Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
לא קל לזכות ברחוב על שמך בתל אביב. העיר גדולה. המתים רבים. הזיכרון קצר. כשהגשנו בקשה משפחתית לקרוא רחוב על שם אבינו, אדם ברוך, ציינו שאנחנו מעדיפים רחוב ביפו. לא רצינו שיקרה לו, חס וחלילה, מה שקרה לנסים אלוני. למרבה המזל לרחובות ביפו יש פחות ביקוש. זכינו בכך שרחוב אדם ברוך נמצא כ־20 מטרים במרחק אווירי מבית הילדות שלנו ברחוב הדולפין ביפו.
הרעיון שאבא שלנו הוא עכשיו רחוב לא נולד מתוך פנטזיה מגלומנית אלא דווקא ממקום אינטימי. אדם הכיר את תל אביב דרך הרגליים. הוא היה חלק אינטגרלי מהעיר. בכל תקופה בחייו הבוגרים התרכזו חייו באזור אחר של תל אביב. בשנות ה־30 המוקדמות שלו עבר לגור עם אימא שלנו, האמנית אריאלה שביד, ביפו, ועם הבוהמה שכללה אז את אורי ליפשיץ, יוסי שילוח, יוסי פולק, רפי אדר, עדנה שביט, תמרה יובל ג'ונס ואחרים, הם חיו ביפו שהייתה שונה מאוד מיפו של היום.
יפו הרבה פחות מקוטבת מבחינה כלכלית, יפו הרבה פחות מגודרת, שאין בה בתים שמפנים עורף לסביבה שבה הם ניצבים, יפו שבה ההתנהלות החברתית כוללת ביקורים אצל אבונה, אבי הכנסייה המארונית ברחוב הדולפין, ואצל אבו חסן בבית בעתות של שמחות משפחתיות, ביקורי סטודיו אצל אמנים שחיו ועבדו ביפו, רחצה בחוף הסלע בבת ים (כולל מגלשות מים), ואפילו כבוד מסורתי לוותיקי הנרקומנים, מתוך ידיעה שלא כל אחד מגיע להיות נרקומן ותיק.
אדם ברוך. צילום: מורן שוב
שנות ה־40 של אבא שלנו עברו עליו בעיקר בעבודה. ההקשר העירוני שלו הקיף את מערכות העיתונים שבהן עבד וכלל בעיקר את מסעדות הפועלים שבאזור. "אם היא אי פעם מגיעה לפה לבד", היה מסביר לבעל המקום בעודי זוללת מוס שוקולד, "תן לה מה שהיא רוצה". בעל המקום באשר הוא בעל המקום היה מהנהן. ההסכם מעולם לא עמד למבחן.
בעשור האחרון לחייו אבא שלי כמעט לא יצא משכונת נגה ביפו. במובן מסוים שכונת נגה הייתה מה שהוא ניסה להגיד – מה שניסה להגיד לגבי הפוטנציאל של יפו, לגבי קהילתיות, לגבי יופי, לגבי רב תרבותיות. את רוב ימיו בילה בביתו שברחוב רוחמה עם אשתו וילדיו הקטנים, והיה יורד לקפה של אבי, שגילו כגיל המדינה, לאכול במיה עם הפרלמנט שלו, פוקד את בית הכנסת זכרון ברוך שאותו עזר לחדש, ופעם בשבוע נפגש איתי או עם אחי, עידו, ביועזר עליו השלום.
כשקראתי את רשימת הקטעים שנאספו על ידי מורן שוב (שחלקם מופיעים כאן), שהייתה חברה קרובה של אבי וגם ערכה איתו את המדור "שישי" ואת ספריו האחרונים, חשבתי על כך שהעיר, העיתון והתרבות המודרנית במערב התפתחו יחד. המילה "תרבות" קשורה לפועל "התרבות", כך למדתי מאבא שלי. העיתון הוא הפלטפורמה שבאמצעותה התרבו הערכים העירוניים, התרבה הדיון, התרבו ההקשרים. אדם הקים את רשת המקומונים של "ידיעות אחרונות", וההבנה שלו ב"עירוניות" נעה מהמישור העקרוני, המופשט, הסוציולוגי ועד המובן הקמעונאי שמשמעותו שלהרצל מזגנים מיפו אין סיבה לשלם עבור מודעה שמתפרסמת בעיתון ארצי שמחולק באילת ובעפולה, וגם עבורו נועד המקומון.
חיים חפר, מוטי קירשנבאום, נתן זהבי ואדם ברוך, 1989 (צילום: משה שי)
כשאבא שלי מת, הסבו את חדר העבודה שלו לבית כנסת. בכל יום בצהריים היו עולים פועלי המוסכים בסביבה להתפלל בחדר העבודה שלו, הייתה זו הוכחה עבורי למשהו שלא ידעתי לפני כן שדרש הוכחה.
חייו בשכונת נגה, לפני שעברה ג'נטריפיקציה, לא היו פנטזיה קולוניאליסטית. זו הייתה הוכחה לכך שהוא התקבל כתושב השכונה. עבור רבים מבני דורו השם "אדם ברוך" קשור לניו יורק. אבל ניו יורק הייתה רק מטפורה מארגנת. דרך לומר משהו שלא בשם עצמך. הוא שאף לגור בגליל, אבל זה לא הסתייע. הוא נולד בירושלים, אבל לא חזר לשם אחרי לימודיו. בסופו של דבר אבא שלנו התאזרח כיפואי. מתוך הישגיו הרבים, אני חושבת שזה היה אחד מהחשובים לו ביותר.
>>"סוכני הזיכרון", סרטם התיעודי של עמליה ועידו רוזנבלום, יוקרן בסינמטק תל אביב במסגרת פסטיבל דוקאביב בשישי (25.5) 16:30 ובשבת (26.5) 14:30
>>ערב לכבוד אדם ברוך ייערך בחנות הספרים סיפור פשוט, שבזי 36 תל אביב, בהשתתפות רוני סומק, משה רון ומורן שוב, בשבת (26.5)19:00
>>הסרט "סוכני הזיכרון" ישודר ב־ 8 HOT בראשון (27.5) 21:00
מגדלי עזריאלי
מתוך "שישי", מעריב, 28.3.2003
הטלוויזיה, כל הטלוויזיות, מצלמות את "תל אביב בלילה" על פי שתיים־שלוש אוטוסטרדות ומגדלי עזריאלי. כך הטלוויזיות מצלמות גם את סיאול או את בוסניה החדשה. אוטוסטרדות ומגדלי משרדים מוארים. כל העולם נעשה אחד בלילה: אוטוסטרדות ומגדלי משרדים. האוטוסטרדות מייצגות תחבורה מהירה שמייצגת אנרגיה וקדמה, והמגדלים מייצגים כוח ומודרניזם. אבל מה מתחת למגדלים. מה קורה בתל אביב מטר אחד מתחת למגדלים. קור, עוני, אבטלה, בהייה, שוטטות נפשית, עזובה. מה מתחת למגדלים? מאות אלפי בני אדם שהכלכלה עושה אותם שקופים. אז מה הם המגדלים אם לא שווא. אם לא עגל זהב של זמננו. אז מה הם המגדלים אם לא קופסה שחורה שבה נרשמים אותות הזמן הישראליים האמיתיים. ולעתים, בלילה, מול השתקפותם על מסך הטלוויזיה, המגדלים ייראו לך, אם תיטיב להביט בהם, כמצבות ענקיות.
