הבועה ממשיכה להצדיק את שמה, ומספקת לכולנו אפשרות לעצור את זרם החדשות הבלתי נגמר, ולנקות את הראש. עם המתח היומומי תחת מלחמה כולנו צריכים מזה קצת, אז אספנו את המקומות הכי אסקפיסטיים בתל אביב. מי אמר שלברוח לטיפה מהמציאות זה כזה נורא?

>>הרסתם את הכיף האחרון: זה פשוט לא משתלם יותר להזמין משלוח

פארק קרית ספר

אגם עם ברווזים הוא לא בדיוק סממן קלאסי לתל אביב, אבל הנה – גם לנו יש פארק ירוק אמיתי. הוא במרכז העיר ואשכרה מצליח להיות פנינה ירוקה אמיתית מסביב לכל הבלאגן בחוץ, כזו שמאפשרת לשאוף לריאות קצת אוויר נקי ולהירגע. אבל מה שהופך אותה לפנינה אסקפיסטית הוא האגם השופע, שאפשר להביט בו על הברווזים ולתהות לאן הם יעופו כשהאגם יקפא. ובכן, הן לא יעופו לשום מקום כי הוא לא קופא, אז אפשר לסמוך על מבט קבוע ומרגיע בכל ימות השנה. דהיינו, אסקפיזם.

מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט

פוחלצים הם אולי לא בדיוק הדבר המרגיע שחשבתם עליו, אבל אין ספק שבמוזיאון הטבע תקבלו הצצה אמיתית לעולם אחר לחלוטין, ולגמרי מאפשרים בריחה ממושכת מהמציאות. שעתיים של בהייה בנמרים, ינשופים וחיות בר ארצישאליות מרתקות יגרמו לכם לשכוח לפחות לרגע מנסארללה, ביבי, ביפרים וקרוב לוודאי שעד שתסיימו את המשפט הזה כבר יתווסף עוד משהו. יש גם תערוכת פרפרים ושאר חרקים, שהיא מופת של אסתטיקה מהטבע, וגן בוטני סמוך, והרי כבר ברור שירוק זה מרגיע.
קלאוזנר 12

ביליארד לינקולן

אנחנו לא יודעים אם פקדתם אי פעם את ביליארד לינקולן, אבל הו זה הולך להיות הפתעה. ראשית אתם עתידים לגלות ממש במקרה שאתם טובים בביליארד (קרה לנו, לא רוצים להשוויץ). שנית, אין כמו לרדת במדרגות למרתף מעולם אחר, להשאיר את החדשות מבחוץ בחוץ, וממש להתרכז במשהו שהוא לא גיורא איילנד. הצוות נחמד ואדיב, הצ'ייסרים זולים שנשפכים מסביב, ואשכרה יש שם תחושה שאין דבר יותר חשוב כרגע מלהכניס את הכדור הכתום. אגב, זה גם מרחב מוגן, בכל זאת ראוי לציין למרות האסקפיזם.
לינקולן 18

בוסתן מוז"א

כבר הסכמנו פה אחד שאין כמו מרחב ירוק לקצת אסקפיזם, ומה עם נוסיף לכם על זה עצי פרי, ספסלים נעימים ושבילים להיאבד בהם? הבוסתן של מוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב, הוא מקום להגיע אליו דווקא עכשיו עם ספר טוב, תרמוס קפה וכמה ענבים לא יקרים מדי, להאזין לציוץ הציפורים, לנסות להתעלם מהצפירות, ולנשום. ממש כך, לשאוף, לנשוף. אגב, גם כניסה לאחת התערוכות של המוזיאון היא בדבר אסקפיזם נחוץ, אז הנה ארגנו לכם יום כיף.
דרך נמיר מרדכי

התחנה המרכזית

אסקפיזם הוא לא רק בריחה למציאות טובה יותר. גם מציאות אחרת תופס. אחרי הכל, אי אפשר להתווכח עם זה ששיטוט בתחנה המרכזית לגמרי יביא אתכם לעולם שונה לחלוטין. חנויות המזון האסייתי המרתקות יבטיחו שעה של העמקה, סקרנות ועניין, מסופי האוטובוסים הבלתי נגמרים מעוררי מחשבה (ופאניקה), ובקומה התחתונה יש ספריית ספרי ידייש ענקית שתאפשר לכם לא רק מציאות אחרת, אלא גם חזרה לזמן אחר.
לוינסקי 108

המושבה האמריקאית

כשנכנסים אל פאתי השכונה הכי מסקרנת בעיר מיד מריחים ניחוח קשה להשגה של חו"ל. הבתים המרשימים שנמצאים בתוך מבנים אלגנטיים, שבעבר אירחו שועי עולם. הניקיון והצמחייה המטופחת, והשקט שבאורח פלא איכשהו נישא באוויר, מיד מעלים את השאלה "אנחנו בתל אביב עדיין?" איזה קטע. קפיצה מפלורנטין או יפו אל תוככי המחשבה האמריקאית, תעניק לכם בריחה מהעיר, מהמציאות – ואפילו מהארץ. לא פיזית, אבל אתם יודעים, אפשר לדמיין.

