בשבעה באוקטובר (כך מתחילים טקסטים רבים מאז שבעה באוקטובר) הבן שלי גויס בצו 8. ב-12:30 הוא נקרא לראשונה בחייו לשירות מילואים אחרי מתקפת טרור רצחנית, אכזרית ובלתי נתפשת של חמאס על יישובי עוטף עזה. הוא הגיע לשם לפנות ערב. שדות הקטל עודם בוערים. כמו לכולנו, לא היה לו מושג על גודלו של ה"אירוע" שהתחיל אז, וטרם הסתיים. השטח היה מכוסה גופות של מחבלים. כל מי שנצמדו באותם ימים למסכי הטלוויזיה, הטלפון והמחשבים, יודעות טוב ממני מה ראו עיניו של בני. אני לא ראיתי. כבר אז קיבלתי החלטה: לא לצפות בחדשות או בסרטונים שהופצו. לא להיות עדת ראייה מיד שנייה לזוועות. הבנתי שדרך ארוכה לפנינו, שאנחנו ניצבות בפתחה של ארץ לא נודעת, ואם אני רוצה להיות נטועה עבור ילדיי – עליי לשמור נפשי. הדברים חלחלו גם כך, ללא רחם, כדרכו של העולם שלנו. כפר גלובלי מדומיין. מדומיין כי בסופו של דבר, אנחנו כמעט לנפשנו.

>>עם כל כך הרבה דו"חות חניה אפשר לעשות רק דבר אחד – אמנות בוטה

בשבועות הראשונים לא ראיתי אותו. לא ידעתי בדיוק מה הוא עושה, בוודאי שלא ידעתי מה מחכה לו. מצד אחד, התפללתי לשובו המהיר הביתה. לא רציתי שייכנס למלכודת המוות של עזה. חשבתי שכניסה קרקעית לא תפתור דבר ורק תוסיף יגון על צער, ותשלום של עוד דם. דם של בנות ובעיקר בנים, יפים ומלאי מוטיבציה להגן על ארצם שהותקפה, שבבוא העת והצורך, לא בטוח שתגן עליהם בחזרה. חשבתי שעלינו להתכנס נוכח מה שקרה, לעזור למי שזקוק לעזרה, לשמור כוחות, לחשוב, לא להגיב מיד. ומעל לכל: להחזיר את החטופים בכל מחיר ולעזאזל האגו. עִצְרוּ. הרכינו רגע ראש.

אבל אני אישה. בשפה המדוברת בכל קרן רחוב, גוף תקשורת, כנסת או משרד ממשלתי, אני לא ״מבינה״ במלחמות. רק בלידות אני מבינה. בגידול ילדים וטיפוחם ומסירתם לצבא ההגנה מוכנים וערוכים לפקודתו. שיעשה בהם כרצונו. אני "רק" אימא לחייל שהתגייס לצבא כחוק בגיל 18 ובחר בשירות קרבי, למורת רוחי. כמו אז, כך היום, אני חיה עם אמביוולנטיות שמֻכֶּרֶת לכל אם שגידלה ילד או ילדה שהתגייסו. מחד, עליי לתמוך בבחירה שלו בשירות קרבי, לשאת נשק, להיות חלק מהאתוס הצבאי הממלכתי המכבס את האמת המלאה ומצייר את הגבורה ואחוות הנשק – כמשאת נפש. ילד שגדל ברחמי, שהזנתי וגידלתי וסיפרתי לו סיפורים בכל ערב לפני שנתו ושרתי לו שירים והנחתי רטיות חמות על כאביו, כל אימת שהיה צריך, וגם כשלא. מצד שני, זה מה שהוא בחר ועליי לכבד את בחירתו גם אם אינה ״נראית לי״. עליי לשתוק כדי לא להחליש אותו. זה מה שנאמר לי וזה מה שאמרתי גם אני לעצמי לא אחת, מאז פרצה המלחמה. תשתקי. אבל לא שתקתי למרות ״כשהתותחים רועמים המוזות שותקות״. לשתוק לגמרי, לא יכולתי.