מתוך "נגה היקרה", מה נשמע בבית, 2004 (הוצאת דביר)
אפ־טאון, דאון־טאון. איש לא יבנה נכון ומחדש את העיר בתוך קדנציה אחת. מורכב מדי. אך תוך קדנציה אחת אפשר להגביר את הזדקנות העיר, את התכערותה, את זיהום האוויר, את אלימות בניית־הכסף בתוכה, את הזנחת יפו, את התרפטות התשתיות בלב העיר, את הסתרבלות התחבורה, את ההתעלמות ממובלעות הפועלים הזרים (עיר בתוך עיר), את הפיחות בביטחון הפנימי (גנבה, אונס), את ירידת התמיכה באמנות ובתרבות, את הדירוג הפנימי המזעזע באיכות התיכונים השונים בעיר. את אובדן הרוח המטרופוליטנית. בתוך קדנציה אחת (חמש שנים) אפשר לדרדר את ת"א לדאון־טאון נידח ולאפ־טאון מנוכר. חלק מתושבי יפו היו אמורים מכבר לפרוץ במרד ארנונה.
בעניין הערבים (תל אביב)
מתוך "שישי", מעריב, 14.7.2006
תל אביב עומדת לחגוג מאה שנה. יש והיו בה ערבים. יפו הינה חלק בלתי נפרד ממנה. תל אביב בעצם נולדה מיפו. לא מהים ולא מהעיר הלבנה. כלומר לא ממיתוס ולא מארכיטקטורה אירופי. תל אביב נבנתה גם באופן שנועד לנוון את יפו הערבית. אין להסתיר את הערבים הישראלים היפואים: הם לא רק חומוס, מדורים פליליים ונכבדים. הם חלק מהמקום ומרוחו. חגיגות מאה ללא גם ערבים בחזיתן תהיינה מעשה רמייה תרבותי ופוליטי גדול והונאה עצמית דוחה. מה יהיה? לפי ייעוץ של כל מומחה לעניינים ערביים, היפואים הערבים ימכרו בחגיגות המאה חומוס וקבב, כי חומוס וקבב מייצגים את היפואי הערבי לדורותיו.
שהם סמיט כותבת על סופרות ילדים – ולא עושה להן הנחות בביוגרפיה
שהם סמיט, כלת פרס ראש הממשלה לספרות, תופסת "טרמפ תרבותי" על סופרות ילדים גדולות ממנה - ואין לה שום בעיה להודות בכך. מחברת הספרים "דודה לאה" ו"אגדת אסטריד" מספרת את סיפורן של הסופרות
"ילדים מחפשים דרמה אבל לי חשוב להבהיר, בטח בעידן המודרני, שלא מדובר בגיבורים, אלא באנשים ששגרה היא מרכז חייהם", מסבירה הסופרת שהם סמיט, שספרי הילדים שהיא כותבת עוסקים לעתים קרובות לא בגיבורי על אלא בסופרות ילדים אחרות. השנה יצא ספרה "דודה לאה", שמתאר את חייה של לאה גולדברג, ובשנים האחרונות ראו אור גם "אגדת אסטריד" – על סופרת הילדים אסטריד לינדגרן ("בילבי"), הספר "יקינטון – סיפור על חברות ושיר" – שמספר על החברות בין לאה גולדברג לרבקה גווילי, שיצרו יחד את "פזמון ליקינטון", וגם סדרת ספרי מיתולוגיות מעמי העולם.
סמיט מכירה מקרוב את אורח החיים של סופרת ילדים. אחרי הכל, נוסף לרומנים למבוגרים ועבודה כמבקרת ספרות, מדובר באחת מסופרות הילדים הפוריות והמגוונות בישראל. "חשוב לי להגיד", ממשיכה סמיט, "אצל אסטריד לינדגרן או לאה גולדברג, שהן הולכות למכולת או תולות כביסה – שככה סופרות מבלות את רוב חייהן".
וילדים מקבלים את זה, זה מעניין אותם?
"ילדים מאוד מזדהים עם זה, כי חיי ילד הם מאוד פרוזאיים. ילדים יכולים לדבר על ולעסוק במה לאכול, נניח, במשך שעות".
שהם סמיט (צילום: בן קלמר)
גם בספרה האחרון על לאה גולדברג וגם ב"אגדת אסטריד" קיים עימות של הקורא עם מוות או עם טרגדיה משפחתית. השאיפה של סמיט לתת ביוגרפיה אמינה לפעמים מצריך ממנה כתיבה על נושאים שלכאורה פחות מתאימים לספרי ילדים, לדוגמה, היריון לא רצוי ב"אגדת אסטריד". "בכל ביוגרפיה הילדות היא חלק קצר מהחיים אבל המשקל שלה גדול מאוד", מסבירה סמיט את בחירתה שלא להשמיט את הפרט הביוגרפי הלא נעים הזה מספרה. "אסטריד עברה היריון ולידה לא מתוכננים בגיל 19, וזה חלק מהילדות ממש, היא כמעט הייתה ילדה אז. לכן הרגשתי שזה חייב להיות שם ושאני לא יכולה להוציא, כי זה להציג תמונה מאוד חלקית".
מאוד מקובל בביוגרפיות להציג אדם אחר שקשור אלייך ולהעביר דרך כך משהו מעצמך, כמו ב"גוגול" של נבוקוב או בספר של קספרוב על גדולי השחמט. יש בכך משהו מלא ענווה מצד אחד, ומצד שני משהו ששם אותך באותה שורה עם מושאי הכתיבה. "אני מסכימה וזה בכל זאת מרתיע אותי", אומרת סמיט, "הלכתי לחנות ספרים כש'דודה לאה' יצא והיו ברשימת רבי המכר ספרים שלה ושל אסטריד לצד הספר שלי. זה מפחיד. יש מושג שטבע אדם ברוך – 'טרמפ תרבותי'. אנחנו תופסים טרמפ על גבם הרחב של אנשים שהיו כאן לפנינו. אבל הייתה לי תשוקה גדולה מאוד לכתוב על שתיהן, ואני נכנעת לתשוקות שלי".
עד כמה החיבור האישי שלך עם הסופרות משפיע על הרצון לכתוב עליהן?
"זה הרבה יותר נרחב ממה שאתה אולי חושב. אני מאוד מזדהה גם עם אסטריד לינדגרן וגם עם לאה גולדברג. אולי זה לא מקרי שאצל אסטריד, מעבר לעניין הסנסציוני של היריון לא רצוי בגיל 19, יש לה חיים יחסית משעממים כאלה, של אישה שהלכה לעבודה כעורכת, הייתה אימא, שיחקה עם הילדים, זה בדיוק החיים שלי. אין שום סנסציות".
ב"אגדת אסטריד" בולט מאוד הרצון שלך לנסות לכתוב ביוגרפיה לא דידקטית.
"כן, כי זה קצת ספר על איך מספרים סיפור. בכל סיפור הדבר שהכי קשה לי הוא להתחיל. איך אתה מתחיל סיפור חיים? מה הדבר שאתה מספר? מתי ואיך היא נולדה? הרי להורים שלה גם יש סיפור. ויותר חשוב לי להעביר את התחושה של מה זה להיוולד בשבדיה, בחורף, בכפר".
לגבי ספרי המיתולוגיות – מה הנחה אותך בבחירה? הרי יש כל כך הרבה סיפורים ובטוח היו המון שנשארו בחוץ.
"בסדרת ה'גיבורים' לא הייתה בעיה, כי יש הרבה, רק היה צריך לקחת גיבור אחד מהמיתולוגיה היוונית, אחד מהנורדית וכו'".
בניגוד לספר שלך על סיפורי חז"ל, במיתולוגיות את לא מוגבלת. האם הייתה חשיבות בבחירה של סיפורים מתרבויות רבות?
"אני מקפידה מאוד שלא יהיו סיפורים רק מתרבות המערב, אלא גם תרבויות וגיבורים פחות מוכרים, אבל יש אתגר כשלעצמו בלספר סיפור שכולם כבר מכירים, לטמון את החוטם במיתוס על הסוס הטרויאני ולספר אותו כמו שלא סיפרו אותו עדיין. המון מיתוסים נכתבו כתמצית של סיפור, והקושי הוא להוסיף להם תוכן בלי לנפח אותם בצורה מלאכותית. אני ניסיתי להתעסק באדם, במחשבות של האדם, ברצונות ובלבטים שלו, שזה דבר שפחות היה קיים פעם".
