Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
למרות התקנות האוסרות על התקהלות ובעקבות צעדיו של ראש הממשלה היוצא, העיתונאי אורי משגב יוצא הערב למחות וקורא לציבור לחבור אליו: "הקורונוקרטיה מסוכנת מהקורונה. ננצח את שתיהן"
דגל שחור נגד הדיקטטורה. הערב (ראשון) בכיכר רבין (דימוי: שאטרסטוק)
אמש השתנתה המציאות בישראל, עם החלטת הממשלה להטיל הגבלות מחמירות על תנועת האזרחים ומקומות העבודה, כולל איום עמום של ראש הממשלה בנימין נתניהו למעקב דיגיטלי וסלולרי של השב"כ אחר אזרחים חולי קורונה או כאלה שבאו עמם במגע, לצד תקנות חירום עליהן הכריז שר המשפטים אמיר אוחנה שהובילו לדחיית פתיחת משפטו של ראש הממשלה היוצא, העומד בפני שלושה כתבי אישום חמורים על שוחד, מרמה והפרת אמונים. המגבלות, על פי הנחיות משרד הבריאות, אוסרות על התקהלויות והפגנות. אבל זה לא מה שיעצור את המחאה המבעבעת מתחת לפני הטוויטר ביממה האחרונה.
העיתונאי אורי משגב הכריז בפוסט פייסבוק על מחאת יחיד, במסגרתה יגיע הערב בשמונה לכיכר רבין לבוש שחורים ואוחז בדגל שחור ויצעד אל כיכר הבימה. "קמתי בבוקר והחלטתי שאני נלחם על הדמוקרטיה ומתייצב עם עצמי בכיכר", אמר משגב ל"Time Out תל אביב", "הקורונו-קרטיה מסוכנת מהקורונה בעיני. אנחנו ננצח את שתיהן. זו אכן שעת חירום".
"לפני שיהיה באמת מאוחר מדי". אורי משגב
"בישראל הוכרזה הפיכה שלטונית בחסות 'מצב חירום'. קורונקרטיה. הרשות המחוקקת והרשות השופטת הושבתו. הרשות המבצעת לא נבחרה. משפטו של הנאשם מבלפור נדחה. הוטל איסור מחאה. אושר מעקב אלקטרוני של השב"כ אחרי אזרחים", כתב משגב בפוסט וקרא לציבור להצטרף אליו, בין אם בתליית דגל שחור מהמרפסת או על הרכב ובין אם בהצטרפות אליו בכיכר רבין הערב.
אני יוצא למחאה. דגל שחור.בישראל הוכרזה הפיכה שלטונית בחסות "מצב חירום". קורונקרטיה. הרשות המחוקקת והרשות השופטת…
מאות תושבים כבר הודיעו בפוסט הפייסבוק של משגב על כוונתם לחבור אליו הערב בכיכר, כשהכוונה המסתמנת היא לצעוד בקבוצות קטנות כדי שלא להפר את התקנות האוסרות על התקהלות של יותר מעשרה אנשים. לא ברור כיצד תגיב המשטרה לניסיון המחאה הזה, אך רבים שהכריזו על כוונתם להצטרף למחאה הסבירו שאיום המעצר או הקנס ברור להם ונלקח בחשבון. "הצעדים למניעת התפשטות הקורונה חשובים מאוד", אמרה אקטיביסטית מוכרת שהצהירה על כוונתה להצטרף למחאה, "אבל הדמוקרטיה הישראלית חשובה יותר".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
על הפוסטרים שטרם הוסרו מהחלונות של קפה תמר, בוז'י הרצוג עדיין מביט אל האופק בתקווה. האירוניה הזו נוגעת בנקודה הרגישה ביותר של התל אביבי המצוי: הפאסון. איך קרה שפעם נוספת ביצענו השקעה רגשית לא נכונה, כאילו מעולם לא שברו לנו את הלב, והרשינו לעצמנו ללכת לקלפיות בהרגשה שהפעם משהו טוב באמת הולך לקרות? שליש מהתל אביבים נתנו את קולם למחנה הציוני, למרצ הם העניקו מנדט שלם וליש עתיד 13 אחוז מהקולות בעיר. אנשים שקמו בבוקר עם טעם של מהפך הלכו לישון עם ממשלת אחדות, וקמו שוב, הפעם עם קאם דאון שעשרה אדווילים לא יצליחו לשכך. פדיחה.
