• Facebook
• Twitter
• Email

קודם כל תל אביבי:אורי אבנרי, העיתונאי, חבר הכנסת לשעבר ופעיל השלום, הלך לעולמו השבוע בגיל 94 כשהוא מותיר מאחוריו בין היתר עידן שלם של עיתונות שעיצב במו ידיו, שפה שהשתנתה בעקבותיו ותל אביב אחת שהפיח בה נשמה לאורך השנים. הוא הגיע לכאן כשהיה בן 10, לאחר שעזב את גרמניה עם עליית הנאצים לשלטון. את בית הספר הוא עזב בכיתה ז' כדי לעבוד, הצטרף לאצ"ל, ואחר כך להגנה, ונלחם במלחמת העצמאות בסיירת "שועלי שמשון". תוך כדי המלחמה העביר כתבות לעיתון "הארץ", עד שנפצע קשה בקרבות הנגב. אחרי שעזב את העיתון, רכש את "העולם הזה", ובאמצעותו שינה בפועל את רוחה של העיר תל אביב.

>> ראיון עם אורי אבנרי

"אין תל אביב בלי 'העולם הזה'", קובע העיתונאי רינו צרור, שעבד תחת העורך אבנרי בתחילת דרכו. "העיר מתחילה לחיות במובן שאנחנו מדברים עליו – חיי לילה, בתי קפה ברים, תיאטראות – כשהיא משחקת פינג פונג עם 'העולם הזה'. כלומר, הוא הציג במסגרת ראיית המציאות הכוללת שלו את ההתרחשות הפוליטית־מדינית מצד אחד, ואת הרחוב באופן הכי מדויק בצד השני". צרור עבד בעיתון בשנות ה־70, תקופה בה תל אביב "פורחת ומשותללת באופן שלא יעלה על הדעת", לדבריו. ב"העולם הזה" ניתן מקום מכובד לפתיחות של בתי קפה, להצגות ולתרבות התל אביבית בכלל, עניין שהיה יקר ללבו של אבנרי, שהיה מיושביו הקבועים של קפה כסית הבוהמייני. "אבנרי ניסח את הישראליות. כמו שהוא ניסח אותה, כך הוא ניסח את התל אביביות".

הוא לא היה עורך קל, כך מספרים. הוא היה טוטאלי, ריכוזי, כזה שכל פרט בעיתון היה עובר דרכו. "עורך 'פחד אלוהים'. הוא היה קורע אותך", אומר צרור עם חיוך של געגוע. "פעם נסעתי ב־24 שעות שלוש פעמים לצפת בשביל אייטם אחד, כי הוא התעקש על דברים מסוימים. קשה לי להאמין שדברים כאלה עדיין קיימים, הוא היה עורך שחונך אותך מההתחלה ועד הסוף. תוך כדי שהוא ערך כתבה שכתבתי לידי, הוא זמזם לי איזה מארש גרמני רשע וקצבי. הוא היה מדריך אמיתי. מסביר כל דבר שהוא היה עושה ועובדים יחד".

"עיתונאים מדברים היום אבנרי, מציגים אבנרי, מראים אבנרי, רק התכנים שונים", קובע צרור. "העיתונים שקמו אחרי 'העולם הזה' כמו 'העיר', 'חדשות' והמגזינים השונים, כולם היו באפיון העקרוני של השפה ושל המראה של 'העולם הזה'. בסופו של דבר זה גם מה שהביא לסגירה שלו". את אבנרי הכיר צרור קצת לפני מלחמת יום כיפור. "העיתונים האחרים היו שממה שאין מדבר דומה לשממה הזו. מלחמה בגודל הזה הפתיעה את התקשורת לגמרי, זה מדגים איזה נתק היה סביב התקשורת. זה הנתק שהוא שבר, בגלל זה הוא היה מבריק. הוא דיבר בשפה של הציבור".

"מדברים עליו הרבה כאיש פוליטי, אבל הייתה לו גם אמירה חברתית. הוא לא התבייש להגיד שהוא אוהב את החיים הבורגניים", אומר רוביק רוזנטל וקורץ בכך לתל אביביות המובהקת שלו. "הגישה שלו הייתה 'אתם יכולים לכתוב כמה שאתם רוצים על כמה קשה בחניתה או ברביבים, אני כותב על כמה כיף בתל אביב'". מלבד סגנון כתיבה ייחודי, אבנרי המציא ז'אנרים עיתונאיים שלא היו קיימים קודם, כמו מדור הרכילות. "הוא פשוט הבין שאנשים אוהבים לרכל, היום כמעט שאין עיתון שאין לו מדור רכילות. הרכילאית הראשונה הייתה חמדה בן יהודה, שהייתה כותבת על הנעשה בירושלים, אבל אבנרי הפך את זה לז'אנר עם המדור 'רחל המרחלת'".

הקשרים בין רוזנטל ובין אבנרי היו בעיקר עיתונאיים, אבל בשנים האחרונות התפתחה ביניהם חברות מיוחדת שמבוססת על חידושי הלשון שלו. "היינו מתכתבים, שואלים שאלות, היה לנו ממש שיח שבעיניי הוא עבודת קודש. תמיד הרגשתי שמישהו צריך לאגד את כל המילים שהוא חידש. פניתי אליו כמה פעמים בעניין והוא התחמק, אבל בסופו של דבר אספתי מילים והוא נתן את ההערות שלו".

בליין, חללית, יחצ"ן, ח"כ ובליקיני (טופלס)– בשנים בהן ערך אבנרי את "העולם הזה", הוא המציא עשרות מילים חדשות בעברית. "גם אליעזר בן יהודה עשה את זה דרך העיתונים שלו", אומר רוזנטל. "את המילה גברברים הוא הדביק לאלה שהולכים עם חולצה צמודה וחושפים שיערות חזה. מנגד הוא קרא לבחורות שמחפשות להתחבר לידוענים 'המזדנבות'. למרות שהייתי בטוח שלהזדנגף זו גם המצאה שלו, הוא טען שלא. את "Glamour Girls" הוא תירגם ל-"נערות זוהר", את השב"כ הוא כינה 'מנגנון החושך' וסיפר שהחבר'ה שם התחילו לקרוא לעצמם כך גם בתוך הגוף עצמו. חללית במקום ספינת חלל. 'כתבלב' הוא כינה כתבים שמתחנפים למושא הסיקור שלהם".

רוזנטל דואג להדגיש כי חשוב יותר מהחידושים עצמם, הסגנון העיתונאי הוא הכותרת. "הוא מי שהמציא את מה שאחר כך נקרא 'שפה רזה'; משפטים קצרים ומהודקים, שפה פשוטה, בלי שמות תואר ובלי הצטעצעות לשונית". ב"העולם הזה", בניגוד לעיתונים אחרים, היה סגנון כתיבה אחד שהוכתב מלמעלה. "היה את הסגנון של אורי אבנרי, וכולם היו צריכים להסתדר לפיו. מדובר בעורך ראשי, שהיה עובר על כל מילה ומשפט בעיתון ומשכתב מה שלא נראה לו".

• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• אורי אבנרי
• העולם הזה
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

אורי אבנרי, העיתונאי, חבר הכנסת לשעבר ומהאנשים הבולטים בשמאל הישראלי לאורך השנים, הלך היום (שני) לעולמו בגיל 94. לפני כשבוע אושפז אבנרי בבית החולים איכילוב בעקבות אירוע מוחי, כשהוא במצב קשה מאוד וללא הכרה. טרם נמסרו פרטים על אודות מועד ההלוויה.

>> "מעולם לא הגדרתי את עצמי שמאל": ראיון עם אורי אבנרי

במשך 40 שנה ערך אבנרי את השבועון "העולם הזה", החל מ-1950. "בלי מורא, בלי משוא פנים" הייתה סיסמתו של העיתון, ואבנרי הפך אותו לסנסציה – צהובון שערורייתי עם סיפורי מין, רכילות וצילומי עירום לצד חשיפת פרשיות שחיתות ותחקירים שטילטלו את הממסד בישראל. הוא כיהן כחבר בכנסת השישית והשביעית מטעם תנועת "העולם הזה – כוח חדש" ומטעם מפלגת של"י שהיה ממייסדיה.

