בסצנה אחת מהסדרה של ענת גורן על שלום חנוך שלא יוצאת לי מהראש, הוא מתיישב מולה במרפסת ואומר: "בעוד 50 שנה, אני לא בטוח לגביי, אבל את אריק לא יזכרו". שנייה אחר כך הופיעה סצנה שבה חצי התנצל, אבל הודה ש"זו האמת". אז 50 שנה עוד לא עברו, ולך תדע אם אני אהיה שם כדי לספר, אבל אחרי יותר מעשור אפשר לתת סיכום ביניים – ולהכריז שבינתיים, שלום טעה. עוד מעט זה כבר 11 שנה מהרגע שבו אריק הלך מאיתנו, ונדמה שהוא חי בתרבות הישראלית יותר מפעם.

>> עץ שהוא חבר וגינה שצמחה מתוך קבר של חתולה. העיר של תומש
>> צ'יל מעבר לירקון: הכירו את בית חנה ברודצקי, הבית השלישי שלנו

גם בתקופה האחרונה אפשר לראות את הסימנים: עידו מוסרי יוצא עם מופע משירי הילדים שלו; עוזי נבון מוציא אלבום ומופע משיריו; מחזמר משיריו עומד לעלות על הבמות; יוצר ההיפ-הופ מאיור הוציא אי.פי חדש שכולו סימפולים מהשירים שלו. השיא היה הקאבר הגרנדיוזי והכואב עד מוות של ברי סחרוף לאחד מגדולי שיריו, "אולי צריך לתת לזה עוד זמן" – שהוא כתב עם יצחק קלפטר ז"ל.

ובכלל, קשה לפתוח את יוטיוב בלי לראות אנשים – צעירים כמבוגרים – שעדיין שרים את שיריו. הקליפים והשירים שלו עדיין מופיעים בכל מקום. במצעד האמנים הכי מושמעים ברדיו הישראלי הוא נמצא במקום השלישי – כשלפניו ברשימה רק אייל גולן ושלמה ארצי, שניהם אמנים בשיא חייהם והקריירה שלהם, כאלה שקורעים את הבמות. אריק כבר 40 שנה לא פתח קופה, והוא עדיין שם. רלוונטי מתמיד.

אז מה גרם לקאמבק הזה לתודעה שלנו? איך דווקא עכשיו הוא נוכח כל כך בתרבות שלנו, יהיו שיגידו – אפילו יותר מאשר בסוף ימיו כשעוד חי? נדמה לי שהתשובה נעוצה באירוע אחר, שקרה לפני שנה – והוא אסון ה־7 באוקטובר. יש משהו באריק שתמיד ידע להיות הכתף המנחמת שלנו, בטראומות הגדולות. איכשהו, תמיד חזרנו אליו. הנה כמה סיבות לכך שהוא עדיין כאן.

1. הקול

קודם כל, זה מה שהכי בולט. קול הבס העבה והייחודי, שמניע לך את הנימים הכי כמוסים שבלב. הוא עבד לאורך חייו עם המלחינים הכי גדולים שלנו, אבל הקול שלו הצליח להתעלות גם על הצלילים הכי משוכללים של רכטר וגבריאלוב, שם טוב לוי וקלפטר. מעל כולם, הוא היה. ועד היום, הלב שלי עוצר כשאני שומע אותו, גם אם זה שיר ששמעתי כבר 5,000 פעם.

2. המילים

אריק לא היה הפזמונאי הכי גדול שלנו, אבל הוא כן היה סוג של מדייק לאומי. בשפה הפשוטה שבה דיבר (ועוד נגיע לפשטות), הוא ידע לכוון חץ ישר ללב של המאזינים שלו. לדבר אליהם באחד על אחד. כמו חבר טוב. ונדמה שבתקופה הזאת, כולנו היינו צריכים לדבר – או לפחות שיהיה שם מישהו שיקשיב. ויזכיר שלא הכל אבוד. גם אם זה דרך שיר מלפני חמישים שנה.