התגובה המיידית לפגיעה בפאסון היא מגננה ארסית. בשעות שלאחר פרסום תוצאות האמת התמלא הפיד באמירות שבאו להעמיד מצביעי ליכוד על תודעתם הכוזבת, ביניהן פוסטים אומללים במיוחד של אלונה קמחי ("תשתו ציאניד ניאנדרנטלים מזוינים"), אמיר חצרוני ("הצבעה לימין יכולה להיות אינדיקציה לפיגור שכלי"), האמן גל וולינץ ("מסעודה, תמשיכי להירקב") וקמפיין הפייסבוק "לא לתת", שטרם ברור מי ומה לעזאזל עומד מאחוריו. בעלי הדרכונים הזרים איימו בהגירה, משוללי הדרכונים הזרים איימו בהתאבדות ורלטביסטים חמורים ניסו להרגיע את הרוחות בטענה שהכל עניין של נרטיבים.
נוכח הפערים בנתוני ההצבעה, הצעתו של פרופ' קרלו שטרנגר לחלק את מדינת ישראל ל-12 קנטונים ולהעניק לתל אביב אוטונומיה מעולם לא הייתה כה מפתה. אך היום אין לנו ברירה אלא להפסיד בכבוד, וכמו שחקני טניס, לגשת ללחיצת יד אלגנטית כשבראש אנו כבר משרטטים את המהלכים שיעשו את ההבדל בפעם הבאה. לאו דווקא מתוך אמונה שאי פעם נוכל לנצח, אלא פשוט כי אסקפיזם איננה אופציה במדינה שבה אפשר למות בתור למועדון.
ח"כ תמר זנדברג, שמקומה בכנסת הבאה לא הובטח עד הדקה ה־91, מודה שיש מקום להפקת לקחים משמעותית. "בלי להיכנס לדיון אם תוצאת הבחירות הן הצלחה או כישלון עבור מרצ, ברור שאי אפשר יהיה להמשיך ככה לאורך זמן. השילוב של אחוז החסימה עם הרגישות של מרצ למתרחש במפלגות הגדולות יותר יוצר מציאות מסוכנת. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות אלה שחתומים על קבורת המורשת של שולמית אלוני. הלקח שצריך להפיק חורג הרבה מעבר לקמפיין כזה או אחר או לפרסונה כזו או אחרת, הוא טמון בקונספציה הפוליטית – הערכים שלנו צודקים, אבל הפוליטיקה כושלת. אם היה לי פתרון קסם הייתי מציגה אותו מזמן, אבל אין לי ספק שאי אפשר לעבור לסדר היום, לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות".
אז ככה זה יהיה לעולם? מסיבת הניצחון של הליכוד. צילום: Getty Images
יש מקום לכריתת בריתות חדשות ואמיצות, כמו עם החרדים לדוגמה?
"זה חלק מהדיון שצריך לערוך. שמאל אפקטיבי חייב להיות אמיץ, חד ופורץ דרך ובאותו זמן גם עממי, חזק ומשפיע. אני לא חושבת שבכל קונסטלציה בעתיד תפנה מרצ אלקטורלית לקהל חרדי, כי לא נוותר על הרעיון החשוב של הפרדת דת ומדינה, אבל בטח שאני לא פוסלת שיתופי פעולה אד הוק כמו שכבר עשינו".
הקולנוען רון כחלילי, שעסק בהיסטוריה של השמאל הישראלי בסדרה הדוקומנטרית "על צד שמאל", מאמין שהגיע הזמן לפירוק והרכבה מחדש: "מפלגות השמאל הציוני צריכות להתפרק עד היסוד, כל פתרון אחר יהיה מזויף. הניסיונות הרבים של השמאל לחזר אחרי הקהלים ה'אחרים' מאז 77' עלו בתוהו. יש תהום עמוקה בין הקהל שהשמאל אמור לייצג לבין המייצגים בפועל. כל תנועות השמאל הן אשכנזיות, בורגניות ומגדירות את עצמן כל הזמן רק על ידי שלילת האחר".
מה צריך לקום במקומו?
