Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
מה רואים הלילה: יוצאים לחפש את המטמון שמסתתר בארץ הרדנקים
איך מרסלס וואלאס נראה? "זהב ותאוות בצע: החיפוש אחר האוצר של פן". צילום: יח"צ נטפליקס
דוקומנטרי הנטפליקס "זהב ותאוות בצע" הוא בדיוק מסוג הנטפליקס אנד צ'יל שאנחנו אוהבים: סיפור משוגע שמערב דמויות קיצוניות, שפע קונספירציות ומסתורין ויותר מ-300 אלף איש שמשתתפים בחיפוש אחר אוצר אמיתי. אינדיאנה ג'ונס, הסיפור האמיתי
סיפורי חיפוש אוצרות ריתקו את האנושות מאז שפחות או יותר הומצא המנעול. מאוצרות פיראטים קבורים ועד הבהלה לזהב, אנחנו מרותקים מאנשים אמיתיים שנוטשים את חייהם כדי לחפש כמה מטבעות זהב, ובדרך כלל מאבדים את עצמם לחיפוש. אבל רוב סיפורי ההרפתקאות האלו הם נחלת העבר. "זהב ותאוות בצע: החיפוש אחר האוצר של פן" הוא דוקומנטרי נטפליקס שמשרטט חיפוש מטמון מודרני, שהתרחש אי שם בהרי הרוקי בארה"ב, ממש בשנים האחרונות.
פורסט פן, שנולד עם שם מחייב, היה טייס קרב אמריקאי שהפך לאספן אמנות, וב-1989 הוא אובחן בסרטן סופני, מה ששלח אותו להחביא אוצר ענק אי שם בלב הרי הרוקי בצפון מערב ארה"ב. פן שרד את הסרטן, וב-2010 פרסם ספר בו הוא מספר לעולם על האוצר שקבר – שכולל חתיכות זהב, יהלומים, אבני חן ופרטי ערך שהוערכו בטווח שווי של בין מיליון ל-2 מיליון דולר – וכתב שבתוך הספר מתחבאים מספר רמזים למיקומו של האוצר. ורק כדי להפוך את זה ליותר מעניין, אחד השירים בספר כלל 9 רמזים שונים למיקומו.
השמועה רצה מהר (ולפרקים אף העלתה את שווי התיבה ל-5 מיליון דולר), והוציאה כ-300 אלף איש לחפש ברחבי הטבע הפראי של אמריקה את ההזדמנות שלהם להתעשר, מתוכם לפחות חמישה מצאו את מותם. ואז, עשר שנים אחרי פרסום הספר, פן הכריז שהאוצר נמצא – אבל בהיעדר הסבר על הדרך והמיקום, קונספירציות החלו לצוץ, לצד שמועות על כך שהמוצא קבר אוצר חדש. סיכון גבוה, רומנטיקה הרפתקנית, תאווץ בצע והנוף המשגע של אמריקה – אין שום סיבה ששלושת פרקי הדוקו הזה יהיו פחות מכיף טהור. "זהב ותאוות בצע: החיפוש אחר האוצר של פן", עכשיו בנטפליקס
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
ברים במתחם הר סיני לא מתים, הם רק מתחלפים. ונדמה ששנה אחרי שהסתיימה תקופת ההתאבלות על "האוצר", אנשי הספוטניק הקימו על חורבותיו בר חדש שלא מתכוון לנטוש אותנו בקרוב. אחרי חודש של הרצה "הולי", האח הגדול והמהודק יותר של הספוטניק מתמקם בלוקיישן הכי מחייב ונחשק בעיר, עם קריצה לבית הכנסת הסמוך.
https://www.instagram.com/p/B339q_iHthT/
על תפריט האוכל אחראי נער הפלא גומא גלילי (משחקי השף) עם מנות קטנות להשלמת הדרינק, בהשראה ים תיכונית. תפריט האלכוהול מצויד ביינות מקומיים וזרים, קוקטיילים ומגוון שישמח את חובבי הג'ין. בין 18:00 עד 20:00 בערב תוכלו לסגור את היום, או לפתוח את הערב (תלוי מה אתם עושים בחיים) עם האפי האוור מפנק. במסגרת השעה השמחה תפריט האוכל יוצע בכ-20% הנחה והמשקאות יוגשו בפורמט החביב עלינו: 1+1.
