, אבל בוש נראה בסרט כמעט כמו החלום שלנו היום – מישהו שמבין סדרי עדיפויות עולמיים, שהבעיה של אפריקה הרעבה רבצה לו על המצפון. שיש לו מצפון.
ההתגייסות של פגישת ה-G8 המפורסמת ב-2005 למען אפריקה היא מחזה שקשה לחשוב עליו היום. מישהו בכלל מדמיין את ראשי שמונה המדינות המתועשות מסכימים על משהו? את טראמפ מגייס משאבים כדי להילחם ברעב באפריקה? ספרו את זה לבנאדם שיצא מהסכם פריז. הפוליטיקה העולמית כבר לא מסוגלת להתאחד סביב אף מטרה. שלום העולם נחשב למטרה של היפים רדיקליים ולא אינטרס גלובלי. בטח לא בעולם שבו עצם המילה "גלובליזם" הפכה לקללה.
וכן, גם כישראלי לא פשוט לראות את הסרט הזה. לא רק בגלל התמונות מאפריקה שנראות באופן עצוב למדי כמו התמונות מעזה, אלא גם בגלל התחושה הדי מדכאת שאם יש סיכוי ל"לייב אייד 2025" – כנראה שזה יהיה על הראש שלנו. קצת קשה לדמיין את האריאנה גרנדות והטיילור סוויפטיות של העולם מתגייסות למופע למען מטרה קדושה כלשהי (הן מעדיפות לעשות סטורי), ואמנים היום הרבה יותר מרוכזים בצד התעשייתי – אבל ישראל, שפעם היתה אמורה להיות בצד הנכון, הולכת והופכת לבאד גאיי של העולם. וכשעולים הקרדיטים, המחשבה נודדת למה שבוער מחוץ לבית. הרבה יותר קרוב לפה.
"לייב אייד" ואפילו "לייב 8" הם תוצר של תקופה אחרת. תקופה שבה הפוליטיקה העולמית היתה הרבה פחות רעילה, פוליטיקאים (שאף פעם לא היו מושלמים) ידעו להניח מחלוקות בצד – והפופוליזם לא לקח חלק בהחלטות החשובות. בלייר, בוש וגרהארד שרודר לא היו "מבדרים" – הם היו אנשי ציבור אפורים שעשו את עבודתם. ואם פעם לעגתי לאפרפרות הזאת, היום אני כמעט מתגעגע אליה כשהעולם מונהג על ידי טרול מהטוויטר.ברגע של כנות, בונו אומר במהלך הסדרה ש"אחרי 40 שנה, זו יכולה להיות הלווייה של מה שנולד בלייב אייד". כשמסתכלים על העולם, הוא כנראה צודק. ויקולל טראמפ שהוא גרם לי להסכים עם בונו.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
מה רואים הלילה: אולי את הסיטקום הבריטית הטובה של העשור?
"כאלה אמיצות" / Such Brave Girls (צילום: יחסי ציבור)
תרשמו את השם: קאט סאדלר. היוצרת הקומית שחתומה על "כאלה אמיצות" של ה-BBC ומשחקת בה יחד עם אחותה שמגלמת בסדרה את אחותה, הצליחה לקחת את מחלת הנפש ממנה סבלה ואת קריסת המשפחה שלה, ולהפוך אותן לדבר הכי פרוע ומצחיק שיצא מבריטניה מאז "שיימלס". צפייה חובה
לא קל להיות אנשים שמכורים לסדרות בעידן הזה. אתם מתאמצים, סורקים אתרים בחו"ל, קוראים ביקורות, עוקבים בקפידה אחר החידושים בשלל שירותי הסטרימינג – ועדיין סדרות מעולות חומקות לכם מתחת לרדאר. קחו למשל את "כאלה אמיצות", שהיא סדרה של BBC3 שמופצת בארצות הברית ב-Hulu, אבל לא בדיסני+ ישראל, והעונה הראשונה שלה שעלתה בבריטניה בנובמבר 2023 הגיעה ל-yes רק בפברואר 2025. וכך יוצא שספק אם בכלל שמעתם של סדרת הסיטקום הבריטית הכי מקורית ונועזת של העשור.
הסדרה בקעה ממוחה של קאט סאדלר, תסריטאית קומית שבילתה את שנות ה-20 לחייה ככותבת לתוכניות בידור ב-BBC, וב-2020 חוותה התמוטטות עצבים שהובילה אותה לכתוב סדרה על בחורה צעירה שחווה התמוטטות עצבים, ומנסה להתחיל את החיים מחדש יחד עם אחותה המופרעת ועם אמא שלה שבדיוק ננטשה על ידי האבא הלוזר שלה שהותיר אותן עם חובות. לתפקיד האחות היא ליהקה את אחותה האמיתית, השחקנית ליזי דיווידסון, ולמרות שלא מדובר בסדרה אוטוביוגרפית היא בפירוש שואבת השראה מחייהן באזורים היותר נמוכים של החיים באנגליה. התוצאה פרועה, כנה ואינטנסיבית באופן שמזכיר את "שיימלס" האגדית (בגרסת המקור הבריטית שלה, כמובן).
כמיטב המסורת הבריטית, כל עונה היא בת שישה פרקים מהודקים היטב שלא מבזבזים בהם אף שניה, וזה הזמן לבלוע את הראשונה בבינג' מענג בדיוק כשהעונה השנייה מגיעה ל-Hulu ובתקווה שיביאו אותה לכאן לפני 2027. לא כל יום נתקלים בסיטקום המהווה משב רוח כל כך מרענן וחריג בדרגות כאלה של ריאליזם, בלי ניסיון לייפות את המאבק בעוני, את המאבק על בריאות הנפש, את הטירוף של החיים בעידן הזה – ועם כל זה עדיין להיות קורעת מצחוק ולא לברוח למחוזות הקרינג' הקלים מדי. העונה הראשונה זכתה בפרס הבאפט"א לקומדיה הטובה ביותר, ואין מה לומר, שוב פעם הם צודקים הבריטים האלה. >> "כאלה אמיצות", עונה שנייה 6 פרקים, עכשיו ב-Hulu (והעונה הראשונה ב-yesVOD)
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו