השבוע לפני 35 שנה, נער מצויר עם בלורית שחורה (וצמה קטנה מאחור) הלך לים, נדלק על נערה חמודה אבל התבייש לעשות צעד. יום אחרי יום הוא הגיע לחוף אבל לא הוציא הגה מהפה, עד שהשמש שלקה אותו לגמרי. מזל שאותה נערה הרגישה אותו דבר, נשרפה בשמש גם כן והגיע כמוהו לרופא העור, שם התבררה התמונה המלאה: הם תקועים אחד עם השניה לשנים הבאות.

למי שלא היו מעריצים כבדים, הסיפור הזה הוא עלילת הקומיקס הראשון בסדרה "זבנג!", או בשמה המלא והאייטיזי לאללה "זהירות בני נוער גנובים". הקומיקס הפך תוך כמה שנים לתופעת ענק עם המוני ספרים, סדרת הבת לילדים "זבנג'לה", "יומן זבנג" ו"הגדת זבנג לפסח" המיתולוגיים, סדרת טלוויזיה, מרצ'נדייז וגם "עיתון זבנג", שממשיך להתפרסם עד היום. אבל למה דווקא הוא? מה הפך דווקא את הקומיקס המוזר, המלא באובססיות הפרטיות של היוצר שלו, אורי פינק, ושטוף ההורמונים הזה ללהיט כל כך גדול? יש לנו כמה הסברים.

>>תפגוש את האלילים שלך. אריאל ויסמן מראיין את אורי פינק
>>אורי פינק מסכם כמעט 30 שנות זבנג! ומסביר למה ג'ינג'י וירון הם המנצחים האמיתיים

הגיבור הבלתי מעורער של "זבנג" הוא גל, הסטרייטמן הקלאסי שרק רוצה לבלות עם חברים, להתמזמז עם חברתו סיגל ולהנות מ… מה שזה לא יהיה שפופולרי בזמן כתיבת הפרק. אבל גל הוא רק חתיכה קטנה בפאזל העצום ש"זבנג" הפכה להיות עם השנים, עם המוני דמויות, לוקיישנים קבועים, עולם מושגים פרטי וכמות סיטונאית של משחקי מילים, כמה שיותר מטומטמים – יותר טוב. היו לאורך השנים גם קווי עלילה שנמשכו מפרק לפרק (ע"ע הפרידה והקאמבק של גל וסיגל), אבל לקומיקס בתכלס אין עלילה של ממש אלא סט של דמויות ודינמיקות קבועות להלביש עליהן את ענייני השעה.

משהו דרמטי קרה בכדורגל? גל ואבא שלו, אולי הרצל או גולן או אשר, מוקפצים למשימה כדי להסביר. בישראל שוב קרה משהו מביך? מזל שיש לנו את ניר הסנוב שיקצין את תחושות הבוז של כולם. יש להקה חדשה שמנג'סת לכולנו ברדיו כל היום? אל תדאגו, להקת אחותי הצולעת כבר בדרך להגיב לסוגיה. יש דמויות שנוצרו או הותאמו לתופעות תרבותיות מסוימות, כמו אעישה הרוחניקית בימי השאנטי-באנטי של תחילת המילניום או את סתיו כנציגת הגותים והדיכאוניים של הניינטיז. דמויות אחרות שינו פריטי לבוש, תסרוקות ותחביבים בהתאם לאופנות המתחלפות, כל מה שעבר על הראשים של מאיה ואשר לאורך השנים. על השינויים שעבר ירון לאורך העשורים בהתאם לסטריאוטיפ החנוני והמעמד של התרבות הגיקית בישראל אפשר לכתוב עבודת סמינריון.

