מי שעוקב אחר הקריירה של וינס סטייפס כנראה שלא היה מופתע כשנחת בשנה שעברה בנטפליקס עם תוכנית הקומדיה הסוריאליסטית שלו "המופע של וינס סטייפלס". אחרי הכל, מדובר באחד הראפרים החכמים, השנונים והחדים ביותר בשנים האחרונות, אדם שכל ריאיון שני שלו הפך ויראלי בזכות איזה בדיחה מבריקה שנמסרה באדישות והפילה את כל האולפן, או יותר טוב מזה, עברה לכולם מעל הראש. מעבר לכך, עוד ב-2019 הוא יצר מיני-סדרה אינטרנטית שהבהירה שמדובר ביוצר שרוצה להרחב מעבר לגבולות הקליפ ראפ, ולהביא משהו חדש.
>>חג הבינג': 24 הסדרות הכי טובות שאפשר לראות עכשיו בנטפליקס

המשהו החדש הזה הגיע בדמות קומדיית אפרו-סוריאליזם שאמנם גררה קצת השוואות ל"אטלנטה" הנפלאה של דונלד גלובר, אבל היתה הרבה יותר קומית בהוויית מהיצירה המהורהרת של צ'יילדיש גמבינו. אלו היו בסך הכל 5 פרקים בני 25 דקות פלוס מינוס, במהלכם סטייפלס ריחף דרך עולם הזוי בסטואיות ששמורה רק לטובי הקומיקאים בעלי הפרצוף הקפוא, והצליח להציג מעט מהגאונות שלו על המסך, עם דגש על מעט. לא כי הוא לא היה טוב, אלא כי הבינג' בן השעה ו-52 דקות הרגיש פשוט לא מספיק, כך ש-6 הפרקים החדשים של העונה השנייה, שעלתה היום לנטפליקס, הם שדרוג.

העונה השנייה תמשיך באותו פורמט של חלקי הזיות וסיפורים קטנים, ועם עונה שמתחילה ונגמרת בלוויה משפחתית, ברור שמצפה עונה מרירה ושחורה מהרגיל, כולל הרפתקאות באחוזה ריקה עם מלא שלדים בארון, ארוחת ערב מעוותת והמון רגעים שמשקפים את ההזיה שהיא חיי אדם שחור באמריקה. ולנו רק נשאר לצלול שוב למציאות ההזויה של סטייפלס, שזה שדרוג לא רע מהמציאות ההזויה שלנו.
"המופע של וינס סטייפלס", עונה 2, עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• נטפליקס
• קומדיה
• אפרו-אמריקאים

ספייק לי תמיד ידע ליצור קולנוע מעניין. אתם יכולים לשנוא אותו, אתם בהחלט יכולים לא להבין אותו – אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שהוא לא מייצר סתם סרטים. תמיד יש לו אג'נדה מסוימת, ובתשעים אחוז מהמקרים,האמירה שלו תהיה מורכבת יותר מרוב הסרטים ההוליוודיים (עשרת האחוזים הנותרים הם פשוט קמפיינים שביים וקריין במשחקי NBA2K). זה די מובן למה אנשים לא תמיד מצליחים להתחבר לבמאי שמוכר בעיקר כאחד ממבקריה הגדולים של החברה האמריקנית. בין היתר כי העדשה שדרכה הוא מביט היא כמעט תמיד זו של החוויה האפרו-אמריקנית.
>>מחוסלים: קשת 12 ורשת 13 חגגו את החיסול בקטאר – רק בלי החיסול

גם בסרטו החדש "Highest 2 Lowest" (שהגיע לפני כמה ימים לאפל TV, ולא זכה לשם בעברית) – עיבוד לסרט "למטה ולמעלה" של יוצר הקולנוע היפני האגדי אקירה קורוסאווה – לי מנסה לגשת לחוויה האפרו-אמריקנית. והפעם מנקודת מבט תרבותית.דנזל וושינגטון נכנס לדמותו של דייוויד קינג – איל מוזיקה ו"האוזן הכי טובה בתחום". בהתאם, הוא חיי את החיים – יש לו ילד מוצלח שלא חסר לו דבר, אישה יפהפיה ובית עצום. כביכול, רחוק מאוד מאותה חוויה אפרו-אמריקאית שהזכרתי מקום.

