היו זמנים בהם אליסיה סילברסטון (או כמו שישראלים אוהבים לקרוא לה, אלישה) סומנה כמלכה הבאה של הוליווד. הזמנים האלו היו הניינטיז, כך שאתם יכולים לנחש שהרבה השתנה, במיוחד עבור אליסיה היקרה שעברה מתפקיד כוכבת לשחקנית עובדת בסדרות חצי זניחות ("אישה אמריקאית", "מועדון הבייביסיטריות"). אנחנו בטוחים שיש לזה חסרונות, אבל היתרון הוא שמדי פעם שחקנית כזו נופלת על תפקיד ראשי בסדרה חמודה שאילולא הכוכבת שלו לא היינו מגלים, ו"דם אירי" החדשה של רשת Acorn הבריטית/אמריקאית היא דוגמה נהדרת לסדרה כזו – קלילה, כיפית ועם נופי אירלנד.
>>אמאש'ך חד-קרן: כשהאש מלחכת את המשרדים היפים של ההייטק

ב"דם אירי" סילברסטון מגלמת עו"ד קשוחה וציניקנית לגירושין שאת כל פגמיה, פחות או יותר, היא מייחסת לאביה הנוטש שנעלם ביום הולדתה ה-10. כשהיא מקבלת מעטפה מסתורית עם תמונה, מפתח ומספר טלפון מאחורה, היא לא עומדת בפיתוי ומתקשרת כדי להתעמת עם אביה, אבל שם רק שומעת קול אישה שלוחש לה מסר קריפטי. הסקרנות – כמו גם הרצון לסתור לאביה שנעלם 30 שנה – גוברת עליה, והיא מחליטה לצאת ולפגוש אותו. הבעיה היא שהוא נעלם לדאבלין, באירלנד מולדתו, והיא בילתה את כל חייה בלוס אנג'לס.

האמת שזה די נחמד לראות את סילברסטון הכל כך פופית מככבת כאישה כבויה וסרקסטית, שמגלה אט אט שאביה לא נרצח, ואולי אפילו לא באמת נטש אותה. הנופים של אירלנד מספקים רקע מצוין, ואם נודה באמת נראה לנו שהאמריקאים ביקשו מהאירים להנמיך את רמת המבטא, כי קל להבין כל מילה. במילים אחרות, ישש פה תעלומת רצח מעניינת ומבדרת שעוסקת במשפחה לא פחות משהיא עוסקת ברצח, ומצליחה להישאר קלילה ומשעשעת (ואפילו מצחיקה לרגעים) מבלי לצלול יותר מדי לתוך האפלוליות של הנושא. שני הפרקים הראשונים שואבים פנימה מהר, פרק חדש נוסף בכל שבוע ישאיר אתכם בתעמולה, ואפשר רק לקוות שאחת מרשתות השידור בישראל תשכיל לרכוש את הממתק הזה.
"Irish Blood", שני פרקים ראשונים באקורן

• מה רואים הלילה
• פשע
• אירלנד
• קלולס

אם אי פעם נתקלתם בשעת לילה מאוחרת מדי בתוכנית חייזרים של דיסקברי, אתם כבר יודעים שדברים מוזרים קורים בעיירות קטנות. חטיפות חייזרים, תופעות על טבעיות, תושבים עם מספר שיניים חד ספרתי שמספרים על חוויות שאיכשהו יש לנו תחושה שמערבות גם אלהוכול. וזה לא נכון רק לאמריקה, אלא לכל פינה שכוחת אל בעולם (אנחנו באמת צריכים להזכיר את קצרין?). "עיירה קטנה, סיפור גדול", כפי שנרמז משמה, מתעסקת בעיירה אירית כזו, שבה הכל מסביב עטוף בטון מוזר של על טבעי, גם כשהיומיומי מרגיש כמו מדי יום. ולתוך העל טבעי הזה מתפרץ האלמנט הכי לא טבעי שיש – הוליווד.

