• Facebook
• Twitter
• Email

כשהמעצבת שירלי לסרי עברה לרחוב רוחמה שבקצה המושבה האמריקאית, היא פגשה בנווה מדבר של סמטאות ציוריות בין צפון יפו לדרום העיר המפויח. מתחם נגה, הנמצא בין המוסכים של דרך סלמה להמולה של שדרות ירושלים, הכיל אז ניצני בורגנות שיקית של דור המילניום – סניף קטן של קפליקס, כמה חנויות בוטיק והרבה שקט. שנתיים אחר כך הבשילו התנאים להשיק את החנות הראשונה של מותג הלנז'רי ולבוש הערב שלה,Petit Pois, ועמם ההחלטה להישאר במתחם, שמסתמן כפיסת הנדל"ן הכי נחשקת למעצבים בעיר. "אני מוצאת קסם בשכונה הזו", היא מספרת, "אנחנו בין יפו לבין נווה צדק ויש קסם סביב הכיכר הזו".

עוד כתבות מעניינות:

קשת שפירו משיקה חנות ראשונה ל-Kesh Limited
ילד, אסור: האם אנחנו מוכנים לאופנה נטולת מגדר לילדים?
מי אתם, צעירים ממעמד הביניים שמתעקשים לקנות מותגי יוקרה?

https://www.instagram.com/p/Bw267bJpDO7/

הפנינה המדוברת נחה חבויה מהעין במפגש בין יפו לתל אביב ומבססת את מעמדה בביטחון כמקום עלייה לרגל לחובבות וחובבי אופנה וסטייל. מאחורי תיאטרון גשר קיים תמהיל משועשע של מסעדות פועלים ותיקות, מכבסה עירונית, חנויות בוטיק יוקרתיות וסלוני יופי מתוקתקים. לברים קזינו סן רמו ופר דרייר התווספו מקומות בילוי ומסעדות, ואת הסמטאות הקטנות החלו לאכלס שורה של מותגי אופנה בועטים, בהם מותג הפלאס סייז Retema, סטודיו Hoko של חגית חזן ומותג האופנה הלא מגדרי Vague. לרוב מדובר בבתי עסק הכוללים גם את הסטודיו של המעצבות, הנמצאות במפגש מתמיד עם הלקוחות שלהן. "זה מאוד דומה לאופן שבו אני תופסת חוויית שירות", מסבירה לסרי, "היום לא מספיק למכור בגדים בעיניי, יש משהו שמעודד אינטימיות במקום. איך שהתפנתה חנות תקעתי יתד והודעתי לבעל החנות שזה שלי".

בין התיירים הארעיים שמגיעים להתרשם, נראה שבמקום מתפתחת קהילה המורכבת מלקוחות חוזרים ומעצבות שעובדות יחד כדי לקדם את המקום. בעלי ובעלות העסקים במקום מפתחים את המתחם כפרויקט משותף. חן גל־דן, בעלת חנות וינטג' הנקראת על שמה, העתיקה את מקום מושבה מרחוב בין יהודה אל השכונה היפואית ברגע שהתפנה מקום, ואף לקחה על עצמה להיות ראש ארגון החנויות בנגה. "בשבוע הראשון נכנסו אליי מעצבות ואמרו שיש להן קבוצת ווטסאפ לקידום המתחם. בעלי החנויות מאוד מגובשים והבנתי שמדובר בקהילה ממש נחמדה עם כוח והשפעה שצריך לנצל. כל אחד מהמותגים פה מתעסק במשהו אחר. אני יכולה לתת ללקוחות שלי רעיונות למקומות קרובים ולשתף פעולה", היא מסבירה, "ברגע שאת מאגדת מספיק דברים טובים, יש סיבה טובה להגיע". האופי המיוחד של המתחם, לדבריה, קיים בזכות ההתהוות הטבעית שלו. "זה לא מתחם התחנה או שרונה. אף אחד לא הקים את המקום ומכריח אותך להגיע ולראות אותו כיחידה אחת. זה התפתח באופן מאוד חופשי וטבעי. אנשים מצאו את עצמם שכנים, יוצרים ומעצבים יחד. זה הקסם של המקום".

