חלקכם ודאי יחלקו עלי, אבל בעיניי הז'אנר הספרותי הכי נחות הוא ז'אנר ספרות המתח. זה לא שאני לא נהנה מספר מתח טוב מדי פעם, אבל עם השנים הז'אנר התקשה לחדש את עצמו עם כל הלי-צ'יילדים וההרלן-קובנים שמוציאים ספרים כמו מפעל. ספר מתח טוב באמת יהפוך לעיבוד טלוויזיוני מוצלח, כמובן, אבל הז'אנר התחיל כבר ללעוס את עצמו, כי כמה אפשר לחדש בתחום שנשען על טוויסטים? אולי יותר משחשבנו, וכאן נכנסת אפל TV עם הסדרה החדשה שלה, "דיסקליימר", המבוססת על ספר בעל אותו שם והבמאי שמאחוריה הוא לא אחר מאלפונסו קוארון, אחד מהיוצרים הכי מעניינים של המאה ה-21.

>> לפנינו המבול: 20 הסדרות הכי טובות על המסך שלכם כרגע
>> מה ראינו בלילה: 10 סדרות וסרטי דוקו שהחזיקו אותנו ערות בחג

למי שלא מכיר, אלפונסו קוארון הוא במאי ממוצא מקסיקני והוא אחד מ"שלושת האמיגוס" יחד עם גיירמו דל טורו ואלחנדרו גונסלס איניאריטו, שלושה במאים מאוד ויזואליים שנוהגים לעבוד ביחד. לעומת איניאריטו שיודע לעשות וואן שוטים ארוכים ודל טורו שיודע לעצב יצורים ומפלצות באופן הכי יצירתי שראינו, קוארון יודע לייצר קומפוזיציות קסומות גם ביצירות הכי ריאליסטיות שלו. אפילו "כוח המשיכה" (2013), שהיה סרט בינוני, נחשב לספקטקל קולנועי בזכות יד האמן של קוארון. יד האמן הזאת חוזרת גם כאן, עם תסריט מתוחכם, לעתים קצת עמוס, אבל כזה שאי אפשר להתכחש לקסם הקולנועי שאותה יד מעבירה למסך הקטן.

במבט ראשון נדמה שיש כאן עלילה די בנאלית: קת'רין רייבנסקרופט (קייט בלאנשט), עיתונאית ויוצרת דוקו חשובה, מקבלת ספר שנכתב עליה וחושף סוד שהצליחה להסתיר במשך שנים. לא משהו שלא ראינו, אבל יש כאן קאסט של כוכבי קולנוע ענקיים עם במאי אחד גדול שהופך את המפגש בין שני המסכים לאירוע. הסיפור מסופר בשלושה רבדים: הרובד הראשון הוא הסיפור של קת'רין ובעלה הלמלם (סשה ברון כהן בתקפיד דרמטי מצוין), מלווה בקריינות נשית, הרובד השני הוא הסיפור של סטיבן בריגסטוק (קווין קליין בתפקיד מונומנטלי), מורה לאנגלית בדימוס שנוטר טינה לקת'רין, והרובד השלישי הוא עלילת הספר שעוקב אחרי ג'ונתן, צעיר שמגיע עם זוגתו לחופשה ברומא ולאחר שזו חוזרת ללונדון הוא נשאב לרומן עם אישה נשואה.

מהרגע הראשון זה מתחיל מעניין עם סצנת סקס ברכבת. מעבר לזה שהיא מצולמת באופן יפהפה, יש בזה משהו חכם, כמו שלפני שנים אלפרד ז'ארי פתח את מחזה האבסורד הראשון, "המלך אובו", עם המילה הצרפתית "מרד" (חרא). הארוטיקה היא חלק בלתי נפרד מהסיפור שגם חוזר על עצמו, וקוארון מתייחס אליה באופן כמעט פואטי. קשה לי לקרוא לסצנות הסקס שמגיעות בשלב מאוחר יותר כאל "סצנות סקס", כי הבחירות המוזיקליות (את הפסקול המקורי יצר פיניאס, אחיה של בילי אייליש) לצד הוויזואליה המהממת והטקסט הכתוב היטב של קוארון הופכות את זה למשהו הרבה יותר מורכב מזה.