חדר זעם

אמרנו שלא רק פינות שקטות, לא? גם אלימות חסרת נפגעים היא אסקפיזם. בחדר הזעם 2Break מכניסים אתכם לחלל קטן ומצולם בו תוכלו לחרע חפצים שונים בעזרת חפצים שונים אך כבדים מהם. הרעיון פשוט, לא? כי לא ידעתם שחרור אמיתי עד שניפצתם צלחת עם פטיש חמש קילו.
יצחק שדה 32

הים

קלאסיקה אמתית שאי אפשר לנצח. הים התל אביבי ידוע ברחבי העולם כאחד הפינות המנותקות בעולם, ובאמת שאין צורך להאריך בסגולותיו על אורח החיים של תושבי העיר. טבילת בוקר, לאנצ' מול הנוף או בהיה בשקיעה, מהטיילת בצפון עד לחוף הכלבים בדרום, מנמל לנמל – אין דרך יותר טובה להתנתק מאשר להתחבר לגלים.

חדר הבריחה "אסקפיזם"

לא רק שהוא עונה בשמו למטרה שלשמה התכנסנו, חדר הבריחה באלנבי מציע חדר של שר הטבעות, באמת שאין יותר אסקפיזם מלהעמיד פנים שאתם הוביט. מקבלים גלימות להתהדר בהן כדי לפתור חידות כמו שצריך, וגם לוקחים לכם את הפלאפון והשעון כך שאין הזדמנות להיות במציאות ולו לרגע. והנה לכם שישים דקות של ניתוק מוחלט והפעלת הגלגלים. החדר השני שהם מציעים, אגב, הוא בנושא פאודה, אבל זה לא נשמע לנו מי יודע מה אסקפיסטי.
אלנבי 119

בא-לנבי

לזעוק אבבא או שרית חדד לתוך מיקרופון מול זרים גמורים באמצע הלילה? אין שאלה אפילו, ניתוק מוחלט. מוזיקה היא באמת משככת כמעט כל חרדה וכאב, ולשיר אותה זו בכלל חוויה אחרת. גם אם זה במאורה באלנבי, כשמסביב חפירות הרכבת הבלתי נגמרות. יש גם אלכוהול זול, כך שאין לכם תירוץ לא לבצע לפחות נאמבר אחד לרפואה.
אלנבי 35

מגדל שלום

מה זה המקום הזה? בעבר המגדל הכי גבוה במזרח התיכון, והיום – איך נגיד את זה – לא בדיוק מקום שמסמל את הישגי המזרח התיכון. אבל עדיין, הבניין המיתולוגי מצליח לשמר את הרוח התל אביבית של פעם, ולספק לנו בריחה קלה מהמציאות אל עבר האייטיז המאושרות. זה מתחיל כבר ברוח העזה שתחושו על עורכם מחוץ לבניין, שלא אופיינית לשאר העיר, אבל איכשהו מתלכדת במלוא עוצמתה במפגש שבין הבניינים. ממשיכים לבובות השעווה המקריפות שניצבות שם, עוברים דרך המרכז המאובק להכרת תל אביב, ומסיימים בספרייה הדווקא סבבה שלהם, במפתיע, לעולם מנותק של ספרים.
אחד העם 9

הטלת גרזנים

בירה, אוכל לנשנוש וגרזנים, זה המתכון שלנו לאסקפיזם. ולא רק אסקפיזם, אלא גם קצת הוצאת זעם ושחרור כל המתח שצברנו בשנה הנוראה הזו. אם עוד לא התניסתם באסקפיזם במיטבו נספר לכם שבמתחם ברחוב קרליבך יש כעשרה מסלולים בהם תדרשו לקלוע למטרה גרזן. ולמה זה כיף? כי כשקולעים זה מספק והמאמץ הפיזי משחרר אנדורפינים. יש במקום גם מדריכים שינחו אתכם, אז גם אם אתם טיפה קלאמזי לא לדאוג – הטלת גרזנים זה לכולם. אגב יש גם משה בתיבה אם לא הייתם בטוחים שאתם רוצים להגיע עד עכשיו.
axe&co,קרליבך 24

סינמטק

כמעט קלישאתי להכניס לכאן את הסינמטק אבל מה נעשה שקלישאות הופכות לכאלה כי הן נכונות. אין כמו סרט טוב כדי להשכיח ממנו את המציאות האמיתית, כן, גם אם מדובר בסרט דוקו נישתי ממערב רומניה. גם צרות של אחרים הן סוג של אסקפיזם, ומכאן הנחמה. שלא לדבר על הסינמטק עצמו, מבנה מוזר, לא ברור, עם מראות מוזרות שאשכרה גורמות למציאות להיות מתעתעת. בקיצור, מנת אסקפיזם מזוקקת כמו שהתכוונו לה בסרטים.
הארבעה 5

סופר פארם

תצחקו תצחקו, אבל איזה כיף זה להיכנס ולעצור לרגע את היום עם קצת סופר פארם (אגב גם B וגוד פארם וכל רשת פארם אחרת). ראשית, המזגן מקפיא ויעיל ביותר, כי למרות שעוד רגע אוקטובר, עדייו גיהינום בחוץ. שנית, על הסופר פארם שורה מין תחושת דיוטי-פרי קלילה שכולנו אוהבים וזקוקים לה. משהו במגוון הבשמים, האיפור ואור הפלורסנט פשוט מזכירים לנו את נתב"ג, כך שבימים אלה ביקור בסופר פארם הוא כמעט כמו עוד חופשה. רק קצת (הרבה) פחות. נו, גם אם לעשרים דקות, גם זה משהו.