3. הקונצנזוס

אני לא איש דתי, אבל אמונה דתית אחת בכל זאת יש לי: המוות של אריק איינשטיין ז"ל, בלילה השחור של ה-26 בנובמבר 2013, היה הרגע שבו הכל התפרק. אריק היה הדבק האחרון שהצליח לחבר ישראלים מכל הקצוות, הדתות, הגזעים, המינים – הוא היה הקול של ישראל, אשכרה. ובתקופה שבה כל אחד מאיתנו שאף לחזרה למשהו שכולם יסכימו עליו, החזרה אליו – כנראה – היתה בלתי נמנעת.

4. הפשטות

כי בתקופה שבה אמנים מתחבאים מאחורי הפקות משוכללות ומכונות תופים ויחצ"נים והרבה הרבה דאווין, אריק בסוף היה איש פשוט. מישהו שלא גר בדירות יוקרה, אלא בבית קטן; מישהו שבכל ראיון שלו הרגשת שאתה מדבר עם בנאדם ולא עם פלקט. יש משהו בנפש שלנו, שבתקופות סוערות, מחפשת את הדבר הבסיסי ביותר – את הבית. אריק מסמל את הבית הזה, את המקום החם והנעים והלא שופט, שכל אחד מאיתנו צריך לפעמים. אחרי כל המסעות בחוץ, כמה טוב שבאנו הביתה.

אפילו ברמה הפסיכולוגית, הטראומה הכבדה שלה-7 באוקטובר גרמה לנו לחפש אחרי מפלט. משהו שיכול ללטף לנו את הכאבים, להרגיע מעט, לנסות ולמצוא פשר או אופטימיות גם בתוך החושך הגדול. וזה מה שהיה באריק – נאיביות בריאה, אמונה בטוב האנושי, גם בתקופה שבה יש לך תחושה שאנחנו ביקום מקביל ואפל. המוזיקה של אריק היא כמו סממן לכך שעם כל המורכבות בנוסטלגיה, פעם היה נורמלי. ואם פעם היה נורמלי, אפשר לחזור לנורמליות הזאת באיזושהי דרך שוב.

פחות מחודש אחרי ה-7 באוקטובר, הסינגל לשיר "חמלה", שכתב ב-2002 ללחן של ארקדי דוכין, יצא שוב בגרסה עירומה ופשוטה יותר. אתה מסתכל על המילים, וחושב שנה אחרי על מה שקרה שם – ומבין שאריק ידע את הכל. ואולי הוא גם ידע טוב מאוד מתי ללכת.

"והימים ימים קורעים
הלילות לילות קרים
הקירות קירות חלקים
ואנחנו לבד לגמרי לבד
הנר רועד ודועך
הים עולה על גדותיו
והאור מתרחק והולך
שוב הוא מסתיר את פניו
והלב נקרע מכאב
הלב מתפוצץ מזעם
הלב מתמלא בחמלה
פעם אחר פעם".

• מוזיקה ישראלית
• אריק איינשטיין
• מוזיקה
• שבעה באוקטובר

הורים תל אביבים יוצרים ילדים תל אביבים, וילדים תל אביבים יכולים להיות הרבה דברים, אבל יש דבר אחד שהם בטוח – מעריצי אריק איינשטיין. זו אמנם לא תכונה אקסקלוסיבית לילדי תל אביב, אבל איינשטיין היה התל אביבי האולטימטיבי, סוג של מודל לחיקוי (לפחות חלקיו הטובים) עבור דורות של תל אביבים, שהעבירו את מורשתו המיוחדת מדור לדור. ועכשיו, הורים צעירים, זה תורכם. כמו שאתם גדלתם על "עוף גוזל", "גברת עם סלים" או "שבת בבוקר", גם להם מגיע. ובדיוק עבור זה נולד מופע מוזיקלי מעניין מאוד לילדים, מטעם בית אריאלה. ברור שהספרייה ולא הבר, מה חשבתם?