מה שחששתי מפניו בימים הראשונים, התברר כחשש מוצדק. אמנם אני לא מצביאה ולא רמטכ"ל ולא שר הביטחון אפילו לא קצינה בדימוס. שירותי הצבאי הסתכם בשירות בלהקה צבאית אי שם במבואות האינתיפאדה הראשונה. במו עיניי ראיתי אז את חאן יונס, רפיח ועזה. הופעתי בפני חיילים. מאז, זרמו כאן ריבוא נהרות של מים ודמים. הכניסה הקרקעית גבתה קורבנות כל כך יקרים, אף חטוף לא שוחרר מאז העסקה ההיא, עשרות אלפי אזרחים מדרום ומצפון מפונים מביתם, חיילים מסתובבים בעיי החורבות של עזה והערים השכנות, ללא לוח זמנים. בלי דדליין.

נוכח כל מה שקורה ומה שלא קורה, יש לי שאלות. הן שאלות נוקבות. משהו לא מסתדר לי. ואם משהו לא מסתדר לי ולעוד כל כך הרבה אימהות לחיילים, אולי יש דרך אחרת? חייבת להיות דרך אחרת. והדרך מוכרחה להתחיל בשילוב נשים בכל מוקדי הכוח וקבלת ההחלטות. הדרך חייבת להתחיל בעצירת המלחמה והחזרת החטופים. אנחנו 51% מהאוכלוסייה. אחרי המלחמה, אולי חלקנו בה גדל, למרבה הצער. שילובנו סביב שולחנות מקבלי החלטות הוא לא בבחינת עלה תאנה, ולא טובה שמישהו עושה לנו. קולנו חשוב ולגיטימי והוא חייב להישמע. בלעדינו, לא היו בנינו. אנחנו חייבות לקבל ייצוג שווה לחלקנו באוכלוסייה בכל מקום שנוגע לחיינו ולחיי ילדינו. במיוחד עכשיו. אין זמן אחר. דרך אחרת – דווקא יש. ואם אין לי תוכנית פעולה מוכנה או הצעה קונקרטית לחלופה, אין זה אומר שהשגותיי על הדרך שמלווה את ישראל מראשית הקמתה – לא ראויות להישמע.

פורסם במקור במגזין את
ביום חמישי הקרוב, 25.1.24, יתקיים בספריית בית אריאלה של עיריית תל אביב יפו הערב ״המוזות לא שותקות״. קולות נשים בעת הזו. משתתפות: הדס גלעד, לי ממן, פאולה רוזנברג, תמר מרין, ג׳וליה פרמנטו-צייזלר. מוזיקה: ורד פיקר וקרני פוסטל. עורכת ומנחה: תמר מור סלע.

• טור אישי
• מילואים
• אמא
• תל אביב נלחמת
• מחדל נתניהו

אחת מהבדיחות הכי מוצלחות של הסיטקום המושלם "30 רוק" היתה פארודיה מאוד פשוטה על עולם הריאליטי, שלא יבחל באמצעים כדי לרדת הכי נמוך שאפשר. בתוך התכנית כולם התאבססו על "אי המילפיות", ראליטי בסגנון "הישרדות", רק עם "20 מילפיות ו-50 תלמידים בכיתה ח'". אז, לפני 15 שנים, זה היה גאג פרוע ממוחה של טינה פיי. היום זה תכנית שאשכרה עולה לטלוויזיה. וברור שהיינו חייבים לבדוק את הטראש הזה. הרי אנחנו מעריצים של "אי המילפיות".