• הבועה
• ❤ תל אביב
• אסקפיזם
• קריית ספר

אני מניח ששמתם לב שהמצב הבטחוני כרגע לא מזהיר, בלשון המעטה, וכמו ישראלים רבים גם אני מתקשה לשבת כל היום מול החדשות ולשמוע על אסון אחרי אסון. אז נכון, זה חשוב להתעדכן, אבל לא כולם בנויים לזה. חלקנו צריכים תחושה מנחמת, או לפחות איזה סרט לנקות איתו את הראש. אז אם כבר מתנתקים לרגע, עדיף שזה יהיה סרט שמחזיר לנו את התחושה החמימה בלב שכמעט שכחנו מאז שהמלחמה הזאת החלה. אספנו בשבילכם 11 סרטים שעושים טוב על הלב בכל פעם מחדש.

רוק בבית הספר (2003)

אי אפשר שלא להעלות חיוך כשרואים את ג'ק בלאק על המסך, וזו כשלעצמה סיבה מספיק טובה לראות את הסרט הזה, אבל האמת היא שלצפות בו פשוט יגרום לכם לחייך כמעט בכל רגע נתון. שלוש שנים לפני ש"טוניישס די: מפרט הגורל" יצא, ג'ק בלאק השוויץ בכישרון המוזיקלי שלו כבר ב"רוק בבית הספר", עם הבימוי של ריצ'רד לינקלייטר והתסריט של מייק וייט ("הלוטוס הלבן"). בלאק משחק את דיואי, גיטריסט כושל שהולך לעבוד בתור מורה ומגלה שתלמידיו בעלי כישרון מוזיקלי נדיר, וספציפית מתמחים ברוק. לכן הוא מחליט להקים להקת רוק עם תלמידיו ללא ידיעת המנהלת. הסרט מלא בהומור המטופש של ג'ק בלאק, אבל גם מלא ברגעים מרגשים, ולא סתם הוא מגדיר את זה כאחד התפקידים שהוא הכי נהנה לשחק. ג'ק בלאק הוא אולי המוזיקאי היחיד שאני מכיר שיכול להצליח רק מלחקות כלי נגינה עם הפה שלו, ואין דבר יותר משעשע מאשר לראות אותו מלמד את הילדים להפוך לרוקסטארים קטנים.

הנסיכה הקסומה (1987)

אין מצב שלא שמעתם על הסרט הזה, מאחר ומדובר בסרט המצוטט בעולם – ואם לא שמעתם מימיכם את המשפט "Hello, my name is Inigo Montoya, you killed my father, prepare to die" אז כנראה שאתם מנותקים לגמרי. מדובר בסרט שזכה למעמד פולחן, מהמעטים שזכו לכבוד בזכות איכותו. נושא הסרט הוא אהבת אמת, והוא מתרחש בממלכה קסומה בה באטרקאפ (רובין רייט) מיועדת להתחתן עם הנסיך המפרדינק בניגוד לרצונה. הסרט הוא מסע/בריחה אופטימית לעולם פנטסטי מדהים שעד היום ממשיך להיות מהנה וייחודי. חוץ מזה יש להם את אנדרה הענק. מה עוד צריך?

ביג (1988)

לטום הנקס יצא השם של השחקן הנחמד ביותר בהוליווד, ולא רק בגלל שהוא אדם נחמד במציאות – אלא גם כי התפקידים שהוא עושה לרוב גורמים לך להרגיש טוב. יכולתי לתת כאן את "צעצוע של סיפור" (אבל ככל שמתבגרים סדרת הסרטים הזאת עושה לי יותר קווצ' בלב מאשר חיוך), יכולתי גם לתת את "פורסט גאמפ" (אבל הסוף של הסרט סתם מכעיס ומתסכל). לכן ביג זה הסרט היחיד של טום הנקס שכיף לראות, בלי רגעים עצובים מדי שגורמים לך לפרוץ בבכי מול הטלוויזיה ובלי סופים שגורמים לך לדפוק את הראש בשלט. הוא מספר על ילד שרוצה להפוך למבוגר ופתאום המשאלה שלו מתגשמת, וזה קסום אפילו יותר משנשמע. הסרט בבימוי פני מרשל הוא עדין, רגיש ובעל הומור ייחודי, עם המון רגעים מקסימים – ובמיוחד הרגע בו טום הנקס רוקד על הפסנתר, שהפך לרגע הכי אייקוני בסרט.