זה לא רק מונטאז' של ישבן מציץ/גב חשוף/פה גונח כמו שאנחנו רגילים. אלה סצנות טעונות בדרמה והן לא פחות חשובות משאר הסיפור. הוליווד כבר מזמן שכחה מה זה עירום מוצדק או סצנת סקס מוצדקת. כאן הסצנות האלה מדויקות, וכשצופים בהן אפשר לשכוח שאנחנו נמצאים בנוחות של הבית מול הטלוויזיה, כי זה מרגיש כמו לצפות בציור במוזיאון.

אלמנט נוסף שקל ליהנות ממנו בסדרה הוא דמות המספר. עוד אלמנט שהפך לקלישאתי עם השנים, שקוארון לוקח והופך אותו לחלק אינטגרלי מהעלילה. במקום דמות מספר אחת, אנחנו מקבלים שתיים – אחת לקת'רין (בקולה של כריסטיאן אמנפור האדירה שגם נותנת הופעת אורח חביבה) ועוד אחד לסטיבן בריגסטוק. ראינו דבר דומה ב"נעלמת" של דייוויד פינצ'ר לפני קצת יותר מעשור, וזה חוזר כאן בענק. אם אצל פינצ'ר זה היה שטיק (שעובד, אבל עדיין שטיק) כאן מדובר בכלי עלילתי של ממש. דמות המספר מרגישה כאילו יצאה בעצמה מתוך ספר ועושה את הדבר הכי חשוב שגם הכי מפספסים: היא מרחיבה את היריעה והופכת את הסיפור לעמוק ומורכב יותר. בזכות דמות המספר אנחנו מבינים למה קת'רין מכינה את המאכל הספציפי הזה לבעלה דווקא ברגע הזה או למה סטיבן פרש מלהיות מורה.

"דיסקליימר" היא דוגמה מושלמת למה שקורה כשלוקחים ז'אנר שחוק ומתייחסים אליו רגע כאל אמנות. זאת חוויית צפייה ממכרת ולא פשוטה גם ברמה הרגשית, עם המון פרטים בתוכה וכל פריים חשוב בה. היא מסוג הסדרות שכדי לצפות בהן, אתם תצטרכו להתנתק רגע מהמכשירים הניידים, רק כי אתם לא רוצים לפספס בה אף רגע – וזה משתלם בענק. אלפונסו קוארון הוא במאי שהוכיח את כשרונו לא פעם ולא פעמיים, וכיף גדול לכולנו שהוא נכנס לחממת היוצרים של אפל TV+ שממשיכים פעם אחר פעם להוציא סדרות טלוויזיה מצוינות. אפשר סדרה גרועה לשם שינוי? נשבר לי הזין מלהחמיא לכם.
>> דיסקליימר // Disclaimer // עונה אחת, שבעה פרקים, עכשיו באפל TV+

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• אפל טיוי
• אלפונסו קוארון
• קייט בלאנשט
• סשה ברון כהן

• Facebook
• Twitter
• Email

חוץ מפרס אוסקר על בימוי "כוח משיכה", לאלפונסו קוארון המקסיקני ישנם בקורות החיים שלו גם הסרט הכי טוב בסדרת "הארי פוטר" ("האסיר מאזקבאן"), קלאסיקה דיסטופית ("הילדים של מחר") ופנינת אינדי ("ואת אימא שלך גם"). אין ספק שהוא הרוויח ביושר את הזכות להחיות את העבר שלו עצמו עם "רומא", מעין ממואר שמתרחש בשכונת ילדותו במקסיקו סיטי של שנות ה־70. זהו גם סרטו האישי ביותר עד כה, והוא מוקדש בהוקרה לליבו (שאותה משחקת יאליצה אפאריסיו), מנהלת משק הבית של המשפחה אשר גידלה אותו.