סיפורים מהעולם שנתפסים כפולקלור חביב עומדים בקו אחד עם סיפורי התנ"ך. יש בזה משהו שחותר תחת האינדוקטרינציה שהילדים עוברים.
"זו בעיה שהסיפורים האלה נלמדים בבתי הספר כהיסטוריה וכדברי אלוהים חיים. גם בחינוך החילוני. וחובה עליך להכיר את המקום שאתה חי בו ולהכיר את השכנים שלך. בעיניי זו דרך להראות את המכנה המשותף האנושי ולעורר הזדהות עם תרבויות אחרות דרך זה. לא להראות הבדלים אלא דווקא להראות דמיון".
"דודה לאה" מאת שומיש / שהם סמיט, כנרת־זמורה ביתן, 414 עמודים, 53־59 ש"ח
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
מכוורת ועד ארגוב: הסיפורים מאחורי הצילומים הנדירים יוצאים לאור
זהר ארגוב, 1987 (צילום: משה שי)
הצלם משה שי הצליח לתפוס את הרגעים האינטימיים של אנשי התרבות בתל אביב הרבה לפני שקראו לזה פפרצי. עכשיו הוא מוציא ספר צילומים וחושף את הסיפורים מאחורי התמונות: "כשזהר התאבד הבנתי שצילמתי את המלך בעצמו"
אל תוך עידן האינסטוש והסלפי, החליט משה שי (60), מבכירי צלמי העיתונות בישראל, להוציא ספר תמונות מרשים: תיעוד של אנשי התרבות הישראלים בשנות ה־80 וה־90. "זו הצצה אל מאחורי הקלעים במובן הרחב של המילה", הוא אומר. "לא סתם קראתי לספר 'אומרים שהיה פה שמח', באמת היה פה שמח אבל לא ידענו: היה הרבה יותר פשוט, פחות מתוכנת, פחות פוזות. הסלבים לא היו סלבים. הם היו אמנים מוערכים".
זה לא פשוט קושי להתבגר?
"לא, כי לא יותר קשה עכשיו. אם כבר אז היה יותר קשה: מצלמות כבדות, פילם, אין פוטושופ, מה שצילמת זה מה יש. עכשיו השמחה יותר מלאכותית. אז היה שונה, תמים. גם אז היו מזמינים אמנים לאירועים כדי שיראו וייראו ויצטלמו, אבל זה נעשה באופן יותר התנדבותי, חינמי, כיפי. היום בשביל 'כיפי' סלבס לא מגיעים בכלל. מדובר על לפני עידן הפפרצי בישראל, כשהיה פפרצי רק על עבריינים. לא שאני חושב שצריך בכלל לעשות פפרצי, אין פה בוורלי הילס".
במשך שלושה עשורים שמר שי את הצילומים היומיומיים של אמני ישראל – גם אם לא ידע אז את ערכן הגדול ועל האהבה שתתגלה בשנת 2016 כלפי פינות קטנות של נוסטלגיה. "הייתי מדפיס כל תמונה בעצמי, אז חלק נשארו אצלי כפרינטים, חלק כנגטיבים", הוא מסביר. "אני מאוד לא רציתי שהתמונות האלה ייזרקו יום אחד. מעט צלמים צילמו בשנים האלו, היינו חבורה קטנה והרבה מהצלמים שהיו אז כבר לא איתנו או שהם כבר לא צלמים. אני מאושר שהצלחתי לעזור להטבעת החותם של התקופה הזו".
אם היית נכנס לתחום היום, אין סיכוי שהיית הולך לפפרצי?
"מה פתאום?! אני אגיד לך דבר פשוט: צלמי הפפרצי זה הדרג הכי נמוך בצילום. אולי דרג אחד מעל צלמי מסמכים. אנשים שפשוט לא הצליחו בצילום נטו. אני לא חושב שצילום פפרצי מכבד את מקצוע העיתונות".
"פעם היה יותר קשה". משה שי (צילום: זיו קורן)
יושבים על הברזלים
חברי להקת כוורת, 1984
״רגע לפני 'כוורת חוזרת' הראשון. התמונה צולמה בשדרות רוטשילד כשהם ממתינים לצילומים עצמם. עוד דוגמה לפריים לא מתוכנן. העורך רצה את התמונה המסודרת. אני רציתי את זו. התמונה מדברת״.
חברי להקת כוורת, 1984 (צילום: משה שי)
שותים לחייו של דן בן אמוץ, בלוויה שלו
חיים חפר, מוטי קירשנבאום, נתן זהבי ואדם ברוך, 1989
״התמונה צולמה בטקס לפני הלוויה של דן בן אמוץ בבית סוקולוב. זו תמונה שהכנסתי בדקה ה־90 לספר כי מוטי קירשנבאום מת. התמונה קיבלה עוצמה אחרת לגמרי. אז כולם ישבו בבית הקפה של בית סוקולוב, היום לא קורה שם כלום״.
חיים חפר, מוטי קירשנבאום, נתן זהבי ואדם ברוך, 1989 (צילום: משה שי)
"הן לא היו צ'ילבות"
יפה ירקוני ושושנה דמארי, 1987
״יפה הייתה אישה תוססת, חברותית, עם משפחה, מאוד מקובלת, ושושנה הייתה אישה צנועה שמדברת בלי חשבון. הן היו יריבות אבל ג'נטלמניות מאוד. הן כיבדו זו את זו, הבינו שאין מה לריב ולהתנצח. כאן הן בדיוק סיימו להופיע, נפגשו באקראי מאחורי הקלעים, החליפו כמה מילים, נשיקות. זה ממש לא נכון שהן היו צ'ילבות״.
יפה ירקוני ושושנה דמארי, 1987 (צילום: משה שי)
הפועל שוב הפסידה
אריק איינשטיין, 1986
״זה צילום חטף של שנייה אחת במשחק כדורסל, כשאריק עומד בין שאר האוהדים של הפועל תל אביב במשחק דרבי כש"הפועל שוב הפסידה". צילמתי אותו בלי לחשוב אפילו. לא מדובר בפפרצי, כי הוא לא התנגד ולא ארבתי לו או חיכיתי לו. זה היה בזמן שבכלל צילמתי את מיקי ברקוביץ'. גם הסיגריה משקפת את התקופה: לעמוד עם סיגריה במגרש סגור – מי מעלה על הדעת היום״.
אריק איינשטיין, 1986 (צילום: משה שי)
חתיך ומוצלח
יאיר לפיד, 1991
״התמונה צולמה ב'ציפורי לילה' בגל"צ, בטעות. קסמו העיקרי של הספר הוא ברגעים הלא מתוכננים, וגם בצילומים מתוכננים בחרתי את הפריימים הלא מתוכננים. התמונה הזאת לא הייתה מתוכננת בכלל: הייתי בגל"צ לסיבה אחרת וצילמתי אותו בשביל הקטע. יאיר לפיד לא השתנה. היום הוא עורך שיקולים אחרים, אבל הוא כן זוכר את החבר'ה שהיו איתו כל השנים. הוא לא מתנשא. הוא תמיד היה בפוזה של חתיך ומוצלח והוא באמת חתיך ומוצלח. אני מצביע לו״.
יאיר לפיד, 1991 (צילום: משה שי)
המלך בפלקה
זהר ארגוב, 1987
״נשלחתי לצלם את זהר בהופעה במועדון גייז באזור התעשייה של גבעתיים. זה היה ג'וב שלא כל כך התלהבתי לעשות, לא ממש ידעתי מי זה זהר ארגוב, לא הייתי בהוויה של הזמר המזרחי. כשבאתי לצלם לא נתנו לי לצלם, כי העניין של הגייז היה הרבה יותר רגיש. זהר הציע לי לבוא יום למחרת למועדון הפלקה ברחוב שונצינו. אני זוכר שכשהוא אמר 'שונצינו' הוא ירק עליי בטעות. הוא היה מאוד חביב ונחמד ואנושי. בקיצור, למעשה ויתרתי על הג'וב.