החבירה של "הולי" למתחם הר סיני ולמיקום המועדף על היפסטרים ובליינים יודעי דבר בעיר, מציעה אופציה נוספת לדרינק נינוח לפני, אחרי או בלי קשר למסעדות המצוינות שפועלות כבר תקופה ארוכה באזור. מסיבת הפתיחה הרשמית תתקיים ב-16.11 החל מהשעה 18:00 שתחמם לנו את מוצאי שבת. אנחנו נהיה שם כדי לרקוד ולהשתכר כמו פעם.
הברים האהובים ברחוב אלנבי הולכים ופוחתים. תחילה היה זה האוצר שנסגר לפני 3 חודשים (ולא השאיר יותר סיבה להגיע לרחבת בית הכנסת הגדול) ולפני שבוע היה זההרוקוקושיושביו הקבועים לא בטוחים לאן יילכו מעתה. יש לנו בשורה משמחת למי שמתגעגע להגעה לאוצר בימי חמישי כדי לחטוף התקף חרדה, לרקוד לצלילי פופ טראשי או סתם לראות ולהיראות:
החל מ-17 בינואר 2019 האוצר חוזר. טוב, חוזר בערך. מסיבות בסגנון האוצר חוזרות לימי חמישי כשהראשונה תתקיים באמצע ינואר בפסאז'. "התגעגעתי לימי חמישי המחבקים שהיו באוצר והצורך בפשטות שבחיי הלילה שקצת נעלם", מספר דין בלר, מבעלי האוצר. "מה שהופך את המסיבה לכזאת שמאפיינת את הבר, הוא שהצוות המלא שלו ייקח חלק. החל מהצוות בבר ועד לעמדת הדי.ג'יי – צח זמרוני ומיטל שבח". לפי בלר זו תחילתה של תקופה עם מסיבות תחת השם "מסיבה באוצר", שינסו להעביר את האווירה הביתית שהייתה שם".
געגועים לחיבוקים חמים. מסיבת סיום לאוצר (צילום: אריאל עפרון)דין בלר (צילום: איליה מלניקוב)
לשאלה מה עם מקום חדש אמר בלר: "זה בתכנון, אבל כנראה ללא שום קשר ישיר או המשכיות של האוצר". המסיבה הראשונה בסדרה תתקיים כאמור ב-17 בינואר 2019 החל מהשעה 22:00 בפסאז'.
בימים אלה כואבים היפסטרי אלנבי את לכתו בטרם עת של האוצר, המוסד שבתוך שנתיים עשה לו שם של ה-מקום להחליף בו כיפים עם סוג-של-סלבס, לשבת לדרינק עם חברים ולהיחשף לפנים מזוקנות חדשות. אווירת האבל הקלה ששוררת באזור נדמית כמיוחסת לא רק למקום עצמו, אלא לתחושה רחבה יותר, של אובדנם של מקומות מסוגו.
ב-2011 נסגר הריף ראף, ביתם של הברווזונים המכוערים שנעשו לברבורות בוהמייניות עם מטפחת. גם הקורדרוי, שנפתח על חורבותיו, התפוגג מן העולם ועשה לו בצלמו את הרוקוקו, שמתפקד עד היום כצללית חיוורת של אבותיו. בר השסק, שנסגר ב-2014, אמנם איבד מחנו הרבה לפני הסוף, אך הותיר בלבנו חלל ריק מחללים לריקוד. גם המיכטרוניקס, הפרוזדור והפרוזדור 2 הלכו בטרם עת. לפני שנתיים החליט אורי להב, הבעלים של ההר סיני (ה"הרסי", בפי המקומיים) לתלות את נעלי הריקוד ולפתוח באותו חלל את מסעדת סנטה קטרינה. לאחר שנה ללא תחליף רשמי להר סיני, החליט להב שהוא בכל זאת מעוניין בבר פתוח וחופשי יותר, ויחד עם דין בלייר, העתיק את רוחו של "ההרסי" לקצה השני של מתחם בית הכנסת הגדול וכך נולד הגלגול המוכר לכם כיום בתור האוצר.