"זבנג" מספר על תיכוניסטים ובמקור גם יועד לתיכוניסטים, אבל התמכרו אליו גם בני נוער צעירים יותר וילדים שטרם גידלו חצ'קון ראשון. "זבנג" לא היה קומיקס "חינוכי", אבל עדיין נחשב למשהו שראוי לצריכה על ידי ילדים. זה שילוב מסוכן ומאוד מאוד ממכר. נתחיל מהפיל בחדר – זה הקומיקס שהכניס לנו לראש את הקישור בין סקס קינקי לסירופ שוקולד. "זבנג" היה, במילים עדינות מאוד, סקס-פוזיטיב. מאוד. שלא נאמר חרמן. שלא נאמר, לפעמים, קצת קריפי. לא נתעכב פה על כך שהעיצוב הגנרי לדמויות נשיות היה רזה וחטוב עם חזה שופע ובגדים צמודים. כן נתעכב על עלילות חוזרות כמו "גל רוצה לשכב עם סיגל אבל היא לא נותנת" ועל ג'ינג'י הקריפ שמעביר את ימיו בהצצות, סטוקינג וריור. נכון, היה לו גם צד רגיש ועמוק יותר, כמו לכל הדמויות בסדרה, ואפשר לטעון גם שלסיפורים עליו יש מוסר השכל, כי הוא נוטה לבוא על עונשו בסופם – מסיים את רובם קשור בתוך עצמו בתנוחות שהאנטומיה האנושית לא באמת מאפשרת.

אפשר לראות את "זבנג" כדוגמה ליצירה סקסיסטית ופוגענית, עוד שריד ניינטיז שהתיישן גרוע, אבל יש גם דוגמאות הפוכות לסיפורים עם מסרים פמיניסטיים או הומניסטיים במפתיע. סיגל הוצגה לא פעם בצורה דפוקה או מבאסת, אבל היא עדיין הייתה פמיניסטית אקטיביסטית שלא חששה ללכת עם הלב שלה ולהביע מחאה כלפי עוולות העולם. גם למאיה היה סיפור רקע שנחשף באחד הפרקים האהובים של הקומיקס, בו היא עצמה הינדסה את המהפך שלה מחנונית מנודה למלכת הכיתה הנחשקת. והיו גם פרקים אפלים ומטרידים ממש ברמה פילוסופית או סתם פיזית – אימת גוף, בדיחות שירותים ואחד גילי מגעילי.

גם בזמן אמת לכל קורא היו רגעים שהוא העדיף לדלג עליהם, אבל היה גם משהו מפתה בחשיפה לדברים אסורים או דפוקים. עם יותר מחצי יובל של חומר, זה די מתבקש שחלק מהסיפורים לא ישרדו את מבחן הזמן של הטעם הטוב, או יתגלו כחלשים ועצלניים ביחס לאחרים. זבנג היה תמיד קומיקס שיועד להמונים ונוצר תוך כדי תנועה, לא יצירה מורכבת שנוצרה באופן מחושב ומתוכנן. חזרנו שוב ושוב לזבנג כי אהבנו את הבדיחות הדביליות, את הפרשנות החדה יותר ופחות לחיים שלנו, את העולם הצעיר-לנצח שבו הדמויות נשארות בתיכון שנה אחר שנה. אסקפיזם נועז אבל לא מופרע, מרד נעורים מבוקר ובטוח. מעין אח גדול שהוא בתכלס ילד טוב, גם אם לפעמים הוא אוהב לספר סיפורים ממש גראפיים. ולצייר בולבולים במחברת.

• ❤ תרבות
• קומיקס
• אורי פינק
• זבנג
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 909 // תנועה מגונה

• Facebook
• Twitter
• Email

הפרינט, מספרים לנו כבר שנים, חולה גוסס מת. פייסבוק, בינתיים, הוא פלטפורמה מושלמת למסרים קצרים וקולעים כגון קריקטורות פוליטיות. אז למה בעצם ניסים (נוסקו) חזקיהו החליט, דווקא עכשיו, להקים מגזין מודפס חדש, עם עשרות עמודים, המוני משתתפים ויומרות גבוהות? ומילא מות הפרינט, האם למגזין כמו "פרה־דוקס", מגזין ביקורתי במוצהר כלפי החברה והפוליטיקה בישראל, יש סיכוי לשרוד כאן? "במעצמה אזורית עם כור גרעיני, לוויינים וטילים, ראוי שיהיה גם מגזין אחד סאטירי", אומר נוסקו. "משהו ברוח של 'MAD' ומגזינים אחרים שפועלים בצרפת, בבריטניה, בכל מדינה מתוקנת, שמבוסס ברובו של תכנים ויזואלים כמו קומיקס ואיורים".