אבנרי נולד ב-1923 בגרמניה ועם עליית הנאצים לשלטון עלה לארץ והתחנך בתל אביב. הוא עזב את בית הספר בגיל צעיר כדי לעבוד, הצטרף לאצ"ל, ולאחר מכן להגנה. במהלך מלחמת העצמאות העביר כתבות לעיתון הארץ עד שנפצע קשה בקרבות הנגב כשלחם בסיירת "שועלי שמשון". לאחר שעזב את הארץ, הוא רכש את "העולם הזה", שהיה לאחד מגופי התקשורת הראשונים שקראו למתן זכויות לעם הפלסטיני ולשוויון לאזרחי ישראל הערבים. ב-3 ביולי 1982, במהלך מלחמת לבנון הראשונה, הוא והעיתונאית ענת סרגוסטי עוררו סערה כשערכו פגישת וריאיון עם יאסר ערפאת בביירות.

את רוב פועלו הקדיש אבנרי למען השלום – הוא היה ממקימי המועצה הישראלית למען שלום הישראלי-פלסטיני. ב-1993 הקים את תנועת "גוש שלום", שניהלה לאורך השנים מאבקים כגון חרם על מוצרי ההתנחלויות, סימון הקו הירוק בשטח ופתיחת המערכה נגד חומת ההפרדה.

בשנת 2004 זכה בפרס סוקולוב לעיתונות על מפעל חיים. לאורך השנים כתב אבנרי ספרים רבים, בהם "מלחמת היום השביעי" (1969), "שני עמים, שתי מדינות" (1995) ו"אמת מול אמת: מבט שונה לגמרי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני" (2004). הוא היה נשוי לרחל שנפטרה לפני כ-7 שנים. השניים היו נשואים במשך 58 שנים. בראיון ל-Time Out ב-2013 נשאל אבנרי מה היה רוצה שייכתב על המצבה שלו. "'עשיתי כמיטב יכולתי'" הייתה תשובתו.

• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• אורי אבנרי
• העולם הזה
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

פרופסור אמיר חצרוני

חוקר תקשורת ופובליציסט

"אמנם תשע"ה היתה שנה עצובה ולא מוצלחת, אך בכל זאת מצאתי נקודת אור: הריסת בתי דריינוף בבית אל. זה מחמם את הלב לראות מתנחלים מאבדים את רכושם והופכים להומלסים. אמנם זה קרה בקטן, ואמנם הבתים לא עברו לידי הפלשתינאים (מה שהיה הופך את החגיגה לקרנבל של ממש), אך בכל זאת, זה היה רגע של אושר. רגע זה, כמו גם חגיגות עשור לחיסול גוש קטיף, יחגג ב'פסטיבל החרם' שייערך בחול המועד סוכות ברמאללה. אירוע מקסים לכל המשפחה. בואו בהמוניכם".

[tmwdfpad]

חנוך דאום

עיתונאי

"כמובן שזה שבוז'י הוא לא ראש הממשלה".

ברק כהן

עורך דין ופעיל חברתי

"בזמן האחרון קורים כמה דברים טובים. קודם כל, המצרים מצאו גז – מה שכנראה פוגע בשודדי הגז כאן בארץ – ומדובר בדבר חיובי. מה שעוד דבר חיובי זה שהמערכת הבנקאית היום על המנגל. כולם נמצאים תחת העין הציבורית. יאיר לפיד לא באזור – זה גם דבר חיובי. מירי רגב נתפסה מעבירה מעטפות – זה לא דבר חיובי? בטח שזה חיובי!".

ישראל גודוביץ'

אדריכל

"הדבר הכי טוב שקרה השנה הוא שפוצצו את גשר מעריב. בשנת 1999 הייתי מהנדס העיר, וכבר אז רציתי להעיף אותו. הוא היה מיותר ומכוער, שלא לדבר על התחזוקה שהוא דרש. חבל רק שהמשיכו עוד לחפור מתחתיו, היו יכולים לוותר על זה, אבל לא נדבר על הדברים הרעים הפעם".

גידי גוב

מוזיקאי

"הדבר הטוב ביותר שקרה השנה זה השיפור של ה-Waze, אני לא מוצא דבר אחר".

נתן זהבי

עיתונאי ושדרן רדיו

"מירי רגב, דני דנון, אורן חזן, אופיר אקוניס, ואחרון לחמיישית הכדורסל: שרון גל – אלה חמשת המופלאים שגרמו לי אושר והנאה, וכל מילה נוספת מיותרת. שנת אושר ועושר".

תמר זנדברג

חברת כנסת במפלגת מרצ

"המאבקים שהצליחו ואלה שעדיין מחכים: הטלפון ממערכת טיים אאוט תפס אותי בהפתעה. ענבר המפיקה: תמר? אני: כן? ענבר: אנחנו פונים לאנשים שהם בדרך כלל ביקורתיים… אני: אוי ואבוי מה עשיתי הפעם! ענבר: ומבקשים מהם לכתוב על משהו טוב שקרה השנה.

משהו טוב? בגדול אנחנו די בטראומה מאז הבחירות שקרו באמצע השנה, אז מה כבר טוב אפשר לחשוב? לא שמעתם שביבי קיבל 30 מנדטים?

ובכל זאת, משהו טוב. אולי אכתוב על "דרך השלום" של פאר טסי שהגיע ל-23 מיליון צפיות, שיר באמת מוצלח. אולי על המלחמה עם איראן שלא היתה, למרות שהשנה חשף אהוד ברק כמה קרובים היינו להתחיל אחת כזאת.

ואז הסתכלתי על השנה החולפת וחשבתי שעם כל הביקורתיות, יש לנו סיבות רבות לאופטימיות, והן כולן מתנקזות למאבק. נכון, עוד לא הצלחנו ועוד לא ניצחנו בכל, והטוב המוחלט עוד לא הגיע, אבל כל עוד אנחנו חיים במאבק לתיקון – ויש בו גם הישגים, בהחלט יש – יש לנו את כל הסיבות לחייך.

בשנה האחרונה הגיע לשיא אחד המאבקים הציבוריים החשובים והמוצלחים שהיו כאן אי פעם: מאבק הגז. ממש בימים אלה הוא מגיע לשיא דרמטי של עימות פוליטי בין הציבור לבין אלה שזכו לרוב על מנת לייצג אותו, וכושלים מלעשות זאת. פעם אחר פעם (כולל השבוע), מנסים נתניהו ותשובה להעביר את אותו הסכם שמשרת קומץ במקום את הכלל, וכמו הרעים בסרט קומיקס קלאסי הם נופלים כל פעם מחדש. אנחנו יודעים איך זה נגמר: בסוף הטובים מנצחים.

השנה גם התחילה לנסוע כאן תחבורה ציבורית בשבת. לא מאמינים? חכו בכצנלסון 145 (פינת דרך בן גוריון) בגבעתיים כל שבת ב-13 דקות אחרי שעה עגולה, ותראו את האוטובוס של נוע תנוע – קואופרטיב ההסעה השיתופית בשבת בא לאסוף אתכם. זהו ייבוא גוש דני מוצלח ליוזמה פורצת הדרך שבוס מירושלים. זה מדהים, אבל זה פשוט עובד. וזה מוכיח שבמקום שבו המדינה כושלת מלבצע את תפקידה – יהיו אזרחים והתארגנויות שיעשו את זה.

השנה התקרבנו עוד צעד גדול לקראת לגליזציה, אפילו ליצמן הודיע שקנביס רפואי יחולק בבתי מרקחת וזכה לאות יקיר המאבק. למרות שזה ממש לא הסוף, קשה שלא לשים לב לשינוי הענק שקרה פה בזמן האחרון, ודי מהר. זו רכבת שכבר יצאה מהתחנה, והיא נוסעת רק לכיוון אחד.

