החילונים שמוצאים השראה בתנ"ך
אלו שדרשו צדק עבור אביהן, זאת שלימדה את ילדיה לבחור בחיים וזה שמעורר את השאלות הקיומיות העמוקות ביותר. חילונים מספרים איך התנ"ך השפיע עליהם
אסף קורמן – במאי הסרט "את לי לילה"
ספר איוב גרם לי לחשוב שהסבל מחולל את החיים
כשהייתי בבטן של אימא שלי, היא הייתה אחת מנשות המקהלה בהצגה "ייסורי איוב" מאת חנוך לוין, המבוססת על סיפור איוב המקראי ומותחת את גבולותיו כדי לדבר על כוחה של האמונה, כוחו של הסבל וכוחה של היצירה הבימתית. אבא שלי, יוסף כרמון, גילם בהצגה את איוב עצמו באחת ההופעות הטוטאליות והתובעניות בתולדות התיאטרון הישראלי. אימא שלי ישבה ממש ליד המתופף ומספרת שכל פעם שהוא הכה בתוף אני השתוללתי בבטן שלה בשיגעון. באופן טבעי, ספר איוב היה הקריאה הראשונה שלי בתנ"ך והוא השפיע עליי עמוקות. כבר קשה לי להפריד בין הטקסט המקראי לבין הטקסט של לוין, שכתיבתו היא במובנים רבים התנ"ך שלי, הרבה יותר מהתנ"ך עצמו – אבל המחשבה שהסבל מחולל את החיים ומעמת אותנו עם הקיום שלנו, מעורר בנו את השאלות העמוקות ביותר על אודות אמונה ועל אודות אבינו הפיזי והרוחני, היא משהו שמנסח את החיפוש הראשוני ביותר שלי ביצירה. זהו חיפוש אחר מציאות חושנית ועתירת רגשות, שיופי, כאב, צחוק ועצב פועמים בה בד בבד.
מיקי גיצין – חבר מועצת עיריית תל אביב־יפו
לבנות צלפחד יש שמות, אבל אף אחד לא זוכר אותם. בשבילי הן גיבורות
בנות צלפחד מבנות הגלעד (במדבר, פרק כ"ז), באו לדרוש ממשה רבנו צדק. אביהן של חמש הנשים נפטר ללא בן שיירש את הנחלה המיועדת לו בארץ ישראל. על פי החוק שהיה מקובל בעת ההיא, רק בנים זכרים היו רשאים לרשת נכסים והן באו לדרוש את נחלת אביהן.
לבנות צלפחד יש שמות, הם אפילו מצוינים בטקסט, אבל אף אחד לא זוכר אותם. הן לא מפורסמות, לא מנהיגות מלידה, גם לא חשובות מדי. הן כנראה גם לא היו מגדירות את עצמן כפמיניסטיות, אבל הן ידעו שהמציאות שהן מתמודדות עמה לא הוגנת ולא סבירה, ודרשו שינוי.
בנות צלפחד הן "סתם נשים" שבאו לדרוש את המגיע להן. הן, ממש כמו דיירות הדיור הציבורי או תושבי גבעת עמל, לא בעניין של מהפכות גדולות, הן פשוט בעניין של צדק. החברה הישראלית מלאה בנשים כמותן והן הגיבורות האמיתיות של השינוי החברתי בישראל, אבל השאלה האמיתית שמטרידה אותי בעקבות הסיפור הזה היא האם המנהיגות הישראלית תצליח להיות כמו אלוהים ומשה: להתנצל, להגיד "טעינו" ולהוביל מדיניות צודקת ושוויונית יותר. אני מת לראות את הישראלי שיעשה אותו הדבר.
תמר זנדברג – ח"כ מטעם מרצ
מגילת רות מגלה שנאמנות אפשר להפגין אבל אי אפשר לתבוע
מבין כל סיפורי התנ"ך ההרואיים, בחרתי במגילת רות כי זה סיפור אזרחי ואנושי שיש בו הרבה בני אדם ופחות אלוהים, סיפור עם גיבורות נשיות שיש בו הרבה חסד. הסיפור של רות הוא סיפור קצר ופשוט לכאורה. במרכזו עומדת בחירה של אישה. בפסוק הידוע "כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלוהייך אלוהיי" רות מכריזה על דבקותה בנעמי ובדתה, וראו זה פלא – היא מתקבלת ליהדות בלי הליכי גיור ובלי מבחני קבלה. במציאות שבה מבחני נאמנות בודקים בלי הרף מיהו יהודי ומיהו ציוני, במציאות שבה חרמות ואיומים לא מפסיקים להרים גדרות הפרדה פנימיות וחיצוניות, הבחירה של רות מעוררת השראה. מתברר שנאמנות אפשר להפגין, אבל אי אפשר לתבוע. רות התקבלה לקהילה היהודית – קבוצה שלא הייתה אז סגורה או מדירה – לא כחברה סוג ב', אלא כמי שתהיה לימים סמל לצדדיה היפים יותר של היהדות. החברה החדשה רות היא זו שהפכה לאם שושלת המלוכה היהודית, שלא תמיד שמרה במשך הדורות על ערכי הצדק, השוויון והחסד שנוסחו במגילה. כיום אנחנו הולכים לקראת בחירה בין הסתגרות ובידוד ובין הושטת יד ובחירה בעתיד אחר. כדאי לזכור את הסיפור הזה.