>>רחוב של זיכרונות מאבא וגן עדן לילדים. זאת העיר של נדב ליפשיץ

"הייתי פעם ילד" נקרא המופע החדש שיורכב משירי הילדים של אריק איינשטיין, הפסקול הנצחי של המוזיקה הישראלית. מדובר בהפקת מקור של בית אריאלה, ממחלקת הספריות העירוניות, שמנסה להציג לילדים גם את המוזיקה, אבל גם מעט מדמותו של הזמר-שחקן-אגדה, לרבות סיפורים על תחנות חייו וחבריו, לצד שיתופי הפעולה היצירתיים שלו. בקיצור, זו הדרך לגרום לילד שלכם להתאהב במוזיקה שאתם אהבתם פעם, ואין מתנה גדולה יותר מזו לעצמכם. כלומר, גם הם ירוויחו מזה, אבל לא רק.

וזה לא רק המה, אלא גם המי – נדב הולנדר האהוב (שגם מנהל מוזיקלית), דניאל רובין, יונדב הלוי וגם אחד, עידו מוסרי. טרם ידוע לנו אם יבוצעו שירים בקולו של בובספוג, אבל מבטיחים לנו מופע מלא הומור (כי עם שירים כמו "אדון שוקו", איך לא יהיה?) שיורכב מביצועים חדשים ללהיטיו. אז מה היה לנו פה? הופעה לילדים עם מוזיקה שאתם אוהבים, מוזיקאים אהובים והכי חשוב – הקול של אריק איינשטיין. כלומר, הקול של עידו מוסרי, אבל בראש יתנגן לכם אריק.
בית אריאלה, שדרות שאול המלך 25, החל מה-19.7.לפרטים וכרטיסים

• ❤ תרבות
• אריק איינשטיין
• בית אריאלה

הכתבה פורסמה במקור יום לאחר מותו של אריק איינשטיין, ב-27.11.2013

אי אפשר שלא לזלוג כששומעים את אחד משיריו הרומנטיים של אריק איינשטיין, שקולו ידע לפלח גם את הלב הקר והציני ביותר. וכפי שאהבה לעולם לא יוצאת מהאופנה, כך גם השירים האלה לנצח יגרמו לנו לדמוע מהתרגשות (ולהתחרט על כך ששוב לא מרחנו מסקרה עמידה למים). הנה הנבחרת שלנו. קחו טישיו:

שיר מספר 8

"…יפתי, כלתי, נשמתי. את שלי ואני שלך…". אז נכון, מדובר בשיר נפוץ בחופות ארצנו, ולמרות שמדובר בפרודיה על זמר מזרחי, אף פעם לא ימאס לנו מגבר שיכנה אותנו "חבצלת השרון שלי". תלמדו משהו, בחורים.

הכניסיני תחת כנפך

שיר אהבה שכתב חיים נחמן ביאליק שפותח את שקיות הדמעות בלי להתאמץ. השיר זכה לגרסאות ומבצעים שונים, אך הביצוע של אינשטיין הוא האהוב עלינו מכולם.

עכשיו התור לאהבה

מילותיו הרגישות של עוזי חיטמן בביצועו של אריק יוצרים שיר רומנטי להחריד. כי כשרואים שני אנשים מתחת לחופה, כאלה שטעמו אכזבות ואי אלו מרורים בחיפוש אחרי האהבה, מבינים שהתור שלה לגמרי הגיע.

אהבה ממבט ראשון

אנחנו באמת צריכים להרחיב, או שאתם כבר עמוק בממחטות?

יש בי אהבה

השיר נכתב והולחן על ידי ארקדי דוכין, אחד שידוע בכתיבת בלדות רומנטיות על גבול הקיטש. הביצוע של אריק מנע ממנו להפוך למתקתק מדי בזכות החספוס והרגישות המזוהים עמו. הרווח כולו שלנו.

קח לך אישה

שיר החופות האולטימטיבי. היום כבר נסתפק גם בדירה שכורה.

גיטרה וכינור

השיר הכי רומנטי מתוך האלבום המשותף של אריק ושלום חנוך, "מוסקט". אין דרך טובה מזו להתחיל את הדואט של החיים שלכם.

