בשנת 1948 הצטרפה מייבל בלייר, צעירה בת 21 מקליפורניה, לליגת הבייסבול האמריקאית לנשים. הליגה הוקמה במהלך מלחמת העולם השנייה כתחליף זמני לבייסבול גברים והמשיכה לפעול גם כמה שנים אחריה. ב-1992, כמעט 40 שנה אחרי סגירת הליגה, הגיע לאקרנים הסרט "ליגה משלהן", דרמה קומית-היסטורית ומתוקה. גיבורות הסרט, ממש כמו בלייר עצמה, נאלצו להדוף תגובות שליליות מהסביבה על אהבתן לספורט לאורך כל חייהן ועדיין, חלק מהסיפור של בלייר ושל רבות מחברותיה למקצוע נעלם בדרך למסך.

כשאבי ג'ייקובסון ו-וויל גרהאם החלו לעבוד על חידוש טלוויזיוני לסרט, הם פנו לבלייר כדי לשמוע את החוויות שלה. על הדרך, השחקנית לשעבר יצאה מהארון כלסבית לראשונה באופן פומבי – בגיל 95, לא פחות. בלייר ממש לא לבד. שחקניות רבות אחרות נדרשו להסתיר נטייה מינית או זהות מגדרית לא מקובלת כדי לקחת חלק בליגה. החוקים קבעו שהשחקניות צריכות "לשחק כמו גבר, להיראות כמו גברת", כלומר: להתאפר, לחייך אל הצופים, להאריך שיער, ללבוש שמלות וחצאיות.

האלמנט הזה הוצג בסרט בעיקר כדוגמה לשוביניזם הכללי של התקופה, אבל העלים את הסאבטקסט המתבקש שלו – רק שהצופים לא יחשבו שהספורטאיות שלנו לסביות. למעשה, "ליגה משלהן" (הסרט) השקיע לא מעט מאמץ כדי להשאיר את קבוצת הרוקפורד פיצ'ז כמה שיותר סטרייטיות: השחקנית הכי פחות ליידי בקבוצה מכירה בחור נחמד ומתחתנת בזריזות, ויש גם הסבר שהיא בכלל נראית ככה כי אבא שלה עשה טעות ו"גידל אותה כמו בן". הסדרה "ליגת משלהן", לעומת זאת, היא כבר סיפור אחר לגמרי.

גם אם יש כמה סצנות מקבילות ודמויות עם דינמקה דומה לזו של הסרט, השינויים גדולים מספיק כדי להבהיר שזה יותר סיפור חדש מאשר רימייק. זאת לא רק סדרה על שחקניות בייסבול שחלקן לסביות (מספר די גבוה: אחוז הדמויות הקוויריות משתווה לסדרות כמו "כתום זה השחור החדש" או "Our Flag Means Death"), אלא סדרה שעוסקת בהרחבה במחיר החברתי של שבירת מוסכמות מיניות ומגדריות בשנות ה-40', וכל זה לא הופך את העלילה לאופרת סבון. העיסוק בנושא לא מסתכם במי תצא עם מי, וקשרים עמוקים נוצרים בין נשים גם בלי שיהיה בהם אלמנט של רומנטיקה או משיכה.

קרסון, הדמות שמגלמת היוצרת-השותפה ג'ייקובסון, מחבבת מאוד את בעלה צ'ארלי. הוא ממש סבבה, הוא החבר הכי טוב שלה מילדות, וזה לא שהיא גרועה לגמרי בעבודות בית, אבל משהו חסר לה. החברה לקבוצה גרטה (דארסי קארדן, ג'נט מ"המקום הטוב") עוזרת לה להבין שעד היום היא חיה כמו שחקנית ספסל בחיים של עצמה. קרסון הופכת למנהיגה ומאמנת עבור הקבוצה, מפתחת ביטחון עצמי, ועל הדרך מתאהבת. אך לגרטה יש מערכת חוקים הישרדותית שלמה שאמורה למנוע ממנה פגיעה, בין אם מצד הומופובים או מצד ארוניסטיות.