המשותף לכל הדברים האלה ולעוד רבים אחרים הוא שהם תוצאה של מאבק. החיים דרך מאבק הם לא תמיד נוחים, הרבה פעמים מתסכלים, לפעמים מייאשים. אבל הצלחה במאבק שווה את הכל, וההצלחה הזו לא מתרחשת מעצמה. היא מגיעה אחרי עבודה קשה של הרבה אנשים ונשים נחושים, ממוקדים וצודקים.

אז לקראת חילופי השנים נסתכל אחורה ונחבק את המאבקים המוצלחים של תשע"ה, נלמד את הלקח מאלה שפחות. אלה וגם אלה יהיו לנו השיעור הטוב ביותר למאבקים של תשע"ו. עד שננצח".

גלעד כהנא

זמר, סולן להקת הג'ירפות

"זה לא ה-דבר הטוב שקרה השנה אלא דבר טוב: שר הבריאות שלנו הודיע שבקרוב מאוד יהיה אפשר להשיג גראס בבתי המרקחת. ברור שיש אנשים שגראס לא טוב להם’ ואנשים שזה נהדר להם – אבל בקרוב מאוד, נגיד לאישה 'בייבי אני הולך לסופר-פארם'. היא תבקש 'תביא מגבונים וסבון' ועל הדרך נשאל אותה 'בייבי כמה גרם?'. המסע לסופר-פארם יהפוך למסע נפלא. אנחנו צריכים להודות על כך לשר הבריאות שלנו".

רחלי רוטנר

עיתונאית

"האינטרנט מזמן דחף את כולנו לקדמת הבמה. לא צריך לשלוח קו"ח כדי להיות עיתונאי או לארוב לשדרני רדיו במדרגות כדי לדחוף להם דמו. אתה מוכשר? קפוץ למים, הגולשים כבר ימצאו אותך.

אחרי שבעשור הקודם דגנו עיתונאים בפוטנציה מישראבלוג ויוני בלוכים מבמה חדשה, בשנים האחרונות הגיע תורם של יוצרי הווידיאו להיחטף למסך הגדול, והטלוויזיה הממוחזרת והעייפה שלנו קיבלה סוף סוף זריקת אדרנלין: זה התחיל עם רועי כפרי ב'ארץ נהדרת', והגיע לשיאו בשנה האחרונה עם אודי כגן שהגיע מיוטיוב והתפוצץ בפריים טיים לכל עבר, צמד 'תירס סקסואל' שתרגמו את הופעות הטירוף שלהם ללייט נייט מקורי, חבורת 'כל מה שמצחיק בעולם' שקיבלה משבצת של נונסנס נדיר בערוץ הילדים, רון פלדמן שיצר סדרה שלמה בסגנון שעדיין לא ראינו כמוהו בארץ, ועוד אושיות רשת רבות שנחטפו לכתיבה בתכניות סאטירה מובילות או פיצ'רים חדשים.

אפשר לאהוב או לא לאהוב את הסגנון והשפה שמביאים איתם הווירדוז מהאינטרנט, אבל מה שחשוב זה הרעננות שהם מביאים – עליה הם הצליחו לשמור בעיקר כי אף אחראי לא ישב להם על הראש בתחילת דרכם והסביר להם שצריך לפנות גם לפלח גיל הזהב ולהגיד פעמיים סנפרוסט. יוטיוב נתן להם את המרחב והזמן לגבש שפה, ועכשיו הפריים טיים נותן להם את הבמה להשמיע אותה. אז תקשיבו להם. ותעשו לייק".

רון כחלילי

עיתונאי

"מבחינת הסצינה המזרחית, זאת היתה שנה מאוד דרמטית, בה למעשה פרץ אל תוך המיינסטרים הדור המזרחי הצעיר. הוא נתקל בהרבה מכשולים וביקורות, ודרכו איננה דרך קלה, בדיוק כשל המזרחים הצעירים הקודמים. השוני טמון בכך שעכשיו יש רשתות חברתיות, ועיתונאים בעלי דעה חריפה. הדור הצעיר כבר לא מתנצל ולא מחפש דיאלוג. הוא הרבה יותר בוטה ושם אצבע בלבן של העיניים, ולא חושש להתעמת ולקרוא לילד בשמו.

בשנה האחרונה יש יותר כותבים מזרחיים, ולא רק בשמות המשפחה שלהם, אלא בדעותיהם. הדור הצעיר הוביל את השיח המזרח-רדיקלי אל תוך ליבו של המשרד התקשורתי הישן. יותר מזה – הוא גם זכה בפרסים ספרותיים נחשבים, שהובילו לחשיפת ערוותו של השמאל הלבן. נער הייתי וגם זקנתי, אני יודע שאחת לכמה זמן יש מין אדווה כזאת שמגיעה כי אין במה לעסוק בתקשורת. אבל הפעם אני מרגיש שהדור החדש בנה אלטרנטיבה במילים בוטות, שלא דומות בכלל למילים של הדור הקודם".

אראל סג"ל

עיתונאי

"הפרידה מאשליות ברמה הפוליטית – נדמה לי שגם השמאל הישראלי, כמו מפלגת העבודה, הבין כמה דברים על התזוזה הטקטונית במזרח התיכון. זה שנגמלים מאשליות לא אומר שלא צריכה להיות תקווה – אלא פשוט שלא מדובר בתקווה מזוייפת. אני חושב שכל מה שקשור לליברליזם המערבי מתחיל להיפרד לאט לאט מאשליות ".

יריב אופנהיימר

מזכ"ל שלום עכשיו

בשנה החולפת, פעמים רבת מדי מדינת ישראל היתה צריכה מבוגר אחראי, מישהו שייצא מול גל הפופוליזם והלאומנות ויכניס שפיות לתוך השיח האלים, שרק הולך ומקצין. לשמחתנו, יש כזה – ושמו ראובן ריבלין. בשנה הזאת ראינו את הנשיא יוזם ופועל תוך גילוי אומץ לב ציבורי, מתבטא גם ובעיקר בנושאים שנויים במחלוקת ומציג חזון חדש ומציאותי לחברה הישראלית. ריבלין יצא נגד פעולות הטרור היהודי, התערב ומנע את ההפרדה באוטובוסים בשטחי הגדה, יצא נגד נסיונות ההשתקה בתרבות ובאמנות ובלם לא מעט יוזמות נוספות שנועדו לפגוע בהיותה של ישראל דמוקרטיה.

אולי הדבר המעודד יותר שקרה השנה הוא לא רק העשייה של הנשיא ריבלין, אלא דווקא התגובות להן זוכה ריבלין מצד מרבית הציבור בישראל. העובדה כי ריבלין נהנה מאחוזי תמיכה גבוהים, מוכיחה כי בסופו של יום – הציבור הישראלי לא קונה ססמאות מתלהמות, לא הולך שבי רק אחרי כוח והסתה, ומחפש היגיון ומתינות בקרב מנהיגיו. גאה להיות אזרח במדינה שהנשיא ריבלין נשיאה".

דורון רוזנבלום

עיתונאי

"הדבר הטוב שקרה השנה הוא בחירתו מחדש של נתניהו כראש ממשלה. מפתיע? רק תחשבו על האלטרנטיבה לתרחיש הזה: האיש, הגברת, תוספי השיער והפטרון עושים חיים בכל מיני בתי מלון במקאו; נתינהו מרוויח הון מהרצאות של 'הטרור' ועל 'המשילות' וניזון מהתקפות על ממשלת ישראל הכושלת. למזלנו, היבחרותו ברביעית מצמצמת את סיכוייו להתחמק מלהירשם בהיסטוריה כאחד הכושלים והקרחים במנהיגי העולם".

