אוזי אוסבורן התעייף, אבל אתמול התגלתה הגדולה האמיתית שלו
נכון, הוא הולך קצת כפוף, המניירות שלו אוטומטיות והגיל שלו מורגש - אבל הכל נעלם ברגע שהוא מתחיל לשיר. אוזי זה אגדה חיה, וההופעה אתמול הייתה מושלמת מבלי להיות כזאת
אוזי אוסבורןהוא גבר בן כמעט 70 שנודד בעולם בין קהלים של אלפי אנשים זרים ששואגים לו "או-זי! או-זי!" עוד בטרם הוא מוציא מילה מהפה. כשאתה מגיע למעמד כזה אתה יכול לאכלס בתוכך כמה ניגודים. נסיך האופל מזנק על הבמה בז'קט פאייטים סגול, מין שילוב בלתי אפשרי של השטן וצביקה פיק. הוא הסנדק של המטאל, אבל הוא גם בדרן מסור ומיומן, עם הפעלות קהל קצת מגושמות ("תספרו עד שלוש ותגידו יההה") אבל איכשהו חינניות ("עכשיו אתם תצעקו 'עוד שיר אחד' ואנחנו ננגן הדרן, בואו נודה בזה, אנחנו לא הולכים לשום מקום"). זה גם לא משנה אם זה חינני או לא. אוזי זה אוזי, אגדה חיה. זה היה מרגש גם אם הוא היה פחות טוב ממה שהוא היה אתמול בלילה על הבמה של הלייב פארק. והוא היה טוב מאוד, ולפרקים פשוט מעולה.
לאורך כל הערב הוא שייט בקלילות בין שירים מתקופת בלאק סאבאת', איתה עזר להגדיר את הסאונד של שנות ה-70 במטאל – ריפים איטיים וכבדים, שירה אמוציונלית ורדופה שהשפיעה על אינספור זמרים בז'אנר ומחוץ לו – לבין שירים מהעשור וקצת הראשונים של קריירת הסולו שלו, בה הוא קבע את הכללים של מטאל באייטיז – רגיש יותר, עם גיטרות כבדות פחות וקלידים דרמטיים. אף אחד לא כותב בלדת מטאל צ'יזית כמו אוזי אוסבורן (עד שהגיע "Mama, I'm Coming Home" לקראת סוף ההופעה, הוא היה כבר קצת עייף, אבל נתן מה שהיה לו, וזה הספיק). אף אחד לא כותב אפוס מטאל נצחי כמו "War Pigs" כמו אוזי אוסבורן (גם אם במשך רוב הביצוע, שהגיע לכמעט 20 דקות, בחסות וירטואוזיות הגיטרה שלזאק ויילדוסולו תופים ראוותני, הוא בכלל לא היה על הבמה).
עוד כתבות מעניינות:
מדריך ההופעות המלא לקיץ 2018
זאק וויילד התקבל ללהקה של אוזי אוסבורן בגיל 18 ועדיין מתרגש
אוזי אוסבורן על החרם נגד ישראל: "ההופעה האחרונה פה הייתה נהדרת"
אז נכון, כשהוא מתרוצץ ממקום למקום על הבמה הוא כפוף, ההליכה שלו קצת מצחיקה וחלק ממניירות הבמה שלו מרגישות אוטומטיות מרוב תרגול. אלו הרגעים בהם נעלם אוזי ורואים איש בן 70. הוא מעיף דליי מים על השורות הראשונות בקהל בלי יותר מדי אנרגיה ובין השירים הוא ממלמל משהו לא כזה ברור (למרות שאולי זה עניין של מבטא בירמינגהמי כבד ולא של גיל). כל זה נעלם ברגע שהוא מתחיל לשיר. הוא סולן ענק והגיל לא גרע מזה – בין היתר בגלל שהעיקר אצלו מעולם לא היה תעלולים ווקאליים מוגזמים, אלא סגנון וכריזמה, סגנון וכריזמה, על זה הוא נשען תמיד – וזה משהו שנשאר איתך עד הקבר. וברגעים הגדולים באמת, כמו ביצוע פנטסטי ל"No More Tears", עם סולו קטן ואפקטיבי של זאק וויילד וקלידים נהדרים של אדם וייקמן (הבן של ריק וייקמן, הקלידן האגדי של Yes), אתה מוצא את עצמך מתרגש לא מזה שאתה רואה את אוזי אוסבורן, סנדק המטאל, אלא פשוט מהשירים עצמם.
וככה, משיר לשיר, מתבהרת על הבמה הגדולה האמיתית של אוסבורן. כל כך הרבה סולני מטאל יוצאים מגדרם על מנת לבנות אווירה מאיימת או מפחידה עבור הקהל – אבל אוסבורן מדהים כי בשירים שלו הוא תופס את העמדה של המאזין, לא של המספר. כשמאחוריו על הבמה אפקטים של להבות וצלב עצום, בין התופים לגיטרות, הגאונות של אוזי היא בכך שבזמן שכולם מנסים להפחיד, הוא מפחד. מפחד ממכשפות, מפחד מחורבן גרעיני, מפחד מעצמו. הרטט החרדתי הזה, שאפיין את השירה שלו מאז ומעולם, הוא אמנם מתורגל היטב – באופן כללי, זאת לא הופעה שיש בה מקום לספונטניות – אבל הוא מרגיש אמיתי לגמרי, גם כשהוא שר שירים שהוא כתב לפני כמעט 50 שנה. גם כשהוא מבטיח לחזור לישראל, אפילו שזה לכאורה סיבוב הפרישה שלו. אבל הוא כבר אמר את זה כמה פעמים בעבר, כמובן.
רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון|להורדה לאנדרואיד