קווי ההשוואה לפארודיה נמשכו לעבר התכנית "אחוזת המילפיות" שעלתה אתמול ברשת TLC (רשת הידועה על ריאליטי הטראש חוצה הגבולות שלה), ובצדק. אמנם בגרסה של 2023 אין תלמידי כיתה ח', כי זה לא חוקי, אבל מה שכן יש זה שמונה נשים שנעות סביב גיל חמישים (הצעירה בת 43, המבוגרת 59) ומגדירות את עצמן מילפיות, עוברות לגור בוילה אחת עם 8 גברים בראשית שנות ה-20 שלהם. עד כה מוזר, אבל לא קיצוני. אבל רגע, יש טוויסט, והוא איכסה מושלם של ריאליטי.

אולי שאלתם את עצמכם למה קוראים לזה "אחוזת המילפיות" ולא "אחוזת הקוגריות", ואם כן – אתם מבלים יותר מדי באתרי פורנו. מה שהופך את המילפיות לכאלה הוא הרגע המפתיע בפרק הראשון בו מתגלה שהבחורים הצעירים הם למעשה הבנים של המילפיות. כלומר, כל מילפית נאלצת לחזר אחר הבחורים הצעירים לצד בנה, שמצידו ינסה לצוד איזה מילפית מבלי שאמא תפריע. אדיפוס הקליט כמנוי.

הטוויסט הזה פותח קן צרעות שלם של סיטואציות מחרידות – כשהראשונה בהן מתרחשת כבר בפרק הראשון, בו האמהות צריכות למשש את שריריהם של הבנים ולזהות עם כיסוי עיניים מי הבן האמיתי שלהם. מאוחר יותר בפרק הראשון יש קוקבלוק של בן לאמא, והפוטנציאל התיאורטי של דינמיקות נוראיות פשוט מרחף מעל כל האחוזה. דמיינו "שכבת עם אמא שלי? אני אשכב עם שלך" אחד, או "את לא מספיק טובה לבן שלי" אחר, ויש לכם את ריאליטי הטראש הגרוע/נהדר בעולם. תודה טינה פיי.

"MILF Manor", פרק ראשון עכשיו ב-TLC, פרק חדש מדי שבוע

• מה רואים הלילה
• ריאליטי
• אמא

>> טיים אאוט סופ"ש // גיליון 899: משבר הדיור שלנו

נולדתי בעיר. כלומר, נולדתי בבית חולים לניאדו בנתניה, אבל משםישר נלקחתי בחזרה לדירה שהייתה להורים שלי בעיר. גם הם נולדו פה, ואז חונכו פה וחיים פה עד עצם היום הזה. אבל תמיד כששואלים אותי מאיפה אני במקור אני חייבת לשים כוכבית קטנה, שמדובר בעבר הירקון.

אני חלילה לא מתלוננת. להיוולד בתל אביב זה תענוג. גם אם מדובר בפרוורים המנומנים. בתור נערה הייתה לי גישה למרכז העיר ככל הנראה יותר מלכל פריפריאלי. הייתי יכולה לקחת את קו 48 לקינג ג'ורג' ולהגיע לשם תוך 20 דקות כדי להסתובב בשוק הכרמל ולקנות טייצים צבעוניים (אל תשפטו, אנחנו מדברים פה על 2010). כשהתבגרתי קצת אפילו רכבתי על אופניים עם חברות עד דיזנגוף כדי לאכול בעד העצם. הרגשנו כמו מלכות.

>> כך תוכלו לפעול נגד בעלי דירות לא הוגנים
>> השכונות הבאות שלכם: לאן תעברו לגור במהלך העשור הקרוב?
>> עוזבים את העיר: ת"א בועטת אותנו החוצה. איש לא מזיל דמעה

מה גם שלהיוולד בתל אביב נותן לך פרסטיז' מסויים. לא משנה כמה שנים גר פה הבחור שעבר לכאן ממודיעין. הוא תמיד ישאר ממודיעין במקור. אנחנו התל אביבים לעומת זאת, תמיד נשאר תל אביבים. גם אם בפועל, מדובר באיזור שנראה כמו שכונה טיפוסית במודיעין. הצבעתי בבחירות המקומיות. עבדתי בבחירות המקומיות. לא הייתי צריכה להוציא תו תושב בשביל לחנות את הרכב בכחול לבן. והיתרון המשמעותי ביותר, יש לי את הזכות לצחוק על אנשים שגרים ברמת גן או בגבעתיים. אז מה אם הם גרים באותו מרחק ממני מהמרכז.

