Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
בחזרה אל ארץ המקף: בסוף 2018 יצאנו לבדוק מהי משמעותו של הדו קיום היפואי וגילינו שהמציאות הרבה פחות אופטימית ממה שהחיבור בין תל אביב ויפו היה רוצה לחשוב על עצמו ושותפות יהודית-ערבית היא עניין נדיר שצריך לחפש בפינצטה. שנתיים וחצי אחרי, עם פרוץ מהומות 2021, אפשר לחזור אל הפרויקט ההוא ולגלות שהכתובת הייתה על הקיר ובשפה אחת בלבד
תל אביב־יפו היא עיר מעורבת. אבל כמו שבישראל היהודית־דמוקרטית החלק שמימין למקף גובר על החלק שמשמאל, כך גם בעיר המרכזית במדינה. העיר הלבנה מאפילה על העיר הערבית. כשיורדים לפרטים מבינים שזו עיר מעורבת בעיקר על הנייר. בפועל יש המון דחיקה, אפליה ומחיקה, ואין מחיקה תרבותית בוטה יותר ממחיקה של שפה. תמחק את יכולתו של אדם להשתמש בשפת אמו, ותוך פחות מדור מחקת את תרבותו כליל. בישראל זה קרה, למשל, עם העולים היהודים דוברי היידיש ודוברי הערבית. את הערבים ילידי הארץ, מן הסתם, לא ניסה הממסד הציוני לגייר ולעברת ולהתיך בכור הגדול, אבל את השפה, ההיסטוריה והתרבות – עד כמה שאפשר – ניסה ועוד איך להעלים. מתוך כ־1,800 רחובות בתל אביב־יפו, רק שישה קרויים על שם אישים ערבים (שאינם יהודים מארצות ערב). ארבע עשיריות האחוז.
מתוכם רק שלושה שמות קשורים ליפו. זה בלתי נתפס. עיר שמתהדרת בפתיחות, ליברליות, שאמורה לשמש מגדלור בחשיכה הפוליטית הישראלית, מוחקת כבר עשורים את התרבות היפואית, שהייתה כאן הרבה לפני זו התל אביבית. מי שמסתובב ביפו עשוי לחשוב שזו עיר שכל ההיסטוריה שלה מורכבת מתנאים ורבנים. האפליה הבוטה הזו היא עובדה ידועה שאנחנו מעדיפים להתעלם ממנה, אבל ראוי לשוב ולהזכירה ולדרוש מהעירייה לתקן את העוול. כשאוחדו שתי הערים שמותיהם הערביים של רחובות רבים ביפו הוחלפו בשמות הקשורים להיסטוריה יהודית וציונית, ועשרות רחובות אף נותרו מיותמים משמות כלל עד היום.
דוגמה בולטת בעלבונה היא רחוב רזיאל, שהחליף את רחוב נג'יב בוסטרוס ורחוב אסכנדר עוואד. רזיאל הוא דוד רזיאל, מפקד האצ"ל, הארגון שכבש את יפו במלחמת העצמאות, בהתקפה שלאחריה נותרו בעיר כ־3,000 תושבים ערבים בלבד מתוך כ־73 אלף לפני המלחמה. מספיק מבט חטוף ברשימת האישים שוועדת השמות של העירייה מתכוונת להנציח כדי להבין באיזה צד של המקף מרוחה החמאה.
שמות הרחובות הם לא האנומליה היחידה בעיר המעורבת, או שמא המופרדת, תל אביב־יפו. לתל אביב נוח להגיד שהיא עיר של ערבים ויהודים ולהשאיר ליפו לטפל בעניינים שלה; ליהנות מהתדמית ולזרוק את האחריות על האחות הגדולה־קטנה מדרום. על תרבות ערבית כמעט אין מה לדבר. בניגוד לפחות או יותר כל עיר גדולה בעולם, אין בתל אביב מרכז לתרבות ערבית. בירושלים ישנו המוזיאון לאמנות האסלאם, בפריז Institut du Monde Arabe ובלונדון The Arab British Centre.
