עם יותר משלושה מיליארד משתמשים פעילים ברחבי העולם, יש מעט מאוד דברים שיכולים להטריד את מארק צוקרברג ופייסבוק. עם רווחים של 62 מיליארד דולר ב-2024, את רוב הדברים שמטרידים אותם הם יכולים פשוט לקנות ולמחוק. אבל את הוליווד עדיין לא. ובטח שלא את ארון סורקין, שאישר אמש שהוא כותב תסריט המשך לסרט המצליח "הרשת החברתית" וגם יביים אותו. ומבחינת תאגיד ההייטק המפלצתי אלה חדשות גרועות מאוד.

>> פחד בעיניים: מצעד הסרטים הכי טובים על פי ספרי סטיבן קינג
>> טהראן זה כאן: מה גילינו על האיראנים דרך הקולנוע שלהם

כזכור, סרטם של דיוויד פינצ'ר וארון סורקין מ-2010 עקב אחרי ימיה הראשונים של החברה ואחר סיפורו של צוקרברג, שהקים בזמן לימודיו בהארוורד אפליקציה שנועדה לדרג סטודנטים בקולג' על פי תמונתם. "הרשת החברתית" זכה לביקורות מהללות, שלושה אוסקרים (אחד מהם לסורקין על התסריט) והצלחה קופתית גדולה מסביב לעולם. הסרט הציג את צוקרברג כמי שדחק את חבריו-שותפיו מהחברה ברגע שהתחילה להצליח ובכלל כגיק משונה בעל מוסר מפוקפק. צוקרברג שנא את הסרט, אך שיתף פעולה עם קמפיין היח"צ שלו ואף הופיע ב"סאטרדיי נייט לייב" עם ג'סי אייזנברג שגילם אותו.

15 השנים שעברו מאז עלייתו של הסרט לא הקהו את הזעם שצוקרברג חש כלפיו, ולפני כשלושה חודשים בלבד התראיין בפודקאסט ותקף את הסרט כ"חוויה משונה", בטענה שהסרט דייק בהרבה פרטים קטנים אך סילף את הסיפור הגדול. צוקרברג טען בריאיון כי בניגוד לאופן שבו הוצגו הדברים בסרט, הוא לא הקים את פייסבוק כדי למצוא חברה והיה במערכת יחסים עוד בזמן הקמתה, והוסיף כי גם החיבור שעשה הסרט בין פייסבוק ובין פרויקט קודם שלו בשם פייס-מאש אינו קשור למציאות וכי מדובר בשני פרויקטים נפרדים.

סרט ההמשך יספק לצוקרברג כנראה עוד הרבה סיבות לכעוס, כי סורקין מתכוון להתרכז בו באופן שבו פייסבוק משתמשת בכוחה העצום כדי להחריב מערכות פוליטיות בעולם ולפגוע בדמוקרטיה. בפודקאסט בו התראיין לפני כשנה ובו הודה שהוא כותב את סרט ההמשך, אמר סורקין ש"אני מאשים את פייסבוק בפריצה לקפיטול בשישה בינואר. תצטרכו לקנות כרטיס לסרט כדי להבין למה".

בעבר אמר סורקין כי יסכים לכתוב סרט המשך רק אם דיוויד פינצ'ר יביים גם אותו, אך כנראה שהרעיון לביים אותו בעצמו קסם לו. השבוע הוסיף סורקין כי "פייסבוק עסוקה, בין היתר, בכיוונון האלגוריתם שלה לקידום החומרים הכי מקטבים שישנם. זה מה שמגביר אנגייג'מנט. זה מה שיביא אותך – כמו שאוהבים לקרוא לזה במסדרונות של פייסבוק – אל 'הגלילה האינסופית'. אמור להיות בפייסבוק מתח מתמיד בין צמיחה כלכלית ואינטגריטי מקצועי וחברתי. אבל אין. זאת רק צמיחה".

• המסך
• ארון סורקין
• מארק צוקרברג
• פייסבוק

הכתבה מתפרסמת היום במקור באתר"הספוילר", אתר הטלוויזיה החדש מבית "טיים אאוט". תראו תראו

ספורט, ואת זה יודע כל מי שאוהב ומחובר לתחום, מעולם לא היה רק הדבר עצמו – כלומר, אנשים שמנסים לנצח יריב. תמיד היה בתוכו גם "שואו", בידור להמונים, משהו שנועד לקחת אותנו לשעה או שעתיים או יותר מחוץ לחיים הרגילים ולספק לנו חוויה שתסעיר את הנפש. זה בדיוק המתח עליו מתקיימת "Winning Time".