"מתוך האפר הזה צריך לבנות תנועת שמאל עממית, שבאה מלמטה, כמו התנועות הקומוניסטיות העירקיות. שמאל, שבהתאם להגדרה האוניברסלית שלו, הוא קודם כל כלכלי ופועל לשוויון: בין נשים וגברים, מזרחים ואשכנזים, יהודים וערבים וכן הלאה. אני מייחל ליום שבו יקום שמאל מזרחי שבו עמיר פרץ, מירי רגב ואורלי לוי אבקסיס יוכלו להיות ברשימה אחת. 'ברית הדפוקים', אם תרצה לקרוא לזה ככה".
[interaction id="551286807fdf079b4e0a4b72"]
ברוח דומה, אורי משגב, הפרשן הפוליטי שטען ב"הארץ" כי מרצ ויש עתיד סיימו את תפקידן ההיסטורי, סבור ששיקום יסודי מצריך צעדים שאינם מובנים מאליהם. "ברמה האישית והיומיומית אנו צריכים להרים ראש, להיאחז בכל היקר לנו, כולל בעיר הנפלאה שאנחנו גרים בה. היא תמשיך להערכתי להוות מרכז פוליטי ואלטרנטיבה. ברמה הפוליטית, צריך כמובן לקחת את הזמן ולא לשלוף, אבל הכיוון שאני נוטה אליו הוא הקמת גוש פוליטי שאני מכנה בשם זמני 'המפלגה הדמוקרטית הישראלית', שיאחד מפלגות שמתנגדות לשלטון הימין. אפשר שיהיו בתוכו הבדלים אידיאולוגיים, ואני לא רואה שום סיבה להמשיך לרוץ לבחירות בכמה ראשים שמבזבזים אנרגיה על מאבקים פנימיים במקום על מאבק בימין. הייתי שמח אם הוא היה כולל את המפלגות הערביות, או לפחות את חלקן, אבל גם אם זה לא ריאלי בשלב זה, צריך להכשיר את הקרקע ולשתף איתן פעולה לאחר הבחירות. הכי חשוב – צריך להיפתח ולפתוח את שורותיו לקהלים חדשים. מבחינתי אנחנו מדברים על כל אזרח במדינת ישראל שלא שייך לימין המתנחלי, ועד עכשיו מסיבות שונות לא עזב את הליכוד, ש"ס או ישראל ביתנו".
גם חגי מטר, שכאקטיביסט שמאלני ותיק מיותר לשאול אם אבדה תקוותו, לא רואה ב"מנשקי הקמעות" קומץ שיש להביס אלא מגזר שיש לקרוץ לכיוונו. "חלק מרכזי ממה שראינו בבחירות האלה זו התכנסות סביב זהות יהודית", הוא אומר. "לליברלים בתל אביב יש אנטי לדבר הזה, שלא תורם לשום דבר. אנחנו חלק מקהילה יהודית וצריכים לקבל אחריות גם על היהדות. הדת היא גורם מרכזי במדינה שלנו, ובכלל במרחב המזרח תיכוני שאנו חיים בו, היא חייבת להיות גם חלק מהפוליטיקה".
לא הפעם. הרצוג ולבני. צילום: Getty Images
מנגד, הסופר והעיתונאי גדי טאוב מאמין שבמקום להתחנף לפריפריה במטרה לקרב אותה אלינו, עלינו לשקול את האפשרות שמישהו שם אשכרה צודק. "במקום לחשוב כל הזמן שתל אביב תאיר את עיני הפריפריה בערכיה המתקדמים, כדאי שגם תל אביב תזכור שהיא על קרקע המציאות של המזרח התיכון. שגם אם נעשה שלום עם הפלסטינים בעתיד, זה לא אומר שהנהגת פת"ח תשתתף במצעד הגאווה. וכדאי שתל אביב, או בוא נדייק, השמאל בתל אביב, ישים לב שחלק מהדאגות של הלא-שמאל הן דווקא מוצדקות. מי שלא מודאג מהאפשרות של טילים על נמל התעופה בן גוריון ועל ירושלים ותל אביב, לא ישכנע את הציבור הכללי שהוא כשיר לטפל בבעיות שלנו. זה נרקיסיסטי לחשוב שהכל תלוי רק ברצוננו הטוב".