והנה עוד רעיון מטורף: למה לא להקרין בקולנוע לב – הקולנוע הגדול והמרכזי בעיר – סרטים ערביים עכשוויים? סצנת הקולנוע במצרים מתפתחת כל הזמן, אבל לנו אין מושג מזה. לא עדיף מדי פעם להביא סרט בערבית על חשבון עוד קומדיה צרפתית קלישאתית? עיר גדולה במזרח התיכון, ודאי כזו שחלק לא קטן מתושביה ערבים, לא יכולה ולא צריכה להתעלם מהתרבות הערבית. מוזר שצריך בכלל להגיד את זה.
מוזר עוד יותר שצריך לשוב ולהזכיר שאסור להפלות אדם על רקע דת או לאום. כשתל אביבים שומעים על אפליה במכירת דירות בעפולה הם מעקמים את האף, אבל דברים דומים מתרחשים מתחת לאף שלנו אחת לזמן מה. ממש בשבוע שעבר נפתח משפט "ניצנה 20" – פרויקט ששיווק דירות בבניין חדש בשכונת נגה ודחה ערבים שפנו בטענה שקרית שכל הדירות כבר נמכרו. גם בשוק השכירות התל אביבי ערבים חווים גזענות. ביפו אפליית התושבים הערבים נמשכת כל העת עם בנייה של עוד ועוד מתחמים יקרים שדוחקים החוצה את תושביה המקוריים של העיר. בפעם הבאה שאתם מדברים על ההתנחלויות בסילוואן, זכרו את מה שקורה ביפו. נכון, אצלנו זה חוקי וכשר, אבל התוצאה היא אותה תוצאה.
הבחירות האחרונותהכפילו את מספר חברי המועצה הערבים בעירייה – מאחד לשניים. הלוואי שהמספר הזה יגדל בבחירות הבאות. שניים מתוך 31 זה עדיין מעט, מעט מדי. כדי שכל הכתוב לעיל יהפוך למציאות מובנת מאליה, צריך להפעיל לחץ גם מתוך העירייה, וזה אמנם גם האינטרס של חברי המועצה היהודים, אבל הם לא יכולים ולא צריכים לשמש פה עבור תושביה הערבים של העיר. יש להם פה משלהם.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
כן, גם בתל אביב: ערבים עדיין נדרשים "לעבור" כיהודים כדי להשתלב
חלק משתדלים לא להראות את תעודת הזהות, אחרים לא משתמשים בשם המשפחה שלהם. תל אביבים ערבים מספרים איך זה מרגיש "לעבור" כיהודים בעיר העברית הראשונה, ומבקשים: רק אל תגידו "אתה לא נראה"
שעת צהריים עמוסה במסעדה תל אביבית ותיקה. הלקוחות ממהרים לבקש את החשבון ולשלם אותו בהקדם, כדי לשוב למשרד מהפסקת הצהריים בזמן. המלצר מגיש את החשבון, מתרחק מעט אך משתדל להישאר בקשר עין עם יושבי השולחן, שקוראים לו תוך שניות ספורות כדי לשלם וללכת. הלקוח אותו שירת בחצי השעה האחרונה בוחן את החשבון בעיון רב. "זה השם שלך?", הוא פונה למלצר, ומצביע על שמו המודפס על הנייר. מוחמד, שכמו מרבית המרואיינים בכתבה ביקש לא להשתמש בשמו האמיתי מחשש מהתגובות, כבר מורגל בשאלות מסוג זה, ומשתדל תמיד לענות בסבלנות ובחביבות למרות הלחץ והעומס של שעת השיא במשמרת הצהריים. "כן, זה אני", הוא מתוודה. הלקוח בוחן אותו במבט שכולו התרשמות והערכה, מהנהן ופולט לעברו: "כל הכבוד לכם, כל הכבוד". מוחמד מחייך חיוך נבוך ופונה להמשיך בעבודתו, אך שאלה נוספת נזרקת לחלל האוויר. "ותגיד, אתה גר כאן בתל אביב? לא, בעצם בטח אתה מיפו. אבל כל הכבוד לך. באמת. אני ממש שמח לראות מישהו כמוך עובד במקום כזה".
הסיטואציה הזו מוכרת למוחמד היטב. הוא נתקל בשאלות כאלה כמעט מדי משמרת. בעבודה הוא מרגיש בנוח, חבר של כולם ומוערך על ידי המנהלים והעובדים. גם במשמרות ארוכות שלא נגמרות הוא תמיד שומר על חיוך וקור רוח. למרות זאת, כאשר לקוחות מתעניינים ברקע האישי שלו, מסתקרנים ומגלים הערכה אך גם רגישות יתר ל"מצבו", קור הרוח מתערער והמאמץ לחייך הופך קשה יותר ויותר.