במקום קלישאות על חיי שכונה, עושה רושם שמדובר באיש עסקים לגיטימי (לא, זה לא קריצה לדידי) שמכין את עצמו לפרישה, אבל רגע אחרי שחזר בו מההחלטה למכור את החברה שלו, הוא מקבל הודעה מטלטלת שבנו המוצלח נחטף, וקינג ממהר להבהיר שהוא מוכן לשלם כל סכום שיידרש על מנת להציל את בנו. רק שבירור נוסף מגלה שלא בנו הוא שנחטף, אלא הבן של איש סודו, הנהג שלו פול כריסטופר (ג'פרי רייט) – ולפתע שאלת הכופר משתנה מקצה לקצהץ

בואו נתייחס לפיל שבחר – זה סרט על חטיפה, ועל המחיר שמוכנים או לא לשלם. אולי זו סתם תשומת הלב היתרה שלנו לנושא, אבל יש הרגשה שהיו המון סיפורי חטיפה לאחרונה גם בטלוויזיה העולמית, וקשה שלא לחשוב מיד על החטופים שעודם בשבי החמאס בעזה. וכשרואים אדם כמו קינג מהסס לשלם 17.5 מיליון דולר לשחרורו של קייל בן הנהג, רגע אחרי שהיה מוכן להיפטר מהסכום הזה בדיוק עבור בנו, מיד קופצת אותה שאלה ברורה מאליו – מה היה עושה נתניהו אם יאיר, או הבן המוצלח יותר, היו חטופים בעזה? כי ממש כמו קינג, כשמדובר בילד של מישהו אחר, זה פחות מעניין אותו.

מעבר לפן הפוליטי והמדכא של המציאות שלנו, יש בסרט מבט מעניין על אפרו-אמריקאים שהתעשרו מול תרבות הגנגסטרים. פעם נוספת, ספייק לי בוחר אמירה לא פופולרית מטבעה, כאילו אומר "גם אם הקהל ממש רוצה שנגלם את תפקיד הגנגסטר פרום דה הוד, אנחנו לא חייבים להיכנס למשבצת הזו – אנחנו מכתיבים לעצמנו את מי שאנחנו רוצים להיות". וכך, מהרגע הראשון, דיוויד קינג עסוק במי הוא רוצה להיות – האם הוא מיצה את המוזיקה? האם הוא רוצה לשמור על מעמדו כמלך התעשייה? האם הוא יכול לוותר על כספו בשביל ילד שלא שייך לו?

רק קינג יכול להחליט איזה גרסה של עצמו הוא רוצה להיות, בכל רגע נתון, ומכיוון שהבחירה הזו תמיד מרחפת באוויר – מתחילתו ועד סופו – תמיד יש תחושה שהוא עלול לבצע פנייה לא נכונה מבחינה מוסרית. בניגוד למה שאולי אפשר היה להסיק, אין פה ביקורת לתרבות הראפ – אלא למה שנוצר סביבה. והאמירה על מה קורה כשאדם בוחר להישאר בתדמית שהחברה הדביקה לו, לעומת מה יכול לקרות אם הוא יבחר בגרסה הכי טובה של עצמו, מהדהדת הרבה מעבר לתחומי התרבות האפרו-אמריקאית.זה לא סיפור שעוסק באופן בלעדי בתעשיית המוזיקה, אלא אמירה מורכבת על הסיפור המוכר של אינדיבידואל אל מול החברה.

"מלמטה למעלה" הוא סרט מצוין ומעורר מחשבה, עם אמירה חזקה ומתפקד כטוויסט מעניין לעבודתו של קורוסאווה. הקאסט העוצמתי שלו, והאמירה הלא שגרתית, מוכיחה כי דעות לא פופולריות הן דווקא הדעות שכדאי וחשוב לשמוע. בין אם אתם אוהבים את ספייק לי ובין אם לא, כדאי לכם לראות את הסרט ולשמוע את מה שיש לו להגיד, כי כנראה לא תשמעו את זה באף מקום אחר.
"Highest 2 Lowest", עכשיו באפל TV