את ההשראה ל"רומא" לקחת מילדותך, אבל זה לא הסיפור של אלפונסו בן ה־10.

"אף פעם לא היה לי עניין לחקור את ילדותי בגוף ראשון. הסרט הוא ניסיון לסגור מעגל עם קשר עמוק מאוד שיש לי עם אחד האנשים הכי אהובים עליי בעולם, מתוך הכרה שאנחנו מגיעים מעולמות שונים לחלוטין. משם הסיפור מתחיל לקרום עור וגידים. זו הייתה תקופה שבה גם הוריי התגרשו ורציתי לתת גם לזה מקום".

איך הגיבה ליבו, האישה שעליה מבוססת קליאו, כשסיפרת לה שאתה עושה עליה סרט?

"היא הייתה מאוד פתוחה לזה. התהליך כלל חפירה למעמקי הזיכרונות שלי, ואחר כך שיחות ארוכות איתה על שגרת היום שהיתה לה, תוך ירידה לפרטים הכי קטנים, בצורה מאוד פורנזית – איך הכינה מיץ תפוזים, איך העירה אותנו בבוקר, את מי ראשון ולמה. מה שהכי הפתיע היה כששאלתי אותה על המשך היום שלה, כשלא הייתה איתנו – ואז עולם שלם שלא הכרתי החל לצוף. אני מניח שעם בני משפחה אחרים מפחדים ללכת כל כך עמוק – לא מדברים עם ההורים על חיי המין שלהם או על הפחדים שהיו להם בצעירותם. לכן עבורי זו הייתה זכות גדולה".

עוד כתבות מעניינות:
הסרטים הטובים ביותר של 2018
הסרטים שכולם ידברו עליהם החורף
אל תתפשרו על נטפליקס: את "רומא" רואים בקולנוע

היה לך חשוב לשחזר במדויק את הבית והשכונה כפי שהיו בילדותך. אפילו השחקנים שנבחרו דמו לבני המשפחה שלך.

"התחלתי בלהגיד 'אני צריך ריהוט מקורי מהבית שלנו', והם עזרו לי לאתר פריטים שונים שהיו מפוזרים אצל אנשים בכל רחבי המדינה. קיבלתי מהצוות הרבה תמיכה והבנה וכאשר ביקרו אצל האנשים, היו להם ממש דמעות. אחיי ואחיותיי רצו לחדרים שלהם ופתחו מגירות כדי לתת לנו את תכולתן, ואת הדברים האלה שמנו במגירות בסט, אפילו שלא התכוונו לפתוח את המגירות".

איך הרגשת לחזור לצלם במקסיקו לראשונה מאז "ואת אימא שלך גם"?

"זו הייתה חוויה אינטנסיבית משום שהעיר גדלה בצורה לא נורמלית במובנים אורבניים. בתסריט תיארתי מקומות ספציפיים, וכשהגעתי אליהם הם השתנו ללא הכר. בהרבה מובנים זו הייתה הדרך שלי להתעמת עם העבר, משום שאתה יכול לבקר בעבר רק מנקודת המבט של ההווה, ותמיד יהיה קונטרסט בין מי שאתה היום למי שהיית אז".

עשית את "רומא" בדרך מאוד לא קונבנציונלית. אף שכתבת תסריט מאוד מפורט, לא חלקת אותו עם צוות ההפקה או השחקנים. למה?

"לא רציתי שהצוות יגבש דעה מוקדמת. עם השחקנים צילמנו הכל באופן כרונולוגי כך שהם למדו את המציאות שלהם מיום ליום. נתתי דפים עם דיאלוגים רק לכמה מהשחקנים, אבל בנפרד. לאחרים רמזתי על מה הסצנה, או שיתפתי אותם באספקטים הרגשיים של רגע זה או אחר. אחר כך הייתי נותן להם מסרים מנוגדים כדי ליצור כאוס, כמו המקריות של החיים עצמם".