האוצר ז"ל. צילום: בן פלחוב
אם מביטים רגע במה שנותר מאותה סצנה שוקקת, ילדותית, ג'אנקית ומהנה שעמדה לרשותנו בעשור האחרון, רואים שהיא הולכת ומצמצמת. לאט לאט נסגרים עוד ועוד מקומות, וחדשים לא נפתחים במקומם. עבור אנשים שרוצים לרקוד בתל אביב נפער חלל. נכון, יש את הבלוק והברקפסט, שני מוסדות שקיימים מאז ומעולם. שניהם נחנו בעמידות של מנהלי תיאטראות וכמוהם, הם ככל הנראה ימשלו בסצנה לעולם. זוהי בשורה משמחת לבליינים המקצועיים, אבל מה בנוגע לבליינים המתונים יותר, שלא רוצים לחרף נפשם בהתקרחנות ההמונים הצפופה? מה עושה מי שפשוט רוצה לרקוד עם מוזיקה טובה וכיפית, אבל לא כזאת שעוברת את גבול הטראש אל שטח סט החתונות? מי שרוצה לפטפט בסולידיות עם אנשים שהוא סמי מכיר ואחר כך לחזור הביתה בתחושה עמומה של הישג?
אז יש את התדר. כלומר, היה את התדר. עכשיו יש חלל עם המון פוטנציאל שמשמש כמיכל הובלה של תיירים אל הרומנו ומארח הרבה להקות שנחשבות אינדי כי אי אפשר לשיר איתן. אם בראשית ימיו הגעתם לתדר מבלי לדעת לאן הלילה יכול להמריא, כיום הבילוי צפוי ומארוגן מהרגע הראשון. קבעתם לשבת עם חבר מסויים? אתם תבלו עם אותו חבר מתחילת הבילוי ועד סופו, על אפכם וחמתכם, כששיאו של המפגש יהיה אכילת פיצה. מפני שבמקום רדום ומתוייר כל כך, האפשרות להיכרויות חדשות הולכת ומאבדת רלוונטיות. במילים אחרות התדר נהיה עוד מקום בו נורווגים מתפעלים מזעתר.
זוכרים שהיינו עפים על כל אירוע סגירה של התדר? צילום: אריאל עפרון
הפסאז', בתהליך דומה לזה של התדר, נעשה גם הוא אטרקציה לתיירים בלבד. הליינים הקבועים (מדי) בו הפכו את האווירה לצפויה, קז'ואלית מדי ולא כדאית. עוד מרגול, עוד זהבה בן, עוד היפהופ, עוד ביונסה. הקהל המקומי השתעמם, המבקרים התחילו לפלוש והופ, ככה נעלם לו אופי. הכולי עלמא לעומתו ("הכולי", בשבילנו), נדמה כעושה אט אט צעדים לתקומה מחדש, עם מסיבות קונספט אקטיביסטיות שמגניבותן מוטלת בספק ותמיכה באמנים מקומיים, אך גם הוא לא מקום של בילוי סמול טוק + פיזוז שהיה פעם חלק מתפריט הבילויים התל אביבי האלמנטרי.
מהפכת האוכל
ברדתם מהר סיני, פנו בעליו הפורשים של הב תומר אגאי ואורי להב לפתיחת מסעדת סנטה קתרינה. הצעד הזה לא נראה מקרי בתקופה שבה החלו לצוץ מכל עבר עוד ועוד ברי-מסעדה ומלח החל להיצרך בתוך צלוחיות במקום על שפת כוס מרגריטה. קהילות שלמות שעד לפני רגע נהגו לסיים את חמישי בערב ללא הכרה עברו להתעניין דווקא בכרובית מבושלת. הרומנו, הנילוס, הפורט סעיד, המנזר ואפילו א-לה-ראמפה שזכה לאחרונה לעדנה מחודשת הפכו למעוזם העיקרי. והנה, גם האוצר הולך בדרך כל בשר-בפיתה ובמקומו תוקם מסעדה, אף היא בבעלותם של אגאי ולהב.
פנה אל האוכל. תומר אגאי, מבעלי סנטה קתרינה. צילום: רן בירן
איך הפכה העיר ללא הפסקה למחוזם של האכלנים הבורגנים? ממתי מחרמן יותר לנשנש קראק פאי או לדוג אספרגוס מפיסת קרטון שומנית מאשר לרקוד את עצמנו לדעת? ולא, הרוקדים ברומנו ובתדר לא נחשבים. הזזת ראש רפיטטיבית, כל עוד איננה משולבת בתנועות אגן – היא בסך הכל ביטוי עצל וא-מיני להערכה מוזיקלית.
הטענה הרווחת היא שכל זה קרה באשמת יוקר המחייה. בעלי הפאבים והמועדונים מבינים שאלכוהול זה נחמד, אבל ממכירת מנות "חלוקה" יוקרתיות מגיע הכסף האמתי. מפנים את הרחבה, שמים כמה שולחנות והנה לכם הפיתרון שיסגור את החודש. הטיעון הזה לא מחזיק לבדו בהתחשב בסיכונים הכלכליים ההיסטריים הטמונים בפתיחת מסעדה. כדי לתת לו תוקף, צריך להתייחס למעמד המשוגע שצבר תחום הקולינריה בישראל בשנים האחרונות.