• ביקורת סרטים
• אפל טיוי
• אפרו-אמריקאים

ישנה בדיחה ידועה בקרב הקהילה האפרו-אמריקאית שעוסקת במסעות בזמן. בזמן שאנשים לבנים מתלבטים לחסל את היטלר כתינוק או לשמוע שיעור פילוסופיה ביוון העתיקה, אנשים שחורים לרוב שואלים את עצמם לאיזה עידן בהיסטוריה הם בכלל יכולים לחזור, כי מעולם לא היה קל להיות אדם שחור בעולם. ואכן, עדות לכך אפשר למצוא דווקא בסדרות הרפתקאות ישנות, מסוג הדברים שז'ול ורן נהג לכתוב. נסו לחשוב על מקומו של האדם השחור ביצירה שכזו, ותבינו שאם לאדם שיצא ל-80 יום מסביב לעולם היה עור שחור, ההרפתקה היתה שונה לגמרי ומאתגרת אפילו יותר.
>>
>>

לכן בשנת 2019 כתבה הסופרת הקנדית השחורה אסי אדוגאיין את הספר "וושינגטון בלאק", שמגולל את הרפתקאותיו של נער מהמאה ה-19 שבורח מעבדות בברבדוס בגיל 11, ויוצא למסע חובק עולם במטרה למצוא את החופש. זה אולי נשמעת כמו דרמה היסטורית חמורת סבר, אבל ספרה של אדוגאיין – ובהתאם, האדפטציה בת 8 הפרקים שעלתה היום לדיסני+ – ממלא את הסיפור באותה אווירת הרפתקה של ורן, בשילוב של סיפור התבגרות עם חדוות גילוי עולם ותחושת אגדה מרחפת מעל, בעוד בלאק פוגש מדען שמגלה את הפוטנציאל שלו, פליט שחור מנובה סקוטיה שלוקח אותו תחת חסותו ודמויות ומקומות רבים בדרך אל החופש.

את הסדרה רחבת ההיקף הפיק סטרלינג ק. בראון ("פרדייז"), שגם מגלם את אותו פליט שחור בוגר, והשואוראנר סיילן סייפו הינדס – עיתונאי אפרו-אמריקאי חשוב שכתב בעבר להפקות של ג'ורדן פיל, וזו הסדרה הראשונה שלו. לא קשה לראות מהנופים בטריילר עד כמה בדיסני ו-Hulu השקיעו בהפקת הסיפור הזה, עם צילומים שהתרחשו במקסיקו, קנדה, איי שלמה, ברבדוס, איסלנד ועוד פינות פשוט מהממות של העולם, ונראה שמדובר במיני-סדרה שבונים עליה הרבה צפיות. המבקרים רק התחילו לנוע, אבל עם 6 ביקורות לציון של 100% ברוטן טומטוס, אנחנו כבר נלהבים להצטרף להרפתקה ולגלות את העולם הישן דרך עיניו של נער שחור.
"וושינגטון בלאק", 8 פרקים, עכשיו בדיסני+

• מה רואים הלילה
• דיסני+
• אפרו-אמריקאים
• סדרות נוער

אם חשבתם שסדרות הטלוויזיה הופכות להזויות ומוזרות יותר, אתם לא הוזים. אולי זה הניסיון לבלוט בין השפע המציף של עידן הסטרימינג, ואולי סתם יותר סדרות כאלו מגיעות למסך כי יש יותר סדרות – אבל כך או כך, הדברים נהיים מוזרים, ואנחנו בטיים אאוט בדרך כלל אוהבים את זה. ומבין כל המוזרים האלו, ישנו תת-ז'אנר קטן של סוריאליזם שמגיע מהקהילה האפרו-אמריקאית – "אני מזל בתולה", "מגניב במקרה" וכמובן "אטלנטה" האהובה – שהגדירו הגלגול הטלוויזיוני של האפרו-סוריאליזם, ז'אנר אמנותי שנולד אי שם בשנות השבעים כמענה להזיה שהיא החיים כשחור במדינה הכי "חופשית" בעולם.