הסדרה החדשה של HBO, שעולה ביום א' (6.3), נוגעת באחד הסיפורים הגדולים ביותר בתולדות הספורט, והכדורסל בפרט – היווצרותה של הלוס אנג'לס לייקרס הגדולה של סוף שנות השבעים והשמונים. מעבר לכך שזו היתה קבוצה בלתי נשכחת ועמוסת כישרון, זה סיפור שכולל בתוכו את הוליווד, רדיפת התהילה ואפילו את המתח הגזעי שהסעיר את אמריקה בשנותיו של רונלד רייגן כנשיא. לכבוד עליית הסדרה, יצאנו למצוא את סדרות הספורט הטובות ביותר, או לפחות אלו שתוסרטו.

"טד לאסו" (או: סיפור של נקמה שהתהפכה)

הכל מתחיל מרבקה וולטון, שבעקבות גירושים מכוערים מבעלה מקבלת בהסדר את הדבר שהוא הכי אוהב בעולם – קבוצת הכדורגל שלו, ריצ'מונד AFC – ומחליטה לנקום בדרך הכואבת ביותר: להרוס את הקבוצה עד היסוד דרך מינוי האיש הכי הלא נכון, כלומר מאמן פוטבול אמריקאי. הסיפור של לאסו, שמתחיל בתור דאחקה (וגם באמתהתחיל בתור דאחקה אמריקאית על כדורגל אנגלי), מתפתח להרבה יותר מזה – סיפור של אדם שנאלץ לעזוב בית ומשפחה לטובת הרפתקה חדשה; הניסיון שלו להנחיל ערכים חיוביים בתוך סביבה צינית וחשדנית; וגם את סיפורם של השחקנים והצוות: רוי קנט הוותיק המחוספס, סאם הסימפטי והכשרוני, עוזר המאמן הנחבא אל הכלים, וגם ההיא שהכל החל ממנה, רבקה – שמסיפור של נקמה, איכשהו, התגלגלה לסיפור על אהבה.

"Swagger" (או: סיפורו של כישרון)

קווין דוראנט הוא אחד משחקני הכדורסל הטובים בעולם. הפורוורד שנבחר לפני 15 שנה ע"י סיאטל סופרסוניקס (ואפילו הספיק לשחק קצת בשורותיה לפני שהמועדון התרסק) הפך לכוכב בקבוצות כמו אוקלהומה סיטי וגולדן סטייט ווריירס הגדולה. אבל הסיפור של דוראנט, כמו של שחקני כדורסל רבים באמריקה, מורכב הרבה יותר. "Swagger", שעלתה ב-"אפל טי וי" בהפקתו של דוראנט עצמו, מבוססת על סיפורו של הכוכב – ילד שגדל עם חלום, אמא דומיננטית ולא מעט קשיים בדרך: הסביבה הקשה, היריבים בתוך המגרש, והלחץ הבלתי פוסק להגשים את עצמך. דוראנט אמנם הצליח, אבל כפי שהסיפור הזה מראה, באותה המידה יכל בקלות להיכנס לסטטיסטיקה של כל היתר, אלו שלא הגיעו לככב ב-NBA.

"Friday Night Lights" (או: סיפורה של עיר)

כשמדברים ברחבי העולם על פוטבול, בדרך כלל נוטים להתייחס ל-NFL, ליגת הפוטבול האמריקאית שנחשבת לקרם דה לה קרם של הענף. אבל בתוך אמריקה גם ליגת המכללות, ואפילו זו של התיכונים, תופסות פוקוס מפתיע, לעתים אפילו יותר מלהיב מהליגה הבכירה והנוצצת. שם הספורט מלא ברוח נעורים ושחקנים עם שאיפות וחלומות על הצלחה – כמו במקרה של ה"פרמיאן פנת'רס", קבוצת פוטבול של בית ספר תיכון שמגיעה מהעיירה הקטנה אודסה שבטקסס, וממריאה עד אליפות המדינה. הסיפור יוצא הדופן של הפנת'רס הפך לספר, אחר כך לסרט, ובסופו של דבר גם לסדרת טלוויזיה ששודרה ברשת NBC בין 2006 ל-2011. הסדרה מתמקדת בסיפורו של המאמן אריק טיילור (בגילומו של קייל צ'נדלר, שהרוב יכירו בתור סוכן ה-FBI ב"זאב מוול סטריט") ומערכות היחסים המורכבות שלו עם הקבוצה, ועם עיר שלמה שיושבת לו על הכתפיים. ספורט הוא אף פעם לא "רק ספורט", בניגוד לקלישאה והשיר, אלא ביטוי ליצרים שמאחדים שבטים, ערים ולפעמים גם מדינות.

"שחקן זר" (או: הסיפור הישראלי)

כל כדורגלן ישראלי חולם על הרגע הזה: ההזדמנות לשחק אותה בגדול ולעבור למגרש של הגדולים. וזה בדיוק מה שקרה לאדיר מיוחס, שיום אחד מקבל הזדמנות לעבור לאחד ממועדוני הכדורגל הגדולים בעולם, צ'לסי. אבל דווקא כשהוא מגשים את החלום, הוא מגלה שהמציאות הרבה יותר מורכבת – הוא חי בבית אחד יחד עם אביו, אחיו והחברה שלו שלא מצליחים בדיוק להתאקלם במציאות הבריטית. הסדרה, שנכתבה ע"י דוד ליפשיץ ואסף גפן (מיוצרי "ארץ נהדרת") ושודרה ב"קשת", מספרת דרך הספורט סיפור גדול יותר – על לא מעט ישראלים שיוצאים "לכבוש את העולם", וחוזרים בדרך כלל עם הזנב בין הרגליים.