אלא שיש חסרון אחד משמעותי בלהיוולד בתל אביב, והוא רודף אותי עד עכשיו. אין מספיק דרייב לעזוב את הבית של ההורים. בכל פעם שמנסים לעשות את זה, כל הסביבה מתחילה להסביר לך כמה שזה לא כדאי. כמה שכולם קורעים את התחת בעבודות בשביל לשלם 3,500 שכר דירה בלי הוצאות וגומרים את החודש בלי אוויר. ״אם הייתי את״, הם אומרים, ״הייתי נשאר לגור בבית של ההורים לנצח״. ״מה את צריכה את זה? את נמצאת במרחק רבע שעה מכל מקום שאת צריכה להגיע אליו״. אז נשארתי בבית של ההורים.

>> הדירה הגרועה שלי: פרייארים לא מתים בעירנו היקרה
>> הדירה הגרועה שלי: איך מצאתי את עצמי עם שותפה בת 65
>> הדירה הגרועה שלי: הבית הרדוף הראשון עם רהיטים מאיקאה

וזה לא שלא ניסיתי לצאת. אחרי הטיול הגדול אפילו החלטתי להרשם לאוניברסיטה העברית בירושלים, רק כדי שאף אחד לא ישכנע אותי להמשיך לגור אצל ההורים. אלא שאז נסעתי לביקור באוניברסיטה, והבנתי שאני לא בנויה לעבור לירושלים. אין ים, יש רק שלושה בתי קפה הגונים ולא נעים ללכת עם בגדים חשופים ברחוב. וויתרתי והחלטתי ללמוד במרכז במקום. וככה התסביך נמשך.

כי כשאת סטודנטית ולומדת לא רחוק מהבית של ההורים, הלב והראש אומרים דברים מנוגדים. מצד אחד הרצון למצוא איזה חדר טוב (עד כמה שזה אפשרי בעיר הזאת) באיזור המרכז, לקנות אופני עיר בצבע מדליק ולשבת כל ערב לכתוב על אדן החלון כמו קארי בראדשו בוער בעצמותייך. ומצד שני ההגיון אומר: אין לך כסף. ואין לך גם זמן להרוויח אותו. ככה זה כשלצאת מהבית זה לא צורך בסיסי, אלא זכות.

>>הדירה הטובה שלי: הסאבלט החלומי שלגמרי היה מעל לתקציב שלי

וזה בשבילי, המילכוד האמיתי. ואני לא היחידה. יש שיאמרו כי מדובר בקולם של קבוצת אוכלוסיית שלמה. קבוצה שלעיתים קרובות נוטים להתייחס אליה כאל מתנשאים ופריבלגיים. ואנחנו באמת קצת מתנשאים ופריבילגיים, אבל זה לא אומר זה שחלק גדול מאיתנו עדיין גרים בגיל 25 אצל ההורים זו לא בעיה.אבל אולי, רק אולי, הדחף לעצמאות הוא סיבה מספיק טובה לצאת מהבית, גם אם אין בזה כל היגיון. אז מה אתם אומרים, מישהו מכיר חדר באיזור המרכז בשכר דירה סביר?