ואחד לשבירת הכוס: שיר השיירה

אחרי שנשבעתם אמונים, לגמתם יין פטישים וצלחתם את נאום הרב, קבלו שיר אחד שמח במיוחד שעושה חשק לקפץ (גם לדודה שממש לא סובלת אתכן).

• מוזיקה
• במה
• תרבות
• מוזיקה ישראלית
• אריק איינשטיין
• אהבה

פורסם לראשונה ביום שלאחר מותו של איינשטיין, 26.11.2013

תיאטרון האהל, סמוך לכיכר דיזנגוף

אביו של אריק, יעקב איינשטיין, היה שחקן בתיאטרון האהל. התיאטרון שכן במבנה שנקרא "בית ארלוזורוב" ועומד היום נטוש ומוזנח, למרות שהעירייה הגדירה אותו כמבנה לשימור מחמיר.

ובמילותיו:
"הצריף של 'האוהל', ניחוח של ים
מפרש בודד מלבין באופק…
…זה לא בדיוק געגוע
זה סתם נעים להיזכר
לא כל כך רוצה להתעמק מדוע
זה בא ונמוג מהר"
מתוך השיר "זה לא בדיוק געגוע"

בית הספר ע"ש א.ד גורדון

איינשטיין למד בבית הספר ברחוב לסל שנקרא אז "בית החינוך בצפון". בית הספר כלל פעילות ענפה של תנועות הנוער, עבודה חקלאית, ספורט ועוד.

ובמילותיו:
"תראה למשל איך הורידו את בית הספר שלי, 'א.ד גורדון' ברחוב לסל. אני זוכר את התמונה לפני 15 שנה. ראיתי איך שהורסים אותו וזה הרס לי את החיים. עמדתי והסתכלתי. נגמרתי במקום".
מתוך ראיון שהעניק ל"ידיעות אחרונות" בינואר 2009

נחל הירקון

איינשטיין חי כל ילדותו בסמוך לנחל הירקון. הנחל מופיע בכמה משיריו, וכמובן נתן את השם לשלישיית גשר הירקון, שבה היו חברים בנוסף לאיינשטיין גם בני אמדורסקי ויהורם גאון ולאחר מכן ישראל גוריון.

ובמילותיו:
"קון, ירקון, ירקון – איי איי איי
שמש צהובה בשמיים
שום דבר לא זז
שקט חם, כבד
שני ילדים יושבים בתוך שורשי אקליפטוס ענק
אקליפטוס ענק
ששותה לרוויה את המים הכחולים"
מתוך השיר "תל אביב, גדות הירקון, 1950"

אולם אוסישקין

איינשטיין גדל אל תוך אהדת הפועל תל אביב, בכדורגל ובכדורסל. אולם אוסישקין היה חלק משמעותי מחייו, והריסתו הייתה בשבילו קשה וכואבת.

ובמילותיו:
"כאב לי מאוד שהרסו את אוסישקין, בכיתי מבפנים. גדלתי באיזור, בצפון תל אביב, במגרש המכבייה. היום צפוני זה ביטוי נרדף לילדי שמנת אבל הנוער המקורי מצפון תל אביב בכלל לא היה כזה. כשאמרת אז 'צפונים' ידעו שהתכוונת לילדי ים, קשוחים, בריאים. בכלל לא בקטע של ילדי שמנת. פתאום זה נהיה צפונים במובן אחר. בקיצור הייתי אתלט, אלוף ישראל בקפיצה לגובה. כל ימי הנערות שלי עברו שם. עכשיו כמעט הכל נמחק. אין. מחוק קומפלט. כששיחקתי כדורסל לא היה אז את היכל אוסישקין אלא מגרש פתוח… את אוסישקין היה צריך לשמר".
מתוך ראיון שהעניק ל"ידיעות אחרונות" בינואר 2009

אצטדיון בלומפילד

הפועל תל אביב בכדורגל הייתה אחת האהבות הגדולות של איינשטיין, שהיה חובב ספורט שרוף, ושלט בעל פה בפרטים הזניחים ביותר בנושא. שירים רבים של איינשטיין מזכירים את אהבתו למועדון ומבכים את הקושי שבלהיות אוהד הפועל.