"Eastbound and Down" ׁ(או: סיפורה של פרישה)

מה קורה לספורטאי יום אחרי שהוא תולה את הנעליים? זו דילמה ידועה בעולם הספורטיבי, כזו שלא מעטים גם נפלו אל הצד הלא נכון שלה. הסדרה הזו, שהופקה ע"י HBO ושודרה במשך ארבע עונות (2009-2013), מצאה דווקא את הזווית המצחיקה של האירוע דרך הסיפור של קני פאוורס, שחקן בייסבול שנאלץ לעזוב קריירה מבטיחה כדי לחזור לעיר הולדתו ולחפש לעצמו חיים חדשים. קומדיה אדירה ופרועה לגמרי, כמיטב המסורת של היוצרים שלה. בונוס: כמה שירי טראש נהדרים בפסקול, ורצון עז לעשות תספורת ליונל ריצ'י (תלתלי מולט פלוס זקן צרפתי).

"קוברה קאי" (או: סיפורו של סנסיי)

גדולים מאיתנו כבר טענו שאת ההיסטוריה כותבים המנצחים, ולאוהבי הספורט במיוחד יש נטייה להסתכל מהצד של המנצח. ובכל זאת, "קוברה קאי" מנסה לתת זווית אחרת – זו של המפסיד. הסדרה ממשיכה את סיפור הסרט "קראטה קיד" מ-1984, ומתמקדת במציאות של ג'וני לורנס, מי שנחשב ל"נבל" בסרט המקורי, והמפסיד לדניאל לרוסו. מאז לרוסו הפך לסוכר מכוניות מבוקש בעוד שלורנס איבד כיוון בחיים. זאת עד שמצא מחדש את הקראטה (הפעם בתור "סנסיי", המורה) בניסיון להשיב את כבודו. המאבק ארוך השנים בין השניים מצליח להחזיק את הסדרה כבר ארבע עונות. לא רע יחסית למפסידנים.

"Playmakers" (או: סיפורו של חדר הלבשה)

לצופה מן הצד, קבוצת ספורט נראית כמו משהו אקראי – חבורה של אנשים שעולה למגרש כדי להיאבק. בפועל, קבוצת ספורט היא הרבה מעבר לכך – היא תלכיד אנושי, שמכיל בתוכו טיפוסים שונים בתכלית שמנסים לאגד את עצמם לכדי מטרה אחת: ניצחון. ובחלקים הסמויים האלה, שבדרך כלל לא יוצאים החוצה, יצאה הסדרה הזו שהופקה ב-2003 ושודרה ברשת "ESPN". סיפורה של קבוצת הפוטבול ה"קוגרס" נע בין שתי דמויות חזקות: דימיטריוס (בגילומו של עומאר גודינג, הבן של קובה), הכוכב הצעיר שמגיע מהשכונה ומרקע בעייתי, שניצב מול קלווין, שחקן שמתקרב לפרישה ויש לו הרבה יותר מה להפסיד. בין לבין, מתערבבים כל הדברים שמסוגלים לקרות בספורט תובעני כמו פוטבול: זעזועי מוח ואלימות, סמים ונשים, כל הבא ליד. הסדרה, אגב, ירדה אחרי עונה אחת בלבד – אחרי שליגת ה-NFL לא אהבה את התדמית שהיא יצרה לה. ואולי דווקא בגלל זה, שווה לתת לה צ'אנס.

"שרופים" (או: סיפורם של אוהדים)

פרנקו, גולן ואביהו גדלו ביחד באותה השכונה. לשלושתם יש משפחות משלהם, עיסוקים משלהם, אבל גם אהבה אחת מרכזית: בני יהודה. אחד המועדונים הוותיקים, והמבולגנים ביותר, בכדורגל הישראלי. הסדרה הזו, שהופקה ע"י ערוץ טדי (וקיימת במלואה ביוטיוב), מתעדת את החוויות שלהם כאוהדים – מהרגע שבו הם מנסים להתגנב למשחק רדיוס בלי קהל, דרך הדילמה סביב הילד שרוצה לאהוד קבוצה אחרת ועד ההחלטה שלהם לנסות ולנהל את העניינים בעצמם. כלומר, לקנות את הקבוצה מהבעלים המרושע, דלומי. גם זו, כמובן, לא רק סדרה על כדורגל; היא על גבריות, ישראליות, מאבקי כוח ואגו. מי שאוהב כדורגל יתחבר אליה, אבל גם מי שלא מוצא את עצמו במשחק, יוכל למצוא בה בקלות את עצמו.