נעמי מערבי, שעשתה הסבה מקריירת עיצוב אופנה של 30 שנה והקימה סדנה לעיצוב אקולוגי ושיפוץ בגדים ישנים על שמה, מסכימה עם גל־דן. היא יושבת בין בובות ראווה עם אילנית נאוטרה, המעצבת והבעלים של חנות אופנה אקולוגית הממוקמת בהמשך הרחוב. "אני אוהבת את האנרגיה פה", מערבי מספרת בחיוך, "יש פה אמנים, אנשים שנמצאים פה שנים, יש פה משהו עמוק ואינטליגנטי". נאוטרה מספרת שהמיקום הגיאוגרפי הרחוק ממרכז העיר הוא דווקא יתרון. "העובדה שזה עדיין נסתר מהעין יוצרת משהו הרבה יותר אותנטי בתחושה. אנחנו אוהבים ורוצים את האותנטיות הזו".

ותיקי השכונה מברכים אמנם על פנסי הרחוב והתשתיות המתחדשות, המעצבות שעוברות אליה רואות בה קרקע פוריה להתרחבות וניסיון, אך כמו שכונת מארה הפריזאית או וויליאמסבורג שבברוקלין, ייתכן שגם כאן מדובר בגלגול ג'נטריפיקציה נוסף שמחכה להתרחש בנגה. מערבי שנמצאת בשכונה קרוב לעשור, ראתה אותה משתנה לנגד עיניה וחשה על בשרה את הקפיצה במחירים. "מחירי הנדל"ן עולים ב-25 אחוז כל שנה, אם לא יותר", היא מספרת. "זה הופך להיות מקום שבוחרים בו המון לצילומים ופרסומות. רואים שמשהו קורה פה, אבל אנחנו יכולים לבחור אם להישאר פה או למצוא מקום אחר".

התושבים הנוכחיים ובעלי העסקים מתארים אסופת סמטאות שהתהוותה באופן אורגני לכדי שכונת אמנים ציורית, מברכים את העניין הגובר בהם מצד אחד אך בוחנים בחשש כל פרויקט שיפוץ ובנייה, מלאים אימה מהיום בו רשת מסחרית תבחר להתמקם בה. האמנים והמעצבים למודי קרבות הג'נטריפיקציה יודעים שהיו בו ייאלצו להשאיר את נגה מאחור ולנדוד מזרחה או דרומה, למקומות שתואמים את יכולותיהם הכלכליות, עלול להגיע מוקדם משחשבו. הם לא יהיו הראשונים לעשות כך.

• Retema
• שדרות ירושלים
• עיצוב ישראלי
• מתחם נגה
• תיאטרון גשר
• יפו
• קזינו סן רמו
• שופינג
• החיים היפים

• Facebook
• Twitter
• Email

09:40 – גמדה בשמלת אירועים

מתחם שבוע האופנה, כמתבקש באירוע כזה, הוא שיר הלל לתרבות השקר האינסטגרמי: מוצבים בו מספר סטים מיוחדים לצילום תמונת האינסטוש המושלמת, עמדה ליצירת סלפי-גיף עם תאורה מחמיאה וסמארטפונים מונפים לאוויר בכל עבר. זהו המגרש הביתי של כל הנטלי דדוניות באשר הן. בהצלחה לי, גמדה עם שמלת אירועים קבועה מ-2014 שמאופרת כמו פילטר בסנאפצ'ט.