למחרת צילמתי את דודו טופז שהיה מריץ כל הצגה שלו ברמת אפעל, בודק חומרים. בדרך חזרה פתאום נזכרתי בהזמנה של זהר. השעה הייתה חצות בערך והלכתי לפלקה. גם פה לא רצו לתת לי להיכנס לצלם. כשאמרתי שזהר הזמין אותי הם לא האמינו והוציאו את זהר שהכניס אותי למועדון בעצמו. היה צפוף נורא. זהר עמד על במה בגובה של 20 ס"מ. בזמן שהוא הופיע כל מיני בנות עלו לבמה והיה צלם פולרואיד שהנציח אותן בזמן שהוא שר.
משום שראו שזהר מאוד בעדי פתחו לי שולחן. הייתי נבוך, רק רציתי כמה קליקים ולעוף. אחרי כמה שירים אמרתי לזהר שאני עוזב ואז הוא הפסיק את ההופעה ורצה את מספר הטלפון שלי כי הוא רצה את התמונות. בקליק האחרון שהיה לי צילמתי את התמונה שהפכה לאייקון. התמונה הוצגה פעם בתיאטרון ירושלים ומישהו גנב אותה מהמסגרת, פשוט הוציא את התמונה. לפעמים אני חושב מה היה קורה אם הייתי מסיים קודם את הפילם, או לחלופין אם היה לי עוד חצי סרט, מה היה יוצא. רק אחר כך, כשהוא התאבד שלושה חודשים אחרי, הבנתי שצילמתי את המלך בעצמו. הרבה פעמים בזמן אמת לא יודעים מה המשקל האמיתי של הדברים. כצלם עיתונות לרוב ידעתי מה אני מצלם. תמיד ידעתי שאת אריק איינשטיין נכון לצלם. הוא לא רצה אבל שיתף פעולה. במקרה של זהר זה היה אחרת״.
זהר ארגוב, 1987 (צילום: משה שי)
עסק משפחתי
משה ודאנה איבגי, 1990
"זה צולם בהקרנה לסרט 'שורו'. הייתי בטוח שהסרט הזה ישאר לנצח, כמו מציצים, שיהיה סרט קאלט. ישבתי איתו כל הסרט וחשבתי איך הוא רואה את הדברים".
משה ודאנה איבגי, 1990 (צילום: משה שי)
עליה לרגל
יוסי ויובל בנאי, 1988
"חיכיתי מאחורי הקלעים בסיום הצגת יחיד של יוסי בנאי וכולם עלו אליו לרגל, כולל יובל. יוסי בנאי מאוד אהב את התמונה הזאת, בתור אבא אני יכול להבין אותו: הבן בא לפרגן, ונותנים כאפה של מנצחים. יוסי בנאי עשה כל כך הרבה, כמו אסי דיין למשל. זה לא יאמן שעם כל הצרות שהם עשו, הם הספיקו כל כך הרבה".
יוסי ויובל בנאי, 1988 (צילום: משה שי)
אייבי והספינה
אייבי נתן, 1986
"אייבי התעקש תמיד שאף אחד לא יעלה לספינת השלום, היה לו מה להסתיר כנראה. אני עליתי פעם אחת. אני זוכר כילד, שהוא חזר ממצרים עם מטוס הסטירמן ונחת בהרצליה בשדה שהיה עשוי מכורכר, ורצנו אחריו. מאוד התרגשתי למראה התמונה של המטוס בשחור לבן שראיתי תלויה באיזה בית אבות. אמרתי לו אייבי, ראיתי את המטוס הזה בעיניים בצבע לא בשחור לבן. אייבי זה איש שראוי להזכר. נכון שהוא היה איש נורא קשה – הוא היה מתעצבן, רב עם אנשים, עקשן נוראי. את אייבי צילמתי הרבה במשך שנים, גם כשהוא נכנס לכלא על מפגש עם אנשי אש"ף. נכון, הוא היה איש קשה אבל הוא עשה דברים. לספינת השלום היו שתי נגלות – עד 73, ההשתקה במלמת יום כיפור – ואחרי. אני זוכר את היום שהטביעו אותה ב-1994. כי מה היו עושים איתה? הפכו אותה לבית לדגים".
אייבי נתן, 1986 (צילום: משה שי)
"אומרים שהיה פה שמח", משה שי, הוצאה עצמית, עורך: ערן ליטוין
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
תל אביב אולי חשבת למעוז החילוניות, אך גופים ותיקים, לצד מיזמים ובתי כנסת חדשים, מבקשים למצוא בה מקום גם לזהות היהודית. חלקם מכוונים מראש גם לקהל חילוני, ויקבלו אותו בחום גם אם לא יבטיח לשמור מצוות
במציאות של מתיחות, שנאה בין דתית ופנים דתית וריקון הזהות היהודית מתוכן תוך הפיכתה לנכס פוליטי מפלג, עושה רושם שחלקנו הרמנו ידיים. בעוד יש כאלו המעדיפים להסתגר בקבוצת הייחוס שלהם, אחרים הופכים את איבוד התקווה לציניות שלעתים רק תורמת לשנאת האחר. בתקופה האחרונה אנו עדים לכמה ניסיונות לקירוב החילונים לדת מתוך בחירה. אתר האינטרנט "929 – תנ"ך ביחד", הישיבה החילונית בינה הפועלת בתל אביב, ירושלים ובאר שבע, ובית הכנסת "יקר" שמחזיק שני מוסדות בירושלים ובתל אביב הם רק חלק מהדוגמאות.
ליברליות, פתיחות ושיח
נוסף לאינטרנט, גם במרחב הפיזי יש גופים המנסים ליצור חיבור ושיח מכבד. התנועה הרפורמית קרמה עור וגידים באירופה של המאה ה־19, בעת שילובם של היהודים בחברות הסובבות אותם. חלק מעקרונותיו של זרם זה הם שוויון מגדרי, השתנות מתמדת ושימת ערכי המוסר במרכז, גם לפני הטקסטים היהודיים המסורתיים. מבשר היהדות הרפורמית בתל אביב הוא בית דניאל, שהוקם כשלוחה של הקהילה הרפורמית החזקה בארצות הברית. בשנת 1991 חזר הרב מאיר אזרי משנתיים של שהייה בסן פרנסיסקו ופתח ברחוב בני דן על גדת הירקון את המוסד הזה, שמטרתו הפצה של ערכי היהדות המתחדשת בעיר, לא רק באמצעות פעילות דתית אלא גם בעזרת אלמנטים חינוכיים, חברתיים ותרבותיים, הכל ברוח רפורמית.
"אנחנו הראשונים והמעצבים הגדולים ביותר בתחום היהדות הרפורמית. הבאנו קול ליברלי לתל אביב. התחלנו כבית כנסת והיום אנחנו אימפריה ערכית וחינוכית", מספר הרב אזרי. חבלי הלידה היו לא פשוטים, אך עם הזמן למדה העיר הליברלית לקבל את התפיסה החדשה, והשפעתו של המרכז הרפורמי גדלה. כיום, פרט למקור בבני דן, הוא מחזיק בשני לוויינים, ביפו ובמרכז העיר. רק לאחרונה נבחרה מירה רז, רבת המרכז היפואי שהוקם לפני שבע שנים, לאחת מ־50 הנשים המשפיעות בישראל של המגזין "פורבס". קהילת הלב ברחוב רש"י שבמרכז תל אביב נפתחה לפני שלוש שנים. "הזרם שלנו מדגיש שבין שחור ללבן יש הרבה צבעים ואנחנו משתדלים להיות באמצע. אצלנו גברים ונשים יושבים יחד, יש מקום לידע ולניסיון של הרב אך אין לו סמכות מוחלטת. הכל נערך בדיון דמוקרטי. אנחנו ממשיכים במסע של חידוש ושימור כאחד. חשוב לנו תמיד לנסות לחדש וליצור".