המשותף למסקנות הכנות של זנדברג ומטר, החזונות של כחלילי ומשגב והפרגמטיזם של טאוב הוא ההבנה שהשמאל כפי שאנו מכירים אותו כיום ימשיך להיכשל עד שיצמיח מתוכו מוטציה חדשה, ומוטב שיהיה לה גן מזרחי דומיננטי. אך יכול להיות שכולם חוטאים בתמימות, ואת התשובה, מאכזבת ובנאלית ככל שתהיה, נמצא בסוף ממש מתחת לאף שלנו. כמו בעבר, היא תופיע בדמותו של גנרל אשכנזי מהאסכולה הרביניסטית. בשתי מילים – בני גנץ.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
ברומן הביכורים של דרור בורשטיין, "אבנר ברנר", הגיבור, נער ישיבה, מקבל אפס בחיבור בנושא "העגלה הריקה – במה נמלאנה?". "אני לא חושב שהעגלה שלהם יותר ריקה משלנו, ככה שהשאלה עצמה מראה על איזו תפיסה מוקדמת", כותב "אבנר ברנר", שכמובן לא במקרה נקרא על שמו של אחד ההוגים המרכזיים של הציונות החילונית המוקדמת ואחת המטרות האהובות באוניברסיטת תל אביב לריקליימינג פוסט ציוני או לכל הפחות ביקורתי. "לדעתי, בגדול העגלה ריקה אצלנו יותר דווקא בגלל שאנו טוענים שהיא מלאה. אני מתכוון, אם אתה שואל שאלות על העגלה הריקה אתה כבר מסגיר את הבעיה אצלך", הסתבך ברנר, "מי שמלא אצלו לא מתעסק באחרים".
בשבוע האחרון עשה קאמבק מפתיע המשל העתיק על "העגלה הריקה והעגלה המלאה", שהתקבע בשיח הישראלי בעקבות פגישה בין דוד בן גוריון לרב אברהם ישעיהו קרליץ, שבה אמר הרב, בקצרה, שהיהודי הדתי הוא כמו עגלה מלאה, עמוסה באתגרי המצוות וכמובן גם בתוכן הרוחני הנלווה; בעוד היהודי החילוני הוא כמו עגלה ריקה. אך בעוד הדיון המקורי, כאילו הוא לא מורכב וטעון מספיק כשלעצמו, עסק בשאלה איזו עגלה תצטרך לפנות את הדרך אם הן ייפגשו (רמז: זוזו, חברים), הרי שבגרסת "שישי ישראלי" שלו הוא הידרדר לוויכוח מסוג "מי לוקח במכות, באטמן או סופרמן". כלומר, איזו עגלה הייתם מעדיפים להיות?
קמפיין התשדירים "שישי ישראלי" – שמטרתו הרשמית היא לעודד יותר ישראלים (או, אם לדייק: יהודים ישראלים) – לעשות קידוש בשישי בערב, או בכלל להתחבר קצת למסורת, רחוק מלהיות הראשון מסוגו, אבל הוא מסתמן כאחד הנפיצים שידע הז'אנר. המסרים הפשטניים של "בבוקר שוק, בערב קידוש", ובעיקר הסרטון שבו מוצג שישי בערב בבית משפחה חילונית כבלגן מנוכר – ילדים אוכלים קורנפלקס, מפרקים מחשב ובוהים בסמארטפון; בעוד אותו ערב בבית משפחה דתית מוצג כפנטזיה שמרנית של סדר ומופת – עצבנו רבים (הדבר הגיע עד כדי 120 תלונות על הקמפיין שהוגשו לרשות השנייה. לפי אתר אייס, יותר מעשרה אחוזים מסך התלונות על פרסומות ב־2014).
האם לכעוס או למשוך בכתפיים בייאוש ולומר "עוד פעם הם עם השטויות שלהם"? בין אלו שקיבלו את הקמפיין בכידונים שלופים נמנה, שלא במפתיע, אורי משגב מ"הארץ".