10:00התצוגה הראשונה, של "רתמה", מביאה מכת נגד מענגת כנגד הפלסטיקיות השוררת בכול. שורה של דוגמניות פלאס-סייז במחשופים, בדים שקופים ובגדי גוף קטנטנים הופכת בן רגע את המסלול לחגיגת צלוליט ושומנים במקומות הלא נכונים. לדקות ספורות באמת אפשר להרגיש שפגמי גופנו הם לא רק משהו שאין להתבייש בו, אלא יותר מזה – הם מקור לגאווה. אחת הדוגמניות אפילו גרמה לי לפלוט "מדהים" למראה ישבן מצלולט שרעד עם כל נקישת עקב. בגדי ספורט שגרמו לי להזיג באי נוחות, כמה מראות פוקסיה קשים ואדום שלא מומלץ לבעלי לב חלש עמדו לצד חלוקים מנצנצים סקסיים ושמלות אוהדות קימורים שעוררו בי לא פחות מצמרמורות התרגשות. יתכן שניקוו גם מספר דמעות בזווית העין, לא מאשרת או מכחישה.

האותנטיות של רתמה הייתה נקודת החוזקה והחולשה של רותם לויתן מעצבת ומייסדת המותג. אבנים נוצצות שנפלו מבגד אחת הדוגמניות, דוגמנית שדדתה על עקבים גבוהים מדי שבבירור לא הרגישה בהם בנוח ומספר בגדים שחייבו את הלובשות אותם בסידור מתמיד לעיני הקהל. עניין שצורם במיוחד בתצוגה המתיימרת לשדר שנוח להן כפי שהן.

רתמה הציגה דוגמניות מנוסות (דוגמת ריי שגב, שהולכת כמו פאקינג סקסי ג'יזס על המים) לצד דוגמניות שזו הליכת המסלול הראשונה שלהן. קל להתאהב ברעיון כזה, עד שהוא בא על חשבון החוויה הסופית וגורע ממנה מידה של מקצועיות. גם בסיפור על אי-שלמות אנחנו רוצים לראות נרטיב אחיד, בנוי היטב, עגול. אם מבטיחים לנו עצמה נשית, אנחנו רוצים שההבטחה הזו תתגשם. מידות גדולות זה סבבה, אבל התצוגה שלהן (שלנו) לא צריכה להיראות כמו מקצה מיוחד לילדים המתקשים.

האם בוודאות אמצא פריט שיש לי כאן אומץ ללבוש, בתור מישהי שבעולם המעוות שלנו נחשבת מידה גדולה (36)? לא בטוח. אבל כאמור, זה היופי בפנטזיה – היא גדולה מהחיים, לפעמים גדולה מכדי שנוכל לממש אותה.

11:00 – מעילי פרווה בארומה

ברגע שיצאתי ממתחם האירוע לשאוף אוויר, ניחוח מוכר עד כאב עלה באפי. ליתר דיוק, היה זה ניחוח של חמאת פצ'ולי מהולה באפטרשייב. אז הבנתי: נמל תל אביב הוא למעשה קניון אחד גדול משנת 2003 במודיעין. מצאתי את עצמי מוקפת בכל החנויות שליוו את ילדותי במרכז "ישפרו סנטר": רנואר, אדידס, 24/7 וכל מה שנחשב לשיא המותג בהיותי בת 10-13. הייתי אז ילדה שמנה, וידעתי שכניסה לחנות כזו או אחרת משמעותה אכזבה מובטחת מראש. מתוך הציפה המחודשת של כאב הילדות הזה נכנסתי ליונגה ודפקתי שמלה ב-400 ש"ח.

12:00מתיישבת להפסקת סלט קצרה. מולי, פשניסטות שהגיעו לשבוע האופנה מחכות בין תצוגה לתצוגה כשהן לבושות מעילי פרווה – בארומה. שנאמר, פה זה לא אירופה. ובאותו נושא גם 30 מעלות בחוץ אז די.

13:50אגם רודברג מחבקת אותי כי היא בטוחה שאני מישהי אחרת, ואז אומרת "סליחה שאנסתי אותך". בעיקרון אני יכולה למות עכשיו.

14:00אחרי כל הסופרלטיבים של "רתמה", באה שחר אבנט ועשתה לה ברמה הוויזואלית מה שגנץ עשה לביבי – קברה. עם צוות של דוגמנים-רקדנים וקו עיצובי חצוף, תיאטרלי ומלא הומור, שאם נצטרך להעניק לו דימוי כלשהו יהיה זה "יפן המסורתית מארחת את נטע ברזילי על אסיד", אבנט הגדירה את המושג "תצוגה" מחדש והרימה את האירוע האפנתי לדרגת אמנות.

