ישנה מידה של רשעות אינהרנטית במתיחות. אז נכון, עד הסיום כולם צוחקים ביחד, אבל בלב ליבה מתיחה היא אקט של הפרת הסכם חברתי לא מדובר, שבירת אמון מאוד בסיסית. שם מסתתר גם הקסם של המתיחה טובה: לא בלעג לעיוורונו של הקורבן האומלל, אלא בהפרת הסדר הקטנה של הקיום. רגע קטן, גם אם מהונדס מראש, של גליץ' במציאות שמתרחש מול עינו המופתעת של המארק, אותו צופה פעיל שנשאב לרגע לסיטואציה שנלקחת כאילו מסרט אבסורד. בשנים האחרונות, כפי שמעיד היוטיוב, משהו אכזרי קרה למתיחות.

אולי זה דור האינטרנט שהפך לקהה רגשית, אולי זה ריבוי המצלמת שהפך את המתיחות מאקט חברתי שמתקיים בסביבה הקרובה לאקט שנועד מראש לשיתוף אונליין – כלומר כל אחד חושב שהוא יגאל שילון – אבל משהו במתיחות שאני נתקל בהן החמיר. הרוח הטובה מתפוגגת. פתאום אנחנו רואים יוטיוברים שחושבים שזה היסטרי להיכנס לשכונה קשה ולנסות לנשק בריונים או טמבלים שמותחים את חברה שלהם שהם התאבדו. חה חה, היא אהבה אותך עד הרגע הזה. מצחיק.

בין יחידי הסגולה שבאמת מנסים לקחת את אמנות המצלמה הנסתרת לשלב הבא אפשר – ואפילו ראוי – לציין את אריק אנדרה. נכון, הוא לא יהודה ברקן, אבל בדרכו האנרכיסטית אנדרה יצר לא מעט הישגים בתחום החייך-אכלת-אותה. המתיחות האבסורדיות, הביזאריות והגרוטסקיות של אנדרה, לרבות מסכת העינויים המזוכיסטית שנהג להעביר את אורחיו, הפכו לקאלט בזכות הסתמיות המוחלטת שלהם. במקום לעבוד על בן אדם אחד שפח הזבל הוא בעצם מושון שלנו בתחפושת, אנדרה זורק את עצמו ללב הרחוב הניו יורקי ויוצר סיטואציה כל כך הזויה שהרחוב נאלץ להגיב.

במנות קטנות זה היה נהדר. עכשיו אנדרה מנסה לקפוץ לליגה הבכירה של המותחים עם סרט עלילתי שמורכב כמעט כולו ממתיחות. אנדרה גייס למשימה של "טריפ רע: מותחים גבולות" כמה שחקני חיזוק נהדרים, בינהם הקומיקאי ליל רל האורי ("תברח") בתפקיד החבר הטוב ביותר, טיפאני האדיש (שגם כאן, כמו בכל סרט שהיא נמצאת, גונבת את ההצגה) בתפקיד הנבל ואת ג'ף טרמיין, המפיק המיתולוגי של ג'קאס שהפיק בין היתר סרט מתיחות נרטיבי אחר, "חרא סבא". התוצאה היא 84 דקות דחוסות במתיחות (כ-32 ליתר דיוק) עם קו עלילתי קלישאתי על צמד חברים שיוצא לטיול מפלורידה לניו יורק בעקבות האהבה, נרדפים על ידי אחות פסיכופטית שברחה מהכלא.

עזבו, לא מעניין. ראיתם אינספור כאלו, אתם כבר יודעים את הסוף. ובדיוק כמו שהאהבה האמיתית הייתה החברים שעשינו בדרך, כך הסרט האמיתי הוא המתיחות שצילמנו בדרך. שם, במתיחות עצמן, נמצאים הקסם והבעיה של הסרט, ונתחיל עם הבעיה. המתיחות של אנדרה מעולם לא כללו את הרלוונטיות החברתית של סשה ברון כהן, את האבסורד האנושי של נייתן פילדר ואפילו לא את פעלולי ההתעללות הגופנית של "ג'קאס", אבל הגרסה המהוגנת יותר של אנדרה, שנולדה עבור סרט שבמקור נועד להפצה בבתי הקולנוע (והגיע לבסוף אחרי תלאות רבות להפצה בנטפליקס), מאבדת מעט מן העוקץ.

אנדרה הסביר שעבור הסרט הדמות שלו היתה חייבת להיות חביבה על הצופים, כך שהוא לא יכל להתפלש באבסורדיות העצובה של מתיחות התוכנית המיתולוגית שלו. וכך למרות שלפרקים הוא באמת הלך רחוק (ויהיו רגעים שתהיו בהלם), עבור מעריציו צפויה אכזבה קלה לראות שהמופרע הכי מהנה על המסך נרגע טיפה.

