>> יערה קידר (תעקבו) היא אוצרת והיסטוריונית אופנה, מרצה ודוקטורנטית בתכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית. התערוכה החדשה שאצרה, "גיבורות: אופנה ותקווה במלחמת העולם השנייה", מוצגת בימים אלה במוזיאון העיצוב חולון.הרצאותיה מתמקדותבקשר שבין אופנה, תרבות ואמנות. החודש היא משתתפת בערב מיוחד של האגודה למלחמה בסרטן עם הרצאתה "סיפור מסמר שיער: על אופנה ושיער״ ואל המטרה התגייסה גם האופרה הישראלית(קוד הטבה 1+1 לקוראי טיימאאוט: כובעקרח).

1. שובר הגלים ליד מלון רויאל ביץ'

הים הוא המתנה הגדולה ביותר של החיים בתל אביב, הוא היה חסר לי תמיד בשנים הארוכות שבהן לא גרתי בארץ, ובכל פעם שקצת כבד לי על הלב אני הולכת לשבת מול הגלים ולנשום. אחד המקומות האהובים עליי הוא שובר הגלים שליד מלון רויאל ביץ’, שגיליתי בזכות בן הזוג שלי אדם. שם, על הסלעים בלב המים, מתרחקים פתאום מכל ההמולה. הים נעשה רגוע יותר בזכות השובר, והתחושה היא של אי קטן בתוך העיר. מקום רומנטי שאפשר לשבת בו, להתרחק לרגע מכל הטירוף, לחשוב על העולם ולקוות לטוב.

2. החייט: שלומי ענתבי

שלומי ענתבי הוא בן למשפחת חייטים תל־אביבית, בעלי בית המלאכה"החייטים: ענתבי". דרכו התחילה לצד אביו יוסף ז"ל, חייט יליד חאלב שבסוריה, שלימד אותו את סודות המקצוע. לאחר שסיים ללמוד בשנקר, הצטרף שלומי לאביו בסטודיו והשניים עבדו יחד במשך עשרים וחמש שנה. בעוד האב התמקד בבגדי גברים, שלומי התמחה בבגדי נשים: חליפות, שמלות ערב וכלה, ולאחר מכן הצטרף לעבודתו של אביו בבגדי גברים. בבית המלאכה של משפחת ענתבי נבנתה מסורת של תפירה אישית, מחליפות גברים ושמלות ערב ועד שמלות כלה, ועל הדרך עוסקים בסטודיו בתיקונים ועבודות יד.

שלומי ממשיך לתפור בגדים בהזמנה אישית, תוך הקפדה על מלאכת החייטות הקלאסית, אמנות נדירה בעולם ההולך ומתרחק ממנה. בשנה שעברה איבדתי בהפרש של שבועיים בלבד שני עמודי תווך בחיי: את אבא שלי גדעון ואת המנטורית שלי תמרה יובל ג׳ונס, שאותה פגשתי לראשונה כסטודנטית בשנקר, כשהיא לבושה בחצאית עשויה כולה מעניבות גבריות. החצאית הייתה כל כך יפה ורק לימים היא סיפרה לי שתפרה אותה מעניבות של אביה שנפטר. אחרי מותו של אבי מצאתי בין חפציו שק מלא עניבות. בהשראתה של תמרה ביקשתי משלומי ענתבי, איש בעל ידי זהב ויכולת נדירה להגשים חלומות, להכין לי חצאית מהעניבות שעברו אלי בירושה.
בעלי מלאכה 12 תל אביב

3. האגרוף בקולנוע פאר

אם היו אומרים לי לפני כמה שנים שאני אהיה בן אדם שאוהב ספורט הייתי כנראה צוחקת בקול. אבל לפני כמה שנים, בזכות המאמנת שלי, שלי אבירם, למדתי לאהוב ספורט ואת התחושה להיות חזקה. כשפרצה המלחמה חיפשתי מקום לברוח אליו ולפרק בו את הפחדים. ככה גיליתי את הסטודיו לאגרוףboxing2fitnessאצל בן שר בקולנוע פאר. מאז האיגרוף הפך בשבילי למקור כוח, השראה וריפוי של ממש. נכנסתי לשם חסרת ביטחון – מה לי ולזה? ואני אומנם רחוקה מלהיות מקצועית אבל גיליתי איך כל אימון מסתיים בתחושת ריחוף. בסטודיו, שבו מאמן גם ישראל אוגלבו, גיליתי שאגרוף הוא עולם שלם, שרחוק מהדימוי של "לתת מכות". זה ספורט של תנועה, ריקוד וריכוז, שבמרכזם שליטה בגוף ובנפש. וחוץ מזה, זה הספורט עם הסטייל היפה ביותר: הבגדים, הנעליים והכפפות הם עולם שלם של אסתטיקה שמשפיעה גם על מעצבי אופנה ואמנים בכל העולם.
ישעיהו 1 תל אביב