>> "חתונמי" היא זוועת ריאליטי לא פחות מ"האח הגדול". ואולי יותר

יצירות אפרו-סוריאליסטיות לא תמיד נשענות על המאבק השחור, אבל כן שואבות מהיצירתיות האפרו-אמריקאית, ומהסוריאליזם שמגיע עם הכינוי הדואלי שנע בין אפרו לאמריקאי. "גבינה ממשלתית" (שם לא רשמי, אבל נו באמת, למה עוד תתרגמו Government Cheese?) היא סדרה מהז'אנר הסוריאליסטי, שמגוללת סיפור על משפחה שחורה בשנות ה-60 של אמריקה, שדווקא גרה באזור פרברי די נאה בעמק סן פרננדו בלוס אנג'לס. אבי המשפחה המפטון צ'יימברס, הוא פורץ שהפך לממציא שרוצה להמציא את עצמו מחדש, גם בפני משפחתו, לאחר שהשתחרר מהכלא. עד כה נשמע ריאליסטי, אבל מבטיחים גם לא מעט התערבות אלוהית, וכאן כנראה נכנס הסוריאליזם.

מאחורי הסדרה עומדים שני אנשים מעניינים: אעישה קאר ("ברוקלין תשע תשע") שמספקת את הצד הקומי, בעוד שהחזון, הויזואליה והסיפור המשפחתי שייך לפול האנטר, בימאי קליפים שאחראי לויזואליה הקולנועית של קליפי ראפ משנות התשעים ("היפנוטייז" של ביגי, ו"גטו סופרסטאר" של פראז, למשל), ואז לחצי מהפופ של שנות ה-2000 (מרלין מנסון, לני קרביץ, כריסטינה אגילרה ואפילו מייקל ג'קסון בשלהי הקריירה שלו. כלומר, בן אדם שיודע דבר או שניים על ויזואליה והזיות. ביחד עם כוכב "סלמה" המעוטר דייוויד אוילאו וקאסט שחור מצוין, יש פה פוטנציאל לעוד יצירה שחורה שתגרום לכולם להגיד וואט דה פאק, אבל אז להמשיך לצפות באובססיביות כדי לנסות להבין. כמה חיכינו לעוד כזו.
"Government Cheese", ארבעת הפרקים הראשונים באפל TV, פרק חדש מדי יום רביעי

• מה רואים הלילה
• אפל טיוי
• אפרו-אמריקאים

אם יש משהו שההיסטוריה לימדה אותי, זה שברגע שאני רואה סרט או סדרה עם ליהוק מטורף של שחקנים הוליוודים ענקיים – זה סימן להתרחק. אין מה לעשות, התאכזבנו כבר יותר מדי פעמים. זאת גם הסיבה שלא מיהרתי להתלהב מסדרת הפשע החדשה של פיקוק, שירות הסטרימינג של NBC, שהפעם ליהק שמות גדולים כמו קווין הארט, דון צ'ידל, טראג'י פ. הנסון וסמואל ל. ג'קסון. גם היותה מבוססת על פודקאסט גרם לי לסלוד ממנה עוד לפני שראיתי (אני אולי נשמע כמו קשיש נרגן, אבל לא מתחבר לחיבוק המסחרי של הפודקאסט). אבל גם אני חייב להודות, הסדה החדשהFight Night: The Million Dollar Heist (שם ארוך מדי, אבל שאלה יהיו הצרות שלנו) היא להיט מטורף.

>>טקס פרסי האמי: שני מנחים, שיא של נבלים ויותר מדי ריבים על "הדוב"

לקח לי זמן להיפתח אליה, אבל עד סוף הפרק השלישי התמכרתי לגמרי.הסיפור לוקח אותנו כל הדרך אל שנות השבעים, אל אחד הקרבות הגדולים בקריירה של המתאגרף מוחמד עלי באטלנטה. גורדון "צ'יקן מן" וויליאמס (קווין הארט) הוא נוכל שמחפש להצליח בענק, ובליל הקרב הוא מבין שזו ההזדמנות המושלמת עברו, ולא רק בזכות ההימורים שהוא מארגן, אלא גם כי בדיוק הציעו לו לארגן מסיבה עבור כל ראשי ארגוני הפשע האפרו-אמריקאים שקיימים. רק שהמסיבה משתבשת, כשרעולי פנים נכנסים ושודדים את כל החוגגים, וצ'יקן מן מוצא את עצמו במצב בו כל הגנגסטרים הכי גדולים חושבים שהוא שותף לפשע.