כשחברך הטוב גיירמו דל טורו הציג את "רומא" בפסטיבל הסרטים של ניו יורק, הוא אמר שזה אחד מחמשת הסרטים האהובים עליו בכל הזמנים.

"כן, האחרים הם 'ואת אימא שלך גם' ו… סתם, אני צוחק. הוא אמר לי את זה כמה ימים אחרי שצפה בסרט בפעם הראשונה. בהתחלה חשבתי שהוא אומר את זה כחבר, אבל אחר כך הבנתי שהוא מתכוון לכך בכנות. בסוף כשהוא חיבק אותי הוא אמר לי 'תיארת את הבית שלי, הייתה לי מכונית כזו בדיוק, חצר הבית שלנו היה זהה, וגם הגג'. זו הייתה חוויה שגם הוא היה שותף לה. זה מאוד מחמיא לי. כל מה שמגיע מגיירמו הוא מדהים".

אם כבר מדברים על גיירמו, הוא היה זה שאמר לך שאתה אידיוט אם לא תביים את "הארי פוטר והאסיר מאזקבאן".

"הוא אמר לי שאני אידיוט בגלל הרבה מאוד סיבות, אבל כן, זו אחת הסיבות שהוא אמר לי שאני אידיוט".

זה נכון שלא שמעת על ספרי הארי פוטר לפני שהציעו לך לביים את הסרט?

"לא, שמעתי עליהם, אבל זה היה רחוק מאוד מהרדאר שלי. זה היה אחרי 'ואת אימא שלך גם' ובדיוק סיימתי לקרוא את 'הילדים של מחר' וכל מה שקראתי היה על אנשים שצדקו באופן שבו חזו את העתיד המיידי. שם היה הראש שלי ולכן מיד חשבתי שאני לא מעוניין. ובגלל זה הוא אמר לי שאני אידיוט. והוא צדק".

קנית לו משהו כדי להודות לו?

"טוב, עכשיו כשאמרת את זה, אני שוב מרגיש כמו אידיוט".

• תרבות
• נטפליקס
• גיירמו דל טורו
• רומא
• אלפונסו קוארון
• סרטים
• המסך

• Facebook
• Twitter
• Email

כשאלפונסו קוארון העניק את התפקיד הראשי בסרט החלל "כוח משיכה" לאישה (סנדרה בולוק), רבים שאלו למה. קוארון אף סיפר שבאולפנים הציעו לו להפוך את הגיבורה לגיבור, אבל הוא לא ויתר. כשצופים ב"רומא", המבוסס על זיכרונות ילדותו, התהייה מתפוגגת. כותרות הסיום מקדישות את הסרט לליבו, עוזרת הבית שגידלה אותו, והעלילה מתמקדת בדמותה הצנועה של העוזרת שחייה נקשרים באלה של משפחה המתגוררת במקסיקו סיטי של 1970.

סרטים על בני מעמד הפועלים, ובכללם עוזרות בית כמו מריה ב"אומברטו ד." של ויטוריו דה סיקה, לרוב ניחנים בחזות ריאליסטית פשוטה התומכת באידיאולוגיה חברתית. אבל קוארון עושה כאן משהו אחר – הוא מגולל את האפוס של עוזרת הבית על רקע אירועים היסטוריים סוערים ועוטף אותה בקולנוע וירטואוזי, גם אם השחור-לבן והיעדר מוזיקת רקע רומזים למסורת הקולנוע הריאליסטי. השילוב בין המבט האינטימי והאוהב על הגיבורה השקטה לבין רוחב היריעה והמבע הקולנועי המסוגנן הוא שהופך את "רומא" (על שם השכונה בה מתרחש הסרט) להישג יפהפה. ולכן, אף שהסרט ישודר בנטפליקס, אם ברצונכם לנשום אותו לריאות – לכו לראותו בקולנוע.