נועם פרתום – משוררת
בין ספר עמוס לפי.ג'יי הארווי עוברת התשוקה – לאל או למילה
הקונספט של פעולת ההתנבאות ונשיאת דברי האל – על העילוי והחורבן שהם טומנים בחובם – שלהב את נפשי עוד בתיכון, לפני שעמדתי על כך שנועדתי לשורר. מאז חלף כבר קצת יותר מעשור, ונבואה אחת, מכושפת ומהלכת קסם בדייקנותה וביופייה הרטורי ממשיכה לרדוף אותי. זו נבואה תמציתית מוכרת המופיעה בספר עמוס, פרק ח', פסוקים י"א: י"ב: "הנה ימים באים והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה', ונעו מים עד ים ומצפון עד מזרח, ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו". ההשתוקקות היוקדת שהפסוקים מבטאים בתמהיל של כמיהה צורבת וגעגוע בלתי נסבל לזכר קול שנדם דוחקים את הדובר לנדודים ברחבי תבל בחיפוש אחר התגלות מחודשת. תיאור מסע הקריעה הזה שחוצה את כל העולם לעבר ניסיון התאחדות עם מה שאבד מתחבר לי לאחד הפסקולים הרוקנ'רוליים המעצבים של נעוריי – אלבום הבכורה של פי ג'יי הארווי – "To Bring You My Love".
[interaction id="54ca5d6ba2eb4c42433a5d19"]
תפילה ארוטית פולחת ים מלח בחזה, נוטפת דם, רוק, דמע וברטולין כדי להביא אל מושא התשוקה את האהבה. בשיר הנושא הפותח את האלבום היא אומרת: "And I've traveled over Hell and high water/ Dry earth and floods/ To bring you my love…" צרחת הערגה המשוננת הזאת, מקורה בתהום של רעב וצמא גואים וגועים. היא גם אחד המנועים הלא מבוטלים של היצירה שלי. ספרי הראשון "להבעיר את המים באש" נכתב מאותה נקודת רתיחה של הלב – מתוך געגוע עז ונורא למשפחה שהתפרקה וכמיהה לאהוב ערל ואטום. ביהדות כמו ביהדות הנבואה העמוסית מבטאת תשוקה לדבר ה'. זו תשוקה שאין לה גוף ופנים, תשוקה ללא פסל ומסכה. כמיהה מפורשת אך מטאפיזית לגמרי למילה, לאקט הדיבור. גם היום, כשיש לי אהבה, אני ממשיכה להשתוקק לאקסטזה של הכתיבה בבקשה לקבל לחיקי את המילים.
נטלי עטיה – שחקנית
תמר האמיצה מעבירה לילדיה את הגמישות והעוצמה המחשבתית של זה שבוחר בחיים
לפני יותר מ־12 שנה עמדתי להפוך לאימא בפעם השנייה. זמנו של ילדי לצאת לעולם הגיע, אך הוא מאן. בספקותיי האמנתי שעד שלא אמצא לו שם פרטי, הוא לא יציץ אלינו. יומיים אחרי שהשם עינם נבחר עבורו (מתוך הרומן הבלשי "עידו ועינם" של ש"י עגנון), הוא יצא אל אוויר העולם.
משגדל עינם, סקרנותי גדלה גם היא ויצאתי לבדוק את בחירתי האינטואיטיבית לשמו. נחתתי בבראשית פרק ל"ח ופגשתי שם את תמר, אלמנה מבודדת. האיש שלו נישאה, בנו הבכור של יהודה, נפטר ואחיו שירש את מקומו ונישא לה נפטר, גם הוא. ליהודה זה הספיק. את בנו השלישי לא רצה לתת לה. כנראה ייחס לה קארמה רעה.
[tmwdfpad]תמר, כדרכם של אלה שלא נותר להם להפסיד דבר ואולי מתוך בדידותה, נידויה החברתי בשבטה וכאחת שמתה ודאי מבפנים לא פעם, יצאה לקרב על חייה. היא מתחפשת לזונה, ממתינה בדרכה הסבלנית ליהודה, החם שלה, שוכבת איתו ומלמדת אותו שיעור בערבות ובבגרות. תמר הופכת לאם חד הורית לפרץ וזרח, ראשית שורשי מלכות דוד, ומעבירה לצאצאיה את הגמישות והעוצמה המחשבתית של הבוחר בחיים. במקום בשם "פתח עיניים" נפקחות עיניהם של יהודה ותמר. ממש כפי שנפקחו עיניי בלידתו של עינם.