>>רצח בסגנון נטפליקס: הרבה מתח אין כאן, אבל יא אללה איזה נוף
>>הקונספירציה בישראל היא לא ז'אנר ספרותי. היא אורח חיים

הפער בין העיירה האירית הקטנה (והפיקטיבית) דרומבן להפקה ההוליוודית הענקית שנוחתת שם כדי לצלם איזה סרט היסטורי מופרך מגולמת בדמותה של וונדי פטרסון, בכיכוב האחת והיחידה כריסטינה הנדריקס ("מד מן"), שעזבה את העיירה עזובת האל בגיל צעיר כדי להפוך למפיקה משמעותית בלוס אנג'לס. כמובן שזו הפקת הקולנוע הראשונה שהיא מובילה, וכמובן שהטיפוסים והאירועים המוזרים שמתרחשים בעיר משבשים את הכל, בדיוק כמו שברור שההפקה ההוליוודית משבשת את העיר. רק כשתתאחד עם ד"ר שיימוס פרוקטור (פאדי קונסידיין, "סטלין מת!") היא תתחיל לחשוף סודות שמסתתרים בערך מאז המילניום.

מדובר בסדרה מבית היוצר של כריס או'דאוד, פרצוף חביב (ואירי, כמובן) שמוכר לכם כשחקן קומי וקצת קוורקי מקומדיות כמו "צוות איי.טי" או "מסיבת רווקות", אבל גם יצא כמה סדרות וסרטים חביבים, לרבות הסיטקום האירי החביב "מון בוי". הסדרה החדשה, שנחתה השבוע ב-yes, מכונה סדרת בת דודה לסיטקום ההוא, שכן שחקנים ואנשי צוות רבים חזרו לשתף איתו פעולה במיקס הייחודי שמשלב בין פארודיה הוליוודית וסדרת אירועים על טבעיים בעיירה אירית קטנה ועלובה. יש המון רגעים קומים קטנים (כמו הגאג החוזר על כל הציפורים בעיר), ואת כריסטינה הנדריקס בתפקיד משמעותי שוב, כך שאין סיבה שהבינג' על 6 הפרקים הקצרים שלה לא יהיה בדיוק ההזיה של היום.
"עיירה קטנה, סיפור גדול", עכשיו ב-yes

• מה רואים הלילה
• המסך
• אירלנד
• קומדיה

ביי ביי גיניס, שלום אחרון שפרד'ס פאי: הליאו בלומס נסגר. הפאב האירי השני הכי וותיק בארץ (הראשון הוא המולי בלומס) ייסגר רשמית בסוף החודש. את מכלול הסיבות אפשר להכניס תחת הכותרת "תחושת מיצוי", כפי שמספר גדי חן, מבעלי המקום יחד עם אורי פרוינד, איתי רז ושגיא גפני. "זו תערובת של המון שיקולים. אחרי הקורונה דברים לא חזרו לעצמם, ההתפתחות שחלה בשנים האחרונות בתחום הבירה בשעה שאנחנו מתרכזים בעיקר בגיניס, וכנראה שהמוצר הזה שנקרא פאב אירי כבר אינו מספיק טוב בשנת 2023. קשה להודות בכך אך אני רואה את הדברים כמות שהם".

מוסד הבר האירי פועל בכל העולם על פי אותם כללי אצבע, ועל כן הוא נחשב להימור בטוח. ביפן, באוסטרליה וגם בישראל תוכלו תמיד למצוא בו ריהוט עץ כבד, מסכי טלוויזיה שמשדרים אירועי ספורט, המבורגר סביר לכל הפחות ופיינט גיניס צוננת. ליאו בלומס, על שם גיבור הספר "יוליסס" מאת הסופר האירי ג'יימס ג'ויס, הביא את כל אלה לרמת החייל – אותנטיות ואווירה סולידית (למעט בסנט פטריק'ס דיי, אז כל המקום עומד על הרגליים), מזיגה מדויקת של גיניס מחבית, מבחר בקבוקי וויסקי מרשים ואוכל שהציב סטנדרט בתחום. "עד אז הייתה פלטת טוגנים. פתאום הבאנו שפרד'ס פאי, נקניקיות של אלן טלמור, המבורגר שנטחן במקום מבשר טרי וצ'יפס מיובא מבלגיה. שמנו אוכל טוב בפאב על המפה".