הקוסם מארץ עוץ (1939)

חשבתם ששנות השמונים זה רחוק? אז תנו לי להזכיר לכם את הסרט הזה מסוף שנות השלושים, שהיה אחד מהפלאים הקולנועיים הראשונים. כולם מכירים את הסיפור של דורותי, שעושה בדיוק את מה שכולנו חושבים עליו: בורחת מהסופה בקנזס לארץ מלאה בהפתעות, גמדים, מכשפות מרושעות ומכשפות טובות. הסרט עמוס בנאמברים בלתי נשכחים, דמויות מקסימות וכמובן – ג'ודי גרלנד בתפקיד האלמותי שלה מגיל שש עשרה. שום דבר לא מתעלה על קסם המעבר משחור-לבן לצבע, על התלבושות המושקעות שהיום נותנים תחושה מדהימה של תיאטרון על מסך, או לשירים המדבקים, מה שהופך את "הקוסם מארץ עוץ" לא רק לסרט שעושה טוב על הלב, אלא גם לסרט שחובה לראות.

שף (2014)

הסרט שביים, כתב וכיכב בו ג'ון פאברו הוא אחד מהסרטים שמצד אחד יעלה לכם חיוך על הפרצוף, ומצד שני יפתחו לכם את התאבון. ברצינות, תכינו מאנצ'ים מפחידים לצפייה כי מדובר בסרט שהוא לא פחות מפורנו אוכל במיטבו. הסרט עוקב אחר השף קארל קספר שמאבד את עבודתו במסעדה גדולה ומפורסמת ומחליט לפתוח פוד-טראק. אמנם לא מדובר באיזו עלילה מטורפת עם אריות, משאלות, נסיכות ומכשפות, אבל הסרט הזה הוא מנחם לא רק בגלל האוכל, אלא גם בגלל הלב הענק שטמון בו. ג'ון פאברו יצר סיפור מרגש על משפחה שעושה הכל אחד למען השני, גם ברגעים הקשים – ואם אתם לא יוצאים מחייכים ורעבים ממנו, משהו אצלכם לא בסדר.

ווילי וונקה ומפעל השוקולד (1971)

לבני גיל מסוים ומטה, כשאומרים ווילי וונקה מדברים בדרך כלל על ג'וני דפ והפנים החיוורות שלו ב-"צ'ארלי בממלכת השוקולד", ושוכחים לגמרי את התפקיד האגדי שעשה ג'ין וויילדר, בבימוי מל סטיוארט. כשצופים בסרט קשה קשה לא לפעור את הפה מהיצירתיות שכלולה באפקטים ביחס למגבלות הטכנולוגיות של התקופה: ילדה שהופכת לאוכמניה, פטרייה שהנקודות הלבנות שלה הן קצפת ובועות שגורמות למי שאוכל אותן לעוף באוויר. הסרט יכול להיות קריפי לפעמים, אפילו יותר מהגרסה של טים ברטון (שזה כבר הישג), אבל החוויה מהנה ומגשימה את כל פנטזיות הילדות לגבי ממתקים.

שיר אשיר בגשם (1952)

למרות שזאת הדיעה הרווחת על הז'אנר, לא כל מחזמר עושה לך טוב על הלב. "סוויני טוד" הוא דוגמה טובה, אבל גם "סיפור הפרברים" הדי טרגי, הסוף של "שיער" שיכול לגרום לך לבכות, ושלא נתחיל לדבר על "עלובי החיים". לעומתם, "שיר אשיר בגשם" הוא נקודה של אור – סרט המספר על כוכב סרטים אילמים, חברו הטוב ונערת מקהלה שמנסים לעשות את המעבר מקולנוע אילם לקולנוע מדבר. בעוד הדמויות עצמן בדיוניות, הסרט מראה את הקושי הטכנולוגי והמנטלי בלשנות את הגישה לסרטים ודרך הפסקול האלמותי עם המון אהבה לקולנוע ולעשיית סרטים הם מצליחים להעלות חיוך כמעט בכל רגע נתון. ב-"שיר אשיר בגשם" מוכיחים שהשילוב בין קולנוע למוזיקה הוא הנוסחה המושלמת לאסקפיזם בתקופה כזאת כשרק מחכים לרגע שבו יעלה חיוך על הפנים.