אורי אבנרי

עיתונאי

"נו, זה כל כך ברור: ההסכם עם איראן".

דב נבון

שחקן וקומיקאי

"אני צריך חופשה רק בשביל לחשוב מה היה הדבר טוב שקרה השנה מבחינה לאומית, למרות שאני עדיין אופטימי. ברמה האישית, אני יכול להצביע בבירור שזה היה הרגע שבו אשתי נטע הררי נבון הציגה 2 עבודות בתערוכה 'פארק השעשועים – לא לילדים' של האומן בנקסי".

עינת פישביין

עורכת המקום הכי חם בגיהנום (לצד אירית דולב)

"אם יש דבר אחד שאפשר לשמוח בו – בשנה שכולה התחפרות במקום, אובדן דרך ודרמות פוליטיות מזויפות – היא האנשים שקמו לעשות שינוי. המהפכנים. למשל יוצאי אתיופיה, ששברו שתיקה של עשרות שנים וקיפוח שתוכנן להמשך לנצח, ובלי פחד – הסבירו שלא יתנו לזה לקרות. או לוחמות הדיור הציבורי, בעיקר בדרום, שניפצו דפוסים של אדישות השרדותית ועברו להילחם לא רק על החיים שלהן – אלא גם על אלה של אחרים. או האנשים שמנסים לעצור בגופם את מונופול הגז, וריסקו את מסך השקרים והעלמת המידע. כל מי שלא שותק, לא שוכח, לא ניטרלי, לא עומד מהצד. כל מי שלא שומר לו שום מקום בגיהנום".

תומר שרון

שחקן וקומיקאי

אחי ליאור הציע בארוחת שישי שנקדים את טיול הבר מצווה של שי בשנה. השתעשנו ברעיון של לנסוע להופעה של קיס, הלהקה האהובה על הילד, וכך מצאתי את עצמי לוקח את האחיין שלי לארבעה ימים בפריז. התלהבתי מאוד, אבל בלילה עלו בי חששות מסוימים. הדוד המגניב זה אחלה, אבל אחריות 24/7 על ילד בן 12 מפוצץ באנרגיות זה לא משהו שבעצם עשיתי אי פעם. כבר תיארתי לעצמי את עצמי מגמגם לאחי ולגיסתי משהו כמו "לא ידעתי שהם מדאעש, חשבתי שהם היפסטרים. יום-יומיים והם ישחררו אותו. כולה אפגניסטן, כן? לא עזה". אבל החלטה גמלה בליבי לארגן את המסע בדיוק לפי כללי הזהב שלי כשאני נוסע לבד: כמה שפחות תכנון.

כך השגנו דירה נפלאה במקרה. השגתי פגישה עם חברי הלהקה לפני ההופעה, במקרה. המקרה הוא חבר שלי. מהרגע הראשון, הפך המסע לתמהיל של תשעים אחוז צחוקים היסטריים, ועשרה אחוז בהייה סביבתית ערה. מראש הבהרתי לילד שאני לא מחויב להקשיב לתחנת השידור הניידת הממוקמת בפה שלו, או להגיב לכל דבר שהוא עושה, חוץ מלמה שיסכן את חייו. אני לא אבקש ממך להתקלח, לצחצח, להחליף. תעשה מה בא לך. תאכל מה שבא לך. התוצאה היתה שהוא לא התקלח ולא החליף בגדים ואכל בעיקר מנות קרפ שבהחלט, על פי מדד הסוכר והרעלים, יכולות בהחלט להיחשב לסיכון חיים.

ההפתעה שתיכננתי עם המפגש עם החתייארים באיפור הגותי נגלתה לשדון הזה מוקדם מדי, כי לא הערכתי כמה האנגלית שלו טובה. ניסיתי למסור לג'ין סימונס, הבסיסט האגדי עם הלשון המתפתלת, ד"ש מאחיו החיפאי – אבל ישראל לא ממש עניינה אותו. התרגשתי. בכל זאת, הם היו הלהקה הכי טובה בעולם לבערך חודש בכיתה ו' לפני שהתחלפו לאיירון מיידן. ההופעה הייתה אדירה. נתנו, אחיין ודודו, בראש! כשנתגלעה בעיה היא נפתרה מעצמה, ואם לא, הלכנו לכיוון אחר.

פריז נפתחה אלינו כמו בתולה מאוהבת. צחקנו כל הזמן. דיברנו עברית בקול רם. הערבים היו נחמדים אלינו. הזרים בקרפרי התאהבו בשי וביכולת עיכול הפחמימות הנדירה שלו. כבשנו את פארק אסטריקס, כשאנחנו הופכים לסר אידיוטיקס ועוזרו הדביל, ימבציל החציל האציל. כתבנו עלילות שלמות ושכחנו אותן. שכחתי שאני בכלל צריך לחזור לאנשהו. שי שכח את בית הספר והבעיות והריטלין. גילינו שאנחנו דומים. צחקנו יותר חזק.

בלילה התכוננו למשחק הגמר של האן בי איי, שבמהלך הדקה הראשונה של החימום שלו נפל הילד לשינה הכי עמוקה שנרשמה מאז היפהפיה הנרדמת. קליבלנד הפסידה ולא היה לי אכפת. שי העיר אותי בבוקר בגערות חינניות. בערב הוא היה עייף ורצה להישאר בבית. גלשנו בטאבלט והוא הראה לי קטעים ישנים שלי שהוא אוהב והתחיל רק לאחרונה לגלות. זה חימם את ליבי בחדרים חדשים. דיברנו קצת, באמת ומקרוב. הוא התחיל. דיבר על קשיים שיש בכיתה, עם ילדים כאלה ואחרים. "כדי להיות קול צריך שני דברים. לאהוב כדורגל ולהיות אדיוט". זה ציטוט של הילד שיום אחד אגנוב למוטו של ספר.

פתאום העלה אלוהי היוטיוב פרק ישן של "עניין של זמן". אני משחק פה מישהו עם בעיה ממש דומה, אמרתי. חכם ויוצא דופן. שי הוא מאוד חכם. ויוצא דופן. רוצה לראות?… ראינו ביחד את דוד תומר בתקופה שהיה לו שיער. זה היה נהדר. זה הרגיש חדש לגמרי ועם זאת מוכר. כל מיני דברים והתנהגויות של שי בארץ הקודש, בסביבת חייו הרגילה, נעלמו ולא היו. זה היה הטיול הכי טוב שהיה לי הרבה זמן. אוף, דוד זה לא מספיק. סר אידיוטיקס רוצה להיות אבא".

קארן דנסקי

דוגמנית

"לא היה שום דבר טוב. אפילו מזג האוויר היה נגדנו. המדאיג אותי באופן אישי הוא שאין מנהיגות במדינה, אז לאזרחים אין עתיד. מדינה שלא מכבדת את עברה ואת האושיות שבנו אותה, ומזלזלת בהווה ובועטת בו ברגל גסה – אין לה עתיד".

תום יער

קומיקאית

"אני נוצצת כשרע. אני זורחת ופורה ויצירתית כשלא טוב, כשמעצבנים אותי, כשאני לא מרוצה. אני מניחה שהחיים לימדו אותי להצניע את הטוב ולהדגיש את הרע. אני מנסה לייצר טקסט חיובי עבור טיים אאוט. קל כל כך זה יהיה. מה אכפת לי, אני אפליץ להם איזה משהו טוב מפגר וקטן שקרה לי השנה, הם יתקעו שם תמונת גיף של פה צוחק ואני אחזור להתעסק בסבל ובחוסר הסיפוק, ובכל מה שלקוי ורע בעיניי. דבר טוב שקרה לי השנה? מה מעניין בזה בכלל? הכי מצחיק יהיה לכתוב על כמה השמנתי, ושחם לי בציצים, ועל החולדות הנוראות שאני משקשקת מהן, על היחסים שלי עם החבר שלי, ועל כמה חוסר התשוקה מסלים עם השנים שחולפות. או אולי אני אכתוב על הגיל שלי, שכל שנה עולה, הקרבה לגיל 30 שהופכת אותי בראש שלי מילדה מגניבה וגסה עם קעקועים לאימא של המדיחים והמכונות-כביסה.