כיום מעורב בית דניאל במערכת החינוך התל אביבית, וקורסים ברוח רפורמית משולבים בגני ילדים ובבתי ספר עירוניים. מי שיגיע לביקור באחת הקהילות, יוכל להתרשם מקבלת שבת מוזיקלית ברוח ישראלית, קבלת שבת וחג שוויונית שאחת ממוביליה היא רבה, סדנאות שונות לגוף ולנשמה ועיון יצירתי בפרשת השבוע, אך כאמור, בית דניאל פועל גם מחוץ לגבולות המבנים שבבעלותו: "בימי שישי ב־18:00 אנחנו מארגנים תפילות במתחם שרונה ובמהלך הקיץ ערכנו קבלות שבת בנמל יפו. בית הכנסת עצמו פתוח לכל אורך היום ומתווה ערכים קהילתיים מגיל ילדים ועד גיל הזהב. ההשקפה שלנו מאוד ברורה. אנחנו בעד שוויון בין בני אדם, אנחנו בעד פשרה ודו שיח, לא בעד כפייה. אנחנו בעד נשים ובעד הקהילה הגאה. אנחנו לא מסתתרים ולא מתביישים, אנחנו היינו הראשונים להשיא זוגות חד מיניים ולתת לנשים לקרוא בתורה".
בתוך כל האלמנטים הלא שגרתיים הללו מנסה הרב אזרי להסביר כיצד הוא מתייחס למושג יהדות: "יהדות היא דת ותרבות. היא כוללת את הכתבים המסורתיים, מוזיקה ואמנות. תרבות יהודית זה עמוס עוז וזה הרבי מלובביץ'. כן, אני בורר לעצמי את השאלה של מהי יהדות. אני יכול לצטט מילים שאמר הרב קוק כחלק מהתפילה, אבל במילים אחרות שלו לא אעשה שימוש. הרמב"ם להשקפתי הוא פילוסוף דגול אך בתקופתו האישה לא הייתה במעמד שבו היא נמצאת היום, ולכן אשתמש בציטוטים שלו לגבי גישות פילוסופיות אך לא בנוגע למעמד האישה. אנחנו קוראים את התורה, וכשאנחנו מגיעים לנקודות המרגיזות והלא שוויונית אנחנו מתייחסים לזה ומדגישים שבימינו לא נוהגים ככה".
היהדות הקונסרבטיבית ליברלית הרבה יותר מהיהדות האורתודוקסית, אך עם היא זאת רואה בהלכה סמכות מחייבת, ובכך נמצאת על הרצף בין שמרנות לחידוש. לפני שלוש שנים הקים הרב רוברטו ארביב את המרכז הקונסרבטיבי נווה שכטר. נוסף לקורסים, קונצרטים ותערוכות בהשראת התרבות היהודית, בתוך נווה שכטר פועל בית הכנסת הקהילתי, המסורתי והשוויוני נווה צדק. "אנחנו קהילה שוויונית, גברים ונשים יושבים יחד; אך מצד שני אנחנו שומרים את ההלכה, החגים והשבת. אנחנו שביל הזהב בין הרפורמים לאורתודוקסים, משלבים את השמרנות והמסורת עם התחדשות". בעבר שכן במקומו של מרכז נווה שכטר בית הקפה הטמפלרי לורנץ. באמצע הדרך בין יפו הערבית ותל אביב היהודית של אז, היווה בית הקפה מקום מפגש ניטרלי ליושבי האזור, אך בשנות ה־30 הפך למרכז כינוסים של תומכי המפלגה הנאצית. כיום המבנה שוב משמש נקודת מפגש תרבותית: "יש אנשים שבאים להתפלל ויש כאלו שבאים ליהנות מהקורסים והפעילויות. המטרה היא ליצור כל מיני נקודות כניסה לעולם התוכן היהודי. אני מתייחס לעולם היהודי כעולם רוחני שיש בו מסורות של חוכמה. אנחנו רוצים מצד אחד להתחבר לעולם של העבר, אבל לא להיתקע שם אלא לנסות ליצור משהו חדש מבלי להתנתק מהמציאות העכשווית". בבית הכנסת נווה צדק לא נערכים טקסי נישואין בין זוגות חד מיניים, אך הרב ארביב מאפשר לכל מי שחפץ לקחת חלק בקהילה: "הקהילה המסורתית לא מקבלת את הנושא של נישואים חד מיניים אבל כן נותנת אפשרות לחיות יחד בכבוד. כל אחד שרוצה להתפלל מוזמן בשמחה".
נווה שכטר. צילום: בן יגבס
חרם אורתודוקסי והידברות בין דתית
באופן לא מפתיע, היהדות האורתודוקסית מתקשה לקבל את הזרמים החדשים שלתפיסתה מאיימים עליה. הרב אזרי מסביר: "בתחילת הדרך זה לא היה פשוט, כתבו עלינו גרפיטי בכל פינה, בגן הילדים הראשון שבו פעלנו מרחו צואה על הקירות. היום אנחנו כבר מקובלים. כל מה שאנחנו עושים הוא להתאים את התפילות לשינויים ולתמורות שהתרבות שלנו עברה. אנחנו פועלים למען הקול הישראלי, אבל זה גורם לזרמים אחרים להרגיש מאוימים כאילו פוגעים להם במונופול". אף שהיהדות הקונסרבטיבית שמרנית מזו הרפורמית, גם הרב ארביב מנווה שכטר לא זוכה לחיבוק מהרבנות הראשית: "החרדים רואים בנו איום. אנחנו מדברים את אותה שפה הלכתית, אך מנסים ליצור חידוש מתוך ההלכה וזה לא מתקבל על ידם. לפני חודש הוצאתי ספר עם עם השיח' הסופי (זרם אסלאמי מיסטי הדוגל בפציפיזם – י"ז) עסאן מנאסרה לתפילות לשלום על פי המסורת של שלוש הדתות. זו סטירת לחי לכל הקיצוניים שמסתגרים וטוענים שרק להם יש את האמת. יחד עם חוקר הקבלה ד"ר אבי אלקיים הקמנו מסדר יהודי־סופי שנקרא 'דרך אברהם' ובמסגרתו מתקיימים מפגשים לימודיים ומוזיקליים בין יהודים וערבים. יש דרכים שונות להתחבר לאלוהים, כל אחד עם הזהות שלו, אבל זה לא צריך לבוא במלחמה אלא מתוך שיתוף פעולה". בבית דניאל הרפורמי נוהגים לארח אנשי דת נוצרים ומוסלמים.
"בחג השבועות האחרון אירחתי לעיני 500 איש את הקאדי של יפו ובשנה לפני כן את אחד הכמרים המובילים של הכנסייה הקתולית בישראל", מספר הרב אזרי. "אני ער כל הזמן לשנאה בין הדתות, ולכן אנחנו נוהגים לקיים בשנים האחרונות דיון ולמידה עם אנשי דת לא יהודים". הרב אזרי היה מעוניין שגם יהודים אורתודוקסים יבקרו בבית דניאל: "אני מזמין את הרב לאו (הרב הראשי לתל אביב – ישראל מאיר לאו – י"ז) להגיע אלינו לבית הכנסת בשבועות. בשביל הרב הראשי אני מאיים יותר מהחילוני הכי גדול של תל אביב. לרב לאו לא נוח לראות אותי בבית הכנסת, יושב ליד רעייתי ומתפלל את התפילה עם שינויים שנותנים מעמד לאישה". ניסינו לבקש את תגובת הרבנות הראשית תל אביב מפיו של עוזר הרב הראשי, הרב יצחק אוחנה. ברגע שנודע לרב במה עוסקת הכתבה – הוא בחר לנתק את הטלפון.