ברגע קצר וצובט לב מהסרט המקורי, הכדור נוחת באמצע משחק לצד קבוצה של צופים שחורים, שכמובן לא מורשים לצפות בו מהמושבים המסודרים באיצטדיון. אחת מהן זורקת את הכדור במיומנות אל עבר שחקניות הפיצ'ז, ובלי מילים השחקנית והצופה מבינות שבמצב אחר היו יכולות לשחק יחד. בסדרה הופך הרעיון הזה לקו עלילה מרכזי בכיכובה של מקס (שנטה אדמס) וחברתה הטובה והגיקית קלנס (גמיסולה איקומלו). מקס היא שחקנית בייסבול מוכשרת אבל כאישה שחורה, ליגת הנשים אפילו לא מסכימה לבחון אותה. היא מתחילה לעבוד במפעל בתקווה שתצליח להתקבל לקבוצה של העובדים, אך גם שם בעיקר מזלזלים בה. העלילות של מקס ושל קרסון מתרחשות כמעט ללא קשר האחת לשנייה, אבל פגישה מקרית ביניהן הופכת לחברות ושותפות גורל שמתפתחת לאט-לאט.

הסדרה כל כך גדושה בדמויות מעיינות שקשה לבחור מי מהן מצטיינת, ולא בגלל שכולן מקסימות וחמודות וזהו. היא גם לא מנסה למכור לנו איזו בועה מושלמת שבה כל אחת יכולה להיות כל מה שתרצה. היא מציגה היטב את הפחד, הבושה והסכנה האמיתית שמלווים את הגיבורות שלה, בלי להציג אותן כקדושות מעונות. הן עושות טעויות, פוגעות זו בזו, חוות רגרסיה להרגלים רעים.

אף אחת לא מסיימת את העונה כאדם מושלם, אבל כולן עוברות תהליך כזה או אחר – והשיעור שהסדרה מלמדת אותן הוא קודם כל על סולידריות. אז נכון, יכול להיות שהסדרה נוהגת בגיבורות שלה בעדינות יחסית לתקופה שהיא מתארת, אבל היא לא משקרת לנו שהחיים שלהן יישארו מאתגרים מאוד גם בעתיד. וכשהיא מרשה להן להיות קצת אופטימיות למרות הכל, גם אם זה לא הכי מדויק היסטורית, האם באמת אפשר להתלונן על הפיל-גוד הזה?

"ליגה משלהן", עונה ראשונה, 8 פרקים. עכשיו באמזון פריים

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• אבי ג'ייקובסון
• ליגה משלהן
• אמזון
• אמזון פריים
• לסביות
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 909 // תנועה מגונה

למרות שעדיין לא פשוט לנו עם תרבות הריבוט, לפעמים יש רעיונות שאנחנו דווקא אוהבים. נגיד, לתת לוויל גרהאם ("מוצרט בג'ונגל") ואבי ג'ייקובסון ("ברוד סיטי" לעד) להפוך את קומדיית הניינטיז החמודה "ליגה משלהן" (1992) לסדרה עדכנית. כלומר, עדכנית ככל הניתן לסדרה שמתרחשת בימי מלחמת העולם השניה. אבל היי, זה הולך להיות יותר כיף מכפי שזה נשמע.

בדומה לסרט המקורי, הסדרה תעסוק בלידתה של ליגת הבייסבול המקצוענית לנשים (AAGPBL) שהוקמה ב-1943, כי הגברים נשלחו למלחמה אבל ההצגה חייבת להימשך. קבוצת רוקפורד פיצ'רס החדשה מגייסת שורת נשים מוכשרות, אבל בגלל שזה שנות ה-40 רובן עקרות בית שמשתעשעות בספורט ורוצות להוכיח שיש להן מקום משלהן בליגה. סליחה, בליגה משלהן. ויש אפילו בשורות משמחות – למרות הסאבטקסט הלסבו-אירוטי של הסרט הראשון (בכל זאת, סרט על ליגת ספורט מקצוענית נשית), רבות בקהילה התאכזבו מכך ששום רמיזה לא התגבשה לרגע אמתי. אבל ב-2022, הסדר כבר לא פוחדת להתעסק עם נושאים להטב"קים בוערים, וכך עושה תיקון היסטורי לחטא המקורי.