משחקים שהוקרנו בטלוויזיות גדולות, שהתחלפו במסכים דקים, משכו קהל חובב ספורט, ואורחים שלמדו להעריך את היציבות, האווירה והשירות חזרו שוב ושוב. אלא שהזמנים השתנו ואיתם טעם הקהל. בכובעו השני כיועץ ארגוני לקבוצות בתחום המסעדנות זיהה חן את "התעייפות" המוצר ששמו ליאו בלומס. לעומתו, מולי בלומס הוותיק ממנו (23 שנים), עדיין בועט. "מולי ממוקם ברחוב הירקון ושטחו קטן יותר משמעותית. חלק ניכר מהלקוחות הם תיירים ואנשים מגיעים בשביל רוברט (סגל, אחד המייסדים – ש.ב.ד), שמצליח לשמור את המקום אולד פשן ואותנטי. הוא חי את העסק וממנו למדנו הכול".

ליאו בלומס ייסגר רשמית בסוף החודש, אך בפועל הוא ימשיך לפעול עד ראש השנה עם תפריט ומלאי שיצטמצמו עד לסגירה הסופית. בחלל שמתפנה ייפתח עסק אוכל שחן אינו מוכן לשחרר עדיין פרטים על אודותיו, פרט לכך שמדובר בקפיצת מדרגה קולינרית. "הקולינריה הטובה ברמת החייל עובדת מצוין. הדסון היא אחת המסעדות הטובות בארץ, והמקום החדש יהיה דומה לו ברמתו ובחוויה".

את הסגירה יציינו בליאו בלומס בשני אירועים – יום הולדת 20 שיתקיים ביום חמישי (17.8) עם מבצעים ומרצ'נדייז שיחולקו לאורחים, ואירוע פרידה (24.8) עם מבצעי אלכוהול לחיסול המלאי. לחובבי ויסקי כבדים זוהי הזדמנות חד פעמית לפשוט על מלאי של יותר מ-100 בקבוקים ולהתפרע בטעימות. "ליאו בלומס לא גווע אלא מסתיים בטעם טוב. 20 שנה הן מעבר לכל תחזית שהייתה לנו", מסכם חן עוד פרק שמסתיים בתולדות תרבות הבילוי בעיר. גיניס אחרון ברמת החייל ודי.
ליאו בלומס, מגדלי זיו, ראול ולנברג 24, א'-ש' 17:00-01:000

• חדשות האוכל
• ליאו בלומס
• אוכלים שותים
• סגירה
• אירלנד

• Facebook
• Twitter
• Email

מרבית הגיבורות בקובץ הסיפורים של קלייר קיגן הן נשים. גם הסיפור השלישי, שנותן לקובץ את הכותרת הפיוטית שלו, "ללכת בשדות הכחולים" ושבו כומר מבקר בחתונה של אהבת נעוריו, השאיר בי רוח נשית שבוקעת מהמילים, מעצבת אותן, מוציאה מהן התנגשויות בין טבע גדול ופראי לבית כפר קטן, בין פנימיות מלאה וחזקה למחסור גדול, בין אהבה לבדידות. קלייר קיגן היא סופרת ממוצא אירי, שבנובלה "האור השלישי" ובשלושת הסיפורים שבאים אחריה מצליחה בעדינות יפה להעביר לקורא אנושיות שאמנם מגיעה אלינו מארץ אחרת לגמרי, אירלנד הרחוקה, אבל מצליחה לחדור ולחבר כל אדם – אישה וגבר.