הייתי בטוח שאני הולך לראות סדרת שוד מן המניין – אתם יודעים, הבוס אוסף את החבורה, מחלק תפקידים ויצאנו לדרך מלאה בבגידות, טוויסטים ואקשן. ראינו את זה כל כך פעמים עד שזה כבר הפך לפרודיה עצמית. אבל הבחירה של "ליל הקרב" לצאת מהנוסחה הקבועה וללכת על סיפור שהוא "סרט שוד" פשוטו כמשמעו – כלומר סרט העוסק בשוד ובהשלכות שלו – הופך את הסדרה הזו לאחת המבדרות והמוצלחות של השנה. היא מאתגרת את חוקי הז'אנר, ובאותה העת משתמשת במסורות ישנות כדי לתת סיפור מרתק על הפיכתה של אטלנטה ל"מכה השחורה". וזה לא רק הסיפור, זה גם הקאסט שמצדיק את עצמו.

לראשונה אני מרגיש שראיתי את קווין הארט משחק. קל לאהוב אותו, אבל אף פעם הוא לא שינה צורה כמו חואקין פניקס או כריסטיאן בייל, ולא התמסר כמו לאונרדו דיקפריו או דניאל דיי לואיס. רוב הזמן הוא נמצא על המסך בשביל לעשות כיף, להעלות חיוך לאנשים ולהרוויח מלא כסף. הפעם הארט הגיע לעבוד, ואולי זה כדי להוכיח שהוא ראוי לתפקידים רציניים יותר, אבל אל תטעו – הוא משתמש בכל הקסם הקווין-הארטי שלו. באמצעות ההכוונה של התסריטאי והיוצר שאיה אוגבונה, הוא הוסיף על זה רבדים נוספים שרק גורמים לך לאהוב אותו. זאת בדיוק נקודת החוזק של הדמות – יש לו לשון חלקלקה והוא יודע לתמרן אנשים. הבעיה היא שהוא לא חושב לטווח הארוך, ולכן הוא נמצא במן מעגל אינסופי של נפילה ותקומה, מה שמשאיר אותו כדמות ראשית מעניינת. נקודת התורפה היחידה של הדמות הזאת היא שהיא לא הדמות הכי טובה בסדרה, כי המקום הזה שמור לבן זונה קשוח אחד.

זה די צפוי שסמואל ל. ג'קסון יהיה מסמר הערב, אבל אין מה להגיד – הוא עושה עבודה מעולה בתפקיד פרנק מוטן, המאפיונר הגדול שמגיע כל הדרך מניו יורק לאטלנטה. הוא מאיים כשצריך ומקסים כשצריך אחרת, והוא תמיד האיש הכי חכם בחדר. אבל הכי חשוב, יש לו משהו שגורדון "ציקן מן" וויליאמס רוצה – "ככ"כ", כדברי מיקי זוהר – וזה בדיוק מה שהופך כל רגע ביחסים בינו לבין צ'יקן מן לכל כך מותחים. ויחד עם המבנה הסיפורי והליהוק המצטיין, נוצרת פה סדרה שבאמת מצליחה לסחוף, למרות שעוד הייתי סקפטי בשני הפרקים הראשונים.

לא התמכרתי מיד ל"Fight Night: The Million Dollar Heist", אבל הסיפור מסופר באופן חכם, והליהוק המפציץ הוא לא רק למראית עין, כך שהכל בסדרה הזאת עובד מצוין, וכל רגע עושה חשק של עוד – בין אם מדובר במונולוג של דון צ'ידל ובין אם סמואל ל. ג'קסון יורה למישהו בראש. בכלל, הסדרה הזאת עושה חשק לעוד טלוויזיה מבית פיקוק, שמתחילים למצוא את מקומם בשוק שירותי הסטרימינג שהולך ומסתעף וזה משמח, כי לאחרונה הם מביאים דברים מאד מעניינים לשולחן ואין ספק ש"Fight Night" הוא אחד הבולטים.
Fight Night: The Million Dollar Heist, פיקוק, ארבע פרקים, פרק חדש מדי יום חמישי

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• פיקוק
• אפרו-אמריקאים
• סדרות מומלצות