"אפילו בטורקיה תסתכל על המגזינים ותראה ים של סאטירה, קריקטורות. זה דבר מאוד נפוץ בעולם", מחזק אורי פינק, יוצר "זבנג" המיתולוגי וממשתתפי "פרה־דוקס", שבשלוש השנים האחרונות מאייר קריקטוריות יומיות לעיתון "מעריב".

למה הגיליון החדש ממוספר 0.2 ולא 1?

נוסקו: "זה גיליון הפיילוט השני. גיליון 0 הופיע באוגוסט שעבר, במתכונת מצומצמת ופחות מרשימה. גיליון מספר 1 יוכרז רשמית רק כשנהיה בטוחים שיש אפשרות מעשית להוציא את גיליונות מספר 2, 3, 4 והלאה. סוג של ניסיון לעקוף את הנאחס של מגזינים רבים ששורדים גיליון־שניים ונעלמים. חוץ מהדפוס, הכל כרגע הוא בהתנדבות".

אז למה בכל זאת פרינט?

נוסקו: "אני מתעקש עליו כי אני מאמין שהשפה הזו, המאוירת, עובדת יותר בפרינט. אולי אני שייך לדור ישן אבל מבחינתי קומיקס הכי ראוי לקרוא מודפס. כמובן לא יהיה מנוס מיצירה של עותק דיגטלי בהמשך ואני לא מתנגד לזה. יש כאן גם תגובת נגד לעיתונות היומית שמצנזרת בלי חשבון. אין היום שום מדור סאטירה מתוך איזשהו פחד לעצבן, שזה דבר שהיה פעם במוספי סוף שבוע, במקומונים. הרבה מעדיפים היום לפרסם באופן עצמאי, בפייסבוק – אני ביניהם – כי בעיתונות אין החופש שהיה פעם".

פינק: "יש היום הרבה במה, פשוט אין בזה כסף. זה כאילו הקריקטורה חיכתה 2,000 שנה רק כדי להגיע לעידן הדיגיטלי. אני מעלה כל קריקטורה שלי ל'מעריב' לפייסבוק והן מגיעות למקומות שאתה לא מאמין. אני מוצא פתאום עבודה שלי באתר רוסי, אני מראה קריקטורה בהרצאה לילדים וכולם אומרים שהם כבר ראו אותה כי היא רצה בווטסאפ. אבל קומיקס זו חוויה אחרת שקשה לחוות באותה הצורה כשזה לא מודפס, מה גם שב'פרה־דוקס' יש דיאלוג בין יוצרים שונים בנושא אחד, משהו שיכול להיווצר רק בפרינט".

במקרה של הגיליון הראשון, שיגיע לחנויות ספרים השבוע ואורכו 68 עמודים, הנושא הזה הוא חגיגות ה־50 למלחמת ששת הימים. במשתתפים נמצאים מושיק לין, מיש, ולדיק סנדלר, איתמר דאובה, עמוס אלנבוגן ותמי ברנשטיין. מלבד קריקטורה ואיורים כולל כתב העת גם קומיקס, טקסטים, מדורים קבועים – בהם אחד שיוקדש לסקירה ולהצגה של יצירות אנימציה ישראליות חדשות – ואפילו מדור תשבצים וחידות. לא כל התוכן פוליטי או ביקורתי, אבל הרבה מאוד ממנו בהחלט כן, ומירי רגב, שדמותה אף מופיעה על השער (לצד ראש הממשלה ויו"ר הקואליציה), כנראה לא תאהב את שמחכה לה בפנים: אלאור אזריה בחולצה מאוירת בסמל כ"ך משחזר את השער המיתולוגי של "Life"; כפולה בכיכובה של פרופסור א.כלולי שתולי המתלונן כי מלחמת ששת הימים היא מזימה אשכנזית לפגיעה במזרחים; והכותל מוחלף בחומת הפרדה עבה וגבוהה.