• ❤ תל אביב
• אבא
• אמא
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 899 // משבר הדיור שלי

• Facebook
• Twitter
• Email

"אם מישהו אוהב פרח, שבכל מיליוני הכוכבים יש רק אחד כמוהו, די לו להביט בכוכבים וכבר הוא מאושר. הפרח שלי נמצא שם באיזה מקום" סיפר הנסיך הקטן. "אם אמא אוהבת תינוקת, שבכל אלפי הדירות ברמת אביב יש רק אחת כמוה, די לה להביט מהחלון בקומה הרביעית בבניין 'גילמן' וכבר היא מאושרת. התינוקת שלי נמצאתשםבאיזה מקום" חשבתי לעצמי כשדמעות געגוע (הורמונליות) חנקו לי את הגרון, ביום הראשון ללימודים אחרי חופשת הלידה. "אבל אני נמצאתפה…" התגנב ועלה בי חצי חיוך.

כשיצאתי בבוקר מהבית, אחרי שלושה חודשים שהיינו (התינוקת, שהיא מרכז העולם ואני) עטופות בצמר גפן מתוק, הבניינים נראו לי גבוהים יותר, הכבישים תלולים יותר, האנשים קולניים יותר והקפה של ארומה בקמפוס – טעים יותר. אבל כנראה שלא העולם הוא זה שהשתנה, אלא אני. ואם אתם זוכרים את דרישתו של עוגי מרחוב סומסום "אני רוצה להיות שם! אני רוצה להיות שם!", אני כל כך שמחתי להיותפה, באוניברסיטה. ולמרות שסטודנטיות שישבו לידי התלוננו ובכו על השעות הארוכות, אני רק קיוויתי שהזמן מחוץ לבית והרגעים היחידים שבהם אני שיר ולא רק אמא של רומי, יעברו לאט כמו צב קטוע רגל, כי "אני רוצה להיותפה!".

פה, מקום בו המפגש היחיד שלי עם קקי הוא באימוג'י המחייך שנשלח בקבוצת הווטסאפ כשקיבלנו מטלה להגשה.פה, מקום בו במקום חיתולים, הדבר היחיד שאני מחליפה זה את הרשת מ-FreeTAU ל-TAUexams כי אין קליטה.פה, שהבכי היחיד שאני שומעת הוא של סטודנט שנה א' שקיבל רק 94 במבחן… שהפליטה היחידה בחדר היא פליטת פה שאינה פוליטיקלי קורקט בעיניה של תלמידה למגדר… שבמקום לקפוץ על כדור פיזיו, אני קופצת למזכירות החוג לשנות קורס במערכת… כאן יש לי זמן לעצמי. הללויה.

1. ובדיוק כשאני מוציאה בתנועה ציורית ומלאת משמעות את המחשב הנייד שלי מהתיק (שמסריח קצת ממגבונים ומשחה לטוסיק), אני שמה לב לבעיה מינורית –
2. דליפה, קטנטנה, לא רצינית, בשד שמאל.
3. אפשר לטעות ולחשוב ששפכתי על עצמי קפה, זה הכל.
4. אבל הדליפה גדלה וממלאת כבר את כל החזייה, אמאלה!
5. יחשבו שקפצתי לשחייה בתוך הברזייה.
6. אני יוצאת מהכיתה במנוסה, מחפשת בעצבנות את אחד מחדרי ההנקה.
7. מישהו שרואה אותי דופקת ספרינט במסדרונות עם כף יד על החזה הדולף, מסתכל עליי בדאגה – אולי חשב שזה התקף לב, או מינימום – התקף חרדה.

בסוף העולם שמאלה, מאחורי חדר של חוג לשקר כלשהו שאף אחד לא מכיר, אני מוצאת דלת לבנה. מסביב המסדרונות הארוכים ריקים, השקט מחשיד וזיעה קרה נוטפת לי על המצח. על הדלת רשומות באותיות דהויות המילים "חדר הנקה". בהיסוס, אני שולחת את כף ידי לכיוון ידית הדלת הקרירה ומתחילה בטקס הפתיחה. נשמעת חריקה עמומה וריח של חלב חמוץ עולה ומדגדג לי באף. אני כמעט שם, מציצה לתוך החדר הקטנטן ולפתע – צרחה צורמת מפלחת את חלל האוויר ולאחריה עוד אחת מכיוון אחר וכך מתחילה לה סרנדה מרשימה. בתוך החדר, עם עיניים טרוטות ושיער פרוע יושבת דוקטורנטית עם תאומים. בנים. שניהם צורחים.