עם זאת, דווקא הרגיעה הזו הוציאה מהנמתחים משהו שלא היה עד היום במתיחות של אנדרה. הסרט מבוסס למעשה כולו על תגובת אנשים אמיתיים לאירועים שהגיוניים רק בקומדיה פרועה, וזה בדיוק מה שמחייה גם סצינות קלישאיות, כמו למשל הסצינה בה גיבורינו לוקחים סמים שהם לא מכירים ונכנסים לסופר. מה שבכל סרט אחר היה רגע של גלגול עיניים הופך בהבזק לסיטואציה אמתית מהחיים וסצינה מצחיקה למדי. כך הצליח אנדרה לקחת ביטים מעייפים ולהפיח בהם חיים חדשים בעזרת אלמנט המצלמה הנסתרת, גורר תגובות אמיתיות לרגעים שראינו מיליון פעם בקולנוע.

מתוך אותו דיסוננס נולד הדבר הקטן והיפה שנשאר מהסרט הזה, ואלו האנשים האמיתיים. כל מותח יודע להגיד שטיב המתיחה תלוי רק בנמתח, ואנדרה הצליח למצוא את המיטב של אמריקה. האנשים האמיתיים שהוא פוגש בדרכו, אלו שנותנים עצה, מציעים עזרה, חומלים לרגע על דמות המסכן שיכולה להתקיים רק בסרט – הם הכוח האמיתי של הסרט. במידה מסוימת זה מזכיר את היהודיה הטובה שהפציעה לרגע ב"בוראט 2" ושבתה את ליבנו. כך אתם עומדים להתאהב במגייס צבאי קשוח, להריע לאפרו-אמריקאית פטפטנית ולרצות לחבק שומר גלריה. מבלי שאפילו ניסה, הצליח אריק אנדרה למצוא את הלב באקט עם מידה של רשעות, בדרכו האדיוטית.

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• מתיחות מצחיקות
• המסך
• מתיחות מוגזמות
• אריק אנדרה

• Facebook
• Twitter
• Email

הקומיקאי והשחקן אריק אנדרה יגיע לישראל ממש בקרוב עם ההומור הכאוטי שלו. אחרי שהכרטיסים להופעה הראשונה נגמרו תוך יממה, נפתחה הופעה נוספת מאוחר יותר באותו ערב. אנדרה, שיצר את הקומדיה הפארודית "המופע של אריק אנדרה", מזוהה עם ההומור הקיצוני שלו והחיבה להרס אולפנים. ארבעת עונות הסדרה כללו מתיחות, מערכונים, ראיונות/התעללויות בסלבס והרבה עירום בהפתעה.

אנדרה בן ה-34 נולד בפלורידה לאב מהאיטי ולאם אמריקאית ("נחשו מי מהם יהודי"). אחרי שב-2011 סיים את לימודיו בבית ספר לאמנות בפלורידה, הוא הלך ללמוד במכללת ברקלי למוזיקה שבמסצ'וסטס.

הוא שיחק בסדרות ובסרטים רבים, ולאחרונה דיבב את אד ב"מלך האריות". הוא שיחק ב-"Don't Trust the B—- in Apartment 23" וב-"Man Seeking Woman", וקפץ להופעות אורח ב"המפץ הגדול", "תרגיע", "שבורות" ועוד.

המופע הקרוב בישראל מוגבל ל-800 כרטיסים, והם יימכרו במחיר אחיד.

← אריק אנדרה, תיאטרון גשר, יפו, חמישי (29.3) 20:00 ו-22:30,החל מ-244 ש"ח

• אריק אנדרה
• במה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

אמריקה הישנה מתפרקת. כבר קשה להתכחש לתהליך הקריסה שעובר על האימפריה, שאמנם עדיין נחשבת למעצמה המרכזית בעולם, אך נדמה שמעמדה הבלתי מעורער בפסגה כבר אינו מובטח כבעבר. בהתאם, גם מבחינה תרבותית הקלפים נטרפים. דברים שנחשבו בעבר ככלכליים או פופולריים בתפיסה הרחבה, כבר לא מבטיחים הצלחה גדולה. לא רק שהמגרש שינה את צורתו – כל המשחק השתנה מקצה לקצה, והאמריקאים נאלצים למצוא דרך להשאיר מוסדות תרבות ותיקים רלוונטיים גם בעידן האינטרנט. כל מה שצריך לעשות כדי להבין את התהליך הזה, הוא להעיף מבט לסיסמוגרף המיידי של התרבות האמריקאית – זירת הלייט נייט.