הבחירה ברקדנים התגלתה כמבריקה, והשלימה את הקימונואים, המלמלות והצבעים הנועזים של אבנט לכדי אמירה מלוכדת על ישן וחדש, שליטה ושחרור. התצוגה מסתיימת בריקוד מסונכרן להפליא של המשתתפות יחד, לבושות בשמלות כלה, מטיילות בין צייתנות וכיבוש יצרים להשתטות חסרת פשר, והכל הולך אל ההיפרדות טוטאלית מהכבלים לצלילי "Girls Just Wann'a Have Fun". מושלם יותר ממושלם.

עכשיו בואו נגיע למה שמעניין את רוב האנשים, שהם לא חובבי תצוגות אלא קניינים: הגזרות של אבנט הן פשוט פיין. כיווצים במקומות הנכונים, שסעים איפה שמתאים, קשירות איפה שכיף. הגזרות שלה מחמיאות לכולן וכולם, ללא הבדל גיל, גודל ומבנה גוף, והוכיחו את זה הדוגמנים על המסלול. אם רק היה לגיטימי יותר למשוך כל כך הרבה תשומת לב ביום יום, כל אחד וכל אחת מאיתנו היו רוצים ללכת ככה. כמו גיישה שברחה מבית משוגעים ונפלה על עוגת קצפת.

16:00 – פרינג' ליום השואה

תצוגת קום איל פו. את פנינו קיבלו על המושבים ספרונים קטנים, בהם נכתב: "האדישות היפה: מושג פסיכיאטרי בן המאה ה-19 הנועד לתאר חולה המראה אפאטיות כלפי ההפרעה הפסיכוסומטית שלה… אנו קוראות לא ללכת שולל אחר האדישות היפה ולחשוף את מה שהיא מנסה להסתיר". מה זה אומר? אין לי מושג, משהו על אדישותנו כחברה. לא העמקתי בזה כי עם סיום לימודי התיאטרון שלי הבטחתי לעצמי לא לקרוא לעולם עוד פרוספקטים של הצגות פרינג' בתמונע.

התצוגה התבררה אכן כמופע פרינג', ועוד פרינג' ליום השואה: פרפורמרים חיוורי פנים וכבויי מבט הולכים על המסלול בקצב אחיד ולבוש מחוייט לצלילי נקישות מונוטוניות ברקע. בעצם, זה גם היה דומה לכל תצוגת אופנה שראיתי בערוץ האופנה לפני 15 שנה, כשרציתי ללמוד להיות בת.

בדרכי החוצה פגשתי מכרה המגדירה את עצמה וכן מוגדרת על ידי סובביה כ"פשניסטה". שאלתי, "זה לא הרגיש קצת כמו לצפות בסרט דוקומנטרי לא ערוך על רוסיה הסובייטית, שבו רואים פשוט אנשים הולכים ברחוב ומשפילים מבט מפני השלטון?". היא ענתה, "לא יודעת, היה יפה". פייר אינאף.

הדגמים אכן היו יפים והגיוניים ללבישה – הגיוניים מדי. אחרי התצוגות הקודמות, שהתעלו הרבה מעל הקרקע, נראה היה לי חסר טעם ואפילו מיושן (גם אם במסווה של אמירה חדשנית) להשתמש בדוגמניות כקולבים לבגדים ובבגדים כפריטי לבוש מחמיאים ותו לא. בשביל זה אפשר פשוט ללכת לחנות.

גם בגזרת גיוון החומר האנושי נשארה קום איל פו מאחור ביחס לאחרות, ובין שלל מראות אנדרוגיניים דקיקים רק שלוש דוגמניות לא עמדו בתקן. שתיים היו דוגמניות מבוגרות יותר, שנראו בעשור החמישי או השישי לחייהן, ומיה לנדסמן אחת שכמו שובצה לתצוגה כדי לצאת ידי חובה, בלבוש סווצ'רט חדר כושר שלא דיבר את השפה הכללית.