מעבר לצמד הקומי שאחראי על עיבוד הסרט, ישנו קאסט מכובד ביותר הכולל, בין היתר, את ג'ייקובסון עצמה בתפקיד ראשי, את דארסי קרגאן הנהדרת ("בארי" ובעיקר ג'נט ב"המקום הטוב") וגם את ניק אופרמן – לעד רון סוונסון מ"מחלקת גנים ונוף" – בתפקיד המאמן האלכוהוליסט, שבסרט גולם על ידי טום הנקס. העונה הראשונה, המורכבת משמונה פרקים בני שעה, עלתה במלואה לאמזון פריים וידאו, ווכנראה תעשה לכם חשק להתאהב בענף הספורט האמריקאי, עד שתיזכרו כמה הוא משעמם בחיים הלא מתוסרטים.

העונה הראשונה של "ליגה משלהן" זמינה עכשיו באמזון פריים וידאו

• מה רואים הלילה
• המסך
• כובע בייסבול
• אבי ג'ייקובסון
• אמזון
• סטרימינג

• Facebook
• Twitter
• Email

אני נכנסת לסטודיו בצ'לסי שבו אנחנו מצלמים את הנשים האחראיות ל"ברוד סיטי" – אילנה גלייזר ואבי ג'ייקובסון – ואילנה מקבלת את פניי. היא לוחצת את ידי ואומרת "תודה שאתם מארחים אותנו"."תודה לכן… שאתן מארחות אותנו…", אני ממלמלת, ופתאום אני הופכת לאבי בפרק שבו היא מנסה לפלרטט עם ג'רמי ומוצאת את עצמה מזייפת שיחת טלפון מהמכבסה שלה ומדברת בקול רם על כתמים בתחתונים. אני קצת לחוצה.

אף שהן משחקות דמויות מביכות ומוזרות על המסך, גלייזר וג'ייקובסון הן כוכבות לכל דבר. הן אולי נראות לגמרי כמונו – בסדרה הן מגלמות ניו יורקיות צעירות שמנסות בכל כוחן לסגור את החודש, להזדיין וליהנות – אבל הן בכל זאת כוכבות. לאחרונה הודיע ערוץ קומדי סנטרל שהוא מחדש את הסדרה לשתי עונות נוספות בעקבות הצלחתה המסחררת, בניגוד לכל הציפיות. ברשתות החברתיות כבר רצה שמועה על הופעת אורח של הילארי קלינטון בעונה השלישית. את הלילה שלפני הריאיון ביליתי בצפייה בפרק הראשון של העונה החדשה (צפיתי בו שלוש פעמים, הוא פאקינג קורע).ג'ייקובסון: "את יודעת שאת העיתונאית הראשונה שצפתה בפרקים?".

קול! ואתן אפילו מזכירות את Time Out ניו יורק בפרק הראשון.

גלייזר: "אנחנו ממש, אבל ממש אוהבות את Time Out".

ואנחנו ממש אוהבים אתכן. אם כבר מדברים על העונה השלישית, מזל טוב על העונה הרביעית והחמישית. איך ההרגשה?

ג'ייקובסון: " קיווינו מאוד שזה יקרה, מן הסתם. כאילו, עכשיו הסדרה תימשך לפחות חמש עונות, זאת כבר סדרה 'אמיתית'. יכול להיות שזה כל מה שיהיה, כרגע אני בעיקר חושבת כזה 'אלוהים אדירים, יש לי עבודה לעוד שתי עונות'".
גלייזר: "השיחה עם אנשי הערוץ התחילה בכך שאמרנו 'נשמח לכתוב שתי עונות בבת אחת', כי הכתיבה גורמת לנו לרצות לקלף לעצמנו את העור – זה עד כדי כך קשה".
ג'ייקובסון: "יש לנו יחסי אהבה־שנאה עם תהליך הכתיבה".
גלייזר: "אנחנו פשוט הופכות לערמה של עור".
ג'ייקובסון: "אני הכי אוהבת כשזה נגמר. הכתיבה היא ללא ספק החלק הכי קשה. כשאנחנו מגיעות לסוף העונה אנחנו בדיוק נכנסות לקצב טוב, ואז זה נגמר".

העונה החדשה מתחילה מיד אחרי "סנט מארק", פרק הסיום של העונה הקודמת, ואז אתן מראות את כל השנה שחלפה דרך סצנה אחת של קטעים שמתרחשים בחדר האמבטיה. זה די מדהים.