תרבות יצירה והשראה
בתחילת יוני הפציע ברשת אתר חדש שמטרתו, לדברי מקימיו, "להעיר את הלב" (ומכאן שמו, ליבא שפירושו לב בארמית). "כולנו (מקימי האתר – י"ז) חושבים שכל הבעיות שלנו מוצאות פתרון ביהדות. אלא שהתקשורת מעדיפה להציג את היהדות רק כשהיא עטופה בריב ובמחלוקת. צדק חברתי, חמלה, תמיכה נפשית – בכל אלו עסקה היהדות", אומר יאיר רוה, יוצר ומבקר קולנוע מוערך, העורך האחראי של ליבא. "בשנים האחרונות אנחנו רואים תכנים יהודיים נכנסים עמוק למצעדי הפזמונים במוזיקה ולטבלאות שוברי הקופות בקולנוע, ויש התעוררות מחודשות בחיבור בין אנשים לבין המקורות של העם. את החיבורים האלה אנחנו רוצים להציג". לרוה חשוב להדגיש כי לא מדובר באיזשהו זרם של יהדות מתקדמת, אלא ביהדות מהסוג הישן, "אורתודוקסית, אבל עם הרצון שלנו – אנשים שלא בהכרח גדלו בבית דתי – להזכיר שיהדות היא לא פוליטיקה ומשברים קואליציוניים, או אפילו חרדים, אלא הבית הטבעי שלנו".
את ליבא הקימו ארבעה אנשים מרקעים שונים. איש העסקים אילון תירוש, דתי לשעבר, הרב עופר גיסין, חסיד חוזר בתשובה, הרב צבי שפיגל, דתי לאומי חוזר בתשובה, ורוה, שמגדיר עצמו "חילוני מאמין". "זה לא אתר להחזרה בתשובה, אין בו קריאה לקיים מצוות. זה אתר שמיועד לחילונים ולדתיים באותה מידה", מסביר רוה. "גם דתיים, שומרי שבת ולומדי תורה, הרבה פעמים עושים דברים מכנית. אנחנו רוצים להראות שתוכן יהודי יכול להעיר את הלב כמו שיר טוב, כמו סיפור מרגש". האתר גדוש במאמרים וביצירות של דמויות בולטות בתרבות הישראלית והיהודית, בהם מאיר אריאל, אהוד בנאי, אדם ברוך, סיון רהב מאיר והרבנים מיכי יוספי, דב זינגר ועופר גיסין. "זה אתר שנועד להזכיר לנו את מה שאנחנו עמוק בפנים אמורים כבר לדעת. אם יש כאן עניין של תיקון אז התיקון הוא לגבי האופן שבו מדברים על היהדות באינטרנט: בלי מדון, בלי סכסוכים, בלי ריבים, בלי פוליטיקה ובלי החזרה בתשובה. אנחנו מוצאים ביהדות מקום מעורר השראה ליצירה, למעורבות חברתית ולענווה".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
אדם ברוך, מדמויות החשובות, המרתקות והססגוניות בתקשורת ובתרבות הישראלית, חוזר בספר החדש, "מה נשמע בבית", אל הכתיבה האישית ואל מקומות ששכחנו, שהשכחנו או שבכלל לא הכרנו. שיחה על התל אביביות, על אנשי הפאק איט, ועל תפקידו הבלתי רשמי כפוסק רחוב
בחומוסייה הפינתית של רוחמה מספר לי אדם ברוך שהוא מוציא ספר חדש. החומוסייה שליד בית הכנסת זכרון ברוך, שם הוא משמש גבאי, היא ביתו השני. זה שלושה עשורים אדם ברוך הוא אחת הדמויות המובילות בתקשורת הישראלית, אחת הדמויות המובילות בתקשורת הישראלית, וסיפור חייו מכיל בתוכו את סיפורו של העם הישראלי כולו.
הוא נולד בירושלים בשנת 1945 בשם ברוך רוזנבלום למשפחה רבנית, דתית-לאומית, וגדל ברמת גן. כבוגר מדרשיית נועם היוקרתית, הוא עובר הכשרה אקדמית כעורך דין ומתחיל את דרכו העיתונאית, הספרותית והפובליציסטית במדור ספרות ותרבות של עיתון "הארץ", תחת העורך בנימין תמוז. משום הוא ממשיך ל"ידיעות אחרונות", ובמקביל עורך את "מושג" ואת "מוניטין". אחרי כן הוא עורך את "מעריב" ואת "גלובס". מ-1996 עד 2002 הוא מכהן כנשיא קמרה אובסקורה ואוצר תערוכות רבות, בהן הביתן הישראלי בביאנלה של ונציה. בדרך מפרסם ברוך את הרומן "לוסטיג" ואת קובץ הסיפורים "הוא היה גיבור" (מסד לחייו היצירתיים של כותב שורות אלה). הוצאת כתר מפרסמת את שלושת ספריו, "סדר יום", "בתום לב", ו"חיינו", הנושאים אופי הלכתי-מודרני ומקנים לברוך מעמד של מורה דרך ליהודים חילונים (אם תרצו, רב חילוני), המתווך בינם ובין תרבותם שאבדה (הציונים) או נוכסה (על ידי הדתיים). בפועלו זה מחזיר ברוך את הגמרא, ההלכה וספרות המוסר ומסורת השו"תים היהודית למרכז הבמה הציבורית.
אדם ברוך, בכתיבתו ובחייו, הוא ההתגלמות החיה והמוחשית של תבנית נוף מולדתו. הוא יהודי, מזרח תיכוני, אמריקאי, אשכנזי, מזרחי, חילונית, הלכתי, מערבי, אמנותי, תקשורתי, רחובי ובקיצור, הוא ישראלי או אולי הישראלי בה"א הידיעה.
והנה הוא מוציא את "מה נשמע בבית" בהוצאת דביר (עורכת ומפיקה מורן שוב, האחראי גם לשלושת ספריו הקודמים – "ידי אינה משה מידה", הוא אומר). ככתוב בשרוול הכריכה הפנימי, הספר הוא "15 פרקים, כרוניקה עכשווית, מבט ריאליסטי בטבע הישראלי". ברשימות אלה על דמויות בולטות בנראטיב הישראלי, בהן שמואל גורודיש, יוסי גנוסר, מקסים גילן ודוד אבידן, יש משהו מן המבע העיתונאי הייחודי של ברוך, שם עובדות יבשות נחות לצד הבחנות ספרותיות דקות ורגישות. ברוך בוחן בספר גם מוסדות (בית האצ"ל) ומקומות (שכונת נגה היפואית, מקום משכנו ב-12 השנה האחרונות) ועוד אי אלו אלמנטים המרכיבים את ה"ישראליאנה". הסיפורים מחטטים בנפשו הפצועה, היורה והבוכה של הציבור הישראלי.
אנחנו נפגשים בביתו של ברוך, שזו זכות בפני עצמה. הזכות להתענג על ספרייה ענקית, בורחסיאנית, המכילה הכל, על אוסף עבודות אמנות מקוריות של אנדי וורהול, דוד ריב, יגאל תומרקין, מנשה קדישמן, ניר הוד, מיכל נאמן ועוד רבים וטובים, וגם על בר משקאות משובח. ומעל לכל, הזכות לשוחח עם האדם עצמו.
השאלה הראשונה, המתבקשת, כשנותנים מבט חטוף ב"מה נשמע בבית", היא מה קרה לנושא היהודי?