ובמילותיו:
"אחר כך קצת הלכנו לבלומפילד
הפועל תל אביב שוב מחמיץ (למה?)
היה לנו טוב, נהיה לנו רע
כמעט חשבנו כבר לחזור חזרה
אז תגידו לי למה
הכל קורה דווקא לי
ומה שהולך פה
אולי זה לא בשבילי"
מתוך השיר "היה לנו טוב, נהיה לנו רע"

חוף מציצים

בתחילת שנות ה־70 התחבר איינשטיין לקבוצה של יוצרים צעירים, שנקראה לימים חבורת לול. הקבוצה כללה אנשי מפתח בתרבות הישראלית כמו אורי זוהר, צבי שיסל, שלום חנוך, יהונתן גפן, שמוליק קראוס ועוד. אחד ממקומות המפגש של החבורה היה חוף מציצים, בו שכן "הצריף של אביגדור". ב־1972 כיכב אריק בסרט שיצרה החבורה, "מציצים", בבימויו של אורי זוהר.

ובמילותיו:
"ישנה ברוח של הבוקר הרגשה של חוסר משקל
כשאתה עוזב בשקט את הצריף המכוסה בטל
ובחצר ישנו צינור שהמים עוד נוזלים לו מן החור
ויש ים יותר למטה להם יהיה תמיד, תמיד לאן לחזור"
מתוך השיר "מציצים", שיר הנושא של הסרט

מגרש מכבי הישן, סמוך לשוק בצלאל

איינשטיין הרבה לכתוב ולשיר על נוף ילדותו וזכרונותיו מתל אביב של אז. מגרש מכבי הישן שימש בית לקבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב, והיום משמש כחניון. שם צולמו חלקים מהסרט "עיניים גדולות" בו כיכב איינשטיין לצדו של אורי זוהר.

ובמילותיו:
"מכבי הישן
ליד קולנוע אוריון
שניאור הגדול
מעבר לגדר
ריח של פלאפל
בא משוק בצלאל
בגדד בכניסה
ופתקה שוב עובר
תל אביב חמה
תל אביב צוחקת
אנחנו עוד קטנים
ויש מעט מאוד
עיר של אהבה
עיר שלא חונקת
שמש בגני
היה היו לילות
עכשיו קצת מאוחר
שקט מאוד בבית
אני יושב לבד
חושב על החיים
זמן זוחל לאט
עוצם את העיניים
עולים הזכרונות
וזה כל כך נעים"
מתוך השיר "מכבי הישן"

כיכר רבין

איינשטיין, בדומה לרבים, הושפע מאוד מרצח רבין ב־1995. באלבומו "לאן פרחו הפרפרים" שיצא שנתיים לאחר מכן יש כמה שירים שמאזכרים את הרצח ואת השפעותיו.

ובמילותיו:
"וכיכר העיר מוארת
רבבות כל אוהביך
נהרו אל העצרת
נאספו לראות פניך
עת נבוך סמוק כילד
את קולך בשיר נתת
הגורל נקש בדלת
ואתה כלל לא שמעת
שוב ושוב עובר בי רעד
מי יכול היה לדעת
מה נאמר ואין מילים פשוטות יותר
שלום חבר"
מתוך השיר "שלום חבר"

הגימנסיה העברית "הרצליה"

הגימנסיה, סמל לתל אביב האיינשטנית של אז, הוזכרה בשיר השנוי במחלוקת שכתב לו יענקל'ה רוטבליט.

ובמילותיו:
"אני רואה אותה בדרך לגימנסיה,
עם הילקוט ובתלבושת אחידה,
בעוד שנה כבר לא תהיה יותר ילדה,
אני חושב שבשבילי היא אבודה"
מתוך השיר "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה"

• מוזיקה
• תרבות
• במה
• אריק איינשטיין
• מוזיקה ישראלית

באמצע שנות ה־80 הוציאו אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב שני אלבומים. אחד חום ואחד כחול. אחד נקרא "אוהב להיות בבית", אחד "על גבול האור". הם הגיעו לבית ילדותי שבירושלים כקלטות, ובמשך תקופה החליפו זה את זה בתוך הטייפ שבחדרי, כמו חיילי משמר. היו בהם לחנים יווניים, לחנים לא יווניים בכלל, מילות שירה של חלפי ושל אלתרמן, ורוח רוגעת, חמה. הם היו אלבומים אישיים, ביתיים, שמעליהם ריחפה אוטרפה, מוזת השירה הלירית.