אני מקבלת את זריקת הפרופורציות היומית וחוזרת לכיתה שאובה ומובכת, אבל גם מחויכת וכבר קצת מחכה לשוב הביתה לאחת והיחידה, שבכל אלפי הדירות ברמת אביב ישרק אחת כמוה.

אם לא עשית את 10 הדברים האלו בחופשת הלידה, לא יצאת ידי חובתך:

1. בכית על חלב שנשפך
2. כתבת את הרומן המצליח '50 גוונים של קקי', אחרי מחקר ממושך בנושא ב-google
3. התעפצת מול שידורים חוזרים של 'כולם אוהבים את ריימונד' ב-4 לפנות בוקר
4. קראת לכלבה שלך בשם של התינוקת ולתינוקת בשם של הכלבה ('ממי אתה יכול להחליף לבירה חיתול?', 'ארצה רומי! ארצה!')
5. נרדמת תוך זמזום קלאסיקות של בייבי מוצארט
6. קראת 10 פעמים את העמוד הראשון של רב המכר שקנית ואת עדיין מחכה במתח לקרוא את העמוד השני
7. אכלת פיתה עם עובש מהמקפיא כי לא הלכת לסופר חודשיים
8. קיבלת ורטיגו מרוב ניסיונות להרדים את התינוק בנענועים כמו 'סירה ששטה במים צלולים'
9. התאפרת ונעלת עקבים כדי ללכת לסופר-פארם
10. נתפסו לך האצבעות ברגליים מרוב ניסיונות אקרובטיים להרים חיתול בד או מוצץ שנפלו על הרצפה בזמן שעדיין נענעת את התינוק/ת כמו 'סירה ששטה במים צלולים' (וחשבת לעצמך באימה שאם תזיזי את הבוהן מילימטר לכיוון הלא נכון, הוא יתעורר והמים כבר לא יהיו כל כך צלולים)…

• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• סטודנטים
• אמהות
• אמא

• Facebook
• Twitter
• Email

לאורך השנה, האשמנו אותה בפני הפסיכולוג על כל הפגמים באישיות שלנו. התעלמנו מאין ספור אסמסים שלה, שלא לדבר על תמונות הנופים בוואטסאפ המשפחתי. פרקנו עליה עצבים שאפשר לפרוק רק על בן אדם שימשיך לאהוב אותך בכל מחיר.
אכן, אמא היא הדמות הכי מסכנה בחיים שלנו. לעולם לא נוכל לפצות באמת על העינויים שהעברנו אותה, אבל שניה לפני שאנחנו דופקים ארוחה ובורחים חזרה לתל אביב, בואו ניתן לה קצת יחס וניזכר בכל הרגעים הקסומים שעברנו איתה.

עוד קומיקסים שיעניינו אותך:
שנה הלכה: כל הכישלונות הצפויים לשנה הקרובה
נשבר הכוס: למה לנשים קשה למצוא סקס?
הדוש הגנרי: קווים לדמותו

1. כשקיבלנו ממנה עוד עצה חסרת טעם

2. כשהלכנו לבקר איתה את סבא וסבתא

3. כשהיא באה לבקר אותנו בתל אביב כמו חבר מכוכב אחר

4. וכשהיא שוב בסך הכל ניסתה לעזור

לעמוד הפייסבוק של יעל סגרסקי

[interaction id="59c124e5f9f41a000166dd8b"]

• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• קומיקס
• אמא