השם שלך (2016)

חייבים פה גם סרט של סטודיו ג'יבלי, כי אם יש משהו שאולפן היפני מתמחה בו הוא יצירת סרטים שמרגישים יותר כמו מדיטציה. זה מתחיל בפסקול, ממשיך באנימציה מרהיבה ונגמר בסיפור מרגש ולרוב מעודד. הבחירה ב"השם שלך" לא באה בקלות, כי יש הרבה סרטים של הסטודיו שמתאימים לזה, אבל ברובם יש מראות שלעין המערבית תיראה קריפית ולא נעימה, בעוד לעין היפנית זה סביר לחלוטין – אבל "השם שלך" הוא מקרה חריג. זאת יצירה יוצאת דופן על נער ונערה בעלי חיבור קסום שמאפשר להם להחליף את הגוף שלהם ומחליטים להיפגש כדי לפתור את זה. "שישי הפוך" יפני, אם תרצו (אגב, גם סרט שעושה טוב על הלב). אמנם זה לא הפסקול הכי מדיטטיבי של סטודיו ג'יבלי, למרות שהוא עדיין מרגיע ברובו, אבל גם האנימציה והסיפור הגנרי שמצליח להישאר ייחודי מצליחים לתת תחושה כל כך טובה על הלב בלי הורים שהופכים לחזירים או ארנב עם חיוך קריפי. או מלחמה עקובה מדם.

סרט לגו (2014)

לא צריך לאהוב במיוחד לגו כדי להנות מהסרט הכל כך כיפי הזה. הבמאים פיל לורד וכריסטופר מילר הם אלופי הכיף, כפי שראינו בסרטי "רחוב ג'אמפ", אבל בסרט לגו הם ממש לוקחים את הטירוף קדימה – בעיקר בגלל כל היקומים המטורפים שקיימים בלגו ומאפשרים לכל הדמויות שאנחנו הכי אוהבים להיפגש. אחד הדברים הכי מפתיעים בסרט הזה הוא הקאסט המשוגע שיש לנו כאן: בתפקיד הראשי יש לנו את כריס פראט, וויל פרל בתפקיד הנבל, וויל ארנט הוא באטמן, וויל פורטה מדובב את לינקולן (היי, זה הרבה וויל!), ג'ונה היל בתפקיד גרין לנטרן, ליאם ניסן הוא השוטר הטוב והשוטר הרע, קובי סמולדרס חוזרת לתפקידים מיקומי הקומיקס בתור הקול של וונדרוומן, וכמובן הסופרמן שלא ידעתם שרציתם – צ'אנינג טאטום. אה כן, והכי חשוב, מורגן פרימן, השחקן עם הקול הכי מרגיע בהוליווד בתפקיד המכשף ויטרוביוס שמשמש כמנטור לגיבור. כל הקאסט המצוין הזה מבטיח לכם 100 דקות של אסקפיזם מהסוג הטוב ביותר, דרך הדמויות האלה מקבלים סיפור שבו הכל עשוי מלגו וזה סרט שמחזיר אותי מיד לילדות, בה הכל היה אפשרי עם קצת קוביות צבעוניות ודמיון.

פדינגטון ופדינגטון 2 (2014, 2017)

יש ברשימה הזאת המון סרטים שמיועדים בין היתר לילדים, וזה לא מפתיע כי המטרה של סרטי ילדים בדרך כלל זה לגרום לתחושה טובה – אבל אף סרט ילדים הוא לא שני סרטי "פדינגטון", שמצליחים לפנות גם למבוגרים באופן שאף סרט אחר לא עשה בעבר. מבוסס על ספר ילדים, הסרט עוקב אחר הדוב פדינגטון, דוב מזן יותר מפותח של דובים שכל חייו חלם להגיע ללונדון, אך מגלה שהחיים בלונדון לא כל כך פשוטים. בסרט השני פדינגטון מנסה להשתלב בשוק העבודה, אך מוצא את עצמו מואשם בגניבה שלא ביצע ונשלח לכלא. שני הסרטים בעלי הומור ייחודי, מלאי רפרנסים לגדולי השחקנים (הסרט השני מלא ברפרנסים לצ'רלי צ'פלין) ולמרות שמדובר בחוויה אסקפיסטית זה עדיין סרט שגורם לך לחשוב (כן, כן, יש דבר כזה), בעיקר בכל הקשור לנושאי הגירה והשתלבותם של המהגרים בחברה. שני הסרטים האלה הצליחו בענק ו-"פדינגטון 2" הוכרז על ידי רבים בתור פחות או יותר הסרט הכי טוב בעולם, וקשה לא להסכים איתם. בעיקר כי דובים הם החיה הכי טובה בעולם, אז תנו לי שלוש וחצי שעות בערך של דובים מדברים בכל ימות השנה.

• תל אביב נלחמת
• המסך
• אסקפיזם
• סרטים

1. אם יש פעוטות בבית: "פו הדב"

קשה לדמיין מקום מרגיע ומתוק יותר להעביר בו את הזמן מיער 100 העצים. לדיסני יש שני סרטים באורך מלא בכיכובם של פו, חזרזיר, טיגר וכן הלאה, האחד מ-1977 והשני מ-2011, שמורכבים מסיפורים קצרים, מצחיקים ומלאי חיוביות (חלקם מופיעים בגרסאות שונות בשני הסרטים). אם רוצים משהו טיפ-טיפה אדג'י יותר, שווה לבדוק את "ההרפתקה הגדולה ביותר", בו החבורה יוצאת לחפש את כריסטופר רובין באזורים קצת יותר קריפיים של היער.