"אנחנו לא מסתכלים על המלחמה בעיניים מצועפות", מוסיף נוסקו, "אבל לא נכון בעיניי להגדיר את 'פרה־דוקס' כשמאלני. יש סטיגמה שעל פיה סאטירה היא 'של השמאל' אבל גם בימין ובציבור הדתי יש הרבה יוצרים טובים ומצחיקים. קהל היעד הוא לא שמאלנים תל אביבים, אני רואה בזה עיתון של כל המדינה. הגבול היחיד שיש לי הוא שלא יהיה וולגרי. שיהיה ענייני ונוקב אבל לא זול, וכמובן, שיהיה מצחיק".

הלוגו של המגזין הוא פרה. זה רק בגלל משחק המילים?

נוסקו: "אנחנו בהחלט חוגגים על כל משחקי המילים האפשריים עם מדורים כמו אפרהטיף או פרהפרזה, אבל זה גם קשור לנוכחות המשמעותית של הפרה בחברה הישראלית. ישראל היא הרי ארץ זבת חלב ודבש, יש לנו דימויים כמו פרות קדושות ותמיד ישנה הפרה האדומה מבית המקדש השלישי שמחכה לנו. הרגשנו שהפרה הזו היא גיבור או אנטי גיבור שמאוד מתאים שילווה אותנו".

על הגיליון יש סטריפ ברור שמצהיר "לא לילדים".

נוסקו: "כן, חלק מהרעיון הוא מוצר שמיועד לבוגרים ומבוגרים בלבד, אנשים עם ידע ואינטליגנציה שמבינים על מה מדובר. בארץ יש דימוי לקומיקס ואיור כאילו זה רק מיקי מאוסים אבל דווקא מ'פרה־דוקס' אני מאמין שייהנו מאוד אנשים בני 50, 60, 70. ממש לא רק צעירים".

אורי, כמי שמזוהה בעיקר עם קהל צעיר, איך אתה מרגיש עם המעבר?

פינק: "זה לא שינוי מאוד משמעותי מבחינתי. 'זבנג' תמיד היה פוליטי, כבר מהספר הראשון. זה לא יכול לעבוד אחרת במדינה כמו שלנו שהכל בה קצת פוליטי. אחרי רצח רבין התחלתי להכניס הרבה יותר מדי פוליטיקה ל'זבנג' וקיבלתי על הראש מהעורך, אז תיעלתי את זה לעבודה עצמאית אחרת, שנקראה 'ספר הג'ונגל'. גם אחרי ההתנתקות ומלחמת לבנון השנייה היו לי חוברות פוליטיות שעסקו בזה. זה לא תמיד היה מאוד רווחי אבל זה היה כיף וזה לא שממש הפסדתי כסף בגלל זה. כשהתחלתי עם הקריקטורות ל'מעריב' אמרו לי 'תצטרך לקרוא את כל עיתוני החדשות' אבל אני עושה את זה גם ככה".