"קמפיינים מגוחכים במיליונים שנועדו 'לקרב' אותנו לאיזו ליבת קיום דתית, אינם מקרבים אותנו וגם לא מרחיקים; איננו ילדים קטנים," כתב משגב בטור "אידיוטים חילוניים שימושיים" (25.12), "ואגב, גם איננו מגישים קורנפלקס לשולחן השבת ואינני מכיר מישהו שמגיש. אבל אם יש אדם כזה, זה לא עניינו של שום שתדלן או פרסומאי… אלא שברמה הציבורית כן נחוץ להתעכב על כמה היבטים חשובים בקמפיינים הללו. לא הייתי ממהר לפטור אותם כבדיחה לא מזיקה". את התואר "אידיוטים שימושיים" משגב מעניק לחילונים הנותנים כתף לקמפיינים האלו, ש"מכשירים קרקע פורייה מאין כמותה ל'ישראליות' אחת ויחידה, זו שמקדשת מפלגת הבית היהודי".
"שלא תהיה טעות, זה לא קמפיין שעוסק בקירוב לבבות", מדגיש משגב בשיחה, "הוא לא נועד לגרום חילונים לעשות קידוש. זהו קמפיין טרום בחירות של גאוות יחידה שנועד לסמן בעקיפין מי לא כמונו". משגב אף הלך צעד אחד רחוק יותר וציין גם את הקמפיין החדש "929" של משרד החינוך, תוכנית חדשה ללימוד תנ"ך, המגייסת, בין היתר, אנשי רוח ואמנות בניסיון למשוך קהל לא מסורתי כחלק מאותה מגמה.
גלנדון ואיזבלה מגיבים לקמפיין
"'שישי ישראלי' הטריף אותי פעמיים", קוצפת הפובליציסטית עינת ברזילי, שערכה את אתר צו פיוס וכתבה רבות על נושא קירוב חילונים־דתיים, "קודם כל בגלל ההתנשאות על החילונים. אני יודעת איך נראית שבת חילונית ואני יודעת שיש לה יותר מה להציע מקורנפלקס וסמארטפונים. השבתות שלהם מקסימות. בפעם השנייה, דווקא כדתייה אני אומרת: זה מה שאתם מוכרים? את השישי המשפחתי? זה יש גם אצל החילונים. מה שחשוב הוא להדגיש את הנכסים התרבותיים של היהדות. למה לא אמרו, תראו כמה יפה הטקסט של פרשת השבוע? של הקידוש? של הפיוטים? ולא צריך להיות דתי הלכתי בשביל זה, לא צריך לקיים מצוות. החילונים כן מפסידים את זה במובן הרוחני והתרבותי, אבל לא במובן ההלכתי. הייתי מוכרת את זה ככה: זה כבר שלכם, אתם לא צריכים לבקש רשות. אתה יודע מה היה בפרשת השבוע?".
לא, אבל גם ינון מגל לא ידע אז תחליקי לי.האמת היא שכחילוני הקמפיין לא ממש הרגיז אותי. אם כבר, החלק המרגיז בו הוא השארת הישראליות ליהודים בלבד.
"אני מן הסתם חושבת שהישראליות כוללת את כל מי שהוא אזרח ישראלי, אבל הם רצו להעביר כאן משהו אחר. אולי זה מתחת לרדאר שלי כי אני מתעסקת שנים בנושא של דתיים וחילונים, אבל הם רצו למכור את המסורת היהודית ולכן מי שלא יהודי הוא פשוט לא קהל היעד של הקמפיין. עם זאת, לא לגמרי ברור מי כן. אולי מסורתיים מתנדנדים כאלה שלא שומרים שבת אבל חוששים להתפדח מול ההורים. אם אתה חילוני עם אג'נדה, סטייל אבירמה גולן, זה לא יגרום לך לעשות קידוש. אם אתה דתי לאומי, אתה כבר עושה קידוש".
מסורת של חומוס
עכשיו זמן טוב להכות על חטא על השמאלנות התל אביבית המשעממת שלי. כל חבר או מכר ערבי שניסיתי לראיין בתגובה לנושא ענה לי באותה נחירת בוז: כן, באמת ממש לא שמנו לב לעניין הגזעני הזה עד שבא הקמפיין הרע הזה ופקח את עינינו. התגובות היחידות לקמפיין היו פרפרזות משועשעות, כגון "בבוקר נטל הקניות, בערב נטל הבדיחות של ההורים", או, בגרסה עוקצנית קצת יותר: "בערב כועסים רק על הדתיים, כי הכל סגור". עם זאת, בגדול עולה תמונה חילונית רגילה – בין ההמולה של הבוקר והצהריים למסורות משפחתיות ופרטיות בערב – עם כל אותם סמארטפונים, טלוויזיות ואולי גם קורנפלקס. בכל אופן, מבחינת "שישי ישראלי" רלוונטית רק המשפחה הישראלית ההומוגנית המוכרת.