ג'ייקובסון: "אני חייבת לומר לך שראיתי את הפתיחה המון פעמים, ובכל פעם שאני צופה בזה אני רואה משהו אחר".
גלייזר: "ואנחנו כתבנו את זה".

הייתי צריכה לצפות בזה שוב ושוב, כי חשבתי: "עם מי אילנה נמצאת? זה לא לינקולן".

גלייזר: "יש שם בחורה. אבל האחרים הם לינקולן. יש שני לינקולנים".

היה שם בלמפקין שלינקולן קיבל (blumpkin הוא אקט מיני הקשור להפרשות. עדיף שתגגלו את זה בעצמכם).

גלייזר: (צוחקת) "כן, אני יודעת".

הבנתי רק הבוקר שאני עומדת להגיד "בלמפקין" בריאיון.

גלייזר: "בכל זאת, סגרתי את מכסה האסלה".
ג'ייקובסון: "אני לא חשבתי שזה בלמפקין".
גלייזר: "זה לא, אבל אנשים יחשבו שכן. אני מתה על הרעיון שזה בלמפקין, אבל לא הייתי מתקרבת לזה בחיים".
ג'ייקובסון: "לעולם לא".
גלייזר: "לעולם, לעולם לא".
ג'ייקובסון: "להיות ליד מישהו שמחרבן זה לא סקסי".
גלייזר: "אני לא מסוגלת להתמזמז בשירותים".
ג'ייקובסון: "לא התמזמזת בשירותים?".
גלייזר: "כן, אבל אני לא מתה על זה, האוויר מלא בשתן וחרא".
ג'ייקובסון: "זה מגעיל, אבל זה גם כיף בצורה מגעילה כזאת, נכון?".
גלייזר: "כן, בצורה מטונפת"

במעבר ממש מוזר, אני רוצה לדבר על הילארי קלינטון.

גלייזר: "קול".

היא תתארח בעונה החדשה וזה נראה לי מהפכני, כי לפני עשר שנים אני לא חושבת שמישהי כמוה הייתה מתקרבת בכלל למשהו כזה.

גלייזר: "היא מעולם לא השתתפה בסדרה מתוסרטת. היא אייקון".

איך זה קרה?

ג'ייקובסון: "כתבנו פרק שבו אילנה מגיעה בטעות לקמפיין של הילארי ושואלת 'איפה אני, לעזאזל?'. כתבנו את זה כך שאפשר היה לצלם את זה עם הילארי או בלעדיה, אבל אמרנו 'פאק איט, פשוט ננסה'. תמיד אנחנו אומרות 'פאק איט, פשוט ננסה'. ככה גם יצא שאיימי פוהלר השתתפה בסדרה".
גלייזר: "בתחילת העונה אנחנו מעלות את כל הרעיונות הכי פרועים. אנחנו פשוט זורקות דברים לאוויר ושום דבר לא נחשב טיפשי מדי. חשבנו על זה בשלב די מוקדם ובמשך כל תקופת הכתיבה, שהיא איומה באופן קיומי ממש, והעניין עם הילארי היה שם: נוכל לעשות את זה? היא תעשה את זה? אני לא מאמינה שהיא פאקינג הסכימה לבוא".
ג'ייקובסון: "זה שילוב כל כך מצחיק, כשאילנה וקסלר – לא אילנה גלייזר – פוגשת את הילארי. מובן שדמות כזאת תאהב את הילארי".
גלייזר: "אני מגלמת דמות של ילדה לבנה שלא מבינה כלום. יש לי עפרונות בשיער ואני פשוט נראית משוגעת".

והיא משחקת דמות רצינית?

ג'ייקובסון: "מישהי כמו הילארי צריכה להיות מאוד זהירה בסדרה כמו שלנו. לא רצינו שהיא תגיע לסדרה ותהפוך לקומיקאית כוכבת. היא משחקת את עצמה".
גלייזר: "הקטע עוסק בניגוד בין הבחורות הצעירות והמטופשות האלה לבין אדם בעמדת כוח".
ג'ייקובסון: "אנחנו נראות מגוחכות מולה, וזה מה שהיה כל כך כיף".

