>> סיגל ארמוזה היא כוריאוגרפית ויוצרת, ובפסטיבל אינטימדאנס הקרוב שייערך בחודש הבא בתיאטרון תמונע (7.6-5.6) היא תציג את עבודתה החדשה "קריאטידות", בהשראת תמונות חטיפתה של נעמה לוי ודמויות הנשים היווניות שפוסלו כמחזיקות עמודי מבנים. פסטיבל אינטימדאנס מבטיח השנה "מחול משמעותי, מלא זיעה ותשוקה, נחישות וחוצפה" במאבק על נוכחות, מתוך סירוב לשתוק, ובכוונה לא לפייס אלא לעורר.התוכניה המלאה וכל מה שצריך כאן.

>> אפוקליפסה אחר כך: מה עוד יכול להשתבש בישראל, בעצם?
>> המדינה נחטפה. "זמן אמת" היא תוכנית שלא מפחדת לומר זאת

מחול הוא כוח. הוא התנגדות. הוא מרחב שבו הגוף מסרב לשתוק, מסרב להיות מוגבל.
בפסטיבל אינטימדאנס 2025 אני מביאה לבמה יצירה חדשה – "קריאטידות", מופע שחוקר את הגוף השבוי, והדרך שבה הוא נחלץ מן האבן אל מרחב של תנועה.
הרעיון ליצירה נולד מתוך דימוי שלא הרפה ממני – תמונתה של נעמה לוי שנחטפה בשביעי באוקטובר 2023. דימוי גופה הכבול, הדם, השיער שנמשך באלימות – כל אלו הפכו למוקד המחקר התנועתי שלי והובילו אותי ליצור עבודת סולו שבה תהיתי: האם ניתן לחלץ את הגוף מהטראומה ולמצוא עבורו גאולה? "קריאטידות" היא תוצאה של אותו מסע חקר.

מן האבן אל התנועה

כשהתחלתי לחפש דימוי עתיק שישקף את המאבק בין שבי לשחרור, בין טראומה לריפוי, חזרתי אל יוון העתיקה. הקריאטידותה – עמודים אדריכליים מפוסלים בדמות נשים הנושאות חלק ממבנה – ריתקו אותי, עוררו בי השראה והפכו עבורי לסמל רב משמעות. לפי אחת הפרשנויות ההיסטוריות, לאחר שאתונה ניצחה את קאריה במלחמה, גבריה נהרגו, נשותיה שועבדו ועונשן הונצח באמצעות הפיכתן לעמודים – מצבות חיות הנושאות לעד את משקל המבנה, עדות אילמת לכיבוש ולבגידה. בהיסטוריה היוונית, הקריאטידות מסמלות שעבוד ואובדן עצמאות, אך ביצירה שלי הן פורצות את האבן. נעות. הרקדניות אינן עוד עמודים סטטיים – הן חיות, תובעות נוכחות ומתמסרות למרחב פראי וחדש.

מה שהיה פעם אבן, הופך למחול

היצירה "קריאטידות" מביאה לבמה ארבע נשים הרוקדות על מדרגות אירובי, מעצבות מחדש את המרפסת האדריכלית שיוחסה לקריאטידות העתיקות. לא כמבנה דומם, אלא כמרחב חי שבו אפשר לנוע ולשבור מוסכמות.

מדרגת האירובי – חפץ מודרני הרחוק שנות אור מהמונומנטים היווניים – מתפקדת כגשר בין קיבעון לתנועה. המדרגה מחברת בין הגוף המאומן למבנה התומך בו, בין החובה לשאת משא היסטורי לבין היכולת להתנער ממנו. אם הקריאטידות העתיקות היו כבולות למבנה, המדרגות האירוביות מעניקות הזדמנות ליציאה ממנו. במקום להיות עמודים נייחים, הגוף מתגבר על השבי ומשתחרר באמצעות התנועה. הקריאטידות נעות בעזרת מדרגת האירובי בין הגוף התרבותי לדימויים קדומים של נשיאה, התמדה ואובדן. בין סדר אדריכלי למקצב פראי הן מתעוררות לחיים ומגדירות את הגוף מחדש לא רק כעדות לטראומה, אלא כמהות חיה נושמת ומתנגדת. למעשה, מדרגת האירובי הופכת לאמצעי מעבר – היא אינה רק במה, אלא סמל לתנועה. מה שהיה פעם אבן, הופך למחול. מה שהיה פעם כלא, הופך לכלי.