"לא נטשתי את הנושא היהודי, כיוון שהוא טבע שלי ואני לא יכול לנטוש את הטבע שלי. זו הפוגה. הפוגה לספר אחד, שניים או שלושה, שבה אני פונה לשדה הישראלי. גם מתוך צורך פרטי שלי, הייתי אומר, אפילו, צורך נפשי. לסגור דברים, לעשות איזשהו סדר פנימי וגם לשלם חובות, בחלקם חובות לא פשוטים, לאנשים שהייתי איתם בקשר עשרות שנים כעורך, כאדם פרטי וככותב. קשר שהאינטנסיביות שלו עלתה וירדה. לא רק עם אנשים, אלא גם עם מוסדות, במובן של בית האצ"ל או השכונה הזאת שבה אני גר, או אפילו מוסד במובן של ערוץ 2. התקשורת כמוסד. גם לברר לעצמי במה הייתי מושקע כל כך הרבה שנים. הקשר לא היה של מתבונן בלבד אלא קשר של מעורבות, עם גנוסר, גורודיש, דוד אבידן, רפי לביא. גם אם הקשר לא היה חברי במובן הישראלי הפופולרי של 'אחי', 'אחוקי', 'אחותי', הוא היה קשר מסועף. וכמובן, קשרים יותר פרטיים כמו אבא, אמא, במינון הראוי. ככה שזה היה תהליך. לא, אני לא אוהב את המילה תהליך, יותר נכון פעולה – פעולה של מיקום שלי הוא עצמי מול הדברים האלו, עם הדברים האלה. זו לא נטישה של השדה היהודי. אני בשני שדות. זה לא כל כך הרבה. אני מכיר אנשים שנמצאים גם בשניים וחצי שדות. ישנם גם לא מעט אנשים שנמצאים ברבע שדה".
המהלך הקריאה עולות דמויות שכמעט בכולן עסקת בעבר והנה אתה חוזר אליהן.
"בכל הדמויות עסקתי אך לא על כולן כתבתי. בית האצ"ל – מה זו הקופסה השחורה הזאת והמימד האישי, דוד שלי, שנהרג בפריצה ליפו וגופתו לא נמצאה, מונצח שם. פניה של קופסת הבטון והזכוכית הזאת אטומים אל מי שבא מהכביש והיית יכול לשער שאולי זו בכלל מסעדת צמרת שפניה פתוחים אל הים. כל שנה אני מגיע לקיים שם את הטקס הפרטי שלי עם הדוד, אבל מעולם לא כתבתי על זה יותר מחמישים מילה, וזה הצטבר. את בית האצ"ל הקימו רק לאחר המהפך הגדול של עליית בגין ואם לא היה מהפך כזה סביר להניח שבית האצ"ל היה נמצא בדירה ברחוב פינסקר. הצורך לברר את הדברים האלה הוא גם פרטי וגם ציבורי. מצד אחר, אדם כמו דוד אבידן, שכתבתי עליו שנים ארוכות ומדי פעם הוא כתב עלי, בדרך כלל דברים שליליים…"
הוא כתב עליך דברים שליליים?
"כן, כן. בלי עין הרע. בכל מקרה, קבר האחים הזה לא נסתם לגמרי. הוא מורגש אבל יכול להיות שעוד כמה שנים אבידן או בית האצ"ל יחזרו לכתיבה שלי. האנשים האלה לא נעלמים עם מותם. גנוסר, מבחינתי, לא מת".
השאלה אם הוא לא מת אצלך או בתודעה הקולקטיבית?
"אצלי. אני לא מתעסק כל כך בתודעה הקולקטיבית. היא לא מכתיבה לי את הסדרים. אני גם מניח שאפס נקודה אפס שתיים אחוז יכול להיות שיש לנו השפעה על התודעה הקולקטיבית. אנחנו לא רק תוצרים שלה, אנחנו גם לפעמים נסחים שלה".
יכול להיות שהדמויות האלה, המקומות, המוסדות, שבהם עוסק בספר, הם חלופה ישראלית למונומנטליות יהודית?
"לא. היא לא חלופה. במובן מסוים היא שלוחה. מה שכן, רבות מן הדמויות בספר הן דמויות מודחות בסיפור הישראלי. גורודיש כל הזמן חלם לחזור הביתה בתנאים שלו. גילן הדיח את עצמו מן הבית, וכשהוא חוזר הוא לא חוזר בתנאים שלו אלא בתנאים של הבית. מקסוול חשב שהוא יבנה לו כאן בית אלטרנטיבי והוא אכן נקבר בחלקת גדולי האומה, אבל אין לו שום קיום כאן, ואני אולי סוכן הזכרון היחיד שלו. דוד אבידן מת בבית במובנים כמעט פליליים. כך שהמושג בית הוא גם תקנוני וגם דימויי. ספסל בביאליק ברמת גן הוא החלק הכי פיזי בילדות שלי, לא דימוי. ככה ש'מה נשמע בבית' מכיל גם איזו מיידיות בשם שלו וגם איזה כפל קרקע, לא?"
זה היה כמעט מתבקש שתחזור, כלשונך, אל הדמויות האלה.
"זה היה יכול להיות גם מצב שונה לגמרי, שבו מתוך החיים הקטנים האלה הייתה עולה איזה המיה רעה שבה הטון השולט היה אומר פאק איט. את מי הוא בכלל מעניין. דוד אבידן? פאק איט. מקסים גילן? פאק איט. הפאק איט אורב לכל דבר תרבותי באופן קבוע. הוא לא מייצר אלטרנטיבה ממש אלא בא רק להגיד פאק איט. שבעים אחוז בתוך המנגנון של תקשורת-תרבות הם אנשים שתפקידם, מבלי שהם ידועים שהוא הוטל עליהם, לומר פאק איט. ולא צריך להוקיע את הפאק איט. יש לו תפקיד. כמו שיש ליצר הרע תפקיד או לשומן. רוצה השד שהפאק איט מיוצג בדרך כלל על ידי אנשים מכוערים נפשית, אבל זה בילט אין. מסתמנת אפשרות לנס קטן, שהשבעים אחוז של פאק איט מקסים גילן, פאק איט גנוסר ישתתק הפעם. אין לי הסבר לזה. כשישבתי עם דב אלפון (עורך זמיר-זב"מ-כנרת – א.ה) אמרתי לו קח בחשבון שהפאק איט ירים את ראשו. לפאק איט יש תאווה לפעול נגד הערכים, המוסדות או הפרסונות – כל דבר שמחייב איזשה דיון. לפי 'מה נשמע בבית', מקסים גילן הוא כבר לא דבר שאפשר להקל בו ראש, נכון? או שאני טועה?"
אדם עוצר. הוא יודע, או זוכר, או מרגיש, שיש לי עניין אישי עם גילן, העורך, המשורר, איש השמאל הקיצוני, שהגלה עצמו לתקופה ארוכה בפריז והיה מעין אכסניה תרבותית וחומרית לי ולשכמותי.
אני אהיה הראשון להודות בזה.
"אתה לא יכול להגיד שהוא היה רק תאונה של היחסים הפוליטיים ישראל-פלסטין, נכון? אבל יהיה מי שיגיד, הנה רשימת החשודים הקבועים של אדם ברוך, והנה הוא מעמיד אותם בשורה ואחר כך הוא יוציא מישהו להורג ואז הוא יירגע".
וזה מוביל לשאלה הבאה: הכתיבה בספר שונה מזו של הסדרה הקודמת. יש כאן מעורבות אישית ורגשית גדולה הרבה יותר של אדם ברוך האדם, האיש הפרטי. אתה, שהיית מנביאיו הגדולים של הפן האישי בכתיבה מסוג זה, התרחקת לתקופה מהכתיבה הזאת, והנה חזרת.
"כן. זה לא היה מודע אבל כשהתחלתי לכתוב, כבר בשורות הראשונות של הפרק הראשון, הרגשתי את זה. אחד הקרומים, אחת השכבות, הוסרו, וזה המשיך להתפתח ללא זיעה מיוחדת. בשלב העימוד, כשהטקסט חזר אלי, הבחנתי בזה ולא הייתה לי עם זה בעיה. אפילו שמחתי בזה".
הפן האישי ב"מה נשמע בבית" מחזיר אותנו אל ימיו הראשונים של אדם ברוך, אל מהפכת הניו ז'ורנליזם הרשומה על שמו במחוזותינו ואל ההבחנה שלו כי אין הפרש בין העיתונאי לספרותי. ההפרש נוצר רק במדיום ולכן הוא "הפרש עיפוש", לדבריו. ברוך, מאותם הטעמים, גם היה היחיד שהביא רשימה ארוכה של סופרים, משוררים ואמנים מתחומים שונים אל תוך העיתונות העברית, דבר שלא נעשה, לפחות לא במימדים האלה, לפניו או אחרי. אבל הוא לא בא לשכנע את המשוכנעים. עניינו לפנות אל כל שדרות העם, וגם כשהוא כותב על דמויות או מושגים שנראים במבט ראשון גבוהים ונשגבים, הוא זוכה לתגובות עממיות רחבות היקף. די להיכנס לאתר האינטרנט שבו מתפרסם "שישי", הטור השבועי שלו ב"מעריב", כדי להיווכח בכמות אדירה של תגובות ופניות אישיות אליו.