4. בוטיק 5

עיצוב ישראלי יקר ליבי ואני מאמינה שהוא חלק חשוב בתרבות העירונית. לכן בוטיק 5 הוא מקום שאני אוהבת במיוחד: חנות שמציעה מבחר עכשווי של מעצבים ומעצבות מסצנת האופנה המקומית במקום קטן, מוקפד ואינטימי. עינת שרייבר, שהקימה את בוטיק חמש לפני יותר מ-15 שנה, בוחרת פריטים שיש להם גם פשטות וגם סטייל שמתאימים ליום יום בתל אביב. המסירות של עינת היא בעיניי אות כבוד לעובדה שיש למעצבים כאן כל כך הרבה מה להציע וחשוב לתמוך בהם, במיוחד בעולם של אופנה מהירה, רשתות מחו״ל ומותגי יוקרה בין-לאומיים.
לינקולן 5 תל אביב

5. המגדלור

אחת האהבות הגדולות בחיי היא ספרים. התמזל מזלי להוציא עד היום ארבעה ספרי תערוכות ומרגש אותי שאנשים עדיין רוצים להחזיק ספר, לדפדף בו ולקרוא. חנות ״המגדלור״ היא המקום לאנשים שאוהבים ספרים, ובעיניי היא יותר מחנות ספרים: היחס האישי של הצוות, ההמלצות המדויקות תמיד, והאפשרות להגיע לשם למפגשים ולסדנאות כתיבה, להשקות של ספרים ולאירועי תרבות אחרים. בעולם שהופך דיגיטלי ובנוף עירוני שהולך ומאבד את החנויות הקטנות שלו, המקום הזה הוא באמת מגדלור.
מקווה ישראל 18 תל אביב

6. אוניגירי-יה

יש לי ילד שרק בטעות לא נולד ביפן: הוא חובב אנימה ומנגה, סרטים וסדרות יפניות ובמיוחד חובב אוכל יפני. אוניגירי הוא אחד המאכלים הכי אהובים והכי יום-יומיים ביפן: כדורי אורז עטופים באצה. הם מוזכרים בכתבים מהמאה ה-11 ושימשו במקור את הסמוראים כארוחה ניידת בקרב. בהמשך הם הפכו לאוכל רחוב עממי שנמצא בכל פינה ביפן, בפורמטים אינסופיים של מילוי וטעם.בפלורנטין מצאנו את “אוניגירי־יה”: מקום קטן שהקימו יחד שרונה הישראלית ובעלה יושי שהגיע מטוקיו. החנות מציעה אוניגירי שמוכן במקום בידיים מיומנות, לצד סלטי אטריות, קופסאות בנטו וקארי יפני. העיצוב מינימליסטי עם קליגרפיות של יושי על הקירות והכול נטול גלוטן.זה מקום שכיף לעצור בו, לקחת אוניגירי לדרך או לשבת על ספסל ברחוב פלורנטין ולהרגיש לרגע קטן ביפן.
פלורנטין 36 תל אביב

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

אין לי מקום אחד ספציפי אלא תופעה שחשוב לסמן: למרות שמוסדות התרבות מחויבים לדרישות רשמיות של הנגשה, בפועל מקומות הישיבה המיועדים לנכים באולמות רבים ממוקמים בצדי האולם או בשורות הקדמיות בלבד, לעיתים קרובות בזוויות צפייה פחותות ובאופן שאינו משתלב בהרמוניה עם שאר הכיסאות. התחושה של בעלי המוגבלויות, ובצדק, היא שמדובר בפתרון מקומם המתעלם מחוויית המשתמש ותורם להרגשה שנכים הם עול על האולם ולא קהל שווה זכויות. אני חושבת שקיים צורך מהותי בגישה חדשה המשלבת חשיבה עיצובית ושיתוף הציבור ליצירת מרחב תרבותי שוויוני.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
כל מה שאבי בללי עושה, אבל במיוחד "מטבח אקוסטי" של נקמת הטרקטור.אני מעריצה את נקמת הטרקטור מאז גיל 15, כשהייתי בורחת מהבית במושב כדי להגיע בדרכים משונות להופעות שלהם. בכל פעם מחדש זו חוויה שנוגעת בי עמוק, מוזיקה שהולכת איתי גם הרבה אחרי שהאורות כבים. לאחרונה הייתי במופע ״מטבח אקוסטי״, שחוגג את האלבום האייקוני מ־1996.