כל ארבעת הסיפורים עוסקים בנושאים חזקים ולא מתפשרים; "האור השלישי" עוסק בילדת איכרים ענייה שנשלחת למשפחה אומנת; הסיפור השני, "מתנת פרידה", מספר סוד קשה מנשוא; הסיפור השלישי, "ללכת בשדות כחולים", הוא הרהורי געגוע ובדידות של כומר; הסיפור האחרון והיפה ביותר לטעמי, "ליל החוזררים", עשיר בסימבוליות, נוגע בנושאים כגון לידה מחוץ למוסד הנישואים בחברה מסורתית, נידוי, אם שאיבדה ילד. כל הסיפורים עוסקים בגורל כבד ומכביד ובתיקון שלו דרך הטבע העוצמתי, דרך מפגש חיובי עם דמויות אחרות, שמביא לשינוי ולרוח קלילה יותר. היפה הוא שקיגן מצליחה ליצור קשר הדוק בין הקול הפנימי והאישי לבין החיצוני והחברתי, ולספר את נפש האדם בתוך סביבת המגורים שלו ובחברה שבה הוא חי בעולם רוחני ומוחשי אחד.

אחד המאפיינים החזקים בסיפורים הוא הטבע, שלמראית עין נמצא כתפאורה הגיונית לחיי הכפר, אבל הדמויות נאחזות ומשתקפות בו והוא מקבל משמעות עמוקה יותר, או כמו שכתב יפה עודד וולקשטיין באחרית הדבר: "הטבע עוצר אותך, משכיח ממך כל טבע, מבודד אותך מן האשמה ומן הצפייה…". הטבע אכן מציל את הדמויות מהעין השיפוטית של החברה, ומחבר אותן אל העצמיות שלהן במובן המיתולוגי של המילה. הן מוצאות דרכו את מה שהעיר לא נותנת לנו – את החיבור החושי אל הערך העצמי ואל היקום שבו אנו חיים, שלא תלוי בדבר, כלומר קבלה ללא תנאים.

מה תפקיד הטבע והמרחב הפיזי בקומפוזיציות ובעלילות שלך?

״הם מספקים את המקום שבו הסיפורים מתרחשים. הם נותנים לנו את ה׳איפה׳, שבלעדיו שום סיפור לא יכול להתקיים. אם הדמות הראשית שלך לא נמצאת במקום כלשהו, שום דבר לא יכול לקרות לה. כפות הידיים והרגליים הן למעשה חשובות יותר, חושפניות יותר, מאשר התוכן של המוח שיכול להיות מייגע לעתים. אני גדלתי בחווה ומאז ומתמיד אהבתי חיים כפריים – לילות אפלים, עונות השנה, הקציר, בעלי החיים. בייחוד אני אוהבת את הרגישות והאינטליגנציה של הסוס. חיים כפריים מרגישים קרובים יותר לזמן, וספרות בהגדרתה היא אמנות זמנית, המבוססת על זמן שמתקדם באופן בלתי הפיך בכיוון אחד, אל עבר הבלתי נמנע. אמנית הסיפור הקצר פלאנרי אוקונור ידעה שהסיום הבלתי נמנע הוא מוות – אנשים רבים מתים בסוף הסיפורים שלה – ותמיד כתוצאה מאיפה שהם היו וממה שהם רצו״.

גם הבית הוא זירת התרחשות חשובה בסיפורים ונראה שהוא נושא בולט בכתיבה שלך. האם את חושבת שאין צורך להרחיק כדי למצוא חומרים לספרות משום שהמופלא והבלתי רגיל נמצא בחיי היומיום?

״בהחלט. האם משהו בעולם יכול להיות רגיל? האוויר? נישואים? הפקת יין מענבים? נורת החשמל? פלסטיק? גלגלים? החלוקה ההיררכית בתוך קבוצות? נוצות? . הוא מוכרח להיות בלתי רגיל״.

נדמה שבסיפורים יש הפרדה בין עולם הגברים לעולם הנשים. האהבה אמורה לחבר, אך היא מצליחה רק להפיג מעט את הבדידות. האם המרחק בין גבר ואישה ניתן לגישור? האם יש חברות ביניהם?

