הדירה הגרועה שלי: איך מצאתי את עצמי עם שותפה בת 65

>> טיים אאוט סופ"ש // גיליון 899: משבר הדיור שלנו

בסדרה הנהדרת של מודי בר-און ז"ל וענת זלצר תבדל"א, "במדינת היהודים", הפרק העשירי והאחרון נקרא "עלילות כולנו בעיר הגדולה". הוא התעסק בדור מוקדם יותר, אחד אחורה ממני, דור של יוצרים ואמנים שחיפשו את מקומם בעולם, ומצאו אותו בתל אביב, העיר שבה הדברים קורים. ולמרות שדור עבר, נראה שזה עדיין הסיפור של כולנו – הסיפור על האנשים שמחפשים את עצמם בתל אביב נמשך, ומתפתל לכיוונים לא צפויים.

זה היה גם הסיפור שלי, בגיל מאוחר יחסית, כשעזבתי את בית ההורים בבאר יעקב וחיפשתי לי את "המקום שלי". זו היתה דירה בדרך הטייסים, על גבול תל אביב-רמת גן. בסך הכל היא נראתה סבבה, היתה שם טלוויזיה בחדר וסלון קטן ושתי שותפות (תוציאו את המחשבות האלה מהראש, שמעתם? אה הן רק אצלי? אוקיי) שלא עשו בעיות. המזוודה עמדה בפינה, הבגדים יצאו לארון – ובערב, לראשונה, הרגשתי קצת בדידות חיובית. פרק חדש בחיים נפתח. או לפחות ככה חשבתי.

>> הדירה הגרועה שלי: פרייארים לא מתים בעירנו היקרה
>> הדירה הגרועה שלי: הבית הרדוף הראשון עם רהיטים מאיקאה
>>הדירה הטובה שלי: הסאבלט החלומי שלגמרי היה מעל לתקציב שלי

עבר בדיוק שבוע (כולל ההופעה של ג'רי סיינפלד בהיכל) לפנ שבצהרי שישי אחד הכל התהפך. אני ממש זוכר את הרגע שבו פתחתי את הדלת, בחזרה מאיזה אירוע בחלקים הטובים יותר של העיר, וראיתי את המטבח בעיצומו של תהליך שיפוצים רועש. בקושי הספקתי לחתום על חוזה, וכבר מצאתי את עצמי בתוך עיי חורבות. באותו הרגע עיראק של אחרי הפצצות "הלם ותדהמה" של ארה"ב נראתה לי כמו מקום נוח וסימפטי ביחס לבית שלי.

היה מרגיש בבית. סדאם חוסיין. עבודתו של אורי ליפשיץ, "סדאם", 2006

חזרתי לחדר שלי ולא ידעתי מה לעשות. הבנתי שאכלתי אותה. מדי פעם ניגשתי למטבח ההרוס כדי לנסות לדלות מהמקרר את חבילת הגבנ"צ שקניתי כמה ימים קודם. אני טיפוס סתגלן, ואיכשהו חשבתי שאני אוכל לחיות גם כשמקדחות התעופפו בחלל האוויר. יום אחר כך, בעל הדירה נכנס לחדר שלי ואמר לי "תארוז". שאלתי אותו איך יכול להיות שנכנסתי לדבר הזה, ומה לעזאזל עושים עכשיו, והוא הבטיח שימצא לי פיתרון. הוא גם מצא – תגידו שלום לבית של אמא שלו. אני לא צוחק.

>> כך תוכלו לפעול נגד בעלי דירות לא הוגנים
>> השכונות הבאות שלכם: לאן תעברו לגור במהלך העשור הקרוב?
>> עוזבים את העיר: ת"א בועטת אותנו החוצה. איש לא מזיל דמעה

מקום המפלט החדש היה לא רחוק מהדירה המקורית, שבנתיים הפכה לכביש בשיפוצי מע"צ. ואמא של בעל הבית שלי בהחלט היתה נחמדה (אם כי השותפה שגרה חדר ליד, פחות). אחרי חודשיים גם ההזייה הזו נגמרה ומצאתי את עצמי עובר לדירה שלישית תוך פחות מחצי שנה. הלכתי על משהו פחות רועש, את דרך הטייסים החליפה אזור התחנה המרכזית בתל אביב. היה קטן, ולא מאוד נוצץ, אבל לפחות בלי אישה בת 65 שנמצאת בסלון.

הקורא החכם ישאל בשלב הזה "על מה לעזאזל חשבת?". זה בסדר, גם אני שואל את השאלה הזאת לפחות פעם ביום (כמו גם את השאלה "על מי נכתב השיר אם תזכרי אותי סיוון?"). אבל זו היתה ההתחלה, ומאז למדתי לא להיות מטומטם כשאני נכנס לדירות. הוראות בטיחות נכתבות בדם, הוראות לשוכרים נכתבו עם שותפה בת 65. רק עוד סיפור משונה שממחיש כמה הקרבות לפעמים אנשים צריכים לעשות כדי לנסות ולגור במקום הזה – שבו דברים קורים. עלילות כולנו בעיר הגדולה.