קלאו (יאליצה אפריסיו בסרטה הראשון) מנקה, מכבסת ומכינה אוכל בבית רחב ידיים שבו מתגוררת משפחה עם ארבעה ילדים וסבתא, וגם עוזרת נוספת. כשקלאו עולה במדרגות ועוברת מחדר לחדר, המצלמה (קוארון צילם את הסרט בעצמו) אינה מלווה אותה, אלא סוקרת את הבית מצד לצד בקצב משל עצמה, כמו מייצגת את הזמן החולף. כשהמשפחה מתכנסת על הספה לצפות בטלוויזיה קלאו כורעת לידם על הרצפה, וכשהיא מתבקשת להכין קפה לאבי המשפחה, הבן הצעיר אינו רוצה לשחרר אותה מחיבוקו. אם בסצנות הראשונות חלוקת התפקידים המעמדית נדמית אירונית, בחלוף הזמן האירוניה מתפוגגת וקלאו הופכת לחלק בלתי נפרד מהמשפחה. לא עוד בלתי נראית, היא מתגלה בהדרגה כגיבורה במלוא מובן המלה.

אבא אנטוניו, רופא בבית חולים, כמעט לא נמצא בבית. הסצנה המפוארת שבה הוא מחנה את מכוניתו האמריקאית הגדולה בחניה הביתית הצרה בדיוק של מנתח – מלווה בצלילי הסימפוניה הפנטסטית של ברליוז שבוקעת מהרדיו – מדמה את האירוע לשיבת המלך. בחסרונו אם המשפחה סופיה נסמכת על קלאו יותר ויותר, וסיפוריהן המקבילים מייצרים אחווה נשית חוצת מעמדות.

שוט הפתיחה הארוך של הסרט מתבונן ברצפה מוצפת מים שבהם משתקף מטוס החולף בשמיים. כשהמצלמה מתרוממת היא מגלה לנו את קלאו השוטפת את הכניסה לבית. "כולנו נמצאים בביבים, אבל כמה מאתנו מביטים בכוכבים", אמר אוסקר וויילד. מטוסים יופיעו גם בשמיים של סצנות נוספות, כרמז לעולם הגדול שעוטף את האירועים היומיומיים המתוארים בסרט. לפעמים העולם הזה מייצר אירועים פלאיים כמו מטר הברד היורד על הבית, ולפעמים הוא פורץ לסיפור באלימות, כמו בסצנה מבוימת להפליא שבה קלאו והסבתא מחפשות מיטת תינוק בחנות רהיטים ולפתע המצלמה פונה להביט ברחוב ולוכדת הפגנה של סטודנטים המותקפים על ידי בריונים חמושים בנשק חם. בדיקה בוויקיפדיה מגלה שמדובר באירוע ידוע לשמצה שהתרחש ב-10 ביוני 1971, בו חיילים בבגדים אזרחיים שאומנו על ידי הסי.איי.איי הרגו כמעט 120 אנשים. הלידה עצמה תהפוך לאירוע הרואי לא פחות מסיפור ההישרדות של סנדרה בולוק בחלל.

גם חלומות החלל המוקדמים של קוארון משתלבים כאן, באמצעות דמות של ילד המחופש לאסטרונאוט וגם בסרט שבתוך הסרט. סצנות אחרות מאזכרות את "ואת אמא שלך גם" ו"הילדים של מחר" וחושפות את המימד האוטוביוגרפי של כלל יצירתו הקולנועית. ב"רומא" הוא יצר את סרטו האפי והאישי ביותר, מחווה של אהבה לאישה תמה עם עוצמה של סמוראי.

סרט על:אפוס היסטורי על עוזרת בית במקסיקו סיטי של 1970

ללכת?כן. סרט מבוים לעילא, שיופיו הרב נחשף בהדרגה

רומא, 13.12 בבתי הקולנוע ו-14.12 בנטפליקס.לצפייה

• סרטים
• ביקורת סרטים
• נטפליקס
• אלפונסו קוארון
• המסך