לא מעט צעירים ערבים ישראלים "חוצים את הקווים" ועוברים לתל אביב. עבורם, ההשתלבות בחיים התל אביביים מסובכת יותר מלצעירים יהודים, החל מחיפוש ושכירת דירה, דרך מציאת מקום עבודה ועד להשתלבות חברתית בסביבה שהיא לרוב שונה מאוד מהסביבה המקורית שבה גדלו וממנה הגיעו לעיר. התוצאה של ההשתלבות בעיר, בייחוד עבור צעירים שהמראה החיצוני והעברית הרהוטה שלהם לא מסגירים את הזהות האתנית שלהם, היא טיפוס במעלה ההיררכיה החברתית הישראלית. עובדה זו מערערת את המציאות כפי שהיא נתפסת על ידי לא מעט תל אביבים יהודים, ולא פעם חושפת את החברה התל אביבית, המצטיירת כמעוז הליברליות במדינת ישראל, במערומיה.
"אני לא מת על המושג הזה, 'עובר'", אומר הפרסומאי ואיש חיי הלילה חאדר אבו סייף. "זה סוג של גזענות סמויה. אותי זה פוגש כל הזמן בעבודה ובחיים החברתיים. ה'אתה לא נראה' – זו גזענות. ערבי שמגיע מיפו לא נראה כמו מי שגר בנצרת. לאנשים יש תפיסה מאוד מסוימת של ערבים, וכשהם אומרים דברים שהם לא אמורים להגיד, זה בהחלט מביך את הצד הערבי, אבל הרבה יותר משעשע כשהוא יוצא מהארון ואומר ליהודי 'אני ערבי'. זה רגע מזוקק שבו המפגש הופך לטהור. התופעה של 'לעבור' תפסיק להתקיים כשחברות פריבילגיות יבינו שאין להן מונופול על נראות והתנהגות מסוימת. אתה לא יכול לדעת איך תרבות שלמה נראית".
חאדר אבו סייף (צילום: דין אהרוני רולנד)
יצאת צדיק
"אני לא משתמש בשם האמיתי שלי. הרבה פעמים, כשאני אומר את השם הזה, אנשים מתחילים לגלות כלפי רגישות ולהתעניין בי, אשליה שכאילו אכפת להם. אני לא משתמש בשם האמיתי שלי כי אני רוצה להרגיש רגיל, כמו כל אחד אחר", אומר עומאר (שם בדוי), בן 28, במקור מכפר בצפון הארץ, המתגורר בתל אביב כבר כמעט עשור. כמו מרבית הצעירים שמגיעים למרכז תל אביב בתחילת שנות ה־20 לחייהם, עומאר עבד לאורך השנים בעיקר בתחום המסעדנות, ובאחרונה החל ללמוד לתואר ראשון בהנדסת חשמל. "בחרתי לגור בתל אביב כי הרגשתי חיבור לעיר, לאנשים, לסביבה. אני אוהב את החיים, הרעש והמסיבות. חוץ מזה, אני חושב שאם הייתי גר בפריפריה הייתי מרגיש אפליה, בניגוד לתל אביב שאני מרגיש בה בבית. אף פעם לא נתקלתי בעיר במקרה שבו הרגשתי שלא התקבלתי לעבודה או לא נתנו לי לשכור דירה בעקבות המוצא שלי. בדרך כלל, עד שעולים על זה שאני ערבי זה קצת מאוחר מדי. יש לי חברים שסיפרו לי שהם נתקלים באפליה, הם נראים פחות מחוברים לחיים התל אביביים, הם חדשים בעיר ועדיין לא יודעים איך זה עובד פה, מי נגד מי".