יחד עם כניסתן של תחרויות הבישול הטלוויזיוניות לחיינו, הלכה והתעצמה דמותו של השף לכדי רוקסטאר חסר מעצורים. במובן הזה, שפים רבים חייבים את תודתם לאיל שני, שלקח חלק משמעותי במיתוג המחודש. הודות לו, השף הוא לא עוד סתם איש עם סינר שטוב בעבודה שלו, אלא אמן מיוסר שמצלחת את מנותיו כפי שצייר מתיז את צבעי נשמתו על הקנבס. לא נעים להודות, אבל כן, איל שני מחרמן אותנו. את כולם.
אתם לא רוצים להודות בזה, אבל כן. פיתה של איל שני. צילום: אנטולי מיכאלו
מבלי לשים לב, בסחף האילשניזם, הומרה היציריות החייתית שבריקוד לזו שבאכילה. הסלפיז נוטפי החושניות הומרו בצילומים של בטטה רטובה מיוגורט וקריאת מנות בתפריט נחה על שפתי הלקוחות כלחש אירוטי מסתורי. ציניות בצד – היצריות הקולינרית קיימת וכבודה במקומה מונח. אבל יש בה קאץ'. בעוד שריקוד מעורר את הגוף לחיים, האוכל מרדים. בעוד שכניסה לרחבה מזמינה אינטראקציות חברתיות חדשות, זלילת דגים מטוגנים מזמינה אינטראקציה מיושבת ודברנית עם הפרטנרים קבועים. בעוד שתזוזה מאפשרת פלרטוט אלגנטי, ישיבה מושכת אותנו מטה, אל תוך עצמנו, מבוצרים מפני היכרויות.
אז האם הגענו לסופה של תרבות הבילוי? התשובה, כפי שלמדנו מכל תקופות החושך בהיסטוריה, היא שלאנשים צריך פשוט ממש ממש להימאס. יום אחד, בעתיד הלא רחוק, העיר תתמלא מסעדות. ירים את ראשו אחד מבעלי המסעדות הראשונים שיקלעו לקשיים כלכליים, ויאמר, "רגע, מה נסגר עם הברים? זוכרים את המקומות שהיו כזה בשביל לשתות? פאקינג מהפכני. אם אני אפתח כזה עכשיו, כולם יבואו". יקראו לבר הזה "התקומה", בקטע חצי אירוני. כולם ינהרו אליו כי הם ירגישו בבית, עד שהעיר תתמלא במתחרים. אז יפתח התקומה תפריט נסיוני של ממרחי קטניות ולבסוף יסגר, לדאבונם של הבליינים. אבל זהו גלגל החיים.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
פרידה מהמקום בו להיות סניטמנטלי, חרדתי ועני היה לגיטימי
מועדונית הלילה של הקהילה הזעיר היפסטרית סוגרת את הבסטה. איפה נוכל מעתה להשתכר על מכסי מנוע חמימים, להתעלם מאנשים ולהזריק זה לזה מנה של חרדה חברתית הדדית הגונה? ירמי שיק בלום נפרד מהאוצר
יולי 2016. יום שלישי. 4 בבוקר. חבר ואני יושבים באלנבי ודומעים על ספסל, כל אחד מסיבותיו שלו. אבל אם צריך למצוא הסבר לדמעות, מילותיו הנצחיות של גדול שתייני תל אביב, עמוס קינן, "העיר כבר נגמרה, רק הבדידות נשארת", יהוו את התיאור המדויק ביותר למצבנו באותו לפנות בוקר ריקני. המקום היחיד שפתח לנו את הדלת היה האוצר. ברחבה היו ארבעה אנשים ונווד. דין הבעלים קיבל אותנו בחיוך העצום שלו (לא מטאפורית, פיזית, לאדם יש חיוך מאוד רחב) ושם לכבודנו את "הורה" של אבי טולדנו. כך מצאנו את עצמנו רוקדים הורה במעגל, אוחזים ידיים מיוזעות שהחליפו את לחות הדמעות, ומרגישים קצת פחות לבד.