אבל אף שהקמפיין מתמקד בפער בין משפחות דתיות לחילוניות, על הדרך הוא משליך הצדה עשרות מודלים אחרים של יום שישי. המשפחה של "שישי ישראלי" היא לא רק דתית, היא גם גרעינית: על משפחות אלטרנטיביות או חסרות ילדים אין, כצפוי, על מה לדבר. הוא מתעלם מאנשים שאינם נמצאים, מסיבות כאלו ואחרות, בקשר עם המשפחות שלהם (חלקם אגב על רקע דתי, לכיוון כזה או אחר). הוא עיוור למשמעויות נוספות של סוף השבוע, לאנשים שמתמסרים לטקסים ולרוטינות משל עצמם בדבקות לא פחותה מאיש דתי האחוז להט משיחי.
נדמה שכל תיאור של טקסי סוף השבוע התל אביביים המוכרים – החגיגות הקולינריות והתרבותיות או הבילויים הליליים – נראה בהקשר הזה כמו עידוד של הסטריאוטיפ או חומר להוגי "שישי ישראלי" לעקם עליו את האף. אבל – ולו בשביל הסיכוי הקלוש שהם קוראים את זה – נקרא לזה ניסיון לקירוב לבבות.
חצויה. השישי של ג'ניפר אבסירה
"מועדון יוצר משפחה שניה", אומר ירון טראקס, הבעלים של מועדון הבלוק, שבפרסומים שלו מתוארים לעתים די.ג'ייז ומסיבות במונחים פסאודו דתיים כמו "כהן גדול" או "עלייה לרגל". "אתה רואה את אותם אנשים כל שבוע ומן הסתם, גם אם אתה לא מכיר אותם ממש זה מייצר תחושה של חום וביטחון. בערים גדולות יש יותר ניכור, אז טבעי שבתגובה ייווצרו התאים החמים האלו שמספקים משפחתיות מורחבת. זה בצד הקהילתי. בצד הרוחני, השורשים של מוזיקת האוס ובמובן מסוים גם של טכנו הם שורשים של מוזיקה שחורה – סול וגוספל – ולכן בחו"ל התייחסו הרבה פעמים למועדונים כאל כנסיות. זה פשוט היה ב־DNA שלהם".
"החוויה בגוספל היא של טיהור – אנשים שרים יחד, רוקדים יחד ומרגישים שהם מתחברים לאלוהים. גם ביהדות זה קיים, זה קיים בכל הדתות, אבל בכנסיות השחורות פשוט הייתה את המוזיקה הכי מגניבה. משחר ימי ההיסטוריה טקסי דת ופולחן הלכו יד ביד עם תנועה וריקוד, ומובן שסאונד ברמה של מועדון מגביר את החוויה הזאת הרבה יותר".
בהקשר הזה כדאי לזכור גם את הקשר בין סול למסיבות דיסקו מוקדמות בארצות הברית, שם החלו השורשים של הקשר ההדוק בין מוזיקה אלקטרונית לתרבות הגייז, שרבים מהם היו גם שחורים ובנו לעצמם את המועדונים המוקדמים של ניו יורק כמעין כנסיות אלטרנטיביות, לאחר שכבר לא יכלו להגיע לכנסיות שבהן גדלו.