המאבק על החירות מתחיל בגוף

היצירה הזו עבורי היא יותר מביטוי אמנותי – היא מעשה פוליטי נגד סטטיות, היא מחאה נגד השבי כגורל בלתי נמנע, היא פעולה נגד ההכרח לשאת על הגוף את צלקות ההיסטוריה. כאישה, כיוצרת, כאמא, וכיהודיה-ישראלית, אני חווה את המאבק הזה בעצמי. נעה בין זהויות, מחפשת את מקומי בתוך מציאות רועשת, שואפת להגדיר משמעות חדשה. כמו הקריאטידות, גם הגוף שלי לכוד בתוך דימויים שהוצמדו לו, לעיתים כלוא בתוכם. כמוהן, גם אני מבקשת לפתח שפה תנועתית חדשה – כזו שאינה כבולה לעבר, אלא סוללת דרך לעתיד אפשרי.

היצירה קריאטידות מתנהלת בתווך שבין סדר לכאוס, בין יציבות לשבריריות. היא חושפת את הברוטליות המגולמת באסתטיקה ובוחנת את המתח שבין גוף נשלט לגוף הנאבק על חירותו – תוך תנועה תמידית אל הבלתי נודע.

השנה אינטימדאנס מתעצב מתוך הכאוס, אך מתעקש להפוך אותו לבמה. העבודות אינן מבקשות תשובות, אלא שואלות שאלות דרך התנועה, דרך החיפוש הבלתי פוסק אחר משמעות. הפסטיבל מפגיש יוצרים ויוצרות המבקשים לבנות מרחב שבו העדין והבועט חיים זה לצד זה. מרחב של תנועה כחיים, אך גם כהצהרה – כהתנגדות, כמחאה, כהתחברות. אינטימדאנס 2025 קורא לנו לרקוד מתוך הסערה – לא רק על הבמה, אלא בתוך החיים עצמם. הגוף מסרב לשתוק, ואנחנו נענות לקריאתו.

>> "קריאטידות", בכורה בפסטיבל אינטימדאנס 2025 // יוצרת וכוריאוגרפית: סיגל ארמוזה // רקדניות: ג'סמין אגמי, נעה צור, מעין סיני, נויה נדב // אוצרות ועריכת פסקול: שי רהט // עיצוב תאורה: מתן פרמינגר // דרמטורגיה: איה צייגר // עין חיצונית: דורית לוי, זוהר בייצ'ק // עיצוב תלבושות / סטיילינג: איה צייגר // צילום סטילס: נטשה שחנס, דן בן ארי //פרטים וכרטיסים כאן

TAKE 7 – סולו בעקבות נעמה לוי שיצרתי המשמש גרעין תנועתי והשראה ליצירה "קריאטידות":

• יוצרים כותבים
• ❤ תרבות
• מחול
• אינטימדאנס

במסה 'יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני' בוחן וולטר בנימין את השינויים מרחיקי הלכת בין האמנות לעולם שהביאו איתן טכנולוגיות שעתוק: העובדה שהדימוי אינו חד פעמי כפי שהיה, ואין לו הילה מיתית של מעשה היצירה הנשגב, כיון שבקלות ניתן לשכפלו באמצעים טכנולוגיים.

זכורה בהקשר הזה התמונה המפורסמת של המוני תיירים במוזיאון הלובר, העומדים סביב וקרוב לציור המונה ליזה של ליאונרדו דה וינצ'י, אך אינם מתבוננים ביצירת המקור אלא מצלמים אותה בטלפונים הניידים שלהם. זהו רגע המדגים היטב את רוח הזמן באמנות; היררכיה שווה בין ההיפר אמיתי להיפר מלאכותי.

אך שעתוק אינו רק פעולה טכנולוגית שחדרה לשדה האמנות ושינתה אותו אלא פעולה אנושית. מתי ובאילו אמצעים השתמשו אנשים על מנת לשעתק דבר מה בעולם ועל איזה צורך באה לענות פעולה זאת – אחד הביטויים הראשוניים והקמאיים הוא תפילה.