• קומיקס
• אורי פינק
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

"קומיקסאי הוא חיה מתבודדת. אתה יושב ומצייר בחדר וההורים שלך לא מבינים את מה שאתה עושה וזה לא מעניין אותם, ופתאום יש מישהו בגיל שלהם שמסתכל על זה, מבין את זה, ואומר לך 'תתקן את הפאנץ' פה'. מישהו אחר יכול להגיד לך את זה בכלל?". כך מתאר גלנדון (רני לבנון) את אחת הסיבות שהובילו את הנהגת הקאמבק של חבורת A4, שבשנת 2003 שינתה את הדרך שבה קומיקס הגיע לקהל הרחב. החבורה, שכללה גם את שותפתו ובת זוגו איזבלה (אבישג לבנון) ואת הקומיקסאים ניר מטרסו, יובל כספי ואורן ג'קמן התאחדה תחת ההנהגה של דודו גבע זצ"ל והתחילה להוציא קומיקס בפורמט שאז נחשב לחדשני מאוד: דף A4 מקופל לכל יוצר, מחיר אחיד (שקל אחד), בלי צנזורה, בלי סינון ובלי בושה. החבורה פעלה במשך שנתיים ונתנה במה לקומיקסאים שהיו אז צעירים וצעירים מאוד: ניב מג'ר, יונתן השילוני ואריאל ויסמן, בצד במה מפתיעה לאושיות קומיקס ותיקות כמו רותו מודן או אורי פינק, שחיפשו מקום שבו יוכלו לפרסם חומרים שצונזרו על במות אחרות. אחרי הפירוק, שנבע מחילוקי דעות של הגרעין הקשה, נפטר גבע בשנת 2005, ופתאום, עשור לאחר מכן, הם מתאחדים. למה?

גלנדון: "בדיוק דיברנו על זה. זה משהו שחוזר בתקופות שמרניות. גם אז הייתה תקופה מאוד שמרנית. הייתה מעט מאוד תחושה שאתה יכול להגיד את מה שאתה רוצה".

מצד אחד אנחנו בשיא של עידן של פוליקיטלי קורקט מצד אחד. מצד שני, העמוד של הצל.

"שמרנות זה אולי שנתיים אחורה. היום זה לא אם להגיד 'מזרחית' או 'מאותגרת אשכנזית', כבר עברנו את זה. עכשיו יש בעיקר רצון להתחנף לממסד".

איזבלה: "כל מי שלא מתאים לקאדר מסוים, לא נכנס".

גלנדון: "בסופו של דבר אנשים מתיישרים לפי מה שנקבע כדי לשרוד, ואנחנו לא. אנחנו לא מבקשים כסף מקרנות ומגופים, וזה ההבדל".

איך אתם שומרים על רוח אנרכיסטית וגם על מבנה מתפקד של קבוצה, זה לא סותר?

איזבלה: "הפורמט עצמו מאוד קשוח וגם הגעגוע וההערצה לדודו הם עוגנים שמאחדים את כולם".

גלנדון: "אנרכיזם לא חייב להיות לא מאורגן. להפך. אנרכיזם זו תפיסת עולם אנטי ממסדית שמדברת על הפרט ולא על המסגרת. כדי שזה יתפוס חייב איזשהו ארגון, אבל כזה שבו נקבע שאין מישהו אחד שקובע הכל. וככה התאחדנו, ממפגשים פתוחים שבהם לכל אחד יש דעה שווה. אנרכיזם לא שווה כלום אם אתה פונה למי שכבר בדעה שלך, הרעיון הוא לקבץ מראש כמות יפה של אנשים ולהפנות עשייה כלפי חוץ". בעניינו של גבע, גלנדון נזכר: "בסיבוב הקודם אנחנו רבנו איתו כל הזמן ועכשיו אנחנו עושים דברים שהוא עשה אז. הוא רצה להכניס את אורי פינק ואנחנו מחינו ואמרנו 'לא, הוא מיינסטרים'. עכשיו התעקשנו לפנות אליו".

היום פוסטים בפייסבוק מקבלים תהודה יותר גדולה מקומיקס ויש גם כאלה שמשקיעים עבודה עצומה במחאה דיגיטלית. מה הערך בערב בתל אביב?

איזבלה: "מפגש אנושי. קומיקסאים הם אנשים שספונים בבתים ולא נפגשים וזו הזמנות נדירה בשבילם להיפגש ולהכיר, זה אדיר בשביל העולם הזה. אנחנו לא יודעים מה יהיה הפעם, אבל בעיקרון עושים את זה כדי לראות אנשים, זו המטרה. אנשים שפספסו את זה בזמנו, היום הרבה יותר מעורבים בגלל זה".