חודשים אחדים אחרי הופעת "על גבול האור", החלה האינתיפאדה הראשונה. מזג האוויר המנטלי בארץ התהפך. מזרח ירושלים, שנשקפה מחלון חדרי, הפכה עיר בלתי מושגת שפגזי תאורה האירו מעליה כל לילה, ושני האלבומים הפכו לנס. בימי אי ודאות וחרדה היה בהם כוח מנחם אינסופי. איינשטיין וגבריאלוב ייצגו פינה מאוד מסוימת של הישראליות. בזה אני מכיר כיום. אבל אז, בשנות ה־80, ועבורי, על כל פנים, כל המוזיקה שלהם אמרה מילה אחת: "בית".

בית, לפי הפתגם האנגלי, הוא המקום שבו מצוי הלב. בית הוא גם מקום המצוי בלב. אריק איינשטיין, שעזב אותנו השבוע בפתאומיות מטלטלת, היה בית בשני המובנים. הוא היה מקום שבו היינו מוכנים לשכן את לבנו: ישראל מלאת מלודיה, ישראל לא מיליטנטית אלא אוהבת, ישראל שאולי דמיינו אותה ואולי הייתה באמת קיימת, לפחות במשך כמה חודשים, או שבועות, או ימים, בין 86' ו־87', בין צד א' לצד ב' של הקלטת, בילדות נורמלית, אבל אולי היא אמיתית, ואם היא אמיתית, היא, הוא והלב, שנמצא בה, נמצא בו.

בה בעת הוא היה בית המצוי בלב: קול פנימי, לא רק לאומי. קול שקונן על התוכי יוסי, קול שהציע לשתות קפה תורכי ולהתעורר, קול שתהה למה לקחת ללב. "אח כמה טוב לי ורך" שר לפני כעשור מילות אהבה בוגרות ועדינות של אהוד מנור, "חדר סגור שוב נפתח". החדר הזה אינו חדר של בלוקים מסוידים ברחוב חובבי ציון בתל אביב, הוא חדר שבשנים: חדר שאותו השנים סגרו ושהן עצמן פותחות. אריק איינשטיין שר על כל גילינו, על הבובה זהבה ועל הגוזל שהניח אותה ועף. והמוזר הוא שהלב הזה ומעטפת הלב הזאת וגרעין הלב הזה – כולם עשויים במידה רבה מרוקנ'רול. איינשטיין תמיד יוכר כאחד מנביאי הרוק הישראלי. אין עוד ארץ שיש לה כוכב רוק כזה.

קשה לזכור מי השתמש בו באיזו רשימה בעיתון כדי להראות שאין בארץ אבק כוכבים וכתב משהו כמו: "בעולם יש כוכבים. כאן אתה פוגש את הזמר הכי מפורסם במדינה בדוכן שווארמה באבן גבירול ומתווכח איתו על הפועל תל אביב". אבל זה היה זוהר, לחלוטין.

שנים אכלתי בכתר המזרח כי שמעתי שזאת השווארמה האהובה על איינשטיין. לא זכיתי לפגוש בו ולא להתווכח איתו, אבל לא זה העניין. לא זה מה שהופך את איינשטיין לזמר הרוק הייחודי בעולם. לא הצניעות השמאטעית של הארץ שבה חי ויצר, אלא הצניעות האותנטית שלו עצמו: האהבה לבית (שדווקא עליה שר ברוח ההולמת מופעי אצטדיונים), האהדה לקבוצה, המשפחתיות ("אימא של דינה! קוראים לה סימה! היא שלי!" – עוד שיר לאצטדיונים), הבחירה לחדול מלהופיע כשהספיק ודי–