לכאורה מדובר בפעולה אישית, פרטית, בלתי אמצעית וספונטנית, שלאורך השנים קיבלה צורה מהודקת ומימד השכפול מצוי ברבדים רבים שלה: תנועת הגוף הרפטטיבית, שחוזרת שוב ושוב (נדנוד הגוף קדימה ואחורה כמו ביהדות, או סיבוב כמו בדת הסופית); מילות התפילה עליהן חוזרים שוב ושוב; וטקס התפילה אותו מבצעים מספר פעמים ביום. בצורתה הציבורית, תפילה היא אוסף של פרטים משועתקים – לעתים כוחה ותוקפה אף ניתן לה ממספר הפרטים הלוקחים בה חלק, והתפילה שמעשה השכפול טבוע בה מעלה בחזקה את כוחה כל אימת שמצטרף עוד פרט לפעולה.

החזרתיות, ההמשכיות שנולדת כל פעם מחדש ובאופנים שונים, מבקשת לברוא פעימה שלא נפסקת, כזאת המתקיימת כל הזמן ומעניקה לנו תחושת ביטחון (גם אם מדומיינת) שאנחנו בתוך וחלק מרצף. במעשה התפילה מתקיים מתח מובנה; הגוף החולף, המתכלה והחד פעמי, אוצר ומכיל בתוכו את הפעימה הזאת המבקשת לגעת בנצח. באמצעות הפיזי אנחנו מבקשים או שמא מתפללים אל המטאפיזי. ריקוד.

הטקסט של הכוריאוגרפית והיוצרת רננה רז מתוך חוברת המאמרים Re/think שערכה ד"ר עידית סוסליק. החוברת מתפרסמת במסגרת פסטיבל אינטימדאנס, ובה יוצרים מובילים משדה המחול כתבו טקסטים שמאפשרים קריאה נוספת של העבודות המוצגות בפסטיבל. רננה רז כתבה בעקבות ״על דעת הקהל:אנו" של חנן אופנר. הפסטיבל עצמו מתחיל מחר (6.10) לאחר שנתיים הפסקה. מנהלים אמנותיים: ארז מעין שלו וענת כ"ץ.לפרטים נוספים

• טור אישי
• תיאטרון תמונע
• רננה רז
• אינטימדאנס
• מחול

• Facebook
• Twitter
• Email

אינטימדאנס, פסטיבל המחול השנתי של תיאטרון תמונע, לא דוחף את הפוליטיקה שלו לסאבטקסט. אצלו היא הטקסט. ממקומו הנוח בשוליים אינטימדאנס מרשה לעצמו לדבר גלויות על נושאים לא נעימים. אם בשנה שעברה הפסטיבל עבר תחת הכותרת "התנגדות" וכלל 13 עבודות מחול שנוצרו "בהשראת רפובליקת ויימאר" (כאמור, אינטימדאנס לא טורחים עם סאבטקסט), השנה הפסטיבל עוסק בכל תחלואי המודרניות: צרכנות קיצונית, טכנולוגיה שיצאה מכלל שליטה וסימני שאלה סביב ערכים כמו חיי אדם וחופש ביטוי. כטאץ' אירוני אחרון התוכנייה שלו מלווה בתשבצים דיסטופיים הכוללים הגדרות מדכאות – מעין בידור לא מבדר למוח.

הדבר המסקרן ביותר בתוכנייה של אינטימדאנס הוא דווקא לא מופע מחול, אלא יותר מיצג/ניסוי טכנולוגי: "מחקר גוף־זמן" של דניאל לנדאו (שישי 22.7, 11:30־15:30, 18:00־21:30; שבת 23.7, 11:30־15:30) – תרגיל בהשתתפות הקהל שבו הצופים, באמצעות טכנולוגיה של מציאות מדומה, ייכנסו לגלם גופים אחרים (ניסוי דומה הועלה לפני כמה שנים בפסטיבל פרינט סקרין).