המסורת האמריקאית הנדושה הזו חוגגת השנה שישה עשורים של שליטה בפריים טיים האמריקאי. "The Tonight Show" של סטיב אלן, שעלתה לשידור ב־1954, לא הייתה הטוק שואו הראשון וגם לא זכתה לפופולריות שתוכניות הלייט נייט זוכות לה כיום, אבל היא כן שתלה זרע שצמח לתעשייה שהרימה כוכבים וקומיקאים לאורך עשורים וריסקה אותם. עם השתלטותו של ג'וני קרסון על תוכנית האירוח הלילית, שמונה שנים לאחר מכן, היא הפכה לצפיית חובה בכל בית בארצות הברית ולקובעת הטון של שיחות הברזייה של הבוקר שאחרי. לעזאזל, הם אפילו המציאו את המושג "שיחת ברזייה".

רק שכיום אין יותר ברזיות. כלומר יש, אבל הן מגעילות, מלאות בחיידקים, ואף אחד לא עומד סביבן ומדבר. שיחת הברזייה עברה לאונליין, ולתוכניות האירוח לקחו כמה שנים טובות להבין איפה הצעירים צורכים את התוכן שלהם. וכך, אחרי התעקשות של שנים להישאר בגטו הטלווזיוני, או לפחות כלואים באתרים יעודיים, רק לאחרונה הבינו קברניטי התוכניות שאם זה לא ביוטיוב – זה לא באמת קיים.

ההבנה שהתוכן זקוק לעדכון גרסה שינתה הכול – מחילופי מנחים, דרך השקת תוכניות חדשות ועד שינוי תפיסתי מוחלט. רק חמש שנים לאחר פרשיית קונאן־לנו המבזה, וכמעט כל תוכניות הלייט נייט רעננו את עמדת המנחה הכה נחשקת.

ברשת NBC סוף סוף פינה ג'יי לנו את כיסאו (כך שיש תקווה בנוגע לביבי) לטובת השתלטותו של ג'ימי פאלון המרקד והשר, מה שפינה לסת' מאיירס את משבצת הלייט נייט והפך את הרשת לשלוחה מוצלחת למדי של יוצאי "SNL". ב-CBS, שראו את הרייטינג שלהם נשאב על ידי פאלון, הבינו שגם הם צריכים להתרענן, מה שהוביל לפרישתו של דיוויד לטרמן הוותיק ולהחתמתו המפתיעה של סטיבן קולבר. בתזמון הולם, עזב גם קרייג פרגוסון, המנחה של ה"לייט לייט שואו" באותה הרשת, והוריש את התפקיד לשחקן והקומיקאי הבריטי ג'יימס קורדן. נדמה שרק ג'ימי קימל שרד את הסבב.

אך בימים שבהם הרייטינג צריך לחלוק את הפוקוס עם הוויראליות, השתנו לא רק המנחים. רשתות השידור הבינו שהתחרות האמיתית שלהם היא לא התוכנית שמשודרת בערוץ המקביל – אלא החתול שמנגן על המקלדת ביוטיוב. הם קצת אטיים, תסלחו להם. כעת גם התוכן השתנה והוא מציג אייטמים שיותר סביר שימצאו את עצמם ב־9גאג מאשר בתוכנית אירוח מעונבת. למעשה, ה"טונייט שואו" סוגרת מעגל וחוזרת להיות תוכנית שמציגה שירים, משחקים, שעשועונים מטופשים ולמעשה כל דבר ששובר מעט את השעמום שבראיון קלאסי. היי, כל עוד זה ויראלי.

אבל התהליך המעניין ביותר בזירת הלייט נייט מתרחש דווקא מחוץ למגרש של הגדולים. רשתות הכבלים – TBS, HBO, קומדי סנטרל ואדולט סווים – ממציאות מחדש את הפורמט, כל אחת בדרכה. מצד אחד ישנו ג'ון אוליבר, שהפך את הפורמט היומי של ה"דיילי שואו" לתוכנית שבועית מבריקה ומעמיקה שלוקחת את הלייט נייט לכיוונים של עיתונאות אמיתית ועושה עבודה חשובה מאין כמוה. מצד שני, תוכניות אנטי לייט נייט, כמו התוכנית המבריקה שלאריק אנדרה, זו הלא מוערכת מספיק שלפיט הולמסוזו האינטרנטית שלזאק גאליפנאקיס, הופכות את הפורמט על פיו ומתפקדות כתצוגות ביזאר ונונסנס מבריקות וכסאטירה חברתית כאחת. בעולם הטוק שואוז של 2014 ג'יי לנו לא היה שורד יום, וטוב שכך.

[tmwdfpad]

• לייט נייט
• סיכום שנה – 2014
• סטיבן קולבר
• ג'ון אוליבר
• אריק אנדרה
• תרבות