"Sports Nights" (או: סיפורה של מערכת)

אחד הנראטיבים הבולטים בעולם הספורט הוא זה של האנדרדוג. היחיד, או הקבוצה, שנמצאים בעמדת נחיתות משמעותית ועולים לשחק בידיעה שהסיכוי שלהם לנצח קטן, אם לא אפסי. ובכל זאת, כאשר האנדרדוג מנצח – מדובר תמיד באירוע משמעותי ומשמח לכל צופה אובייקטי. זהו הסיפור של רשת CSC, ערוץ טלוויזיה ספורטיבי קטן שמנסה להתחרות ביריבות הגדולות, שהן בעיקר ESPN ו"פוקס". לסדרה הזו, שעוסקת בצורה טובה בזווית התקשורתית של הספורט, היו שתי עונות בלבד (בין 1998 ל-2000), אבל היוצר שלה המשיך לכמה סדרות טיפה יותר מוכרות. וכן, גם כאן, בדיוק כמו שארון סורקין אוהב, תסיימו אותה עם התחושה שאתם יודעים לדבר במהירות מסחררת (ואתם לא).

"GLOW" (או: סיפורן של פורצות הדרך)

בעולם שבו אנחנו חיים, מנשים מצפים לסט מסוים של התנהגויות וערכים. גם מגברים, אבל הם לא העניין עכשיו. כולנו חיים על פי התבניות האלה, שקיימות מלפני שנולדנו – ויישארו גם אחרי שנמות. אבל כמו תמיד, יש את מי שלא משחק לפי החוקים – מי שנמצא מחוץ לגדר, ומשלם על כך מחיר. הנשים שמרכיבות את הסדרה "GLOW" הן כאלה: מי שלא הצליחו להסתדר בסכמות של החברה ונותרו בחוץ. את המפלט שלהן, הן מוצאות בספורט לא שגרתי: היאבקות, כלומר רסלינג. כן, זה ה-"מזיוף". הן מוצאות מקלט בידיו של סאם (שמגולם בכישרון רב ע"י הקומיקאי מארק מארון), במאי לא מוצלח שאוסף לחיקו שורה של נשים אבודות שנאבקות, תרתי משמע, על מקומן בעולם דרך הזירה. סדרה יפהפיה, בכיכובה של אליסון ברי הנהדרת, ששוב מוכיחה כמה ספורט, במיטבו, יכול להיות המקום שמאגד ונותן קול למי שלא הסתדר בעולם האמיתי.

• המסך
• ספורט
• סדרות מומלצות
• ארון סורקין
• כדורגל
• כדורסל

לוסיל בול היתה אישה מאוד מאוד מצחיקה. הסיטקום "I Love Lucy" שבו גילמה עקרת בית מטורללת הנשואה לזמר ממוצא קובני הייתה הסדרה הכי פופולארית בטלוויזיה האמריקאית בשנות החמישים. 60 מיליון אנשים התיישבו מדי שבוע לצפות בלוסי וריקי ריקרדו – מספר שאף סדרה לא התקרבה אליו מאז. ניקול קידמן אינה אישה מצחיקה ולכן הליהוק שלה לתפקיד לוסיל בול הוא פגם רציני בסרטו החדש של אהרון סורקין, שעוסק בהפקת הסדרה ההיא. סורקין אמנם רוצה להראות לנו שקומדיה זה עסק רציני ושבין הטייקים בול היתה אמנית רצינית שהתמודדה עם בעיות כבדות משקל, אבל אם הקטעים שבהם קידמן משחזרת כמה מהגאגים המפורסמים של בול לא עובדים, הסרט לא עובד.

כשג'ים קארי גילם את עצמו מגלם את אנדי קאופמן ב"אדם על הירח", הוא כיוונן מחדש את המערכונים שלו והפך אותם למצחיקים עוד יותר מאשר במקור. כשקידמן פונה להומור פיזי היא נראית כמו ליידי שמנסה לרדת לעם. לכן כשהקהל באולפן גועה בצחוק למול השיגועים של לוסי, הצופה בבית מתקשה להבין מה מצחיק ומתרשם שהטלוויזיה פעם היתה ממש מטומטמת. והיא אכן הייתה מטומטמת, אבל גם מאוד מצחיקה. אם אתם לא מכירים את "I Love Lucy", חפשו קטעים ביוטיוב – ההנאה מובטחת. חוץ מזה, קידמן מבוגרת בכ-14 שנים מכפי שהיתה לוסיל בול, שנכנסה להריון בתקופה המתוארת בסרט. פניה המתוחים נראים כמסכה, הפאה האדומה נראית כמו פאה, וזה שורט בעין.