אירוע נוסף על גבול המיצג הוא מופע שיצרה אשת התיאטרון עדילי ליברמן (המוכרת בין השאר מסדרת הסיורים הקומית "בנות בצריח"), "מוזיאון פתולוגי חי", המבוסס על פרק מטריד ומשונה במיוחד בתולדות דיאגנוזת ההיסטריה: במאה ה־19 היו מציגים בפריז חולות היסטריה לראווה לעיני צופים סקרנים (חמישי 21.7, 20:00; שישי 22.7, 12:00; שבת 23.7, 20:00). גם שאר התכנים בפסטיבל לא מבטיחים צפייה קלה וכיפית, אבל בשביל בידור קל יש מקומות אחרים.

פסטיבל אינטימדאנס, תיאטרון תמונע, שונצינו 8 תל אביב, חמישי (21.7) 20:00, שישי־שבת (22.7־23.7) 12:00־20:00, ראשון (24.7) 20:00־21:30

• מחול
• תיאטרון תמונע
• במה
• תרבות
• אינטימדאנס

• Facebook
• Twitter
• Email

"אנחנו במירוץ שלא נגמר. רוצים כל הזמן עוד ועוד מהכל. לשכב עם עוד אנשים, להשיג עוד כסף, עוד הכרה וכבוד. בזה העבודה החדשה שלנו מתעסקת", מסביר עודד רונן, שיצר עם ג'ואל בריי את "מכונות של עוד" אשר תוצג בפסטיבל אינטימדאנס בתיאטרון תמונע. בעבודתם הם מתמקדים בסצנת הגייז ובאפליקציות ההיכרויות של הקהילה, המטפחות תחושה של שייכות, חיבור לקהילה, לצד האשליה, לדבריו, שיש שם סיכוי ממשי באמת להכיר מישהו. במציאות, מסביר רונן, מדובר בג'ונגל שהתקשורת בו מבוססת על הברות בודדות וכל אחד שומר לעצמו את כל האופציות פתוחות בניסיון להתמקם בראש פירמידת המבוקשים. בתנאים האלה "אתה הופך לריבוע קטן מיני רבים זמינים ומיידיים המקוטלגים באופן מושלם. אתה נשפט על פי סטנדרט של תשוקה המורכב מ'דרישות' של גיל, גודל השריר והצלחה".

הביקורת שלהם, הוא מוסיף, תקפה גם לסצנה הסטרייטית, שבה לומד המשתתף במהירות איך למצב את עצמו כאטרקטיבי והופך לעוד אחד מאלפים שנזהרים מלחשוף קושי או רגש שפוגמים בדימוי המבוקש. "ביצירת חלק מהאפליקציות הללו מעורבים גם פסיכולוגים שמפצחים איך לגרום למשתמש להתמכר ולהמשיך לסחור בשוק, מחשש שבכל רגע אחר הוא מחמיץ משהו". רונן מאבחן שמציאות זו היא אחת הנגזרות של עולם המצוי בתהליך קפיטליסטי מואץ שמאדיר נכסים, הצלחה ובטן שטוחה. "אם אתה רוצה לחשוף שם אנושיות, אין לך כל סיכוי".

"מחקר זמן וגוף", עבודת גלריה של דניאל לנדאו שתועלה בכל ימי הפסטיבל בפורמט של אחד על אחד, היא עוד סיבה מצוינת להגיע לפסטיבל השנה. במשך רבע שעה יוכל כל צופה שנרשם מראש להשתתף בניסוי פרפורמטיבי שבמסגרתו יתנסה בגילום עצמו בגוף של מישהו אחר באמצעות משקפי מציאות מדומה. לנדאו – אמן, חוקר מדיה ומרצה שעבד בעבר עם יוצרי מחול דוגמת ארקדי זיידס, יסמין גודר ואיריס ארז – פועל על קו התפר שבין מדע ואמנות וקובע: "אין אמן שיכול לוותר על עיסוק בשאלות על תפיסה וקוגניציה, והגוף הוא חלק מרכזי בעניין. אנחנו רגילים לחשוב שהגוף שלנו הוא חלק יציב בזהות שלנו, שאנחנו שולטים על הגוף ונותנים לו הוראות. על התפיסה הזאת אני מבקש לערער".