אני חוששת לשאול, כי זה סוג של קלישאה, אבל הסדרה שלכן היא פמיניסטית ובעד סקס. האם אתן מרגישות כמו מודלים לחיקוי? אני רוצה להראות לאחייניות שלי את הסדרה בעוד כמה שנים.

גלייזר: "תודה, זה עשה לי צמרמורת".
ג'ייקובסון: "בעיקרון המטרה שלנו היא להצחיק. מובן שאנחנו מנסות לגלם דמויות שיש בהן הכל, כי לדעתי חשוב שנשים צעירות יראו את זה ושגברים צעירים יראו שנשים יכולות להיות כאלה. הדמויות האלה לא מושלמות בשום צורה. הן פגומות, הן מגעילות, הן מצחיקות…".
גלייזר: "סקסיות, דוחות".
ג'ייקובסון: "אבל זה כמעט מגוחך שאומרים: 'אתם חייבים לראות את הסדרה כי יש בה דמויות נשיות עגולות'".

נכון

ג'ייקובסון: "אבל מובן שזה מה שאנחנו מנסות לעשות. גם לי יש אחייניות, ואני מנסה לגלם דמות שהייתי רוצה שהן יצפו בה ויגידו 'אני בחיים לא אעשה את זה' או 'אני רוצה לעשות את זה' או 'וואו, אני רוצה למצוא חברות כאלה' או 'גם אני רוצה לעבור לעיר ולנסות להצליח'".
גלייזר: "וכמו ביחסים עם אדם אמיתי, אתה לא צריך לאהוב את כל מה שהדמויות עושות כדי לאהוב אותן. אני חושבת שחשוב לראות נשים שעושות את התפקיד שלהן ממש טוב, לא משנה מה התפקיד. בעיקרון כל קבוצה באוכלוסייה שהיא לא גברים לבנים צריכה לנסות לתפקד טוב יותר מהם, ואני מקבלת על עצמי את האתגר הזה".
ג'ייקובסון: "איימי (פוהלר) תמיד תיארה את התוכנית כ'גם לנשים מותר להיות סתומות', וזה לא משהו שרואים בכל מקום. אנחנו מנסות להפוך את הנשים האלה לאמיתיות".
גלייזר: "יש נשים שמחשיבות את עצמן לאדם שלם, יש אנשים שמחשיבים את עצמם כאנשים שלמים, שראויים שיקשיבו להם, ויש כאלה שלא. אולי אנחנו לוקחות כמובן מאליו את זה שאנחנו מרגישות שהקולות שלנו צריכים להישמע, אבל זה מפתיע לפעמים כשמישהו אומר 'וואו, וואו, וואו, אני לא מאמין שיש בתוכנית הזאתנשים חרמניות'".

אני חושבת שאתן גם, במודע או לא במודע, שוברות את הסטריאוטיפ של הנערה היהודייה. כנערה יהודייה מלונג איילנד, זה מוצא חן בעיניי.

גלייזר: "מעניין. למה את מתכוונת?".
ג'ייקובסון: "אני חושבת שאנחנו נערות יהודיות".
גלייזר: "לדעתי אנחנו הכי כאלה".

מישהו בעבודה, שגם הוא יהודי, התבדח לפני כמה ימים שנשים יהודיות לא אוהבות למצוץ, שזה הסטריאוטיפ הכי מיושן.

גלייזר: "רגע, חשבתי שהסטריאוטיפ הוא שנשים יהודיות לא סובלות מרגשות האשמה הקתוליים ושהן חרמניות יותר".

באמת?

ג'ייקובסון: "אני חושבת שהחברות היהודיות שלי תמיד היו קצת יותר מתקדמות, הן היו מוכנות לכל".
גלייזר: "הן היו זנותיות יותר, וזנותי זה דבר חיובי בעיניי – מישהו שאוהב יחסי מין ומחפש אותם".

צפיתי שוב בשתי העונות הראשונות השבוע וצחקתי בקול רם לבד בבית. כשאתן כותבות את הסדרה, עד כמה אתן בטוחות שהיא תעבוד כמו שצריך?