16:30 – "הלוואי שתמותי"

רומי נסט עוקפת אותי בתור לכרטיסים עבור התצוגה הבאה, אני מסננת "הלוואי שתמותי". היא מסתובבת אחורה אבל לא רואה אותי, כי אני נמוכה מדי בשביל להיקלט בשדה הראייה שלה.

17:30אחרי צפייה בשלוש תצוגות התעורר בי רעב לבגד יקר וטוב שאוכל להתהדר בו באירועים מסוג זה בלי להרגיש כמו הומלסית שהתפרצה למלון. שיטוט לאורך רחוב דיזנגוף גילה לי שיום בודד במחיצת סטייליסטים ודוגמניות לא הפך אותי לפשניסטה מן המניין, והתקשיתי להחליט איזו חנות נחשבת שווה על פי חוק. החנות היחידה שחלון הראווה שלה קרץ לי נשאה שלט האומר "הדפסות סמלים של כל בתי הספר על חולצות". גררתי רגליי בבושה ללנדוור, מושבן של הפשוטות הנזופות.

20:00ואז הגיע בובספוג. לרגל יום הולדת 20 של מרובע המכנס, הרימה תנועת הנוער "כנפיים של קרמבו" לנערים בעלי צרכים מיוחדים תצוגה שכל הכנסותיה תרומה לעמותה. את הדגמים עיצבו מעצבים ישראלים מובילים ששאבו כולם את ההשראה לעיצוביהם מהספוג, אשר לדברי מנהלת העמותה טליה בז'רנו נבחר ככוכב האירוע בהיותו מייצג את ערכי הקרמבו: חברות, אופטימיות וקבלת השונה. אין מה לומר, זה מתוק להפליא ואי אפשר לשפוט באמת אירוע כזה בעיניים ביקורתיות. טוב, אפשר לשפוט אולי את ההנחיה של איל קיציס שנשמעה במקרה הטוב כמו השתלטות של דוד שיכור בבר מצווה על מיקרופון הקריוקי ובמקרה הרע כמו הנחיית פסטיגל למבוגרים. סורי קיצ, כל הכבוד לך על ההשתתפות וכו'.

עניין נוסף שאפשר היה לוותר עליו הוא הנפת שלט מחאה כנגד אלי ישי בידי הדוגמנית הטרנסג'נדרית בל אגם, שהיה מתאים וראוי בכל פאקינג תצוגה אחרת ביום הזה, אבל לא כאן. בפעם היחידה שבה אוכלוסייה מוחלשת ספציפית עומדת במרכז האירוע, אפשר לרגע להניח את הבעיות האחרות מחוץ לאור הזרקורים. אלה ילדים עם צרכים מיוחדים, גאד דאמיט, ואת לבושה כמו בובספוג.

עד כאן השחרה על בעלי כוונות טובות. התצוגה עצמה הביאה ריכוז מרגש למדי של סלביות, ביניהן אליאנה תדהר, שני קליין, מאיה ורטהיימר ונטלי דדון, שאף עלתה על הבמה עם בנה הקטן ונתנה לו נשיקה בקצה המסלול. כולן נידבו לקהל שבירת דיסטנס בצורת ריקוד פריסטייל קטן, הפרחת נשיקה באוויר ואפילו קריאת ״יאללה תרימו״ אחת. אין מה לומר: חמוד, שובר שגרה, טיפשי ונפלא.

מעל הכל, הוצג אוסף מפתיע של עיצובי בובספוג נפלאים. באמת. דגמים מלאי דמיון, כיפיים, מחמיאים ויצירתיים. אם רק יהיה אפשר להוריד מהם את הפרצוף הצהוב בעל מבט הקוק והחיוך הקריפי, ממש תשמחו ללבוש אותם למסיבות. נתראה בזארה!