המופע שילב כמיטב המסורת רביעיית מיתרים וביצוע של פרק מתוך “רכבות אחרות” של המלחין היהודי סטיב רייך. זו יצירה שנכתבה בסוף שנות ה־80, ומשלבת קולות רכבות, דיבור מוקלט ונגינת מיתרים. רייך כתב אותה מתוך זיכרון אישי: כילד שנוסע ברכבת בניו יורק במלחמת העולם השנייה, ותוך מחשבה על רכבות אחרות, אלו שהסיעו ילדים יהודים באירופה למחנות. היה קשה להקשיב לקטע הזה מבלי לחשוב על הסיטואציה שלנו, בטח כשבמהלך היצירה יש גם קטעים שנשמעים כסירנות. זה היה שילוב של כאב ויופי, של זיכרון ושל נוכחות עכשווית.

בללי הוא בעיניי יוצר שהמסירות שלו ליצירה היא חסרת תקדים. כבר מעל ל־30 שנה הוא מוכיח בכל הופעה מחדש עד כמה הוא מחויב לאמנות ולחדשנות. מהיצירות של נקמת הטרקטור ועד שיתוף הפעולה המרגש שלו ב"אנאפאזה" עם להקת בת שבע בניצוחו של אוהד נהרין, שחזר לאחרונה לסיבוב יפהפה. בשילוב שלו מנגן בלייב יחד עם התופים של דני מקוב אפשר להרגיש מקרוב איך נראה אומץ אמנותי.ב"מטבח אקוסטי" בללי מדגים את המחויבות שלו לאמנות: הוא אלתר דיג׳רידו – כלי הנשיפה האוסטרלי – מצינור ביוב שקנה בטמבוריה, וגילה שהוא מפיק צלילים דומים לכלי המקורי. הוא גם הגיע להופעה לאחר שנפצע בתאונה ולא ויתר בה על דבר.
נקמת הטרקטור בפייסבוק

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסרט "מחר יום חדש" (C’è Ancora Domani),סרט איטלקי יפהפה שכבש את ליבי והכניס בו תקווה. זהו סרט הביכורים של פאולה קורטלזי כבמאית, שגם כתבה את התסריט וגם מגלמת את דליה, הדמות הראשית.העלילה מתרחשת ברומא של 1946, שנה קריטית בתולדות איטליה: עיר הרוסה ממלחמה, חברה שחיה בצילו של פשיזם מתפורר ולראשונה נשים מקבלות בה את זכות הבחירה. ברגע ההיסטורי הזה נפרש סיפורה של דליה, אישה שחיה בתוך מערכת פטריארכלית אלימה, מנסה להגן על ילדיה ולחלום על עתיד אחר. זהו סיפור אישי מאוד, שמצליח להיות גם קולקטיבי: מיקרוקוסמוס של מציאות שלמה.

הייחוד של הסרט הוא גם בשפה הקולנועית: לצד סצנות בשחור־לבן בסגנון ניאו־ריאליסטי נשמעת פתאום מוזיקה עכשווית כמו השיר של אאוטקאסט BOB – קיצור של Bombs Over Baghdad או "The Little Things" של Big Gigantic עם אנג’לה מק’קלסקי. הבחירה הנועזת הזו מזכירה שהמאבקים של דליה ושל נשים רבות לא שייכים לעבר ומתרחשים גם היום.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
ב-10 בספטמבר תהיה לי את הזכות להשתתף באירוע ההתרמה של חוג ידידי האגודה למלחמה בסרטן, המוקדש לגיוס תרומות לרכישת כובעי קרח. מדובר בטכנולוגיה מתקדמת המסייעת לצמצם את נשירת השיער במהלך טיפולי כימותרפיה ומאפשרת שמירה על עד 75% מהשיער.בערב אציג את ההרצאה שלי "סיפור מסמר שיער: שיער ואופנה", מסע היסטורי מרתק בעקבות שיער, אופנה ודמויות כמו מעצב השיער של מארי אנטואנט, הפאות של אנדי וורהול ושמלות השיער של אלכסנדר מקווין. לאחר שנה של שיתוף פעולה מוצלח שלי עם האופרה הישראלית, התגייסו גם באופרה להופיע עם שיר מיוחד לכבוד הערב הזה.
כל ההכנסות יוקדשו למטרה בעלת ערך אדיר וחשוב,קוד הטבה:כובעקרח מעניק הטבת 1+1.לפרטים נוספים על האירוע

