הדירה הטובה שלי: הסאבלט החלומי שלגמרי היה מעל לתקציב שלי
הדירה הכי טובה שלי אפילו לא הייתה שלי. למרות שלחודשיים אהבתי לחיות בסרט כאילו שהיא כן. בכל זאת, היא הייתה הרבה מעל לתקציב שיכלתי להרשות לעצמי. אלא שאז החלום התנפץ, וכמעט התנפצו גם קריסטל או שניים על הדרך. זה הסיפור על הסאבלט שלא יכלתי להרשות לעצמי
>> טיים אאוט סופ"ש // גיליון 899: משבר הדיור שלנו
חופשת סמסטר, דצמבר 2021. חברה שלי ואני מצאנו את עצמנו נטולות דירה בתל אביב, ובלי אופק כלכלי ממשי להשכיר אחת באופן קבוע. הפתרון היה ברור, סאבלט. השאלה הבאה שעלתה היא איפה מחפשים? בתור מישהי שגדלה בפרוורים המלוקקים, א.ק.א – צפון תל אביב, תמיד הייתה לי משיכה חזקה לחקור את הדרום הרחוק. התמזל מזלי וזמן לא רב לפני החופשה המדוברת יצא לי לבקר בדירה באיזור שלא ראיתי כמותו, צפון עג'מי.
מסיבה לא ברורה, אזור עג'מי קסם לי כמו שדירת שלושה חדרים משופצת בלב העיר קוסמת לזוג צעיר שמצפה לילד (או כלב, אני לא שופטת). מהרגע שרגלי ירדה מהאוטותל שנאלצתי לקחת בשביל להגיע לשם, התאהבתי. אולי זה הדו קיום, אולי הקרבה לים, אולי הגולמיות של המקום ואולי זאת העובדה שאיך שהגעתי לשם, נתקלתי בטווס משוטט ברחוב. שוב, צפון תל אביבית. הפעם היחידה שראיתי טווס היא בלוגו של NBC.
כשהחלטנו לחפש סאבלט, הכיוון היה ברור. אז מה אם העבודה שלי היתה במרחק 40 דקות בלי פקקים ותחנת האוטובוס הקרובה ביותר היא במרחק פודקאסט? בסאבלט מותר לחלום בגדול. כי בסופו של יום, מדובר בסטוץ. לא משנה כמה בעיתיים הפיצ'רים או כמה חוסר התאמה יש בצרכים אל מול הנתונים – הכל זמני וחולף, מה שמאפשר הנאה טהורה וחסרת שיפוטיות. זאת כמובן, לעומת חיפושי דירה, אותם ניתן להמשיל לחיפוש אחר זיווג הגון או אב ילדים במינימום. במקרה כזה יש לבחון כל מרצפת וקיר מקולף או שאתם עלולים למצוא את עצמכם בגירושים מכוערים. כלומר, הפרת חוזה.
>> כך תוכלו לפעול נגד בעלי דירות לא הוגנים
>> השכונות הבאות שלכם: לאן תעברו לגור במהלך העשור הקרוב?
>> עוזבים את העיר: ת"א בועטת אותנו החוצה. איש לא מזיל דמעה
פוסט שפרסמנו בקבוצת הפייסבוק המקומית של שכונת עג'מי הביא תוצאה מהירה – ״אנחנו טסים היום בלילה, יכולות לבוא לראות את הדירה עוד שעה?״. תוך חצי שעה הגענו ליעד. זה היה טוב יותר מכל מה שיכלנו לדמיין. מתחת לדירה חיכתה לנו קבלת פנים של מצעד כריסמס מפואר עם סנטה קלאוס רכוב על ריקשה מקושטת וכל ילדי השכונה מצוידים בכלי נגינה ומצנפות אדומות. עלינו למעלה ובליבנו ידענו שאול ווי וואנט פור קריסמס איז האר.