גם חאווייר בארדם (שכמו קידמן מועמד לגלובוס הזהב) הוא ליהוק שגוי בתפקיד דזי ארנז, בעלה בחיים ובסדרה. גאל גרסייה ברנאל היה יכול להיות מתאים יותר מכל בחינה, אבל משליהקו את קידמן היה צורך ללהק לצידה כוכב היספני בגיל תואם (אם כי ארנז היה צעיר מבול בשש שנים). בין בארדם וקידמן אין כל כימיה נראית לעין, וגם זו בעיה, משום שהסרט מספר לנו שהיתה שם תשוקה בוערת ואהבה גדולה לפני שהעניינים הסתבכו.

"הזוג ריקרדו", שעלה בשירות הסטרימינג אמזון פריים, מתמקד בשבוע שנפתח עם דיווח של שדר הרדיו וולטר ווינצ'ל על כך שבול זומנה לוועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית ונחקרה על חברותה לכאורה במפלגה הקומוניסטית, והסתיים עם צילום פרק בסדרה מול קהל באולפן. החשש היה שהקהל יפנה גבו לכוכבת האדמונית, כי בשנות החמישים המוקדמות האשמה בקומוניזם היתה גזר דין מוות לקריירות. התסריט של סורקין דוחס לאותו שבוע שני אירועים נוספים שבמציאות אירעו מאוחר יותר – הריונה של בול שדרש התאמות בסדרה, ופרסום כתבה בעיתון הטוענת שארנז בוגד בה.

טיפות אינפורמציה נוספות נמסרות לנו כמו בסרט תיעודי על ידי אנשים שעבדו איתם – איך הם נפגשו על סט של סרט מוזיקלי כעשור לפני כן, על הקריירה ההוליוודית של בול שלא המריאה, איך שכנעה את סי.בי.אס ללהק לסדרה את בעלה בעל המבטא הקובני, ואיך ארנז שכנע את חברת הסיגריות שמימנה את ההפקה לשלב את ההיריון והלידה בעלילת הסדרה (הריון היה אז מסוג הדברים שאסור לדבר עליהם בטלוויזיה).

אפשר להבין מה משך את סורקין לחומר. מי שיצר סדרות על מאחורי הקלעים של הפקות טלוויזיה ("ספורט באוויר", "סטודיו 60", "חדר החדשות") וסרטים היסטוריים על רדיפות פוליטיות של אזרחים עקשנים ("משפט השבעה משיקגו"), מצא כאן שילוב של כל מה שמעניין אותו, כולל סיפור אהבה יפה. אבל למרות הניסיון להתמקד בשבוע מתוח אחד, הפעם התסריט שכתב עצלני ומפוזר. נראה שמטרתו העיקרית היא להראות שלוסיל ודזי היו אנשים נחושים ויצירתיים, שתרמו רבות לעיצוב הסדרה והטלוויזיה בכלל. הסצנות שעוסקות בעימותים שלהם עם הממסד הטלוויזיוני השמרני, הן המעניינות ביותר ואם קידמן בכל זאת תזכה במועמדות לאוסקר, זה יהיה על הסצנות האלה.

לצד שתי הטעויות הבולטות בתפקידים הראשיים, תפקידי המשנה דווקא מלוהקים היטב בשחקנים עתירי כישרון וניסיון בקומדיה. ג'יי.קיי. סימונס ונינה אריאנדה טובים כוויליאם פראולי וויוויאן ואנס שגילמו בסדרה את שכניהם של בני הזוג ריקרדו, ולא סבלו זה את זה. טוני הייל, שקנה את עולמו כעוזרה המסור של סגנית הנשיא ב"VEEP", מקבל הזדמנות להיות רציני בתפקיד מפיק הסדרה. ועליה שוקט היא התסריטאית שמשמיעה ניסוחים פרוטו-פמיניסטיים ומדבררת את תפיסת העולם של סורקין.

זה סרטו השלישי של סורקין כבמאי, והוא פותח אותו בהבלחת בימוי מוצלחת: דזי ולוסיל רבים ואז משלימים ומתעלסים, וכל הזמן הזה הם נמצאים מחוץ לפוקוס בשולי הפריים, כשהמצלמה ממוקדת ברדיו שבו מושמעת תוכניתו של וולטר ווינצ'ל. אבל ברגע שהשדרן משמיע את הספקולציה הקומוניסטית המצלמה חותכת לתדהמתה של לוסיל, והבימוי הופך לטלוויזיוני סטנדרטי.סצנת השיא היא כמובן נאום שבו תלוי הכל – הרי אנחנו בסרט של סורקין – והיא נחתמת בשיחת טלפון מפתיעה מאדם ידוע לשמצה שבשום פנים ואופן לא היינו מצפים ממנו לעשות את המעשה היפה שהוא עושה כאן. בדקתי ומצאתי שהנאום אכן קרה במציאות (אם כי נוסחו המקורי היה שונה) אבל שיחת הטלפון לא היתה ולא נבראה. זאת המצאה של סורקין שנועדה לעורר ריגוש זול, והיא מעידה יותר מכל על הלאקונה של הסרט הזה.