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
התל אביבית שאני רוצה להרים לה היא מיה דבש, האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב חולון שפרשה לאחרונה מתפקידה אחרי 18 שנים, מתוכן 9 שנים בתפקיד האוצרת הראשית. את מיה פגשתי ב-2017 בעבודה על התערוכה הראשונה שלי במוזיאון, "ז׳ה טם רונית אלקבץ". מאז היא ליוותה אותי כאוצרת ראשית בשלוש תערוכות נוספות שאצרתי, ואני לא יכולה לדמיין את התערוכות האלה בלעדיה. המוזיאון שבר שיאים חדשים הודות למיה והיא השאירה אחריה מורשת מרגשת. אני מקווה שהיא תמשיך בעשייה שלה, אולי הפעם בתל אביב.

מה יהיה?
שאלה כל כך מורכבת, אבל אני חייבת לומר שבתור בן אדם שנאחז באפשרות לאופטימיות, הדרך שלי להאמין שיהיה טוב היא לחפש נקודות אור בתוך החושך. הרגשתי את זה במיוחד בעבודה על התערוכה האחרונה שלי, ״גיבורות: אופנה ותקווה במלחמת העולם השנייה״, ובמחקר סביבה שהפך לעבודת הדוקטורט שלי. בבסיס התערוכה עמד העיקרון שבתקופה האפלה ביותר בתולדות האנושות, נשים וגברים מצאו דרכים להתמודד עם מציאות בלתי אפשרית, לשמור על צלם אנוש ולהיאחז בתקווה. בעזרת דמיון, יצירתיות ותעצומות נפש, אופנה הפכה לכלי שמעורר תקווה ומשמר את הרוח האנושית גם בזמנים הקשים ביותר. אני מאמינה שלתרבות, לאמנות ולאופנה יש תפקיד עמוק וחשוב בחברה שלנו. הן מאפשרות לנו לעבד חוויות, למצוא משמעות ולהמשיך קדימה. בתקופה המורכבת שבה אנו חיים לאני בוחרת להתמקד בזה: להמשיך לטפח תקווה.

• העיר שלי
• עיצוב
• אופנה
• מוזיאון העיצוב חולון
• אבי בללי
• המגדלור
• אוניגירי
• אגרוף

המקטע הראשון במדרחוב העתיד לבוא של פלורנטין נפתח זה עתה לתנועה, ונחנך על ידי הולכי הרגל והעוברים והשבים. הרחוב צבוע בירוק, אליו התווספו ספסלים לישיבה, אבל זה עוד לא המדרחוב הכיפי שדמיינו. אם כי כעת באה סנונית התחדשות ראשונה באזור, הודות לפתיחתה של "אוניגירי-יה" החדשה, כדי שתוכלו להצטייד באוניגירי טרי בעבודת יד ולנשנש במדרחוב פלורנטין. קוניצ׳יוואה.

>>מי בכלל ציפה: 4 מסעדות מפתיעות שנפתחו בתל אביב בחודש האחרון

אוניגירי, ללא אסייתיים ביניכם, הוא אוכל רחוב פופולרי ביפן, שאולי מוכר לכםבתצורתו התעשייתית יותר – כמשולש ארוז ועטוף באצות, אחד הלהיטים היחידים שסבן אילבן הצליחו להכניס לפני שברחו מישראל. אבל בגרסה שמציעים באוניגירי-יה, שעשויה כאמור בעבודת יד, ניכרת הההשקעה והטריות שהופכים אותו לא רק לחטיף קטן לדרך, אלא לנשנוש איכותי ומשביע של ממש.