איינשטיין עשה די רוק כדי להיכנס להיסטוריה של הסגנון, והוא היה כל כך ייחודי בהליכותיו שהוא ראוי להיזכר כאמן רוק חתרן במיוחד.הוא אף פעם לא הלך לבדו. זה תמיד היה הוא ושלום חנוך, הוא ויוני רכטר, הוא וגבריאלוב. הוא היה איש שידע לשתף פעולה ולחלוק במה וקרדיט, כי בית אמיתי הוא לא מקום שנמקים בו לבד. בית הוא מקום שיש בו משפחה וחברים, ובסוף היום כולם יושבים ביחד על אותה ספה ורואים כדורגל. על השולחן יש אגרטל עם זר פרחים, ותמיד היה בו יותר מפרח אחד.

ככל שהתבגר ידע לערב באגרטל פרחים צעירים, כמו פיטר רוט למשל. גם רשימת השירים שבגב כל אלבום היא זר פרחים, שביטלס וזמר ציוני נוסטלגי צרורים בו, מקושטים בבדיחות פנימיות של פרחחי לול, או בקשקושים שנשזרו בלילות הקלטה ארוכים בין הלהקה וטכנאי האולפן. לא הבנו כל מה שנאמר שם, אבל זה גרם לנו לחוש שאנחנו שם, איתם.

והיו כמובן הבדיחות שמחוץ לאולפן: הסרטים, המערכונים, "כבלים"… שמהות כולם הייתה הענקה של שמחה. כאמור, לא כל ישראלי חש שייכות לצלילים של איינשטיין, אבל בפני ההומור שלו לא הייתה חסינות. ישנם שחושדים בזרי פרחים. לאורך השנים היו כאלה שראו באיינשטיין פרוטוטיפ לאמן ישראלי בעל השפעה עצומה, המתחמק מעיסוק בנושאים קשים, פוליטיים וחברתיים. הם לא לגמרי טועים, אבל לא הייתה לו יומרה אחרת. כל אחד מאיתנו יכול לקחת את המציאות האיינשטיינית ולחבר אותה למורכבות שהוא חש במרחב. עבורי, לפני עשר או 15 שנים, הוא היה ביטוי לזהות יציבה. היום הוא ביטוי לזהות מבלבלת, וגם בזה יש כוח רב.

הייתי רוצה לחיות בבית שהוא אריק איינשטיין, ואריק איינשטיין מת, והבית בכלל לא כזה. שתי קלטות החזיקו אותנו על פני אינתיפאדה אחת, אבל אז באה עוד אחת, ואחריה הארץ הלכה ואיבדה את הצפון. חלומות ההרמוניה שלנו הולכים ומתפוגגים, ואלהשיצאו לשנות את העולם מקבלים זימון להופיע בפני שופט בבית משפט השלום.

"אני בן דור שגדל על זה שאחרי 2,000 שנים של צרות וגלות, סוף סוף העם המטורף הזה חוזר לבית שלו, והבית יהיה בונבוניירה", אמר איינשטיין בראיון ליגאל סרנה לפני כמה שנים. "אבל גדלנו והבונבוניירה נהייתה למפלצת. צביעות ושקר ופרוטקציה, כוחנות, ואיש אוחז בצוואר רעהו. התחלנו עם חלוצים שנאחזו בציפורניים ואנחנו היום מתעללים בפועלים זרים שאנחנו חיים בזכותם". אז זה המצב, אפילו אותו קול חם עצמו אמר זאת, אבל אני מסרב לראות בשירים ההם וביופי ההוא אשליה. היה כאן אריק איינשטיין, הייתה כאן יצירה שבאה מהמקום הכי טהור ונגעה במקום הכי טהור. אולי אנחנו כבר לא יכולים להמשיך לגור בתוך זה, אבל יש לנו משהו לשרוק בזמן שמתקדמים הלאה.

>> פורסם לראשונה ב"טיים אאוט תל אביב", נובמבר 2013

• ❤ תרבות
• אריק איינשטיין
• מוזיקה
• מוזיקה ישראלית