2. הומור דבילי לנשמה: "הקיסר נפל על הראש"

אם כל מה שמתחשק לכם כרגע זה לקפוץ ראש בריכה אולימפית של שטויות, קבלו סרט מטופש לחלוטין – ובקטע הכי טוב. הקומדיה המטורפת משנת 2000 מתרחשת בגרסה צבעונית ולא מדויקת היסטורית בעליל של דרום אמריקה, בה קיסר צעיר ומפונק הופך ללאמה ויוצא למסע מוזר ומאוד מאוד מצחיק עם חקלאי חביב. אבל השיא הוא בכלל הבאד גאייז – המכשפה איזמה בדיבובה של ארת'ה קית' האגדית והטמבל החביב קרונק, מהנבלים הכי כיפיים שנראו בדיסני אי פעם.

3. כיף למתבגרים: סרטי "שודדי הקאריביים"

דיסני מנסים שוב ושוב להפוך מתקנים אהובים מהפארקים שלהם לסרטי קולנוע ולא בדיוק מצליחים, בניכוי ההצלחה הנדירה של סדרת סרטי הפיראטים המהנה. כמו רוב סדרות הסרטים שהמשיכו לרוץ יותר מעשור וחצי, גם "שודדי הקאריביים" התדרדרה ואיבדה חן עם הזמן, אבל שלושת הסרטים הראשונים בסדרה עדיין לגמרי עובדים. מחפשים הרפתקת אקשן כיפית עם שחקנים יפים, אווירה אפית ופסקול מוצלח? זה המקום להפליג אליו.

4. נוסטלגיה מחממת לב: "חתולים בצמרת"

הסרט הקטן והחמוד הזה יצא במקור ב-1970, אבל בישראל הוא זכה להצלחה קאלטית דווקא בניינטיז, בזכות הדיבוב המאוחר שלו לעברית. בין אם תעדיפו עברית או אנגלית, תקבלו חתולים חמודים שעושים שטויות, מטיילים בצרפת הכפרית או שרים שירים קאצ'יים לאללה, ותכלס, מה צריך יותר מזה כרגע? בגרסה העברית הנ"ל מחכות לכן אושיות כמו דני בסן, רותי הולצמן, חיים צינוביץ', אלברט כהן, דב רייזר – וגם אניה בוקשטיין הצעירה בתור הגורה מארי.

5. ערב שירה בציבור משפחתי: "היפה והחיה", "מלך האריות", "אלאדין"

אף אחד מהסרטים האלה הוא לא בדיוק שיא הכיף הקליל – בשלושתם יש סצנות מלחיצות וב"מלך האריות" יש גם את הסצנה ההיא שגורמת לילדים לבכות. מצד שני, מדובר בשלוש קלאסיקות שכנראה ראיתם כבר אינספור פעמים, ויותר חשוב, בשלושה מהפסקולים הזכורים בתולדות האולפן. זה בסדר ואף לגיטימי לדלג על הקטעים שבאים לכם פחות טוב ופשוט לשיר שוב ושוב ושוב את "גלגל החיים", "עולם חדש" או כל להיט כיפי אחר.

6. מה עם קצת רומנטיקה: "סינדרלה", "בת הים הקטנה", "פלונטר"

ולהבדיל, הנה שלושה סרטים שיסגרו לכם פינה עם אגדה רומנטית בצבעים עזים (ועם שירים יפים, איך לא). את שני הראשונים אין באמת צורך להציג, אבל אם במקרה חייתם מתחת לסלע – "סינדרלה" הוא פנטזיה מקסימה על חלומות שמתגשמים למי שממשיך להאמין בטוב ו"בת הים הקטנה" הוא הסרט שהכניס לחיינו את "הנוסחה של דיסני" לסרטי אגדות מודרניים, מצחיקים ומותחים, ששוכללה מאז לכדי שלמות. "פלונטר" הוא גרסה חדשה ומעודכנת יותר (מ-2010) של הנוסחה הזו, קומדיה חמודה שלוחצת חזק על דוושת ההרפתקאות אבל יש בה גם סיפור אהבה חמוד וסצנות מחזמר כיפיות.

7. בחזרה לתיכון: טרילוגיית "היי סקול מיוזיקל"

האם שלושת סרטי "היי סקול מיוזיקל" הם הסרטים האיכותיים ביותר שדיסני הפיקו? בהחלט לא. אבל אם גדלתם עליהם או שיש לכם חיבה מיוחד לסרטי התבגרות טראשיים עם מידה של מודעות עצמית, אוצו רוצו למרתון נוסלטגי. עיקר כוחם של הסרטים האלה הן הסצנות המוזיקליות, שמצטיינות לא רק באספקט המוזיקלי אלא גם בכוריאוגרפיה המושקעת ומלאת האנרגיה. חוץ מזה, כולם פה אולי סטרייטים לכאורה אבל יש גם מימד קאמפי שקשה להתעלם ממנו, בין אם בזכות כישורי המשחק הלא-לגמרי-בשלים של זאק אפרון או בזכות האייקוניות הבלתי מעורערת של שארפיי וראיין אוונס.