★★★ 3 כוכבים
Being the Ricardos בימוי: אהרון סורקין. עם ניקול קידמן, חאווייר בארדם, ג'יי. קיי. סימונס, נינה אריאנדה. ארה"ב 2021, 131 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• אמזון
• ניקול קידמן
• ארון סורקין

כאילו בהזמנה להפגנות הנערכות בימים אלו ברחבי הארץ, עלה השבוע בנטפליקס סרטו החדש של אהרון סורקין "The Trial of the Chicago 7". הסרט מתאר את משפטם של שבעת המארגנים של מחאות בשיקגו בזמן ועידת המפלגה הדמוקרטית בעיר בשנת 68' (למעשה נשפטו שמונה כאלו, אבל אחד מהם בכלל לא היה מעורב, הוכלל רק בגלל צבע עורו ולאחר מכן הוצא מהמשפט). המחאות הללו הפכו אלימות ולאחר עלייתו של ניקסון לשלטון, החליט שר המשפטים להראות מי המלך החדש בעיר ולתבוע את השבעה על אלימות יזומה נגד המשטרה.

סורקין, כדרכו, מצליח לייצר סרט שוטף שמושך אותנו לתוכו ומסרב לעזוב. הדיאלוגים, כרגיל אצל סורקין, שנונים ומצליחים להפוך כל אחד מהנאשמים ועורכי הדין שלהם לחכמים ואידאליסטים להפליא. סצינות בית המשפט עשויות היטב והמסר מצליח לעבור היטב: הממשל האמריקאי, שבאותה תקופה נאנק תחת עול וויטנאם ומחאה גוברת והולכת בבית, משתמש בכל הטריקים שבספר על מנת לצייר את המוחים נגד המלחמה כפורעי חוק, אלימים ובעיקר – אנטי פטריוטים. אם זה נשמע לכם מוכר, הרי שהמיקום והתאריך השתנה אבל השיטות לא.

גם במהומות האחרונות בארה"ב וכמובן שגם במחאה הנוכחית בישראל, הטכניקה דומה מאוד: ניסיון לתאר את המוחים כאנרכיסטים, ארגוני שוליים, לצד ניסיון של המשטרה למשוך אותם לאלימות ואז לרחוץ בנקי כפיהם כאילו המוחים הם אלימים. אם בזמנו זו הייתה ההתנגדות למלחמה שהפכה את המוחים לכביכול אנטי-אמריקאים (יש בחורה שצועדת עם דגל ומספר מתנגדים מתנפלים עליה שתוריד אותו) הרי שבארץ הממשל מתאר את המוחים כמפיצי מחלות.

במידה רבה, מדובר כביכול בשינוי בגישה הסורקינית הקלאסית שהכרנו מ"הבית הלבן" ו"חדר החדשות". סורקין שהכרנו היה אידיאליסט חסר תקנה שמאמין באנשים ובמודל האמריקאי. והנה, אפילו הוא נשבר ולוקח את הצד האנטי-ממסדי. אלא מה, מדובר עדיין בסורקין, וסורקין כמו סורקין, לא מסוגל ללכת עד הסוף. זה נכון, הממשל מושחת ומנהל משפט פוליטי שמטרתו הוקעת מחאה לגיטימית. נכון, המשטרה התנהגה בבריונות ואלמלא ראש העיר של שיקגו לא היה מורה לה לנהוג כך אלא מכיל את ההפגנות, הן לא היו יוצאות משליטה. ועדיין – אין מדובר פה בכתב אישום כנגד הממסד אלא רק כלפי ממשל ספציפי ואנשים ספציפיים בו.

במהלך עימות בין שניים מהנאשמים, הם תוהים האם הייתה מחאה מהסוג הזה אם בובי קנדי לא היה נרצח והוא היה המועמד הדמוקרטי, ומסכימים שכנראה לא. כי הבעיה, כך סורקין חושב, היא לא השיטה אלא האנשים שבתוך השיטה. ראש עיריית שיקגו, שר המשפטים של ניקסון, השופט המוטה שיושב במשפט ומתנכל לנאשמים בעקביות. מבחינת סורקין, השיטה עדיין טובה. צריך לנצח בבחירות ולבחור את האנשים הנכונים והכל יהיה בסדר.

הדיאלוג הקריטי בסרט מגיע כאשר שני מובילי המחאה, טום היידן האידאליסט האנטי-אלים (סוג של אלטר אגו של סורקין עצמו) ואבי הופמן המוחצן (משוחק נהדר על ידי סאשה בארון כהן) מתעמתים בינהם על המטרות של המחאה.

"אני רוצה לעצור את המלחמה", אומר הופמן.
"ואני רוצה חינוך ושיוויון ועוד הרבה דברים", עונה לו היידן.
"אבל מה בעדיפות ראשונה?", שואל הופמן.
"לנצח בבחירות זו העדיפות הראשונה", עונה לו היידן, "בלי זה אין עדיפות שנייה!".