• ריי שגב
• Retema
• אופנה
• החיים היפים
• שבוע האופנה תל אביב

• Facebook
• Twitter
• Email

הדבר הבולט ביותר בכניסה לבוטיקRetema, מלבד תועפות מבורכות של הדפסים מנומרים, הוא קיר אדום שעליו מתנוססת הכתובת Let Me Eat Cake. הרתיעה האוטומטית מהפרפראזה על הציטוט השחוק מתרככת מהר מאוד כשמבינים מה קורה מסביב: המון המון בגדים למידות גדולות, ממידה 42 ועד 50, אבל לא מהסוג המוכר אלא מהסוג המגניב, בגדים שמדברים שפה של מותגי ספורט וסטריט – אבל בעיקר כאלה שמזמינים לחשוף ולא לכסות.

עוד כתבות מעניינות:
נאום המלכה: הציטוטים הכי יפים, מרגשים וחשובים של ביונסה ל"ווג"
מה שטוב למייגן: סטייל מוזנח זה הדבר הכי לוהט עכשיו
נעלולי פלא: הנעליים הכי שוות בתל אביב עד 350 ש"ח

"אני נתקלת הרבה פעמים בהתנגדות בהתחלה", אומרת רתם לויתן, המעצבת והבעלים המאוד צעירה (26) שמאחורי המותג. "זה קורה בעיקר עם הלקוחות המבוגרות, כי הן סבלו יותר שנים מהתפיסה השגויה של החברה, אבל לקוחות צעירות בגילי ה־20 כבר טיפה יותר פתוחות. בכל אופן, אני תמיד מכריחה למדוד ואחרי זה ההתנגדות נעלמת, הן מגלות מקומות בגוף שהן לא הכירו. החוויה כאן מאוד אמוציונלית. יש כאן בכי פעם בשבוע".

אם המטרה של לויתן היא לפרק את הלקוחות שלה ממנגנוני ההגנה שלהן, יש לה כיום את כל הכלים לעשות את זה. זאת למרות חוסר הניסיון המשווע שלה: את לימודיה בשנקר היא סיימה בדיוק לפני שנה, הקולקציה החדשה שהיא שחררה השבוע (סתיו/חורף 2019) היא רק השנייה שעיצבה, והבוטיק שבבעלותה נפתח רק לפני ארבעה חודשים. עם זאת, יש לה מוטיבציה של מתאגרף תאילנדי על אמפטמינים והיא אוחזת ברגישות ובחוש עסקי מפותח שנדיר למצוא בקרב בני גילה. אם כל זה לא מספיק, יש לה נשק יום הדין שמותגים ותיקים בהרבה נלחמים כדי להשיג: נחשקות. מובילות דעה כמו נטע ברזילי, ריי שגב ומרינה מקסימיליאן הן במעריצות הגדולות ביותר של Retema, וכל סטורי שהן מעלות שבו הן לבושות בעיצובים שלה עושה לה רק טוב.

"תראי, לפני שאני התחלתי לא ראו בגדי פלאס סייז כאלה בארץ", היא מסבירה, "זה לא היה נחשק. פלאס בארץ סובל מתדמית מאוד מאוד גרועה: יותר מאשר שהבגדים גרועים, התדמית גרועה".

ואת החלטת להפוך את זה למגניב?

"זאת הייתה ההחלטה. מעבר לזה שהבגדים יהיו תפורים טוב ויעמדו בקריטריונים הנכונים מבחינה אופנתית, היה חשוב לי מאוד לשבת על המקום הזה של האימג'. השיווק היום קלוקל והתדמית גרועה ואמרתי לעצמי שאני הולכת על זה, שהדוגמניות שלי ייראו מגניב, יהיו הכי כוסיות בעולם, כל אחת יותר יפה מהשנייה, זאת הייתה המטרה".

איך הגעת לנטע?

