ההורים גרים בתל אביב? בהצלחה עם לעזוב את הבית

>> טיים אאוט סופ"ש // גיליון 899: משבר הדיור שלנו

נולדתי בעיר. כלומר, נולדתי בבית חולים לניאדו בנתניה, אבל משם ישר נלקחתי בחזרה לדירה שהייתה להורים שלי בעיר. גם הם נולדו פה, ואז חונכו פה וחיים פה עד עצם היום הזה. אבל תמיד כששואלים אותי מאיפה אני במקור אני חייבת לשים כוכבית קטנה, שמדובר בעבר הירקון.

ארוחת מלכות. עד העצם אקספרס. צילום: ליטל רוזנשטיין ולוסי ויקנין

אני חלילה לא מתלוננת. להיוולד בתל אביב זה תענוג. גם אם מדובר בפרוורים המנומנים. בתור נערה הייתה לי גישה למרכז העיר ככל הנראה יותר מלכל פריפריאלי. הייתי יכולה לקחת את קו 48 לקינג ג'ורג' ולהגיע לשם תוך 20 דקות כדי להסתובב בשוק הכרמל ולקנות טייצים צבעוניים (אל תשפטו, אנחנו מדברים פה על 2010). כשהתבגרתי קצת אפילו רכבתי על אופניים עם חברות עד דיזנגוף כדי לאכול בעד העצם. הרגשנו כמו מלכות. 

>> כך תוכלו לפעול נגד בעלי דירות לא הוגנים
>> השכונות הבאות שלכם: לאן תעברו לגור במהלך העשור הקרוב?
>> עוזבים את העיר: ת"א בועטת אותנו החוצה. איש לא מזיל דמעה

מה גם שלהיוולד בתל אביב נותן לך פרסטיז' מסויים. לא משנה כמה שנים גר פה הבחור שעבר לכאן ממודיעין. הוא תמיד ישאר ממודיעין במקור. אנחנו התל אביבים לעומת זאת, תמיד נשאר תל אביבים. גם אם בפועל, מדובר באיזור שנראה כמו שכונה טיפוסית במודיעין. הצבעתי בבחירות המקומיות. עבדתי בבחירות המקומיות. לא הייתי צריכה להוציא תו תושב בשביל לחנות את הרכב בכחול לבן. והיתרון המשמעותי ביותר, יש לי את הזכות לצחוק על אנשים שגרים ברמת גן או בגבעתיים. אז מה אם הם גרים באותו מרחק ממני מהמרכז.

יש מי שצריך לנסוע רחוק כדי לבקר את ההורים, ויש מי שנשאר לגור איתם. "מרקו", צילום מסך.

אלא שיש חסרון אחד משמעותי בלהיוולד בתל אביב, והוא רודף אותי עד עכשיו. אין מספיק דרייב לעזוב את הבית של ההורים. בכל פעם שמנסים לעשות את זה, כל הסביבה מתחילה להסביר לך כמה שזה לא כדאי. כמה שכולם קורעים את התחת בעבודות בשביל לשלם 3,500 שכר דירה בלי הוצאות וגומרים את החודש בלי אוויר. ״אם הייתי את״, הם אומרים, ״הייתי נשאר לגור בבית של ההורים לנצח״. ״מה את צריכה את זה? את נמצאת במרחק רבע שעה מכל מקום שאת צריכה להגיע אליו״. אז נשארתי בבית של ההורים. 

>> הדירה הגרועה שלי: פרייארים לא מתים בעירנו היקרה
>> הדירה הגרועה שלי: איך מצאתי את עצמי עם שותפה בת 65
>> הדירה הגרועה שלי: הבית הרדוף הראשון עם רהיטים מאיקאה

וזה לא שלא ניסיתי לצאת. אחרי הטיול הגדול אפילו החלטתי להרשם לאוניברסיטה העברית בירושלים, רק כדי שאף אחד לא ישכנע אותי להמשיך לגור אצל ההורים. אלא שאז נסעתי לביקור באוניברסיטה, והבנתי שאני לא בנויה לעבור לירושלים. אין ים, יש רק שלושה בתי קפה הגונים ולא נעים ללכת עם בגדים חשופים ברחוב. וויתרתי והחלטתי ללמוד במרכז במקום. וככה התסביך נמשך.

אין אתכם בירושלים. בית קפה בשדרות חן פינת פרישמן. צילום: לע״מ, פריץ כהן

כי כשאת סטודנטית ולומדת לא רחוק מהבית של ההורים, הלב והראש אומרים דברים מנוגדים. מצד אחד הרצון למצוא איזה חדר טוב (עד כמה שזה אפשרי בעיר הזאת) באיזור המרכז, לקנות אופני עיר בצבע מדליק ולשבת כל ערב לכתוב על אדן החלון כמו קארי בראדשו בוער בעצמותייך. ומצד שני ההגיון אומר: אין לך כסף. ואין לך גם זמן להרוויח אותו. ככה זה כשלצאת מהבית זה לא צורך בסיסי, אלא זכות. 

>>הדירה הטובה שלי: הסאבלט החלומי שלגמרי היה מעל לתקציב שלי

וזה בשבילי, המילכוד האמיתי. ואני לא היחידה. יש שיאמרו כי מדובר בקולם של קבוצת אוכלוסיית שלמה. קבוצה שלעיתים קרובות נוטים להתייחס אליה כאל מתנשאים ופריבלגיים. ואנחנו באמת קצת מתנשאים ופריבילגיים, אבל זה לא אומר זה שחלק גדול מאיתנו עדיין גרים בגיל 25 אצל ההורים זו לא בעיה. אבל אולי, רק אולי, הדחף לעצמאות הוא סיבה מספיק טובה לצאת מהבית, גם אם אין בזה כל היגיון. אז מה אתם אומרים, מישהו מכיר חדר באיזור המרכז בשכר דירה סביר?