כאמריקאי אידאליסט שגדל על ברכי המערכת הזאת, סורקין מתעקש על הבחירות כעל הדרך לעשות שינוי. הוא פשוט מסרב לקבל עדיין את העובדה שהמערכת שבורה מהיסוד. זה מהפך פשוט גדול יותר מדי בשבילו.ויש עוד דבר שנובע מכך: סורקין ממשיך לצייר את השבעה כחבורה אידאליסטית אנטי-אלימה שנגררה לאלימות בעל כורחה. אפילו כשהיידן צעק "אם הדם שלנו יישפך, דם יישפך בכל העיר", הוא לא באמת התכוון לשפיכת דם השוטרים אלא פשוט שכח להוסיף את המילה "שלנו".

קשה לדעת האם זה נכון, אבל גם אם זה המצב – הרי שמתאים לסורקין לבחור דווקא את המקרה הזה ולא אחרים שבהם היתה מחאה אלימה יותר, אלימות שבאמת היתה יזומה מצד המארגנים. כי סורקין אוהב להיות בצד "הצודק" ולאו דווקא בצד "הנכון". כי אם השיטה בסדר, הרי שכל מה שצריך זה למחות בצורה נקייה על מנת להחזיר את האוניה לנתיב המקורי שלה. מה שסורקין לא מבין זה שלפעמים השיטה כל כך שבורה, שמחאה שקטה פשוט לא מספיקה.

מעולם בהיסטוריה האנושית לא נעשה שינוי על ידי אנשים "נחמדים". המערכת תשתנה רק כאשר מישהו יטלטל אותה מספיק. והטלטול הזה כולל, לצערו של סורקין וגם לצערנו, יותר מאשר צעידה שקטה עם שלטים. אם יש לקח שצריך ללמוד מהסרט של סורקין זה דווקא את זה שלא רואים בו: האנשים הנחמדים לא מנצחים. המערכת יציבה מדי בשביל זה. ולראייה – הסרט על אירוע מלפני 50 שנים עדיין רלוונטי גם היום.

• המסך
• נטפליקס
• ארון סורקין
• סרטים מומלצים
• סשה ברון כהן

ארון סורקין אוהב לכתוב דמויות שמתבטאות היטב. לא מעט אנשים רושמים זאת לרעתו, בטענה שככה לא מדברים אנשים אמיתיים. האירוע ההיסטורי של משפטם של השבעה משיקגו הוא חומר מושלם עבור סורקין ("בחורים טובים", "הבית הלבן", "הרשת החברתית"), משום שהוא תואם את תחומי העניין שלו ואת מיומנויותיו כתסריטאי, והפעם גם כבמאי (הבמאי המיועד, סטיבן ספילברג, פרש בשל עיקוב מתמשך בהפקה).

סורקין אמנם כתב את התסריט כבר ב-2007, אבל הגעתו למסך של נטפליקס ממש עכשיו (בגלל הקורונה, כמובן) תורמת לתחושת הדחיפות שמלווה את הצפייה בסרט המשובח הזה, שחלקים נרחבים ממנו נראים כאילו צולמו בבלפור ובמשרדו של השר לביטחון פנים אמיר אוחנה.

ב-1968 הגיעה ההתנגדות למלחמת וייטנאם לשיאה, ובמהלך הקמפיין לנשיאות, כשהמפלגה הדמוקרטית ערכה את הוועידה שלה בשיקגו, המוני אזרחים הגיעו לשם כדי להביע את מחאתם. התנגשות אלימה בין כוחות משטרה מתוגברים ואלפי מפגינים שהתרכזו בפארק גראנט, התפתחה למהומה שזלגה לרחובות העיר. ארבעה חודשים אחרי כן, נבחר ריצ'רד ניקסון, והתובע הכללי שמינה החליט לתבוע שמונה אקטיביסטים, מנהיגי תנועות התנגדות שונות, בטענה שנאומיהם הסיתו את ההמון לאלימות.

הנתבעים הם נואמים מיומנים ובעלי תפיסות עולם מגובשות, מה שכאמור הופך אותם לגיבורים מפתים עבור סורקין. מולם ומעליהם יושב שופט שמרן שתוך שתי דקות מתעצב כנבל של הסרט. הוא דמות כל כך קיצונית, שסורקין אפילו נמנע מלכלול בסרט כמה מהאמירות המתועדות שלו, שהיו עלולות להיתפס כהגזמה דרמטית. במהלך המשפט, שנמשך חמישה חודשים, הוזמנו המוני אנשים לתת עדות, בהם אמנים מהצד השמאלי של המפה כמו ג'ודי קולינס (ששרה מעל דוכן העדים "לאן נעלמו הפרחים"), ארלו גתרי, אלן גינסברג, נורמן מיילר וטימותי לירי.