עומאר מתאר את חייו כצעיר ערבי בתל אביב כרגילים, ללא אירועים חריגים כלשהם. למרות זאת, הוא נזכר בקלות באחד מהמקרים הלא נעימים שקרו לו במסגרת עבודתו כמלצר. "יש דברים הזויים שקורים. אני זוכר שפעם מלצרתי זוג בנות, ובשולחן לידן ישב מישהו שהיה נראה ערבי. אחת הבנות קראה לי וביקשה לעבור שולחן. זו הייתה שעה של פיק מטורף במסעדה, היה תור ארוך של ממתינים ולא היה לי שולחן פנוי אחר לתת להן. היא איימה עליי שהיא תקום ותלך אם לא אגש לדבר עם הלקוח ולוודא שהכל בסדר. הלכתי לדבר איתו ומיד הבנתי שהוא בכלל לא ערבי. חזרתי ללקוחה ואמרתי לה שאין לה שום סיבה לדאוג, היא הודתה לי בחום ואמרה לי שאני צדיק. אמרתי לה שהכל בסדר, ושבעצם אני – מי שעזר לה – בעצמי ערבי. היא לא ידעה איך לאכול את זה, לא ידעה איפה לקבור את עצמה והתחילה לספר לי שלאבא שלה יש מפעל שרוב העובדים בו ערבים ודווקא ממש מקסימים".
לונה (שם בדוי), בת 24, מתגוררת כבר כמה שנים בתל אביב. היא עובדת כמלצרית וברמנית, חולמת ללמוד בלשנות וספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב, ובימים אלו מתכוננת לבחינה הפסיכומטרית. "בחרתי לגור בתל אביב בגלל תנאי הקבלה ללימודים באוניברסיטה. רציתי בהתחלה לעבור לחיפה. היום אני בתל אביב והאמת שלא ציפיתי שהחיים שלי יראו ככה. היה לי קשה מאוד בהתחלה בגלל השפה. לא דיברתי עברית כל כך טוב, כי בנצרת, העיר שממנה הגעתי, מדברים רק ערבית. הגעתי לתל אביב ושתקתי חודשיים, הייתי מאוד חסרת ביטחון, הייתי בדיכאון במשך שלושה חודשים".
איך זה עבורך להיות ערבייה בתל אביב?
"לפעמים אני מרגישה שמסתכלים עליי בתור מישהי שחיה מתחת לאבן. הם לא יודעים שיש לי חיים ממש רגילים. חושבים שכולנו, הערבים, אותו הדבר. יצא לי להיתקל בגזענות ושנאה בגלל השם שלי. אני מצליחה להתמודד עם זה בצורה טובה לדעתי, חשוב לי להוכיח את עצמי, להיות מי שאני ולשנות את דעתם של אלה שלא מבינים. אין לי חיבור לדת, דת בעיניי זה דבר חסר משמעות. אני מתלבשת איך שאני רוצה, חיה איך שאני רוצה ועושה מה שבא לי. למרות זאת יש לי קשר טוב עם אלוהים. אני מתפללת בדרך שלי אבל לא מסיבות דתיות – אני אוהבת את התחושה של התפילה, של לדבר עם מישהו".
הקושי המשמעותי ביותר שבו נתקלה לונה עם המעבר לתל אביב היה למצוא מקום ראוי לגור בו. "לא היה לי פשוט לחפש ולמצוא דירה. שאלו אותי אם אני חובשת כיסוי ראש, מה ההורים שלי חושבים על זה שאני רוצה לעבור לתל אביב. בעלי דירות חששו שבגללי תהיה אווירה לא טובה בדירה, מתח בין השותפים. כשרק הגעתי לעיר ישנתי בהוסטלים, באוטו, אצל חברים ואפילו פעם אחת בחוף הים. ככה במשך כמעט חצי שנה. אבל התחזקתי בזכות זה".
על רקע הדברים האלה, גם לונה, כמו עומאר, משתדלת להימנע משימוש בשמה המלא. "אני לא תמיד משתמשת בשם המלא שלי, גם לא בשם המשפחה. לפעמים חושבים שאני אמריקאית, ואם אני אומרת את השם המקורי שלי ישר מעקמים את הפרצוף. אבל אני לא נותנת לאף אחד לפגוע בי. אני מתעלמת". לונה לא בטוחה שתמשיך לגור בתל אביב בעתיד, אך מציינת שהחיים שלה בעיר טובים יותר בעיניה ממה שהיו יכולים להיות לו הייתה גרה במקום אחר בארץ. "אני כן יכולה להגיד שלמרות הכל, אני מרגישה פה בבית. זה מקום טוב, יש כאן גיוון אנושי ופחות מרגישים את הגזענות מאשר בצפון. אמרו לי שכדאי לי לעבור לקנדה כי יש לי אזרחות, אבל אני רוצה להישאר לחיות בישראל, לעזור לשפר את המצב של הערבים. בואו נתקדם, אני מאמינה שלא צריך להיות תקועים בעבר".