ג'ייקובסון: "אנחנו לא בטוחות".
גלייזר: "לכן הכתיבה כל כך מפחידה וקשה".
ג'ייקובסון: "בעונה הזאת היו לנו הרבה ספקות לגבי עצמנו; תקופת הכתיבה הייתה אכזרית. אבל אין מה לעשות, אנחנו חייבות לסמוך על האינסטינקטים שלנו וללכת עם זה. כשאנחנו רואות את הפרקים בעריכה, אנחנו חושבות: אם העורך צוחק בכל פעם שלוקחים את אילנה במשאית…".

זה הרג אותי מצחוק.

גלייזר: "אני בשירותים!".
ג'ייקובסון: "אבל קורה לפעמים שאנחנו רואות את העריכה הראשונית של הפרק, ואומרות 'אה, אנחנו ממש חייבות להיכנס לשם ולשנות דברים'".
גלייזר: "בעריכה אנחנו מתעסקות בכל, עד לפריים האחרון. בצילום יש כ־30 פריימים בשנייה, ואנחנו אומרות לפעמים: 'תגלח חמישה פריימים', 'תגלח שלושה פריימים'. אנחנו כל כך בתוך זה".
ג'ייקובסון: "אנחנו אפילו משנות קולות מהרחוב, הכל".
גלייזר: "הקולות הם בדיחות – כל עניין הסאונד מאפשר שכבה שלמה נוספת של בדיחות".
ג'ייקובסון: "וניו יורק היא דבר כל כך ענקי. הגברנו את קולות העיר בעונה הזאת".

אתן חושבות שהתוכנית שלכן הייתה יכולה להתרחש בכל עיר אחרת?

גלייזר: "בחיים לא".

זה מרגיש כמו מכתב אהבה מוזר לניו יורק.

גלייזר: "בהחלט".
ג'ייקובסון: "אני חושבת שחבל שתוכניות שמוצבות בערים אחרות לא מצולמות שם, כי זה היה נותן לאנשים מבט אמיתי אל תוך פילדלפיה או שיקגו או אפילו לוס אנג'לס. אנשים אף פעם לא משתמשים בעיר לוס אנג'לס".
גלייזר: "כן, הם מצלמים באולפן".
ג'ייקובסון: "זה כמו לוס אנג'לס חסרת טעם, לוס אנג'לס שיכולה להיות כל מקום אחר".

אתן כוכבות כיום. איך החיים שלכן השתנו בעקבות זאת?

ג'ייקובסון: "השנה האחרונה הייתה הרבה יותר משוגעת מהשנים הקודמות. בניו יורק אין שינוי משמעותי. מדי פעם מישהו אומר 'היי' או משהו, אבל מה שהשתנה ביותר עבורנו הוא דרך העבודה".
ג'ייקובסון: "אני חושבת שאנחנו מרגישות שאנחנו יותר בשליטה".
גלייזר: "זה נכון, כי כשיצרנו את 'ברוד סיטי' כסדרת רשת חשבנו: 'האם אנחנו יכולות לעשות סדרה שלמה, והאם הקולות שלנו ראויים להישמע?', אנחנו גם עובדות כל כך, כל כך הרבה, שאני באופן אישי כבר לא יוצאת כמעט. זה לא שאני אומרת 'אני כבר לא יכולה לבלות'. אף פעם לא ממש קרעתי את העיר. הלכתי להופעות סטנד־אפ".
ג'ייקובסון: "זה מה שהשתנה – אנחנו עובדות המון וזה לגיטימי. וורקוהוליקיות".
גלייזר: "זה כל כך מצחיק, אנחנו באמת וורקוהוליקיות".
ג'ייקובסון: "אנחנו חוזרות מכאן הביתה כדי לסיים לעבוד".

רציני?

ג'ייקובסון: "יש לנו דדליין לתסריט שאנחנו כותבות, ואנחנו נפגשות מחר כדי לסדר שם משהו, אבל אף אחת מאיתנו לא סיימה לעבוד על החלק שלה, אז הלילה אנחנו צריכות לסיים לכתוב את התפקידים שלנו".

אתן בדרך כלל כותבות בנפרד?