גלנדון: "הפוסט בפייסבוק או הציוץ בטוויטר הרבה יותר זמניים".

אבל כמה שינוי זה כבר יעשה? אתם מדברים לאנשים שמחזיקים די באותה דעה.

"הקומיקס של איזבלה ושלי תמיד מדבר לאנשים שיש לנו חיבור אליהם, הוא מדבר על המדיום. זה מה שדודו קרא לו 'מהפכת הקומיקס העממי', במטרה להעיר את הקומיקסאים מרבצם ולשנות את חייהם כמו שזה שינה את חיינו. היום קומיקס זה דבר לא טריוויאלי, בתקופת דודו הייתה פריחה אבל הוא היה האחרון בארץ שקיבל משכורת חודשית בשביל להיות קומיקסאי. זה תחום שהולך ונעלם ואנחנו כמו כת שצריכה להכריז 'אנחנו כאן'".

חבורת A4 תקיים אירוע קאמבק בפסאז', אלנבי 94 תל אביב, שישי (21.10) 14:00־22:00

• קומיקס
• דודו גבע
• אורי פינק
• נונסנס
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

הופעה

אקס־קלו־סוזי

גלריה Sussie’s Art Bay משיקה סדרת אירועים חדשה שתשלב בין הופעות מוזיקליות לתחומים אחרים של אמנות פלסטית ואמנויות הבמה השונות. בערב הראשון יופיע יוסי מזרחי שיציג עבודות שלו ממגוון תחומים ומופע קצר מחומרי הסולו שלו.

Sussie’s Art Bay, דרך יפו 9, חמישי (30.6) 21:00

ילדים

בגדי המלך החדשים

הצגת ילדים מוזיקלית המספרת את האגדה הידועה של הנס כריסטיאן אנדרסן: מלך ראוותן בעל תאווה אדירה לבגדים נופל קורבן לצמד נוכלים, והיחיד שמוכן לפתוח את פיו הוא ילד אחד קטן.

יריד המזרח, נמל תל אביב, שלישי (5.7) 17:30

יריד

יריד קומיקס

קומיקאזה חוזרים עם יריד קומיקס ענק בדיזנגוף סנטר. ביריד יתקיימו סדנאות, הרצאות ואמני קומיקס שיאיירו דמויות לבקשת הקהל. במקוםתושק גם תערוכתו של אורי פינק – "זבנג".

דיזנגוף סנטר, בניין A קומה 2, דיזנגוף 50 , רביעי (6.7) 14:00

מסיבה

ווייט טראש

בבוקסא חוגגים את יום העצמאות האמריקאי עם כל מה שטראשי: חטיפים, בריטני ספירס, דונלד טראמפ והופעה מיוחדת של להקת המפשעות.

בוקסא, שד' רוטשילד 31, שני (4.7) 21:00

ספרים

החלפת ספרים

קניתם יותר מדי ספרים בשבוע הספר? או לחלופין – המבצעים לא היו מספיק נוחים לכיס? בנורמה ג'ין יקיימו מסיבת החלפת ספרים ובירה שבה תוכלו להיפטר מספרים מיותרים ולרענן את המדפים.

נורמה ג'ין, אליפלט 23, שישי (1.7) 11:30

ילדים

סדנת מדע לילדים

סדנת מדע לילדים עם כל מה שלא הייתם רוצים להכניס הביתה: חומרים מתפוצצים, משני צבע ומעלי עשן. הילדים יתנסו בהכנת “איקי דביקי" שכדאי לנסות לאבד בדרך לאוטו.

רביעיית פלורנטין, המעון 3, רביעי (6.7) 17:30

מוזיקה

Bemet Goes Black

הוד מושונוב, איש הלייבל רואו טייפס, הולך לחבור אל הראפר החם של הרגע פלד (שנמצא כרגע בעיצומו של סיבוב הופעות) לערב של סינתסייזרים, תופים, ראפ וחישגוזים רציניים (הגדרה שלו, לא שלנו).