״יש אהבה, בדידות, הבנה וחברות בין האנשים בסיפורים שלי. אבל אני חושבת שכל רגש אנושי הוא שביר ושהאושר הוא לא רגש שמיטיב עם הספרות. אומרים שהאושר כתוב בדיו לבנה על דף לבן. הוא נשאר, לרוב, מחוץ לדף. אבל כן, אני מאמינה שאנשים מוצאים שמערכות יחסים הן דבר קשה, ואני לא מאמינה שהאהבה היא הגורם המחבר בין עולמותיהם של גברים ונשים. זה בדרך כלל קשור יותר לרצון לעשות כסף ולרצון להביא ילדים ולמצוא מקום טוב לגור בו״.

נדמה שהסיפורים מאפשרים לדמויות שנמצאות בשוליים להביא את עצמן אל המרכז. כל אלו שיש בהן שונות, כאלה שהחברה שופטת ודוחה, מוצאות את דרכן האישית וזוכות לשחרור, לתיקון. הספרות שלך מאוד הומנית, אמפתית, ונראה לי שגם אופטימית.

״אני חושבת שהכתיבה שלי היא מלאת תקווה, הומוריסטית ואופטימית מאוד. היא מראה כיצד אנשים מתמודדים ומצליחים לעמוד במצבים קשים, אבל גיליתי שלעתים קרובות אני מוצאת את הכתיבה שלי הומוריסטית הרבה יותר ממה שאחרים תופסים אותה״.

את עוסקת בנושאים קשים כמו גילוי עריות, הזנחה הורית, אלימות, אובדן ובדידות ומצליחה לכתוב את כל זה באופן מתון ונטול פתוס, ועם זאת מלא עוצמה. מעין עדינות חזקה, אולי אפילו חמלה?

״אני משתדלת לכתוב בסגנון שירצה את הקוראת שבתוכי, ואני רוצה להאמין שכקוראת פיתחתי את הסגנון שלי באמצעות קריאה טובה ומעמיקה ועם הרבה ביקורת. קריאה והוראה של ספרות מספקות לי עונג גדול. אני לא צופה בטלוויזיה וזה בהחלט עוזר. אני משתדלת לא להגזים או לבחור צד, להיות ממוקדת ולהתקדם בזהירות״.

רוחניות, דתיות ואמונות תפלות הם נושאים מרכזיים, כאילו העולם המודרני וההגיוני לא נמצא באזורים הכפריים שבהם מתרחשים הסיפורים. האם זו הייתה בחירה מודעת לדחוף הצדה את "העולם החדש" ולהתמקד "בעולם הישן" שבו האדם והטבע חיו יחד?

״אני יוצאת מנקודת הנחה שכל פעולה שאני עושה היא מודעת, ואני מחדשת את המשא ומתן עם הספרות שלי באופן תמידי. תמיד העדפתי פרוזה על זמנית על פני ספרות אופנתית יותר. ספרות היא בעצם על איך זה מרגיש להיות בחיים בנקודת זמן מסוימת, וספרות טובה היא תמיד עדכנית. רגשות אנושיים לא מזדקנים, אין להם תוקף. הגבר שהתאהב בתקופתו של שייקספיר חש ודאי רגשות דומים לאלה שמרגישים הגברים בקהילה שלי כשהם מתאהבים. לגבי הנושאים המרכזיים שהזכרת, הרציונלי והאי רציונלי, שניהם נהדרים בכך שהם מאפשרים איזשהו ארגון של הרגשות ושל הדמיון שלנו בתוך הכאוס. אני חונכתי כקתולית והלכתי לכנסייה בימי ראשון ובימי הקדושים, אבל אף פעם לא תפסתי את זה כפשוטו. תמיד האמנתי שזה סיפור, והאמונה שלי בכך שזה סיפור לא גרמה לי להפחית מערכו של הדבר. סיפורים הם חלק מהחיים שלנו, החיים האמיתיים שלנו. ייתכן שהם כל מה שיישאר מאיתנו בסופו של דבר״.

"ללכת בשדות הכחולים" בהוצאת זיקית, תרגום: ארז וולק. "אוריאן" מאת שירה פנקס יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד

• כללי
• ספרות
• קלייר קיגן
• אירלנד