מהזווית האנינה, ספק אם מישהו שאי פעם ראה תל אביבי יסכים שקורנפלקס הוא ארוחת שבת מקובלת. "הסועדים התל אביבים נחלקים לשניים", מסביר גיל אקרמן, מבקר המסעדות של Time Out. "יש את אלו שיש להם ארוחות שישי בערב ואלו שלא. אלו שיש להם ארוחות שישי בערב בדרך כלל יוצאים בצהריים, אוכלים את החומוס שלהם, משתעשעים קצת, שותים בירה והולכים הביתה לנוח לפני הארוחה. אנשים שאין להם ארוחות שישי, בדרך כלל עושים בצהריים זאת ה־יציאה הקולינרית. לא כולם מצליחים לצאת בחמישי בערב למסעדות, בין היתר כי חלק מהאנשים עובדים עד מאוחר. שישי הוא בעצם היום להתפנק בו וללכת למסעדה ולהשתכר. אני מרבה לראות את אותם פרצופים במסעדות בשישי בצהריים, ואגב, עבור רבים מהם מדובר בבילוי משפחתי לגמרי".
"שישי בצהריים זו משמרת קשה לעובדים ושעה יקרה ללקוחות", מציין אקרמן, "אתה הולך לשוק הכרמל לעשות קניות, קונה ירקות, קונה בשר, קונה פרחים, קונה יין ואז הולך למסעדה. השקלים עפים כמו כלום. בקיצור, לא פרק זמן זול בישראל, אבל כיפי".
"הפן של שישי בעולם הקולינרי רק הולך ומתעצם. תראה את מגפת הבראנצ'ים", אומר רותם מימון, עורך מדור אוכל באתר "הארץ". "כולם מנסים לנגוס מחוויית יום השישי. זה ממשיך את המגמה של השנים האחרונות, שבהן מסעדות ובתי אוכל הם לא רק מקום שבאים לאכול בו אלא גם לקבל ערך מוסף. כל מקום שואף שיהיו לו חבורות קבועות. יש גם קבלות שבת – לא בפאן הדתי, אלא להפך. משעה שתיים הווליומים מתחילים לטפס למעלה, וגם מקומות יותר מהוגנים מנסים להדביק לעצמם קצת אווירה של חמארה".
וכמה חשיבות יש לעניין של הרוטינה?
"עצומה. אנשים מחפשים את המקום שבו הם יוכלו לשבת באופן קבוע לפרלמנטים שלהם, לארוחות הבוקר היציבות והמוכרות שלהם. אין הפתעות. לא בחשבון, לא בתפריט, לא בשירות. הזמן הפנוי של האנשים הולך ומצטמצם, אז הם מעדיפים ללכת על בטוח".
"הקונטרה של זה היא המקומות שמכינים אוכל בשביל לקחת הביתה בימי שישי, שגם נמצאים בצמיחה מטורפת. בשישי הם סוגרים דלתות לקהל הרחב ורק מוכרים אוכל מוכן. אנשים מבינים שלא תמיד לבשל בבית זה כזה משתלם ושחבל להם לכלות את הזמן הפנוי המועט שלהם על בישולים. זה עולה להם אולי טיפה יותר כסף, אבל משתלם להם מבחינת הזמן".
ככה זה גם אצלנו בשישי. עבודה של תמר הירשפלד
הפעם האחרונה, אגב, שבה השבת ניצבה בחזית של דיון ציבורי כל כך לוהט הייתה קשורה גם היא לעניין הזמן הפנוי – כאשר גדעון סער, אז שר הפנים, ניסה להוביל מהלך לסגירת מרכולים בשבת בתל אביב. למהלך סיפור מסועף, אך מה שהיה מעניין בו הוא שלבסוף הוא חילק את התומכים והמתנגדים לאו דווקא לאורך הקווים הצפויים. כמה וכמה אנשי שמאל מובהקים תמכו במהלך מסיבות סוציאליות, היות ובעלי עסקים קטנים, שלא יכלו להרשות לעצמם להיות פתוחים שבעה ימים בשבוע מצאו את עצמם הולכים ומפסידים לרשתות הגדולות גם בחזית הזאת. היו שכינו אותם, גם אז, אידיוטים שימושיים.
"אני תמכתי בסגירת המרכולים משתי סיבות," מסביר ד"ר תומר פרסיקו, פעיל בולט למען חופש דת, "מסיבות סוציאליות – כי יש לאדם זכות ליום מנוחה ציבורי משותף; וגם כי אני חושב שיש למדינה ולחברה זכות לעצב את הפרהסיה שלה בהתאם לערכים שונים – לאומיים, הומניסטיים, דתיים, לא משנה. מובן שיש גבולות ברורים. אתה לא יכול לבטל זכויות פרט. אי אפשר להגיד לי עם איזה רב להתחתן – דבר שמדינת ישראל עושה לצערי – אבל אפשר להגיד לי שאסור לקנות חלב במכולת יום אחד בשבוע. זו לא זכות מולדת וזה מקובל".