"איך זה שאת ערבייה לבנה"
ג'וליאנה (השם המלא שמור במערכת), בת 30 מכפר בצפון הארץ, עזבה את בית הוריה לפני 12 שנים. היא למדה משפטים ומנהל עסקים בבינתחומי והתמחתה בפרקליטות בתחום הפלילי. לאחר מכן עזבה את המקצוע, עבדה בתחום העיתונות ולבסוף הגיעה לתחום הבישול ועבדה במסעדה תל אביבית מוכרת. כיום היא לומדת את המקצוע בצרפת במסגרת מלגה שניתנה לשלושה סטודנטים ערבים ושלושה סטודנטים יהודים מישראל.
"בחרתי לגור בתל אביב כי תמיד רציתי קריירה. הכפר שלי קטן ומרוחק ולא הייתי יכולה למצוא שם את מה שאני מחפשת. בתור אישה ערבייה בישראל, את משלמת מחיר כבד על זה. בתל אביב יש חופש לבחור, להחליט לשנות, להתחרט. ההורים שלי רואים עד היום את החלטותיי כשגויות כי החלפתי מקצוע ועזבתי את עריכת הדין. לבחור לחיות בתל אביב זה לא משהו שגרתי, אתה מנהל קרב מול הסביבה שלך. זה תהליך ארוך של שינוי". לדבריה, "להיות ערבייה בישראל זה לא פיקניק. להיות ערבייה בתל אביב זה עוד מעודן, כי בעיר קיימת איכשהו קבלה של כולם".
אף על פי שהחיים בתל אביב קלים יותר לדבריה, ג'וליאנה מעידה כי במהלך שנותיה בעיר היא נתקלה לא אחת בגילויים של גזענות ושל אפליה. "הלימודים שלי בבינתחומי היו קשים מבחינה חברתית, האנשים שלמדו איתי מאוד לא אהבו אותי במהלך תקופות של מתיחות פוליטית או מלחמות. קרה במהלך תקופת הלימודים שחיפשתי דירה וביטלו לי ברגע שהצגתי תעודת זהות. עד אותו רגע לא היו שום סממנים שאני ערבייה. כמו שאוהבים להגיד בארץ, 'את לא נראית ואין לך מבטא', אבל תעודת הזהות הסגירה שאני בעצם אויבת, והחוזה לא נחתם. לאורך השנים שמעתי משפטים כמו 'את לא נראית', 'איך זה שאת ערבייה לבנה', 'אין לך מבטא'".
"אני גדלתי בתל אביב. אין יותר תל אביבי ממני", אומר אבו סייף, "האם זה הופך אותי ליהודי? עברתי את המבחן? ממש לא. זה רק הופך אותי לתל אביבי ואני גאה בהיותי תל אביבי. אני אוהב את בתי הקפה שלנו, את חוף הים, את האווירה המחשמלת. הייתי שוכב עם תל אביב בכל רגע נתון. אבל אני לא רוצה לקבל איזושהי סטמפה שהיא לא אני. להפך, היוניקיות שלי היא הערביות שלי. אז בפעם הבאה שאתם פוגשים ערבי, גם אם הוא 'עובר' כיהודי קחו רגע, תנשמו, אל תזרקו את צרור האיומים הראשוני והמקריפ שלמדתם בצבא, אל תספרו לו שאתם מצביעי מרצ ובטח שאל תנסו להבהיר לו שזו מדינת היהודים. בפעם הבא שערבי 'עובר' כיהודי בעיניכם תחייכו ותשמחו שאתם חיים במקום שיש בו מגוון של אנשים מהממים, אנשי העולם הגדול ושכולנו בני אדם. תפתחו את הראש ותנסו לדבר איתו על משהו חוץ מערביותו, גם אם זה קצת קשה לכם. אחרת פספסתם את כל הקטע שבלהיות תל אביבי".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
"אף אחד לא שכח על איזו מסורת הוא גדל. כשיש אהבה אמיתית היא מנצחת הכל"
ספיר וג'וזף התאהבו בגיל צעיר ושום דבר לא הצליח להפריד ביניהם - בטח שלא הדעות הקדומות. איך מחנכים ילדים על שתי אמונות ואיזה תגובות הם קיבלו אחרי "בואו לאכול איתי"?