קפצנו לאוניגירי-יה החדשה, ומאחורי הדלפק פגשנו בשרונה, שפתחה את המקום יחד עם בעלה, יושי סאטו. אנחנו מניחים שכבר ניחשתם לפי השם שמדובר בעולה מיפן, אך לא מדובר במישהו רנדומלי – יושי נמצא בארץ כבר 16 שנה, שעובד כבר שנים בתחומי הבישול היפני בארץ, כאשר בין היתר עבר בסושי בר בזל, וגם במטבחים של מייקרוסופט ואפל. וכמו בכל סיפור שכזה, סאטו חלם מאז ומתמיד על מקום משלו, מקום בו יוכל להגיש בו אוכל רחוב יפני ללא יומרות מיותרות. אוכל טוב וטרי שהוא זוכר מהבית.

שרונה מספרת כי דווקא המלחמה היוותה אז הזרז המשמעותי להגשמת החלום. ״אמרנו שאם לא עכשיו, אז מתי? למרות שכולם אמרו שאני מטורללת, הבנתי שזה הרגע הנכון בשבילנו״.השניים צירפנו את הבן שלהם לעסק, והאוניגירי-יה נפתחה כעסק משפחתי קטן ומתוק, שבו תמצאו אוכל טרי ומעולה לחטוף על הדרך. ואכן, כפי שמבטיחה זגוגית הכניסה, לא תמצאו כאן סושי – אלא בעיקר סטריט פוד יפני, כזה שאת רובו לא צריך ממש לשבת כדי לאכול.

המקום מעוצב בקו יפני מהודק ומינימליסטי, כשעל הקירות תמצאו גלופות יפניות מסורתיות, גם הן עבודת ידו של סאטו.בויטרינה מצאנו את עבודת היד המשמעותיות יותר, כלומר אלה שאפשר גם לאכול: אוניגירי תירס, אוניגירי סלמון ואבוקדו, אוניגירי טונה, אוניגירי מוצרלה עטוף בשומשום (שאותו גם שמים בטוסטר ליצירת מרקם גבינתי נדיר) ואוניגירי צמחוני עם ירקות (21-24 ש״ח ליחידה).האורז דביק ועשוי נהדר, האצה הטרייה עוטפת אותו לכדי ביס משגע. גם הגודל של האוניגרי נדיב, והעובדה שהוא עומד על 24 ש״ח במקסימום בהחלט מדברת אלינו. וכן, לגמרי אפשר לאכול בידיים. זה כמו פלאפל.

אם בא לכם משהו אחר מכדור אורז בטעמים, תמצאו במקום גם סלט נודלס של אטריות שעועית, עם טמאגו, עגבניות שרי, פטריות שיטאקי, בצל ירוק ואצות וואקמה (35 ש״ח). למי שרוצה קצת להתנחם עם אוכל חם ולבבי, מומלץ ללכת על קארי עוף יפני, שמוגש עם עם אורז וסלט תפוחי אדמה יפני למהדרין (54 ש״ח), או על הגרסה צמחונית עם אורז וירקות (42 ש״ח).כדי להרוות את הצימאון יש תה קר של חליטה סגלגלה של פרחי אפונת הפרפר, ובהמשך מבטיחים כאן גם סאקה שיזרום בנדיבות, מה שגורם לנו לדמיין את עצמנו ישובות על ספסל במדרחוב של פלורנטין, עם אוניגירי ביד אחת וסאקה ביד השניה. החלום הפלורנטינאי. רק אל תקראו לזה סושי.
פלורנטין 36, שעות הרצה: א'-ה' 11:30-20:00, ו׳ 11:00-14:00, ש' 11:00-19:00

• אוכלים שותים
• אוכל יפני
• אוניגירי
• פלורנטין

1. שאפה בר

אני הכי אוהבת לשבת על המדרגות עם דרינק ולהשקיף על העוברים והשבים. תמיד תמיד חוזרת לשם, כבר שנים… אווירה שמחה ולא מחייבת, אוכל פשוט ונהדר ומוזיקה טובה.
רבי נחמן 3

2. קלארו

מסעדה שמתאימה לכל שעה, כל סוג אורחים או חברה. עדיף כמובן על הבר גם בגלל המטבח הפתוח וגם כי ככה אני אוהבת. אוכל farm to table אמיתי, אווירה ושירות מושלמים, בקיצור – הכל.
דוד אלעזר 30

3. Onigiri Yapani

את אוניגירי יפני גיליתי לפני כמה שנים ומאז אני מוצאת את עצמי מחפשת סיבות לחצות את העיר רק בשביל לאסוף מעגל משולשים ממולאים במטיאס וצנוברים.
מרחביה 3