מועדונית הלילה למבוגרים של הקהילה הזעיר היפסטרית הולכת לעולמה. בית המחסה הקטן שנפתח על חורבות בנק אוצר החייל והיה היורש הרוחני של ההר סיני ז"ל, סוגר את הבסטה ושולח את הקהילה הקטנה והמצטמצמת לתור אחר מקום חדש שיכיל את הדרישות הכה רנדומליות של המגזר: להשתכר על מכסי מנוע חמימים, לרקוד ברצינות מוחלטת לצלילי מוזיקת ניינטיז ולהרגיש זקנים אבל יחד, להתעלם מאנשים שעשינו להם לייק לב הבוקר ומדי פעם להזריק זה לזה מנה של חרדה חברתית הדדית הגונה.
האוצר היה בית. בית זה מקום שאתה רוצה ללכת ממנו. בית זה מקום שאתה רואה בו רק את הפינות המאובקות, את הרטיבות בקירות ואת עצמך בראי בעירום מלא, פרונטלי ולא מחמיא. אבל בסוף, בית זה בית. האוצר היה בית לתרבות אלטרנטיבית ובעל הבית שלו, דין בלר, הוא איש תרבות בכל רמ"ח איבריו. במשך שנתיים האוצר נתן במה לכל סוגי התרבות האלטרנטיבית העירונית. האוצר היה המקום בו התחוללה הפריחה המחודשת של ערב הסטנדאפ המיותר שצמח וגדל והצמיח ערב רוסט באטל, הופעות ספיישל של שעה, ערבי מערכונים גנוזים מהטלוויזיה ואת ההשקה הלא רשמית של התכנית "טלוויזיה מהעתיד". האוצר נתן מקום למוזיקאים, משוררים, במאים בתחילת דרכם ואמנים; להביע את עצמם, לנסות דברים ולהציג את היצירות שלהם – והכל בתנאים המינימליסטיים והבלתי אמצעיים של האוצר.
(צילום: בן פלחוב)
הוא לא התחרה בברים אחרים בעיר, פשוט כי המודל שלו היה אחר. זה היה חלל לא מחייב, לאנשים שלא רוצים להתחייב שבתוך תוכם הם סנטימנטלים עד כדי עיוות והם יתלוננו מדי חמישי שנמאס להם והם מיצו ובסוף כל ליל חמישי הם ימצאו את עצמם בחלל הלא מחייב הזה. בלי כסאות, בלי שולחן, בספסלים יוניסקס שהם גם כסא וגם שולחן וגם במה אם צריך, והם ישבו ליד אנשים שהם לכאורה לא מכירים, כמו באבו חסן, כמו בבירה ונשירה וגם אם זה יהיה מנוכר, זה יהיה מנוכר כמו בבית, לא כמו במקום זר.
אני אחד מהסנטמנטלים עד כדי עיוות. באוצר פגשתי את אשתי. אמנם היינו זוג בתיכון ולא דיברנו עשר שנים אלא רק התעלמנו זה מזה בגלגולים שונים של התפתחותינו הפוקימונית, אבל באותו לילה באוצר נשבר קשר השתיקה. חצי שנה אחר כך חזרתי מהודו עם טבעת ובאותו הלילה הלכנו לאוצר לחגוג את האירוסין הלא הרשמיים שלנו. האם אהיה קלישאתי עד צמרמורת בגב ואומר שבאוצר מצאתי את האוצר של חיי? כן.
אוצר (צילום: בן פלחוב)
תקופת בחירות בתל אביב ותושבי העיר יאלצו לבחור בין קפיטליזם ישן (חולדאי) לקפיטליזם חדש (אסף זמיר). זה רק סמלי שהאוצר סוגר את שעריו בימים אלו שבה העיר הולכת וסוגרת שעריה לצעירים. המודל הכלכלי של האוצר, מקום שלא דוחף לך מארחת חייכנית מדי, מי מלפפונים קרים מדי ומנות חלוקה קטנות מדי במחיר גבוה יותר מדי, לא יכול להתקיים במציאות הכלכלית העירונית. כמו הגרפיטי בפלורנטין שהפך מאקט אותנטי לנקודת ציון לתיירים בסיורים העירוניים, האוצר יחקק כאנדרטה לתקופה הולכת ונעלמת שבה יכולת לגור בתל אביב ולהיות עני, חרדתי וסנטימלטי עד כדי עיוות.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
![האוצר ז"ל. צילום: בן פלחוב](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2017/05/sizes/אוצר-בן-פלחוב2_P_wo_500_332.jpg "האוצר ז"ל. צילום: בן פלחוב")