אני נשכבת על המיטה ופותחת את הטלפון. אני מתחילה בלצלם את עצמי מאה פעם, ממשיכה בשני מיילים, ואז נכנסת לחפש שמונצעס באתר קניות סיני. טוב, אני ניגשת לכתוב את השטות הזאת. אני פותחת את הפתקים בטלפון, רוצה לכתוב 500 מילה על כמה טוב לי ומתחילה לחשוב. אוי ואבוי. טוב? מה מצחיק בזה? אני עוברת בין עשרות הפתקים הסודיים שלי בטלפון ומחליטה להיות כנה עם הקוראים ועם עצמי.

רוצים כנות? לפי הפתקים כנראה שבאמת הייתה לי שנה טובה. אני כבר לא מוצאת בין הפתקים שירים מוזרים מלאי דמעות של ילדה מפגרת ופריקית על העולם הנורא, כבר לא מוצאת מכתבי כעס ועצב אובססיביים בדמות סמס שפעם היו שמורים לי שם – וואלה , כנראה שאני ממש בסדר. חצי מהפתקים מלאים בציטוטים מצחיקים ששמעתי אנשים אומרים, ברעיונות למופע, בדמויות, בטעויות עברית מצחיקות שיצאו לי, דמות של חיילת מקריחה שמשרתת בבסיס פלומות, זה קרע אותי מצחוק כשחשבנו על זה. שטויות. והחצי השני מלא במה שאני קוראת לו טו דו ליסט.

הייתי בצופים ואני אוהבת לכתוב לעצמי מה אני צריכה לעשות היום, החודש, השבוע, מחר. אני עוברת על הטו דו ליסטים שלי מהשנה החולפת. וואו אני אוהבת לעבוד. כמה הייתי מתמלאת אושר אם לפני שנה הייתי קוראת את המשימות שלי לאיזה יום רביעי עתידי רנדומלי. לא הייתי מאמינה בכלל. מבחינה מקצועית אני לא יכולה לתאר בכמה אושר הייתי מתמלאת, אבל אנחנו מנסים להתעסק הרי במה שרע, אז לא משנה. בחיים האישיים שלי והמקצועיים המשימות של תום של היום היו משמחות מאוד את תום מלפני שנה. אבל די, גם זה לא מעניין. איח.

אני ממשיכה לדפדף וכל מה שסביבי חיובי, אני שוכבת במיטה שאני אוהבת, אבל אוף, יש לי קצת נשירה של שיער, ואני מוצאת שיערה על הכרית וזה הורס לי לרגע את הכיף. אני גרה בתל אביב ואני באמת אוהבת לגור כאן, מרגישה הכי בבית בעולם- אבל נורא יקר וחם ודקרו לי מישהו מתחת לבית השבוע, זוועה. איך אפשר לכתוב על שנה טובה כשדברים כאלו קורים בלוינסקי מתחת לבית שלי? אני מתה לכתוב על שיאים מקצועיים שהיו לי השנה ומתביישת ומרגישה מטומטמת לציין אותם, אז מוחקת וחלילה לא כותבת. אני רוצה לכתוב על טיול מדהים לברלין, שמה שהיה מדהים בו זה שאחריו כל כך שמחתי לחזור כי תכלס התגעגעתי כל הזמן הביתה ועשרה ימים היה לי קצת הרבה מדי, איזו עלובה. אסור לכתוב ככה, כלם אוהבים את ברלין. את תהרסי להם. חזרתי השנה במפתיע ובאופן הכי מרגש ודרמטי לקשר עם דמות משמעותית מאוד בחיי איתה לא דיברתי כמעט עשור, די, אני אומרת לעצמי ומוחקת את השורה – למי אכפת. עברתי לאנדרואיד וזה המתנה הכי טובה בעולם, ושינוי חיים ואני ממליצה לכולם. פשוט משרד קטן ביד. לא מעניין! מה אני פרסומת? אני אישה מורכבת, יש לי מסרים יותר מעניינים למסור לעולם מאשר טלפונים סלולרים והחלפתם. התחלתי השנה ללכת לטיפול. כן, וזה מדהים, אבל זה כל כך אישי שבאמת זה לא מה שמצפים בטיים אאוט. אל תכתבי את זה. אוף, בא לי לצעוק כבר – למה אני כל כך מפחדת לספר לכם שהייתה לי שנה טובה?

טוב, אני קמה מהמיטה ואומרת לעצמי – תכתבי להם טקסט על כמה בטח יהיה גרוע השנה, כי הכול משעמם, ומעפן, והמדינה, וביבי, וטוקבקים, וכסף, והכול מתעכב ובירוקרטי פה, תשקרי, תכתבי כמה מפחידות אותך החולדות, הארנונה, תכתבי כמה את שונאת את עצמך. הם מתים על זה. זה הכי מצחיק. ואני כותבת טקסט מוזר ומעניין, שמעיד על כך שבכל טוב יש רע מן הסתם, ושאני אהיה השנה בת 29 וזה מפחיד אבל כיף, ואני מרגישה שאני מתבגרת וזה מיוחד ומגניב ולא כזה דוחה כמו שחשבתי שזה יהיה, ואני משקה עציצים ושמה קרם פנים.

איזו שנה משמעותית הייתה. ואני חוזרת לאתר הקניות הסיני, ורוכשת בלי למצמץ כיסוי אסלה ורוד של הלו קיטי, מחייכת ומאחלת לעצמי ולעצמכם עוד שנה של התעלמות ממה שטוב והתעסקות במה שרע.תנסו את זה, אחר כך מסכמים שנה ומוצאים מלא הפתעות.הדבר הכי טוב שקרה לי השנה הוא שהפנמתי סופית שאין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב."

מנהלות עמוד הפייסבוק "אין לי מה ללבוש: מלכוד 42"

"הרבה אנשים רואים בעמוד שלנו משהו כוחני וביקורתי, אבל אנחנו דווקא רואות בו מקום להעצמה נשית מובהקת. הקמנו את הדף 'מלכוד 42' בחודש מאי האחרון אחרי שנים של תסכול אישי מחנויות הבגדים בארץ, ולא תיארנו לעצמנו שהוא יסחוף כל כך הרבה תומכות – נכון להיום, כארבעה חודשים בלבד אחרי פתיחת העמוד, אנחנו עומדות על 14 אלף לייקים, והעמוד הפך לקהילה של ממש – הגולשות משתפות אותנו בסיפורים אישיים, בתמונות, בכתבות וסרטונים שהן מוצאות ברשת, ומרגישות שסוף סוף יש הזדהות ותמיכה כנגד החוויות השליליות שהן עוברות עם הגוף שלהן ברשתות האופנה, יש להן תחושה שהן לא לבד בזה, שהן לא חריגות.

המטרה הראשונית שלנו הייתה להעלות את הנושא לשיח ציבורי – ואכן הגשמנו את המטרה הזו, סביב עניין המידות נוצר באזז מרשים ביותר, השתתפנו בעשרות אייטמים בכל ערוצי התקשורת, ולא רק אנחנו – לאט לאט נחשפנו לעמודי פייסבוק נוספים כמו 'שוברות משקל' ו'יפה בכל מידה', ולבלוגריות מעוררות השראה כמו מיי גרף, זהר וסליביצקי והדוגמנית ריי שגב, שפועלות בתחום כבר כמה שנים טובות כדי להפיץ את הבשורה החשובה – נשים באות במגוון גדלים וצורות.