ג'ייקובסון: "אנחנו כותבות ביחד ובנפרד, תלוי בדדליין. אנחנו אוהבות לכתוב בנפרד כדי לגרום אחת לשנייה לצחוק אחר כך, ואז אנחנו ממשיכות יחד".
גלייזר: "אנחנו מגיעות לנקודה מסוימת יחד או לבד, ואז מחליפות. זה נחמד שהתהליך גמיש, כי… העונה השנייה הייתה זו שבה כתבנו את התפקידים בנפרד?".
ג'ייקובסון: "אני חושבת שזה היה הלילה המטורף הזה שבו היינו צריכות לסיים תסריט בלילה אחד, אז היינו חייבות להתפצל, אחרת לא היינו מצליחות לסיים בזמן".
גלייזר: "עבדנו בבניין משרדים מאוד סטרילי ולילה אחד ישנו שם, אבל המקום לא היה ערוך לזה".
ג'ייקובסון: "ישנו על הרצפה, וזה היה משרד כל כך קטנטן שאילנה כתבה פתק לאנשי הניקיון 'אנחנובסדר, אנחנו ישנות'".
גלייזר: "לא הייתה ספה. שכבנו על הרצפה בפוזה של ארון קבורה".
ג'ייקובסון: "שמנו סווטשירטים על הפנים כי לא היו וילונות".

איך זה לצפות בתוכנית כשהיא משודרת בטלוויזיה?

ג'ייקובסון: "אנחנו אוהבות לראות את התוכניות בשידור. זה לא שונה מהעריכה האחרונה שעשינו, אבל יש משהו בידיעה שאנשים אחרים רואים את זה סוף סוף. לכל עשרה שבועות כאלה אנחנו מקדישות משהו כמו שנה".
גלייזר: "ואז אנחנו קוראות את הביקורות, ואנשים מצייצים על התוכנית. זה מרגש".
ג'ייקובסון: "זה מטורף, אנחנוחיות בתקופה מאוד מוזרה וקולית לעשות בה טלוויזיה. הכל הפך להיות אינטראקטיבי. בכל פעם שמצייצים על התוכנית, זה מטורף. זה מיידי".
גלייזר: "אני נורא מתרגשת מהמחשבה שאנשים יראו את הפרקים, אבל גם שמחה שהענקנו לעולם עוד 50 אחוז מ'ברוד סיטי'. אם זו לא הייתה התוכנית שלי, הייתי רוצה שיהיו עוד פרקים, ואני מתרגשת שעומדים לשדר עוד. ההפסקה קשה".

אני חושבת שאנשים מתגעגעים לתוכנית כשהיא לא משודרת.

גלייזר: "הלוואי שהיינו יכולות ליצור את הפרקים מהר יותר".

• המסך
• אבי ג'ייקובסון
• ברוד סיטי
• אילנה גלייזר
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

טלי שלום עזר

שלום עזר, במאית חסרת פחד, עושה סרטים יפים ומעודנים על נושאים קשים ומכוערים. החל ב"ליבינג רום", שיצרה במסגרת הלימודים בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, היא שבה ועוסקת באופן מורכב ומקורי בסוגים של דיכוי מיני בתוך המשפחה, ומספרת על גיבורים שבריריים אך נחושים שמוצאים דרכים להוציא עצמם מתוך המלכודת. אחרי הדרמה המהוללת "סרוגייט" (שעשתה גלים בעולם כשהבמאי קן לואץ' קרא להחרים את פסטיבל אדינבורו משום שקיבל מהשגרירות הישראלית מימון לאירוח הבמאית), היא יצרה את "פרינסס", סרטה הראשון באורך מלא. "פרינסס" חלק עם "גט" את פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים, והוא ישתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל סנדאנס שיתקיים החודש.

אילנה גלייזר ואבי ג'ייקובסון

עצמו את העיניים ודמיינו סדרה על חברות בתחילת שנות ה־20 לחייהן, שגרות בניו יורק ומעבירות את זמנן באכילה ושתייה בין משבר קיומי אחד לשני. התסריט הנדוש הזה הפך לבסוף גם ל"בנות" וגם ל"ברוד סיטי" של גלייזר וג'ייקובסון. בעוד הבייבי של לינה דנהאם כבש את העולם אך גם עורר זעם ותסכול, "ברוד סיטי" נותר האנדרדוג המקסים והמוצלח יותר. ההבדל המרכזי בין הסדרות – והוא זה שהופך את גלייזר וג'ייקובסון לראויות להערצה – הוא האופן שבו מוצגת חברות בין נשים. בעוד הבנות של "בנות" לא באמת סובלות זו את זו ואת עצמן, בנות דמותן של גלייזר וג'ייקובסון מציגות חברות נשית אמיצה ומפרגנת.