8. בשביל בכי מזכך: "הקול בראש"

אם הנוסחה של דיסני כולל שירים עליזים, סיפורי אהבה וסיידקיק מצחיק, אצל פיקסאר תמצאו סיפורי מסע מורכבים רגשית עם לפחות סצנה אחת בכל סרט שתגרום לאנשים מבוגרים לייבב. אם הצורך שלכם כרגע הוא דווקא בקתרזיס מרענן עם טישו בהישג יד, ההמלצה שלנו היא הלהיט זוכה האוסקר מ-2015. למקרה שטרם התנסתם ברכבת ההרים המדמיעה הזו, זהו סיפורה של ילדה בת 11 שעוברת דירה לעיר חדשה, שמסופר דרך "מרכז השליטה" הרגשי שלה. האירועים המבלבלים יוצרים עימות בין הבוסית שמחה לאנדרדוגית המבאסת עצב, והשתיים נקלעות במהרה ל, איזו הפתעה, סיפור מסע מורכב רגשית שיגרום לאנשים מבוגרים לייבב. יש כאן המון הומור, יצירתיות ויזואלית משמחת, הרבה לב וכנראה גם את התסריט הכי יפה שפיקסאר חתומים עליו אי פעם.

9. כשלא רוצים לחשוב על כלום: "טימון ופומבה"

בשנות התשעים קיבלו צמד החברים / ההורים המאמצים של סימבה תוכנית טלוויזיה משלהם, וזה דבילי בדיוק כמו שזה נשמע. אנחנו לא יכולים להבטיח ששלוש העונות של אותה סדרה התיישנו בחן, אבל אנחנו לגמרי מבינים את מי שפשוט צריכים משהו קל דעת, צבעוני ותזזיתי שירוץ ברקע, בלי צורך לעקוב אחרי עלילה מתמשכת או להרגיש כל רגש מכל סוג. מי מתאים יותר למשימה כזו מהשניים שהכניסו לחיינו את מוטו האסקפיזם המושלם "האקונה מטטה"?

10. לבינג' איכותי אחד: "גרוויטי פולס"

שתי עונות ו-41 פרקים בלבד הספיקו ל"גרוויטי פולס" כדי להפוך לאחת מסדרות הילדים הטובות ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה. לא פחות. דרך סיפור מוזר על זוג תאומים שנשלחים להעביר את הקיץ בעיירה נידחת, נוצר כאן שילוב מושלם בין עלילה חכמה שנבנית בהדרגה לקראת קליימקס מטורף לבין פרקי "מפלצת השבוע" שעומדים בפני עצמם. מדובר בסדרת מסתורין קומית וקלילה אבל גם עם רגעים מלחיצים, שקצת מרגישה כמו גרסה לילדים של "טווין פיקס". אם הילדים שלכם לא נלחצים בקלות ממפלצות ויצורים פנטסטיים ובא לכם משהו שיהיה כיפי גם בשבילכם, תנו לה צ'אנס.

• דיסני+
• סינדרלה
• אסקפיזם
• בינג'
• המסך
• פעילויות לילדים

• Facebook
• Twitter
• Email

מי שלא התלבש במה שהוא מחשיב למיטב מחלצותיו (סמרטוט מרשת שאפשר למצוא בכל חור או פריט מעצבים יקר במהדורה מוגבלת), הביט על עצמו במראה ואמר ״זה אני!״, כנראה לא ממש הבין מי הוא. מי שכן עשה זאת אולי הצליח לדמיין ולו לרגע אחד, בזכות שבוע האופנה התל אביבי, שהוא נמצא במקום אחר.

את הנורמטיביות היחידה בתקופה הזאת אפשר למצוא רק בבריחה – בריחה לחברים ולמשפחות שלנו, למסיבות שנמשכות עשר שעות, לאוכל מדהים, להופעות מרגשות, לסמים במחיר הוגן וגם לבגדים שאנחנו קונים או רק רואים על המסלול. כמו שהופעות ומסיבות אינן רק “יציאה", כפי שאנחנו אוכלים לא רק כדי לשׂבוע, כך גם בכל הנוגע לאופנה – בגדים אינם קיימים רק כדי שנוכל ״לשים על עצמנו משהו״.

לחצו לסיקור המלא של שבוע האופנה

לבוש איננו עניין פונקציונלי בלבד, כפי שטוענים מלעיזים נטולי שיק, הוא גם עניין של אופי והגדרה עצמית. גם אם מה שראינו בשבוע האופנה המקומי הוכיח שהאופי הישראלי איננו תמיד משגע וההגדרה העצמית לפעמים מבולבלת, הרי שהייתה שם מודעות. לפעמים היא הייתה מפוזרת, לא אחידה, נטולת מטרה וחסרת אופי, אבל היא הייתה שם כחלק מחגיגה גדולה יותר של סצנה מגובשת שרק ממשיכה להתפתח ולשפר את מעמדה בעולם.