העיסוק הביקורתי במודל היופי הנשי אינו יחודי לישראל. הוא עולה בתקופה האחרונה ברחבי העולם, ויש לנו תחושה שהמסר מתחיל לאט לאט לחלחל – למשל, השחקנית מליסה מקרת'י שהשיקה לאחרונה ליין בגדים חדש ואופנתי שנע בין המידות 34 עד 58, והוא ישווק בקרוב ברשת מייסי'ס האמריקאית. גם אנחנו קיבלנו מספר פניות ממעצבות אופנה שמעוניינות ללכת בכיוון של הגדלת טווח המידות, ואין לנו ספק שבקרוב מאוד יצרני הבגדים הישראלים יבינו את הפוטנציאל השיווקי העצום הזה שטמון בקהל שהם כרגע מפסידים.

פייסבוק הוא מרחב וירטואלי שיכול להיות הרסני, אבל יכול להיות גם משפיע, ומשנה מציאות – היום קיימים עשרות בלוגים ועמודים מהארץ ומהעולם שמפרסמים מדי יום תמונות מרהיבות של נשים בכל הגוונים והצורות ונותנים להן נוכחות – על כל לייק או שיתוף שאת עושה לתמונה או פוסט בנושא, את מפיצה את הלגיטימיות של הנורמליות בעולם. ככל שהעולם בו אנו חיים ישדר לנו יותר מסרים חיוביים וטבעיים – כך נרגיש טוב יותר עם עצמנו".

ציפי פינס

המנהלת האמנותית של תיאטרון בית ליסין

"אני חסידה מושבעת של סדרות טלוויזיה, ויכולה למצוא את עצמי מתמכרת לסדרה טובה באופן מעורר דאגה. בשנה האחרונה, מצאתי את עצמי מבלה ערבים שלמים מול הטלוויזיה בצפייה בסדרות הסקנדינביות ("הגשר", "הממשלה", "זכאי"), או האנגליות והאמריקאיות ("שובר שורות", למשל). והנה הפתעה – בפעם הראשונה התמכרתי גם לסדרה ישראלית: 'פאודה'.

לרוב אני לא חסידה של סדרות ישראליות, כי ההיכרות האישית שלי עם רוב השחקנים מקשה עלי ליצור מציאות מדומה אמינה. והנה הגיעה 'פאודה', שמצליחה בכל פרמטר ליצור הזדהות ועניין, התרגשות, והתפעלות מהתפתחות הסיפור. החדירה ללב לבו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני מבלי לעורר רתיעה, ובעיקר – איכות המשחק הגבוהה והאמינה, והבחירה האמיצה בפנים לא מוכרות לתפקידים הראשיים.

ליאור רז בתפקיד הראשי הוא הגבר הישראלי האולטימטיבי: גברי, מתייסר, רגיש ומסתיר סוד, שאתה, הצופה -מצליח אט-אט לפענח. אתה מזדהה איתו, מתאהב בו וסולח לו. במידה רבה הוא הסיבה להצלחת הסדרה והיכולת שלנו כצופים להכיל את כל האלימות. אני מלאת התפעלות מרמת הסדרה, וסקרנית לראות את המשכה".

אפרים שמיר

"הדבר הכי טוב שקרה השנה הוא התעוררות הבלוז בארץ. אני חושב שזה קשור בימית הגר, שהרימה השנה בפסטיבל בלוז בתל אביב. עבורי כחובב בלוז זאת התפתחות מאוד חיובית – אני מנגן בלוז כבר שנים, אבל תמיד הייתה לי הרגשה שאני לבדי במדבר, ועכשיו יש הרבה צעירים שמגלים את המדבר הזה. יש כמה מוזיקאים ששמתי עליהם את העין, יש להקה בשם Tiny Fingers – שהם להקה מאוד טובה לטעמי, ויש הרכב שנקרא התפוחים, שגם מאוד מעניינים וחדשניים ובעלי יושרה אמנותית. מאוד אוהב את ריף כהן, שהיא נהדרת.

תחיית הבלוז גם הובילה לשיתוף פעולה ביני לבין רוני פיטרסון. הוא גר כבר שנים בארץ, אבל עד השנה לא ניגנו יחד, ובזמן האחרון אנחנו מנגנים יחס בלוז אקוסטי".

• אנשים
• תומר שרון
• המקום הכי חם בגיהנום
• עינת פישביין
• גידי גוב
• ציפי פינס
• אין לי מה ללבוש: מלכוד 42
• קארן דנסקי
• דב נבון
• נתן זהבי
• רחלי רוטנר
• יריב אופנהיימר
• שלום עכשיו
• דורון רוזנבלום
• גשר מעריב
• אמיר חצרוני
• רון כחלילי
• תום יער
• ברק כהן
• מירי רגב
• יצחק בוז'י הרצוג
• בית ליסין
• אורי אבנרי
• אראל סג"ל
• גלעד כהנא
• ישראל גודוביץ
• אפרים שמיר
• איתמר דוידוב
• פאר טסי

• Facebook
• Twitter
• Email

יוזמה חדשה של כמה מתושבי תל אביב מבקשת להעניק את אות יקיר העיר לאורי אבנרי. יקיר העיר הוא אות שניתן מדי שנה ל־ 12 אנשים, בני 70 ומעלה, שפעלו בחייהם למען תל אביב והתל אביבים. אבנרי, שנולד תחת השם הלמוט אוסטרמן ב־ 1923 בגרמניה, הגיע לתל אביב בגיל 10 ולא עזב אותה מאז. הוא הרבה יותר מזה: הוא גיבור תל אביבי אמיתי שאחראי לתדמית הפוליטית והבליינית של הבועה, מוותיקי השמאל שלא ויתרו ולא "התפכחו" בשביל לייקים וכיבודים מהמיינסטרים הסחי. אבנרי היה לוחם בשועלי שמשון ופעיל שלום רדיקלי, אבל הוא מזוהה בעיקר עם השבועון "העולם הזה", שערך והוציא לאור במשך 40 שנה. יש לי בבית גיליון מקרי של "העולם הזה" מ־ 1962 שקניתי בחנות המגזינים ברחוב גאולה. העיתון הזה עדיין נראה מדהים: על השער רואים שוטרים מכים פועלים באלות בעת הפגנה בדרום תל אביב. בעמודים 10 ־ 11 מסופר כיצד מופקעות אדמות מהכפרים הערבים בגליל כדי להקים עיר יהודית חדשה בשם כרמיאל. בעמודי הרכילות יש תמונות מההופעה של הזמר האנגלי ווילי האריס בכליף. האריס, לבוש בתחפושת של איש מערות, זוחל "בין רגליה של הרקדנית הכושית אודרי ג'ון". בעמודים 5־ 6 אבנרי עף על עצמו ועל העיתון שלו, ויורד על כל שאר התקשורת שמלקקת לממשלה (צודק!). בעמוד האחורי יש הפניה לסיפור פשע עסיסי: הפרופיל הפסיכולוגי של הסטודנט הישראלי שמעון לוריה, שרצח באנטוורפן יהלומן יהודי.

"העולם הזה" לא דמה לשום דבר אחר בתקשורת. הוא דיווח – בהזדהות – על ההפגנות בוואדי סאליב ועל פרשת ילדי תימן. הוא ניצב לצד הפנתרים השחורים ומתח ביקורת חריפה על בן גוריון ועל השב"כ הכל יכול. במלחמת לבנון הראשונה נסע אבנרי לביירות הנצורה והביא ראיון בלעדי עם ערפאת. מישהו יכול בכלל לדמיין הישג כזה כיום, נניח את שליח "ידיעות אחרונות" מראיין את הנייה בעזה המופצצת? במהלך הקריירה העיתונאית שלו אבנרי הוחרם, נודה, נחקר, נתבע והותקף – פעם במכות על ידי קבוצה של חיילים שחיכתה לו מתחת למערכת ופעם בסכין בידי אדם מעורער בנפשו. אבנרי – אובסיסיבי וחדור תחושת שליחות – לא נבהל.