קייט טמפסט

"Brand New Ancients", יצירתה המונומנטלית של טמפסט, זיכתה את המשוררת והראפרית בפרס טד יוז היוקרתי לשירה חדשה. טמפסט מציגה ביצירתה כיצד מיתוסים קלאסיים של אלימות, גבורה, הקרבה ואהבה מתקיימים כל יום ברחובות לונדון. בשנה שעברה ראה אור אלבום הראפ הסיפורי, הקשוח והמרגש שלה ,"Everybody Down", בלייבל ביג דאדא הפועל תחת חברת התקליטים הנחשבת נינג'ה טיון. טמפסט, שגדלה בשכונה לא מזמינה במיוחד בדרום העיר הגשומה, ממשיכה באלבומה את הקו של "Brand New Ancients" ובהערות אגביות לכאורה מוסיפה תובנות פילוסופיות קטנות לגבי כל אחת מהדמויות המורכבות שחוזרות בשיריה. תחשבו "רקוויאם לחלום" בגרסת הראפ הבריטי, רק עם תקווה. עוד לא שמעתם יוצרת כמותה.

ג'ני סלייט

סלייט הייתה קרובה להגשמת חלום כשהצטרפה לקאסט של "סאטרדיי נייט לייב" ב־2009. במערכון הבכורה שלה היא פלטה את המילה "פאקינג" בשידור חי והחוזה שלא לא הוארך לעונה נוספת. עבור רוב הקומיקאים, מקרה כזה היה עלול להיות החמצה להפוך לכוכבים, אבל סלייט רק הרוויחה מעזיבתה. מאז אותה קללה היא יצרה עם בן זוגה את סדרת הסרטונים המדהימה

"Marcel the Shell with Shoes On" ונתנה הופעות אורח מצוינות ב"בנות", "משועמם" ו"מחלקת גנים ונוף". השנה היא שדרגה את עצמה סופית לדבר הבא עם הופעה כריזמטית, מצחיקה ומרגשת בתפקיד הראשי בקומדיית האינדי "Obvious Child".

סנט וינסנט

קצת מוזר להכניס את סנט וינסנט (או בשמה האמיתי אנני קלארק) לרשימה של כישרונות עולים. קלארק נמצאת בסביבה כבר זמן מה – היא הייתה חלק ממקהלת האינדי The Polyphonic Spree, ולפני כשמונה שנים פצחה בקריירת סולו תחת שם הבמה הנוכחי. בעולם האינדי היא כבר כוכבת מבוססת ומוכרת, בעיקר בעקבות אלבומה האחרון שהיה מועמד לגראמי – פרס חסר משמעות על פניו, אך בכל זאת עדות לכך שחבורת הלא מעודכנים שאחראית על רשימת המועמדים שמעה עליה. את הפריצה הגדולה למיינסטרים היא עדיין לא עשתה וחבל, העולם זקוק למישהי קולית וחזקה כמוה.

צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה

ביונסה זכתה לביקורות רבות בשנה החולפת בעקבות עמדותיה על פמיניזם. במרכז הביקורת עמד השימוש שלה בסימפול קולה של הסופרת הניגרית צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה בקטע "Flawless", שהוגדר על ידי רבים כניצול ציני. אמנם הסופרת לא מושכת אש כמו כוכבת הפופ, אך דווקא אליה ואל יצירותיה כדאי לשים לב. בשלל ספרים וסיפורים קצרים היא קושרת את גורל הנשים בגורלה של ניגריה ועוסקת בנושאים כמו יחסים משפחתיים, קולוניאליזם, מלחמה והטרדות מיניות. גם אם ביונסה ניצלה אותה, לפחות היום הרבה יותר אנשים מכירים את שמה.

• טלי שלום עזר
• אילנה גלייזר
• ברוד סיטי
• אבי ג'ייקובסון
• קייט טמפסט
• סאטרדיי נייט לייב
• צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה
• סנט וינסנט
• המסך
• פרינסס
• תרבות