לצורך חידוד הדרמה, סורקין בחר לוותר על הסלבריטיז, ולהתמקד במתח בין הנתבעים. הקונפליקט המרכזי בסרט הוא בין טום היידן (אדי רדמיין) שחושב על קריירה פוליטית ומכבד את מוסדות המדינה, לבין אבי הופמן החצוף (סשה ברון כהן), שמעדיף לבדר את הקהל בבית המשפט ואת הצופים בבית. הניגוד הבולט בין הקתולי רך הדיבור (פרט לכמה רגעי מפתח) לבין היהודי הפרוע מניב קשת דרמטית אפקטיבית מבחינה רגשית, והשחקנים מאזנים זה את זה (רק המבטא האמריקאי המודגש של כהן האנגלי קצת פוגם בשלמות של דמותו). סורקין העניק להופמן את משפטי המחץ הכי טובים, והוא גם זה שמזהה כבר בהתחלה שמדובר במשפט פוליטי – אופציה שלדברי הסנגור אינה קיימת בארצות הברית.

הנתבע היהודי השני, ג'רי רובין (ג'רמי סטרונג מ"היורשים"), מאופיין כפחות רעשן אבל יותר לוחמני מחברו, וסורקין הלביש עליו מרכיב דרמתי משומש מסדרות הטלוויזיה שלו – התאהבות מיידית וחסרת תוחלת באישה לא מושגת. הפעם מדובר בהתאהבות אינסטנט שנמשכה ימים ספורים ולכן ההדבקה שלה לדרמה המרכזית נראית מלאכותית.

יוצא הדופן בחבורה הוא איש הפנתרים השחורים בובי סיל (יאיא עבדול-מאטין), שבכלל לא היה בפארק, ודרישתו להיות מיוצג על ידי עורך דין משלו נדחית שוב ושוב על ידי השופט שמצטייר כגזען. סורקין מדגיש את אחרותו של סיל גם באמצעות הצילום – שוט ארוך ואלגנטי המרחף בתחילת המשפט בין התובע לבין הנתבעים השונים נחתך לפתע כשסיל מופיע לראשונה, ידיו אזוקות כתזכורת להיסטוריה של העבדות. כן, זה לא מעודן, אבל אין לי בעיה עם זה – גם השופט, כמו שרואים בהמשך, לא היה מעודן.

מכאן מתפתחת דרמה משפטית סוערת, שסופה ידוע מראש. סורקין הליברל תמיד מקפיד להגיש לצופים גם דמות אחת של רפובליקאי חיובי (דוגמת אלן אלדה ב"הבית הלבן"), וכאן הוא בחר ללהק לתפקיד את התובע הצעיר ריצ'רד שולץ (ג'וזף גורדון-לוויט) – דמות לא מאוד מפותחת. עקב כך הקונפליקט המרכזי באולם בית המשפט הוא בין השופט ג'וליוס הופמן (פרנק לנג'לה) לסנגור וויליאם קונסטלר (מרק ריילנס), שעושה כמיטב יכולתו לא לאבד את קור רוחו למול עיוותי הדין – וזה עובד מצוין מבחינה דרמטית.

יש לציין שכמו שני הנתבעים הכי מרדניים, גם השופט הרע וגם הסנגור הטוב הם יהודים. הנושא אמנם אינו מטופל בסרט – מעבר לאזכור הקומי (שנגזר מהתעתיקים של המשפט המקורי) שהשופט ואבי הופמן ניחנים באותו שם משפחה – אבל נדמה שהוא נמצא עמוק במודעות של סורקין, שדווקא רוצה להיות כמו היידן ושולץ, הצעירים האטרקטיביים והמעודנים עם התספורות המוקפדות.

סורקין עובד היטב עם התבנית המוכרת של דרמה משפטית – עד מפתח שמצטרף באיחור (הופעת אורח מגניבה), הקלטה שצצה במפתיע ברגע האחרון – אבל גם משחק איתה. כך, למשל, הוא בחר לדלג על סצנת השיא בכל דרמת בית המשפט – הכרזת המושבעים – ולהעביר אותנו הישר לסצנה שאחרי, שמזכירה לנו באופן מרגש לשם מה בכלל התכנסנו.

כמו תמיד, יש המאשימים את סורקין בצדקנות ליברלית – מה שמבטיח שהסרט יזכה במועמדויות לאוסקר, לתסריט ולחלק מהשחקנים המצוינים. אני הייתי מרותקת לאורך כל הדרך – מההתנצחויות בבית המשפט, לפלשבקים לפארק, ולגילויים שלרגעים מבלבלים את העניינים, בלי להסית את מוקד ההזדהות שלנו. וכאמור, לאורך הצפייה כולה מהדהדת המציאות הישראלית ברגע זה, ותורמת ערך מוסף להווייה של הסרט.

★★★★ 4 כוכבים

The Trial of the Chicago 7 בימוי: אהרון סורקין. עם סשה ברון כהן, אדי רדמיין, מרק ריילנס, פרנק לנג'לה, ג'רמי סטרונג, ג'וזף גורדון-לוויט. ארה"ב 2020, 129 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• המסך
• נטפליקס
• ארון סורקין
• מחאת בלפור