לאבנרי הוענק בעבר פרס סוקולוב על מפעל החיים העיתונאי שלו, אבל לדעתי הוא ראוי לפרס ישראל, על האומץ הציבורי והחזון שלו ועל התרומה שלו לחברה הישראלית. הארכיון של "העולם הזה" הוא אחד המקורות ההיסטוריים המרתקים והחשובים בישראל. אבל את פרס ישראל הוא כבר לא יקבל, לא במדינת נפתלי בנט, לפיד וליברמן. דווקא בגלל זה יש משהו נחמד במיוחד בפרס שיוענק מטעם העיר תל אביב, כי אבנרי ו"העולם הזה" מייצגים את תל אביב כמו שהייתי רוצה שהיא תהיה: מקום קצת פרוע יותר, שמצליח להיות גם פוליטי וגם בוהמייני; גם קורא לחופש, לצדק ולשלום וגם הולך בערב להוריד דרינקים במועדון בדרום העיר.

להצטרפות לקריאה להעניק לאבנרי את אות יקיר העיר

• נועם שיזף
• כיבוש
• אורי אבנרי
• העולם הזה
• יקיר העיר
• פרס ישראל
• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים

בדיוק לפני חמש שנים הענקת ראיון לאורן פרסיקו ב"עין השביעית", ואמרת: "התקשורת בארץ דומה לכלב שמחזיק את הרצועה בפיו והולך אחרי הגברת. הוא יכול ללכת לאן שהוא רוצה, אבל הוא מעדיף ללכת אחרי הגברת".

"נכון".

וזה עדיין ככה?

"כן, זה לא השתנה לצערי. בעניינים לא חשובים יש עיתונות חופשית, ואפילו מתפרעת. אבל ברגע שקורה משהו באמת חשוב סוגרים את השורות וצועדים בצעד אחיד".
וכשנשאלת אז איך ייראה העתיד, צפית כי "האינטרנט יהיה תחליף לקרטל העיתונות המדברת בקול אחד".

היום, כשכל העולם ברשת החברתית, זה אכן מה שקורה?

"כל המכשירים החדשים, האינטרנטיים, מאפשרים מגוון קולות הרבה יותר רחב מאשר התקשורת הממסדית. כל אחד יכול לכתוב מה שהוא רוצה. השאלה היא אם הוא רוצה".

כשהאינטרנט ידבר בכל הקולות שיש בו, נדע יותר על פעולות השלטון?

"לא. אנחנו נדע יותר, מפני שכל האנשים שיודעים משהו יכולים לבטא את זה בלי לעבור במסננת של העיתונות הממסדית, הכתובה והאלקטרונית. אבל בינתיים זה לא חולל מהפכה".

בינתיים העיתונות הממסדית נחלשת, היכולת שלה לייצר תחקירים פוחתת, ולא נראה שעיתונות הרשת מצליחה למלא את החסר.

"אני לא רואה שכן, אולי, במקצת, אבל לא באופן ממשי. העיתונות נחלשת, לכן היא חשופה עוד יותר ללחצים של השלטון – או של הטייקונים – שזה אותו הדבר. ויש אומרים שהיא גוועת בכלל. יש עיתונים שמצבם הכלכלי נראה מאוד קשה. מי כמוני יודע לאן זה מוביל".

אתה מתגעגע לעורך העיתונאי, המעורר השראה, המגדיר את השליחות?

"אני חסיד קיצוני של מוסד העורך. היעלמותו של העורך בעיתונות הכתובה – ועוד יותר בעיתונות האלקטרונית – היא אסון לעיתונות. זה באמת התחיל עם האלקטרוניקה. הייתה לי פעם שיחה עם יגאל אלון, כשהוא היה השר הממונה על הטלוויזיה, ואני אמרתי: 'איך אתה יכול לקיים טלוויזיה בלי עורך? כל אחד הישר בעיניו עושה. אין מדריך, אין כלום'. אז הוא אמר: 'יש עורך. המנכ"ל הוא העורך'. אמרתי לו : 'אתה אפילו לא מבין על מה אני מדבר'. למנכ"ל יש תפקיד חשוב, הוא האדמיניסטרציה של מכשיר כזה, אבל מי מדריך את האנשים? מי קובע את הקוד המוסרי של המכשיר הזה, זה מותר וזה לא…".

את מי העורך אמור לשרת?

"העורך כפוף למו"ל, אין ספק. אבל בין המו"ל והעורך עובר קו אדום, שהמו"ל אמור לדעת שלא עוברים. ב'הארץ' נדמה לי שזה עוד קיים, אבל הדבר הזה הולך ונעלם. ואני לא מקבל את הטענה שמפני שהעיתונים הפכו לאימפריות ענק, אז אדם אחד לא יכול… כן, אדם אחד כן יכול, באמצעות סגנים ומשנים ועורכי משנה. עורך שהוא סמכות עליונה, שמקרין מאישיותו, מתפיסתו המוסרית, האתית, את רוח המפקד. בצבא זה משהו שכל אחד יודע. כשאני הייתי בגבעתי היה מח"ט נהדר, שמעון אבידן, אגדה חיה בשעתו…".

עיתונות זה לא ההפך מצבא?

"כן. אני נותן את זה כדוגמה. את אבידן ראיתי אולי פעם אחת בכל המלחמה. אבל הרגשנו את נוכחותו. ידענו מה הוא רוצה, ובעיקר מה הוא לא מרשה. הדבר הזה איננו. אולי זה קשור באימייל ובאינטרנט ובאובדן הקשר הבלתי אמצעי, אבל לדעתי זה חלק מהשקיעה. אני מניח שרוב הציבור בכלל לא יודע היום מי הם עורכי העיתונים. מיהו עורך 'ידיעות אחרונות' היום? אני לא יודע".

כשקנית את "העולם הזה", כמה אנשים היו במערכת?

"כשקניתי את 'העולם הזה' ב־1950 הייתה קבוצה מקורית של משהו כמו תריסר אנשים. גדלנו במשך הזמן לקרוב ל־30, פול־טיים ופארט־טיים".

היום רואים ראשית התארגנות של קבוצות קטנות של עיתונאי תחקירים. יש כבר כמה פוליצרים לארגונים כאלה. השנה זכה בפוליצר אתר תחקירים אמריקאי העוסק באקלים וסביבה ומעסיק שבעה עיתונאים, ואין לו בכלל משרדי מערכת. זה מזכיר את "העולם הזה" הצעיר?

"כן ולא. זה מזכיר שקבוצה קטנה של אנשים שיש להם תפיסה רעיונית ועיתונאית מגובשת יכולה היום, בעזרת האינטרנט, לחולל דברים מאוד רציניים".

תפיסה עיתונאית מגובשת במשמעות של תפיסה חתרנית? צריך לקרוא תיגר על משהו?

"ברור. אם אין קריאת תיגר על הקיים, כל העניין לא כל כך חשוב. ההבדל הוא שהמציאות הזאת של אנשים שיושבים כל אחד בביתו ומתקשרים במייל היא ההפך המוחלט מתפיסתו של 'העולם הזה' ב־40 שנות קיומו. אחד היסודות של העבודה בו היה המגע המתמיד בין חברי המערכת. סערת המוחות, הישיבה השבועית שכל חברי המערכת השתתפו בה. אלה היו מכשירים מעצבים".

הווידיאו־קונפרנס לא יחליף את פינת הקפה בעיתון?

"אני לא חושב, לא, לא, זה לא אותו הדבר. ההשתפשפות ההדדית וההתרגשות היו מאוד חיוביות אבל לא כולם יכלו לעמוד בהן. היו אנשי מערכת שפרשו כי לא יכלו לעמוד בלחץ של ישיבת המערכת השבועית שבה כל אחד מתח ביקורת על כל אחד. הדבר זה הולך לאיבוד בעבודה כל כך מפוזרת. מעניין אותי איך מערכת כמו למשל של 'האפינגטון פוסט' מתפקדת".
ב"העין השביעית", שאליה אני שייך, פועלים ארבעה חברי מערכת שנמצאים בקשר און־ליין מתמיד ונפגשים לפחות פעם בשבוע. "זה חשוב. אין כמו המגע האישי".