4. בר לחם

החנות השכונתית שלי. מכל המאפים היפים אני אוהבת במיוחד את הפוקאצ׳ה גרעינים ועוגת ריקוטה עם שוקולד לבן.
קהילת סלוניקי 7

5. עמיתה

עמיתה בייקרי של מיכל בוטון, למרות התור הבלתי נגמר בשישי. מאפים שלא קיימים בשום מקום אחר. אין משהו אחד, הכל טעים לי שם.
סלמה 10

6. קפה פיצי

כל שישי מתחיל בקפה פיצי עם כוס קפה ועוגת לימון שאני מכורה אליה. וגם קציצות פראסה וצזיקי לקחת הביתה.
משה סנה 199

• העיר שלי
• אוכלים שותים
• שאפה בר
• קלארו
• אוניגירי
• בר לחם
• עמיתה

• Facebook
• Twitter
• Email

סושי הפך למזון הבסיסי ביותר בעיר, שגורף הסכמה רחבה כשכולם מתלבטים לאן לצאת לאכול. מזללת השוסי של לוסי נפתחה כמקום בילוי פשוט ובלתי אמצעי בקינג ג'ורג' שמכונה כאן שוסי בר. הישיבה היא אל שולחן בר גבוה, והמחירים נמוכים. מאקי צמחוני או של דג לבחירה (18/14 ש"ח ל־6 יחידות), אינסייד אאוט (19/16 ש"ח ל־6 יחידות), פוטומאקי (14 ש"ח ל־4 יחידות), ניגירי סלמון (16 ש"ח), וניגירי טמגו (14 ש"ח). סנדוויצ'ים של סושי (אוניגירי), שהופכים להיות המאכל הכי תל אביבי בעיר, מגיעים כאן בגרסת ירקות או דג (32 ש"ח ל־4 יחידות). המזללה הצמודה ללוסי (של ההמבורגרים), מבטיחה שאם איזה קרניבור יחוש רעב בתום הארוחה הוא יוכל לסגור עד סוף הערב עוד פינה.

השוסי של לוסי, קינג ג'ורג' 29 תל אביב, כל יום 11:00־23:00, 5531120־03

• אוכלים שותים
• אוניגירי
• בר
• קינג ג'ורג'
• זול
• סושי
• חדשות האוכל
• מסעדות חדשות

• Facebook
• Twitter
• Email

אחרי שהסושי כבר קיבל אזרחות כבוד אצלנו וטרנד הראמן נמצא בשיאו, פנו מקום לדבר החם הבא: אוניגירי. הכריך המשולש, המתפקד כארוחה קלה, מעין חטיף, מורכב מאורז דביק (המבושל בחומץ וסוכר) ומתוספות ועטוף באצה. ביפן הוא נמכר בחנויות מיוחדות ובמסעדות, ובארצות אחרות במזרח ובארצות הברית אפשר למצוא אותו בחנויות נוחות ועל מדפי מעדניות אסייתיות. הטריק באוניגירי הוא עטיפת צלופן כפולה שמפרידה את האצה מהאורז. ברגע הנכון מושכים בלשונית ייעודית, חוצים את העטיפה ומחברים בין האורז לאצה, ששומרת כך על מרקם פריך.

היזם הקולינרי רן אלבז מאמין שישראל מוכנה לאוניגירי ומכין אותו בשישה מילויים: סלמון מומלח, טופו, טונה מיונז, שיטאקה, טמאגו וקארי עוף יפני.

"לסדרה הראשונה בחרתי טעמים קלאסיים", הוא אומר, "אני משתדל להימנע ממילויים מובנים מאליהם כמו אבוקדו, ומחפש את הדברים היותר מעניינים כמו קארי עוף. אנשים לא מודעים לכך שהוא מאכל לאומי ביפן". במבט ראשון האוניגירי נראה תמים, אבל הוא משביע מאוד ולכן מתאים להרגעת הרעב במשרד, או כחלק מקופסת בנטו לארוחת עשר שתגרום לילדים בכיתה לקנא. המחיר נוח – 10 ש"ח ליחידה – ואלבז פתוח להצעות ומבטיח להוסיף עוד טעמים בעתיד.

להשיג בימי שלישי בפסטיבל הקולינרי היפני של בועז צאירי בבר גיורא ליד דיזנגוף סנטר, או במשלוח עד הבית.

אוניגירי, 5542288־054

• כללי
• סושי
• אוכל יפני
• אוניגירי
• בועז צאירי
• אוכל אסייתי