הוא מסביר ומחדד שעבודתו תציע לצופים לחוות את עצמם מגולמים בגוף של ילד בן 8 או של זקנה בת 80, למשל. הטכנולוגיה של מציאות מדומה המאפשרת את המהלך היא חלק ממחקר רחב יותר שלו על גוף וטכנולוגיה, שבמסגרתו הוא מנסה להבין איך טכנולוגיה מחליפה פעילות אנושית ואפילו איברים בגוף שלנו באופן שמשפיע על הגוף ואפילו מנוון חלק ממנו. "הנוכחות הפיזית כאן ועכשיו הפכה כמעט לפעולה חתרנית מול המצב הדיגיטלי", אומר לנדאו. "היחסים של האדם עם הטכנולוגיה אינם עניין של שחור ולבן. הם הרבה יותר מורכבים, ואת השיח הזה אני רוצה לקדם ולהעלות בין היתר את האפשרות שלפיה תפיסת הגוף והזהות נתונים לשינוי. הם מצויים בתהליך בלתי פוסק של השתנות, ולפיכך יש לשאול איך חיים עם זה בשלום".

כדי ללמוד על הניסוי ברצף המחקר העושה שימוש בטכנולוגיה מדומה ייערך במהלך הפסטיבל (שבת 23.7, 18:30) אירוע שיח שמזמין את הצופים להבין את המכניזם של הניסוי ואת האופן שבו הוא פועל על הגוף והתודעה ולחשוב על ההשלכות שלו. הדיון יעסוק בהבנת הדרכים שבהן טכנולוגיות של מציאות מדומה עומדות לעצב את הווייתנו ולשנות את חוקי המשחק של תפיסת הגוף, הזהות, המרחב והזמן והיכולת לנוע ביניהם.

יאיר ורדי, שמנהל השנה את הפסטיבל לצד טלי יחס ונאווה צוקרמן בכותרת "חוקי המשחק", מעגן את שתי העבודות הללו בהקשר רחב יותר. לדבריו, מדי שנה מנסה אינטימדאנס לקיים דיאלוג בין האמנות לבין פן אחד במציאות הסובבת אותנו. השנה, לנוכח השינויים המואצים בחוקי המשחק הדמוקרטי ובנזילותן של השאלות מה מותר ומה אסור לומר וליצור, הוחלט להקדיש לכך את הפסטיבל. ורדי מדגיש שיחסי האמנות עם הטכנולוגיה הם רק היבט אחד של השינויים בחוקי המשחק ושיש בפסטיבל עבודות שמדגישות היבטים אחרים דוגמת מגדר, אקולוגיה, גזע ועוד.

"מוזיקה של ערסים בהיכל התרבות", למשל, עבודתה של מעיין כהן־מרציאנו, עוסקת ביחסי הכוחות בחברה המבוססים על חוסר שוויון אתני או מעמדי המניע יחידים לעבור מקבוצה המזוהה כנחותה לקבוצה ההגמונית וליהנות מפריבילגיות הנובעות מכך. על עבודת המחול שלה כתבה כהן־מרציאנו: "כאישה בת הדור השלישי לעלייה המזרחית אני מעבדת את הקונפליקט הקיים בתוכי דרך סקירה ביוגרפית בה מועלות סיטואציות המציפות שאלות על מרכיבי הזהות והמנגנונים החברתיים המעצבים אותה".

היבט אחר של הנושא מעלה תומר תש"ח במופע־הרצאה משלו ובו, תחת הכותרת האירונית "הכל טוב", הוא תוהה אם תחת חוקי המשחק החדשים, שבהם אנשים מבקשים לעצמם בעיקר בידור, יש טעם בהצגת אמנות מורכבת ואם יהיה מי שירצה לצפות בה. בינתיים, לפחות, לעבודה הזאת יש בית.

פסטיבל אינטימדאנס,
תיאטרון תמונע, שונצינו 8 תל אביב,
חמישי־שבת (21.7־23.7)

• איריס ארז
• אינטימדאנס
• יסמין גודר
• מציאות מדומה
• ארקדי זיידס
• פסטיבל
• במה
• תיאטרון תמונע
• תרבות