רדיו E.P.G.B, שד"ל 7, ראשון (3.7) 22:00

מוזיקה

The Great Machine

הרכב הסטונר רוק המחורע של האחים אבירן ועומר חביב מארח את שרון קנטור, נגה שלו, קוקי אריאל ועוד. תתקלט יונדר ותופיע גם להקת דף צ'ונקי, שמתחילה לצבור דיבור בזמן האחרון.

כולי עלמא, מקווה ישראל 10, שישי (1.7) 13:00

מוזיקה

מקהלת דורות בפליציה בלומנטל

הופעה מיוחדת של מקהלת דורות עם עיבודים וביצועים לקלאסיקות ישראליות ממגוון תקופות, שירי תפילה ושירי משוררים.

מרכז פליציה בלומנטל למוזיקה, ביאליק 26, שני (4.7) 20:00

מוזיקה

בין יפו לפיראוס

מפגש מוזיקלי על סיפור האהבה בין הישראלים למוזיקה היוונית. שמעון פרנס ועליזה אביב יספרו סיפורים, ואותם ילוו זמר, נגן אקורדיון וכמובן נגן בוזוקי.

רחבת המשכן לאמנויות הבמה, שד' שאול המלך 19, שבת (2.7) 20:30

• רביעיית פלורנטין
• Sussie's Art Bay
• אורי פינק
• יוסי מזרחי
• Kuli Alma
• נורמה ג'ין
• BUXA
• בגדי המלך החדשים
• המלצות
• הצגות
• תערוכה
• דיזנגוף סנטר
• הופעות
• כולי עלמא
• רדיו EPGB
• בוקסא
• מדע
• יריד הקומיקס
• עם הילדים
• תרבות
• אירועים בחינם

• Facebook
• Twitter
• Email

אורי פינק חייב להישאר מעודכן. זה לא רק מה שנראה כחיבה בריאה לטכנולוגיה, תרבות פופ וחדשות, אלא חובה מקצועית. כשאתה יוצר – במשך 29 שנים – קומיקס שמיועד לבני נוער, אתה חייב להישאר עם אצבע על הדופק. לכן לא באמת היה מפתיע ש"זבנג!" זכה למתיחת פנים משמעותית לפני כשנה וחצי, ביום שבו התעוררו קוראי הקומיקס עם ג'ינג'י וגילו שלמעשה כל השנים האחרונות היו חלום, וג'ינג'י בכלל בן 40 ומשהו עם כרס ובת בתיכון. איזה קטע, היא גם בדיוק בת 15 והולכת לתיכון עירוני ל"א. את השינוי תוכלו לראות בתערוכה שתוקדש ל־29 שנותיו של "זבנג!" ותציג קומיקס מייצג לכל שנה.

שנה לאחר "המהפכה", כדבריו, שינוי ברצף הזמן אפשר לפינק להחזיר גם את הגרסאות הצעירות של "זבנג" הישן, שחיות בשלום לצד מקבילותיהן המבוגרות. "עשיתי סיפור שבו גל, הבת של ג'ינג'י, נמצאת בערב הורים ופתאום מבינה שג'ינג'י הצעיר ואבא שלה הם אותו הטיפוס. טיפוסים נשארים. עכשיו יש לי טונה של דמויות. אני יכול לעשות דברים שמתאימים להיום ואני יכול לעשות דברים יותר 'זבנג' קלאסי".

למה בחרת דווקא בג'ינג'י כמוביל השינוי?
"הוא היה הכי 'זבנג', לטוב ולרע. והגיע השלב שהייתי חייב לסרס אותו. שנים חיפשתי דרך לעשות את זה. היום אתה לא יכול לצייר ילד מציץ לבנות בשירותים, כי זה לא פוליטיקלי קורקט ובעיקר כי זה לא מעניין, לא בימים שבהם לכל ילד יש פורנו בסמארטפון. אז רק ככה יכולתי להשאיר את ג'ינג'י רלוונטי".