"משהו כמו שבוע־שבועיים אחרי תצוגת הגמר שלי בשנקר היא ביקשה להיפגש איתי. היא בדיוק התקבלה ל'כוכב הבא' ועוד הייתה אנונימית. נפגשנו בנחמה ולא היה לה אפילו להשמיע לי מה זה הלופר־שמופר הזה ולא הבנתי מה היא רוצה, אבל הייתה לה ויש לה עדיין אש בעיניים. היא מצליחנית. אם את מספיק חדה ורגישה את קולטת את האש הזאת ואומרת 'אוקיי, נראה לי שנצליח ביחד'. היא באה אליי למדידות בדירת השותפים שלי ובסופו של דבר כמעט את כל הבגדים של 'הכוכב הבא', פרט לכמה הופעות, אני עשיתי. הכל היה במיוחד בשבילה, כולל הקימונו מזהב שהיא לבשה לגמר. אחרי זה כבר פתחתי דלתות כאן והמצב השתנה".

אם האמונה של לויתן במה שהיא עושה כיום נראית בלתי ניתנת לערעור, זה לא תמיד היה המצב. למעשה עד לשנה הרביעית ללימודיה היא בכלל לא שמעה את המונח "פלאס סייז". "עד אז לא ידעתי מה לעשות עם הגוף שלי", היא מודה, "הייתי תופרת לעצמי גלביות שחורות כאלה. פשוט לא ראיתי שום מודל אחר שנתן לי השראה או פתח לי את המיינד לגבי איך אפשר להתלבש או להרגיש".

לדבריה השינוי הגיע כשנסעה ללונדון לעשות סטאז' בחברת סטיילוס לחיזוי טרנדים. "הושיבו אותי ללמוד את האתר וישבתי שם שעות על גבי שעות מול באר ענקית של ידע", היא נזכרת. "אם את לא לוקחת משם כל מה שאת יכולה את ממש פראיירית. בקיצור, יום אחד נתקלתי במאמר על פלאס סייז. באותו הרגע הרגשתי שנכנס לי אוויר לריאות. נתקלתי בבלוגריות ודוגמניות הכי יפות בעולם ואמרתי לעצמי: 'בא לי להיות היא ואני באמת יכולה'. אז גם קראתי גם שגודל השוק לא מנוצל וזה הדליק לי כמה נורות אדומות בתור הביזנסוומן שאני".

גם אחרי זה, כשהבינה שזה יהיה הכיוון שלה, היא עדיין הייתה אמביוולנטית. "להיות לנצח זאת שמעצבת את הבגדים לשמנות זה לא מגניב", היא אומרת. ובכל זאת, שנים של תסכול ותחושת אפליה לא אפשרו ללויתן לסטות מהדרך החדשה שגילתה. "תמיד הייתי ילדה סופגנייה וכשהפכתי לנערה תמיד הייתי מידה 42 או 44", היא אומרת. "לא רק שלא היו אופציות ללבוש, גם לא הייתה חשיפה למודלים אחרים, חוץ מכמה נשים מדהימות שהקדימו את זמנן. אבל זה אף פעם לא היה משהו שהספיק לילדה בגיל ההתבגרות שכל החברות שלה רזות והיא לא מצליחה להתלבש כמוהן".

למרבה המזל, ההדים מאותם הימים מסייעים ללויתן לאייש בהצלחה את הדלפק ב־Retema, אתגר לא פשוט בכלל. "לקוחה שנכנסת לפה חוותה טראומות קשות", היא אומרת. "בהכללה, שופינג הוא לא חוויה כיפית או מעצימה בשבילה. זה סיוט אחד אחד גדול שבסופו היא בדרך כלל חוזרת הביתה בוכה. כשהיא נכנסת לכאן היא רואה את כל החלומות שלה מתגשמים כי היא רואה את הבגדים שתמיד היו לחברות שלה או שהיא ראתה באינסטגרם ופתאום כל מה שהיא תשים לא רק יעלה עליה אלא גם יישב עליה מהמם".

את מרגישה שיש מי שרוכב היום על השיח שנוגע לגיוון ומנצל אותו למטרות רווח?

"תמיד יש מי שמנצל, אבל אני חושבת שבסופו של דבר הלקוחה הממוצעת היום מאוד נבונה וקולטת מתי עושים עליה סיבוב. זה בסדר לעשות עסקים ולרכוב על טרנדים, זאת המהות של אופנה בעיניי, אבל גם מרגישים מתי חסר שביב של אמת".

• Retema
• אופנה
• החיים היפים