אם סאבלט זה סטוץ יכול מאוד להיות שנפלנו על המרגי של הדירות. עם נוף ישיר מהמרפסת לים, 5 דקות הליכה משוק הפשפשים, קפה משובח מתחת לבית וסופר עם מחירים שעדיין לא הושפעו מהג'נטריפיקציה. עם כי מחיר הסאבלט, היה בהתאם לתענוגות. כלומר, הרבה מעבר לתקציב שלנו. הזוג המקסים שתכנן לסבלט את הדירה היה מבוגר מאיתנו כמעט כפליים כך שהם יכלו להרשות לעצמם את הדירה המשופצת באיזור החלומי. לאחר פלירטוט עדין סביב אהבה משותפת לעציצים שלהם, כולנו הרגשנו כי טוב. ובתור אשת עסקים מפולפלת אך ענייה, ידעתי שהם צריכים לסגור עכשיו בכל מחיר, הרי עוד שלוש שעות הם צריכים להיות בשדה תעופה, וכך סגרנו על מחיר שנמוך בהרבה משווי הדירה.
יום לאחר מכן כבר נכנסנו לדירה. הכל היה מושלם חוץ מדבר אחד – עיצוב הפנים. בין פוסטרים של גורו\מנהיג כת הודי למנגנטים עם משפטי עזרה עצמית על המקרר, אפשר לומר שלא ממש הרגשנו בבית. חודשיים זה הרבה זמן, אמרנו לעצמנו. והחלטנו לעצב מחדש את הכל, כולל תמונה בגודל מטר על מטר שהבאנו מהבית כדי לתלות בסלון. את החפצים שלהם כמובן, איחסנו בביטחה וצילמנו את כל הפינות כדי שנדע בדיוק איך להחזיר.
>> הדירה הגרועה שלי: פרייארים לא מתים בעירנו היקרה
>> הדירה הגרועה שלי: איך מצאתי את עצמי עם שותפה בת 65
>> הדירה הגרועה שלי: הבית הרדוף הראשון עם רהיטים מאיקאה
וככה מצאנו את עצמנו במשך חודשיים חיות בדירת החלומות הרבה מעבר לתקציב שתכננו. התחלנו את הבקרים בהליכה נעימה לים דרך הנמל, עוצרות לשוחח עם הדייגים. המשכנו בקניות אצל הירקן ובאטליז הסמוך, מנופפות לשלום לבעלי המקצוע כאילו אנחנו מינימום בנאמבר של גוד מורנינג בולטימור. משם עברנו לבישולים במטבח המפואר שלנו שכולל פיצ'רים של מבוגרים כמו נינג'ה ומכונת פסטה. סיימנו את היום בשקיעה בפארק, משחקות עם כלבים רנדומליים. התחושה הייתה שאנחנו מלוות חיים שלא שלנו, והם פשוט נפלאים.
הימים עברו מהר והסאבלט הגיע לסיומו. נאלצנו להתחיל לעזוב את החיים בדירה החלומית ולהחזיר אותם לבעליהם המקוריים. אבל לא היינו מוכנות להפרד בלי מאבק אחרון. ״בטוח שאתם לא רוצים להשאר בחו״ל?״ שאלנו בנימוס, תוך כדי שאנחנו מונות את כל הדברים המחורבנים שקרו בארץ בחודשיים האחרונים. ״טוב, בסדר.״ נכנענו. ״אבל אם אתם צריכים מישהו שישמור לכם על העציצים בפעם הבאה אתם יודעים איפה לחפש אותנו״. החזרנו את החפצים למקומם, השארנו בקבוק יין במקרר, שמנו פתק חמוד על השולחן, את המפתחות במחבוא שלהם ועזבנו.
>> מלכוד 22 ומעלה: כלוב הזהב של ההורים התל אביבים
חזרנו לחיים המשמימים שלנו. בלי נוף לים, בלי דייגים, בלי דו קיום, בלי כלבים בשקיעה. פתאום שאלנו את עצמנו, למה שלא נקח עוד סאבלט? נלווה עוד חיים של אחרים. הפעם בשכונה אחרת, אולי בכרם התימנים או בשפירא. בעודנו מצטרפות לקבוצות פייסבוק קיבלנו טלפון זועם. ״הקריסטלים שלי! נגעתן בקריסטלים שלי! אתן לא יודעות שלא עושים את זה? זה פוגע באנרגיה שלהם״. ״סליחה, באמת שניסינו להחזיר את הכל למקום״. מבוישות ומובסות נחתה עלינו ההבנה – אף פעם לא נצליח להרגיש בבית, בבית שהוא לא שלנו.