כזה הוא אדם ברוך, מעין גלגול עכשווי, כמעט בלתי אפשרי של אחד העם או שלום עליכם. חוג חבריו היומיומי איננו אצולת הממון או התקשורת. חוג הפנאי של ברוך הם החבר'ה קשיי היום מהשכונה ביפו, שאיתם הוא הולך לתפילת מנחה בבית הכנסת על שם האדמו"ר מקומרנא ושבמחיצתם הוא יושב לאכול חומוס במזנון של אבי. בלשונו הוא מסביר "אינני מעוניין לייצג איזה מיעוט אינטלקטואלי החוגג את היותו מיעוט. אני שמח שמיעוטים כאלו קיימים אבל אני לא חלק מהם".
אדם ברוך של שנות השבעים הוא חילוני, אמריקניסט ומי שבמידה רבה מייבא אלינו את העולם הגדול. והנה, עובר זמן ואתה חושף צד אחר באישיותך ועוסק בהלכה, בגמרא ובארון הספרים היהודי. מאיפה זה בא?
"אני יכול להשתמש בפסו מקהלת או ממשלי – 'רוח היא באדם'. זה לא היה דבר יזום. לא לקחתי על עצמי איזה סוג של קפדנות פתאום. זה בטח לא עניין סגנוני או ז'אנרי, אלא תהליך נפשי, ותוך כדי התהליך הנפשי הזה תמיד היו חומרים מבוהקים שהוא מהזירה הישראלית. תוך כדי הפנייה, או המפנה לשדה היהודי, במקביל, באותן עוצמות שכליות ואפילו בהשקעה נפשית, הייתי חמש-שש שנים, יום יום, בקמרה אובסקורה, אחד המעוזים הגדולים של החילוניות. ככה שאין כאן רק פעולה אחת".
ובכל זאת תרמת רבות לשיפוצו ולמיסודו של בית הכנסת בשכונה.
"נכון מאוד. מטעמים תרבותיים לגמרי".
אבל אתה יודע שאנשים שאלו את עצמם: מה קורה פה, אדם ברוך חוזר בתשובה?
"זו הייתה שאלה שאפשר שנקרא לה 'שאלת חוף'. אנשים לא שאלו את זה באמת. יש סט של שאלות אוטומטיות כאלה, שאלות חוף, בין הגלים, אף אחד לא מתווכן לזה באמת. שמעתי את השאלה הזאת, ואתה יודע, לא צריך לענות על כל השאלות".
ומה עם הדימוי שלך או אפילו הכינויים, "הרב החילוני" או "האדמו"ר החילוני", בחוגים מסוימים?
"זה כינוי חינני. יש לו איזה תוקף מתוך החיים עצמם, מתוך ההתנהלות שלי. אבל אני לא צריך להגזים בזה ואתה אל תגזים בזה".
אבל יש בזה מן המעמד הרשמי כמעט. הייתי עד לתופעה שאנשים באים אליך ברחוב ומבקשים עצה.
"או אומרים תפתור סכסוך בין שותפים ואפילו סכסוכים משפחתיים".
ואתה לקחת על עצמך את התפקיד הזה?
"כן. ברצון. לא עם סמכויות נוראיות אלא כמהלך חיים, חלק מהטבע, לא איזה דבר נורא הוד. הפתרונות הם לא שלי. אנשים מבקשים ממני שאהיה צינור, כלי. הנה המקרה: הוא קנה מכולת עם מחסן ואחרי שהוא קנה בא המוכר ומוציא את המשקולות. הקונה אומר קניתי עם המשקולות. המוכר אומר לא מכרתי לך משקולות, מכרתי חנות. מחלוקת מרה. הם באו ושאלו מה הוא קנה? לא מה לפי דעתי הוא קנה, אלא מה ההלכה אומרת. ההלכה אומרת: קנה. כל דבר שהוא מוברג לרצפה, הוא קנה אותו. מה שלא מוברג מכנית, נאמר, תמונה של ראובן רובין התלויה על הקיר, לא קנה. אבל משקולות מוברגים, קנה".
ואנשים פשוט באים ואומרים: "אדם, תבדוק מה ההלכה אומרת"?
"לא תבדוק, תגיד. הרי אין זמן לבדוק. הם פונים ואני עונה. אני לא לקחתי על זה לירה. גם אין לי אמצעי אכיפה. אני לא בית משפט ואני לא רב. אני לא עושה מזה עניין. אף אחד לא עושה מזה עניין. זה קורה לי תוך כדי הליכה, כשאני בדרך לאכול ברוני פול עם שירה (בת זוגו, שלה מוקדש הספר – א.ה.). אני לא מייצר איזה טקס עם אולם. זה על האספלט. שלא יישמע כאילו יש פה איזה רספוטין. אני גם לא אומר לאף אחד אל תהיה חרא, אל תהיה גוואד".
יכול להיות שנוצר בציבור החילוני איזה חלל מסוים, נגיד כשישעיהו ליבוביץ' מת, שאתה ממלא אותו היום?
"תראה, אני לא במקרה החתן הראשון של פרס ליבוביץ'. ההשוואה הזאת מעצימה אותי, מקטינה את ליבוביץ' והיא מלאת חורים שאין לי כוח לפרט. אבל, איך סבתא שלי הייתה אומרת, עדיף השוואה מלאה חורים על קללות מדויקות".
בוא נחזור לספר בהקשרו התל אביבי. יש בו הרבה תל אביב.
"יש בו הרבה תל אביב אבל הוא לא תל אביבי. לא שזו הגדרה מצמצמת או מרחיבה. הוא לא תל אביבי כי גורודיש, לדוגמה, לא היה לו שום קשר עם התל אביביות שאתה מדבר עליה. אבידן, לעומת זאת, היה תמצית המקום".
בוא נתייחס לתמצית. תל אביב של אז ותל אביב של היום.
"ברור שזה אותו שטח של שנות השישים והשבעים ושל שנות האלפיים. וזה גם ברור שזו לא אותה רוח. ביחס לשטח זה ברור לכולם, ביחס לרוח, זה ברור לפחות לי. הרוח של אז – ואולי אני אומר את זה כדי להקנות תוקף לחיים הפרטיים והפומביים שלי עצמי – הייתה אוונגרדית במובנים הקלאסיים, המלאים של המושג. ואילו שנות האלפיים, מנקודת המבט שלי, זה מעין הסכם עודפים עצל עם מקומות אחרים, די חלול, בטח לא אוונגרדי. אבל זה עניין של גאות ושפל. אולי אותם צעירים שנראים לי היום מותשים, העצמות האלו יחיו ויצא מזה משהו אחר. אבל אני לא יושב בבית ומקונן על תל אביב. גם לא במובן ההתנהגותי של בתי הקפה, הברים, השפה, העגה. העגה של שנות השישים והשבעים הייתה הרבה יותר יצירתית מ'חבל על הזמן' ו'אח שלי'; היא באה מתוך הבנת שפה ולא מתוך שיבושים. חוץ מזה, שהבחורות היו אז הרבה יותר יפות. מה זה יפות? חבל על הזמן".
זה מעניין מה שאתה אומר.
"זה מדעי, לא רק מעניין".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
!["פעם היה יותר קשה". משה שי (צילום: זיו קורן)](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2016/06/sizes/Moshe-Shai-04_p_wo_500_333.jpg ""פעם היה יותר קשה". משה שי (צילום: זיו קורן)")