הציבור לא רוצה לשמוע

כמי שהיה החתרן, המאתגר, הכופר – באיזו נקודה החתרנות מפסיקה להיות אפקטיבית? כשאתה מגדיר את עצמך מחוץ למחנה אתה מגביל את היכולת שלך להשפיע על ציבור רחב. החברה הרי מתגוננת מפני מי שמאתגר אותה באופן קבוע.

"יש שני סוגי הרגשת שליחות אצל עיתונאים: קודם כל ההרגשה הבסיסית שעיתונאי רואה בעצמו בעל תפקיד ציבורי. בשעתו יצרתי מינוח שדי התקבל, שהעיתונות היא הרשות הרביעית במשטר הדמוקרטי. הרשות המחוקקת, המבצעת, השיפוטית. והעיתונות היא…".

המשקפת?

"המשקפת או החושפת. הדואגת לאחד היסודות החשובים ביותר של הדמוקרטיה. משטר דמוקרטי שאינו שקוף לא יכול להיות דמוקרטי אמיתי. העיתונאי האמיתי מרגיש את השליחות הזאת בכל דבר שהוא חושף. אתה מגלה עוולות, פשעים, אי צדק. לעתים קרובות אין אף אחד שמעוניין שתפרסם".

בוודאי הטיחו גם בפניך את "אתה מדבר בשם זכות הציבור לדעת? ומה עם זכות הציבור שלא לדעת?!"

"זו הדמוקרטיה. לא רק שאיש לא מינה את העיתונאים, לעתים קרובות הציבור לא רוצה לדעת. למגזרים רבים בציבור יש נושאים רבים שעליהם הם בהחלט לא רוצים לדעת. אנחנו נתקלים בזה יום יום, בהתעלמות מתופעה מאוד מרכזית בחיינו הפוליטיים – הכיבוש".

הפיל הגדול שאף אחד לא רואה אותו?

"כן. אני מדבר לא רק על זכות הציבור לדעת, אלא גם על חובת הציבור לדעת. העיתונות היא המוציאה לפועל של חובת הציבור לדעת. הכיבוש הוא בלי ספק הבעיה הכי גורלית של חיינו כמדינה וכחברה דמוקרטית, והציבור לא רוצה לדעת. אנחנו חייבים לדאוג לכך שהציבור יידע, ואלה שדואגים לכך ממלאים שליחות קדושה".

לשליחות כזאת יש תוקף מיידי, או שהיא באה למנוע מהציבור לומר "לא ידענו" בעתיד כלשהו?

"כן, בפירוש כן. זו השליחות היסודית. מעבר לכך, העיתונאים הטובים באמת באים גם בשליחות רעיונית, הם בעלי חזון חברתי־ פוליטי ומרגישים שהם פועלים בשמו. 'העולם הזה' היה דוגמה לכך. אנשים חשבו ש'העולם הזה' תמיד נגד, שהוא התנגד לכל דבר שהשלטון עשה. אבל לא היינו נגד, היינו בעד. לנגד עינינו עמד דגם מסוים של המדינה ושל החברה הישראלית, שנגד את הדגם הקיים מן הרגע שבו בן גוריון הכריז על הקמת המדינה. ההתנגשות בין שני הדגמים האלה היא שיצרה את הנגד. לכל עניין שמתחנו עליו ביקורת היה אפשר לגשת, על פי השקפתנו, בדרך אחרת".

למה הציבור חסר כל עניין בכיבוש? אי נוחות? תיעוב? פחד?

"זו תערובת של דברים. ישנם רגשות אשמה שמודחקים בנו עמוק־עמוק בתת ההכרה, בלא מודע הציבורי. הציונות הייתה תנועה עם הישגים מפוארים, אבל ההישגים האלה היו מבוססים על גירוש עם אחר. זה היה במהותה של התנועה שבאה לידי ביטוי במלחמת תש"ח בגירוש חצי העם הפלסטיני מביתו, והדבר הזה לא עוזב אותנו".

עיתונות חופשית יכולה להתקיים כאשר מגזרים מסוימים נהנים מפחות חירויות ואחרים נמצאים תחת כיבוש?

"העיתונות היא חלק מהתופעה. אם אנחנו סובלים ממופרעות נפשית קולקטיבית, זה לא רק שאנחנו מדחיקים דברים מהעבר. מדחיקים גם עניינים שבהווה, מה שקורה היום, ברגע זה, בשכם או ברמאללה או בג'נין. העיתונאים, חוץ מיחידים, הם חלק מזה. האם עיתונאי שהוא חלק מהתופעה הנפשית הזאת יכול לבקר אותה?".

הכלבלב שמחזיק את הרצועה של עצמו בפה?

"הוא כל כך חדור ביטחון בכך שהוא צריך ללכת אחרי הגברת, עד שהוא לא חושב על אפשרות אחרת".

ממה מתעלם הכלבלב הזה? במה העיתונות הישראלית לא מעזה לגעת? מהם הנושאים שגורמים לה לדבר בקול אחיד?

"ברגע שיש משבר ביטחוני, ויהיה הקטן שבקטנים, העיתונות סוגרת שורות והופכת ליחידה צבאית. קח את הפרשה עם האונייה התורכית מאווי מרמרה. בשנייה שזה קרה נעלמה האופוזיציה במדינת ישראל. באותו רגע התעוררו עשרות שאלות: בשביל מה קיים המצור בכלל? האם נשקל הרווח מן הפעולה מול ההפסד שהיא עלולה לגרום? מה היה הרעיון הטקטי של הורדת חיילים לתוך שטח אויב? המון שאלות שאף אחד לא שאל אז, ובעצם לא נשאלו עד היום. אנחנו כבר התנצלנו וצריכים לשלם פיצויים, ועדיין לא ראיתי שאלה רצינית בתקשורת: 'בשביל מה כל זה היה?'. וגם היום לא נשאלת השאלה: 'למה גם היום המצור נמשך?'".

מה שקורה עכשיו הוא חומר לתחקיר נוקב שיפורסם בשנת 2025?

"אולי ראית את הסרט ששודר ב'עובדה' על מבצע החיסול של אבו ג'יהאד. הייתה בסרט המון התנצלות על כך שהוא היה נבזה, שהוא היה מפלצת, עוד לפני שניגשים לעניין עצמו, ורק ברמז נשאלת השאלה הגדולה: למה עשו את זה בכלל? בשביל מה זה היה טוב? אני דיברתי על כך, אבל זה לא נכנס לשידור. האיש הזה היה עמוד התווך של מה שהיה מחנה השלום".

אבו ג'יהאד?

"אבו ג'יהאד. הוא היה האוטוריטה היחידה שכמעט הגיעה לרמה של ערפאת. היה ערפאת, היה אבו ג'יהאד, ואז, ברווח גדול, היו אבו מאזן ואבו איאד וכל האבואים האחרים. לו היה חי, הוא היה היום במקום אבו מאזן, וכל המצב היה שונה".

לשיטתך, אנחנו חיים את ההווה בעיוורון ואת השאלות ישאל אולי הדור הבא. למה נדרש פער של שנים בין המתרחש לבין המודעות אליו?

"זה הקושי להתמודד עם בעיות קשות. גם עם פאשלות, גם עם דברים שרוצים להתחמק מהם".
אמרת פעם שאתה מעדיף צנזורה ישירה על מצב שיש לנו כמו היום, שהוא כביכול פתוח.
"בוודאי. צנזורה ישירה מגרה אותך לעקוף אותה, להפר אותה. ב'העולם הזה' המצאנו עשרות שיטות לעשות את זה. האמת יכולה להתגונן בפני צנזורה ישירה, האמת לא יכולה להתגונן מפני צנזורה עצמית".

• אנשים
• ראיונות
• אורי אבנרי
• ❤ תל אביב