להיות חובב אופנה שחי בישראל ומתלבש באופן שמתאים לישראל משמעותו להשקיע יותר, להתאמץ יותר, לרוב גם לשלם יותר ולא מן הנמנע – להתאכזב יותר. זה נכון אצל נשים, ומתעצם עוד יותר אצל גברים שצריכים ללוות את האובססיה שלהם בנימה אפולוגטית. בגלל זה, אגב, הרבה גברים ישראלים שמייחסים חשיבות ללבוש שלהם נקלעים לבולמוסי שופינג בחו״ל: פתאום קל יותר למצוא את הפריט הייחודי שמשתלב בטבעיות בסביבה – הוא עובד עם מזג האוויר המקומי ואף אחד ברחוב לא יחשוב שמדובר באיזו גנדרנות מוגזמת. לא משנה אם מדובר בחולצת אוברסייז שנראית כמו שמלה או פפיון קטן. זה לא הבגד עצמו, אלא ההקפדה של מי שלובש אותו – זה להתרגש מהמרקם של הבד, מהאופן שבו הוא נח על הגוף, והכי חשוב – מאיך שהוא גורם לך להרגיש.

אם שבוע האופנה של תל אביב נשא עמו בשורה, הרי זו ההדחקה. בערב הפתיחה מהדורות החדשות, פייסבוק וטוויטר התמלאו בדיווחים על הפיגוע הכפול בבאר שבע, שבו נרצח חייל על ידי מחבל ונתין זר הוכה למוות על ידי המון יהודי. במקביל קפצו באינסטגרם צילומי דוגמניות על המסלול וסלפי׳ז על קיר לוגואים. זה אסקפיזם לגיטימי ומתבקש, ההנאות החושיות האלה לא עוצרות את הראש מטרדותיו ואת הנפש מהתייסרויותיה. הנוכחות הפיזית במקום כזה או אחר איננה רלוונטית – אתה יכול להיות נוירוטי באירוע חגיגי או להירקב על הספה בבית, השאלה היא מה בחרת ללבוש.

• אנשים
• המצב הביטחוני
• טור עורך
• לבוש
• הדחקה
• פיגוע
• סטייל
• אסקפיזם
• בגדים
• אינתיפאדה
• טורים אישיים ובלוגים
• אופנה

• Facebook
• Twitter
• Email

בשבוע וחצי האחרון נראו הרבה דברים מגוחכים או סתם מעוררי זיכרונות לימים אופטימיים יותר. למשל התצוגה של פקטורי 54 – הרשת שהיא אחת היבואוניות בעלות הפרופיל הגבוה ביותר לאופנת מותרות אירופאית ואמריקנית. זו הסתיימה כזכור בהנפת שלטים של בר רפאלי, שקראו ללכת להצביע. אפילו אם המהלך הזה ספג ביקורת על היותו טרמפיסטי, ואולי קצת מנותק בהקשר לבחירות הנוכחיות שהתמקדו בנושאים חברתיים ויוקר המחיה – מציאות שהיא ההפך המוחלט מהדימוי הנוצץ של הרשת – הוא הצליח ללבות עוד קצת את התקווה ששררה בעיר ערב הבחירות.

מה שקרה בערב שאחרי כבר ידוע ונטחן בכל פלטפורמה וירטואלית או מציאותית אפשרית, וכמו המודעות של V15 פוסט הבחירות, התבוננות בתמונת הפינאלה המתוקשרת הזו מייצרת תחושה לא נוחה. אבל מלבד המיני הפגנה הזו, הקולקציה העונתית של פקטורי מבקשת לספק סוג של אסקפיזם – תרפיה בשופינג שנוקטים אלה שיכולים להרשות לעצמם – עם נבחרת מרשימה של מותגי על כמו ולניטנו, מארק ג׳ייקובס ואלכסנדר וונג.

בפקטורי בחרו העונה ללקט מכל בתי האופנה השונים האלה משהו שיכול להתקבל על הקולבים בסניפים המקומיים ולהתמקד בקו בסגנון סקסי ומשוחרר, עם הרבה יחס שווה ולעתים שלילי בין כמות הבד לבין העור החשוף. בהצהרת העיתונאים שליוותה את האירוע דיברו על קיץ של אהבה, בוהמייניות, רוקנרול ומרד נעורים, אבל היה אפשר לקלוט את הרוח ההורמונלית הכללית כבר במראה הפתיחה של בר רפאלי, בשמלה בעלת שסע עמוק שחשף תחתונים שחורים וסנדלי גלדיאטור פטישיסטיות שטיפסו עד למעלה הירך. כוכבות האוסף באווירה הזו היו שמלות המיני הגראפיות והמנצנצות של ורסאצ'ה, שיחד עם ההיצע של הקו המשני של החברה, ורסוס, בוודאי יהפכו למובילי מצעד המכירות בקיץ הקרוב, כשהדיבורים על צדק חברתי יעברו משולחנות בתי הקפה לאולמות האירועים.

49־19,990 ש״ח, להשיג בסניפי המותג

• אסקפיזם
• פקטורי 54
• ולניטנו
• מארק ג׳ייקובס
• אלכסנדר וונג
• אופנה
• החיים היפים