זו דרישה שבאה מהשינוי בין דור ה־Xלדור ה־Y?
"הדור של היום הרבה פחות נוטה להתבחבש עם סקס. בזמנו זה היה הפיצ'ר המרכזי של 'זבנג'. היום זה כבר לא מעניין אותו ומביך אותו, הילדים לא נהנים מזה. נוצרה תפיסה כזאת, שחושבים שאני איזה חרמן בלתי נלאה, אבל עשיתי את זה כי זה מה שהקהל רצה. 'זבנג' הוא קומיקס מסחרי, ובזמנו זה נראה לי משהו מתאים ומגניב. אבל צריך להשתנות כדי לשרוד".

זו הזדמנות מעולה לשאול משהו שמטריד אותי כבר 29 שנים: מה לעזאזל אמורים לעשות עם סירופ שוקולד במיטה?
פינק צוחק. "לא יודע, תחשוב לבד. תחשוב הכי גרוע – וזה זה".

לא רק סירופ השוקולד ואיורי שרירים וציצים היו צריכים להיעלם. הרבה השתנה בעולם מאז ש"זבנג!" יצא לראשונה באוגוסט 1987 – אותו החודש שבו יצאו "ריקוד מושחת" ו"Bad" של מייקל ג'קסון.

"ירון נהיה דמות מרכזית מאוד. הגיע גדג'ט חדש, משחק חדש, חצי מהסיפורים היו עליו. מבחינה תרבותית ירון ניצח בגדול, כמו שאני ניצחתי. אני בתור ילד הייתי מספר לכל הילדים בכיתה מי זה איירון מן, מי זה קפטן אמריקה, והם לא ידעו כלום. היום אני הולך עם הבנות שלי לסרטים של מארוול. בהרצאות שלי אני מראה קומיקסים שקראתי בשנות ה־70, ויש עטיפה של קפטן אמריקה עם הפלקון ובלאק פנתר. לפני שנתיים כשהייתי מראה את זה, אף אחד לא ידע מי אלה. פתאום זה מיינסטרים של המיינסטרים, וזה מוזר".

לאחרונה גם התחלת לאייר קריקטורות יומיות ל"מעריב".
"קומיקס למבוגרים זה משהו שאני עושה מהיום הראשון בקריירה שלי, אני פשוט אף פעם לא מצליח. מיליון ניסיונות היו לי, אבל היו לי כל מיני מחשבות לא נכונות. חשבתי שאם אני פונה למבוגרים אז צריך עוד יותר סקס או לספר סיפור יותר מתוחכם. זה בדיוק הפוך – בלי סקס והכי פשוט. זה דברים שלמדתי על בשרי. 'זבנג' זה מה שאני כבן נוער הייתי רוצה לראות, ושם זה קריקטורות שכמבוגר הייתי רוצה לראות בעיתון. בשנות ה־90, כשביבי נבחר בפעם הראשונה, הייתי פוליטי מאוד ב'זבנג'. אנשים התלוננו, אז הוצאתי את 'ספר הג'ונגל' כדי להוציא שם את כל הג'יפה, ו'זבנג' המשיך עם גל וסיגל, ציצים ומקלחות. עכשיו יש לי מפלט גם לזה".

ולא מגרד לך להחזיר קצת מהפוליטיקה האת לתוך "זבנג"?
"המחויבות שלי כאמן היא דבר ראשון לעשות את העבודה שלי – לבדר, לעשות סיפור מעניין וכו'. דבר שני, אני מחויב לסטנדרטים מקצועיים – לא לבייש את הפירמה. אחרי זה אני יכול להכניס דעות פוליטיות, חתרנות וכל השטויות שלי. לפי הסדר הזה. זו אמנות פופולרית, לא גלריה. ככה זה עובד".

"זבנג", הגלריה בדיזנגוף סנטר, דיזנגוף 50 תל אביב, 6.7־17.7

• אורי פינק
• אמנות
• תרבות