בתל אביב רבים ראו על כך איום על "השבת התל אביבית".
"בתל אביב, ספציפית, התפתחה תרבות מסוימת, נקרא לה הומניסטית, קפיטליסטית, אתאיסטית, הדוניסטית, זה לא משנה. מותר שזו תהיה התרבות, כמובן, ומותר לבקש לעצב את הפרהסיה בתל אביב, ספציפית, לפי הערכים האלה. אם ככה, צריך שהציבור יצביע בעד נציגי ציבור שידבקו בערכים האלה".
"אם שווה לחיות בישראל בשביל תל אביב, אז שווה לחיות בתל אביב בשביל השבת שלה", מסכם משגב. "דווקא בגלל ששם הדו- קיום האמיתי. אף אחד לא מנסה לקרב בכוח, החרדים הולכים במעוז שלהם בשינקין והכל בסדר".
צאו לי מהבית
אפשר למנות כמה סיבות להתנחלות הזריזה של "שישי ישראלי" במוקד העניין הציבורי. קודם כל, בציבור היהודי שמחים תמיד לעסוק במחלוקת הפנימית בין דתיים לחילונים. זהו שסע ישן, כמעט אהוב, כמו צלקת מהילדות. הוא אקטואלי מצד אחד, בייחוד בתקופת טרום בחירות שבה הוא הולך ומתקבע בבירור גם לאורך השסע בין המחנות הפוליטיים. מלבד זאת, הפורמט הקליט והפשוט שלו הפך את הסאטירה עליו למתבקשת ובעלת פוטנציאל ויראלי: נדמה שדקות אחדות בלבד לאחר שהופיעו שלטי החוצות בעיר – לפני קצת יותר משבוע – התחילו להתפרסם תגובות בנוסח "בבוקר כיבוש, בערב קידוש".
אבל יש עוד עניין בקמפיין, שיש הסבורים שדווקא הוא שהתסיס כל כך את המותססים, אפילו בלי ששמו לב. "שישי ישראלי" נבדל מקודמיו ומדומיו. "929", בין שהציע לחילונים להכיר את האוצר התרבותי של התנ"ך או ובין שביקש להפוך אותם לאידיוטים של בנט – ניסה בסופו של דבר לגרום לאנשים לקרוא, במקרה הקיצוני לצאת מהבית ולהגיע למפגשים. הקמפיין שהזמין חילונים "לבוא לעשות שבת" אצל הדתיים ניסה גם הוא להוציא אותם מהבית. גם התנגשויות אחרות סביב מה שאנחנו משום מה, עדיין מכנים "סטטוס קוו" תמיד התרחשו, לפחות במישור הגלוי שלהן, בטיב טעם, באוטובוס, בבתי ספר, ברבנות, בוועדות התקציב.
אולם "שישי ישראלי" מתרחש בבית. הוא נכנס לקודש הקודשים הפסיכולוגי – לחלל הביתי – ומרשה לעצמו לשפוט ולהעיר הערות. כפי שברזילי ציינה, הוא לא באמת עוסק ביהדות. הוא עוסק בארוחות, בזמן משותף, במשפחתיות, בילדים שמתנהגים "יפה" או "לא יפה". אבל אלו סממנים חיצוניים למשהו חמקמק יותר.
אם לצטט טקסט מוכר שהמחברים של "שישי ישראלי" אולי פספסו – לא יודע, יכול להיות שהיה להם חילוני מדי – אז בסופו של דבר, קורנפלקס או קידוש, סמארטפונים או תהילים – כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. גם בבוקר וגם בערב. כל המשפחות האומללות, לעומת זאת – נו, אתם יודעים את ההמשך לבד.
[interaction id="54a96209cd7e120f0d02bd05"]
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
!["לפני שיהיה באמת מאוחר מדי". אורי משגב](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2020/03/88082421_10158475567734026_3451836503938826240_n.jpg ""לפני שיהיה באמת מאוחר מדי". אורי משגב")