ספיר (27) זיתונה ג'וזף (30) זיתונה, טכנאי מזגנים נשואים 5 שנים. ספיר עתידה ללדת בפעם השנייה. מתגוררים ברמלה.
איך התחיל הקשר ביניכם?
ספיר: "הקשר התחיל בגיל מאוד צעיר, היינו ילדים. אני הייתי בת 14 וג'וזף בן 16 וחצי. הכרנו בשכונה דרך חברה משותפת. ביום הראשון שהתראינו חששתי 'ללכת עם ערבים', גדלתי בבית מסורתי בסביבה של יהודים, ובארץ ידוע שעם ערבים אסור לדבר וכמובן שלא להתקרב, אבל המשיכה הייתה חזקה יותר".
ג'וזף: "כבר מההכרות הראשונה ידענו שגורלנו נקשר. עולמות כל כך שונים אבל כל כך דומים. גילינו שיש בינינו הרבה משותף ושכמעט בהכל אנחנו דומים – אם זה באופי, בתחביבים, ברמת החיים ובעוד המון דברים שקשרו את גורלנו".
מהי החוויה הכי מעצימה שעברתם יחד?
ספיר: "כל התהליך של בניית הקשר הוא חוויה אחת עוצמתית שקשה מאוד לתאר. עברנו משברים גדולים החל מהילדות שבה ספגנו ביקורות קשות, חרם בבית הספר ואיומים מהמשפחה. גם החברה הנוצרית סירבה בתוקף לקשר. לאורך כל הדרך האימהות גוננו וחיזקו את הקשר אך האבות התנגדו. היינו מתחבאים ומפצלים את דרכנו במדרכות. ככל שגדלנו הוכחנו לכולם שאין דבר שיכול למנוע את האהבה החזקה הזאת. התחלנו ללמוד זה על התרבויות של זה ועל סגנון החיים וכל כך התחברנו – ג'וזף לחגים, למנהגים, למסורת ולמנטליות היהודית; אני – לאלה של הנוצרים. כך בנינו את הקשר בכבוד ובהבנה לדתו ותרבותו של האחר".
ספיר וג'וזף זיתונה (צילום: איליה מלניקוב)
יש הבדל בין מערכת יחסים עם יהודי או ערבי?
ג'וזף: "אין שום הבדל. קודם כל צריך להיות אדם טוב שמכבד את בת הזוג שאיתו, שיודע להבין אותה לתמוך ולעמוד לצדה, לעזור לה בגידול הילדים ובמטלות הבית. זוגיות טובה נבנית על אמון וכבוד וכמובן שיתוף פעולה. אם כל הדברים האלה מתקיימים אפשר תמיד לקיים מערכת יחסים בריאה וטובה ולא משנה מאיזה מוצא הבן זוג שלך. המנטליות של גבר יהודי ומנטליות של גבר ערבי טיפה שונה אבל כשזוג מסתדר ומגשר על דברים הכל יכול להתקיים".
השתתפתם בעונת הזוגות בתוכנית "בואו לאכול איתי" ב"כאן 11". מה היו התגובות לחשיפה?
ספיר: "עברנו חויה מטורפת מהרגע שהחלטנו להשתתף. למדנו על עצמנו, על הקשר שלנו ועל דעות מסוימות שאחזנו בהן. התוכנית עלתה לשידור לא מזמן ומיד אחריה כבר התחלנו להיחשף לתגובות. הייתי בטוחה שהן יהיו לא טובות אבל הופתענו לטובה. קיבלתי מעל אלף בקשות חברות באינסטגרם ובפייסבוק והמון הודעות תמיכה והערצה של הקשר שלנו. לפי ההודעות לחלק מן האנשים השתנתה הדעה על נישואים מעורבים. כיף גדול לקבל תמיכה ואהבה ולדעת שהרבה אנשים מכבדים ויודעים לקבל את השונה".
באיזה מסורות, דת ואמונה אתם מתכננים לחנך את הילדים?
"קודם כל על ערכים טובים – להיות אדם טוב, מחונך ומכבד, ורק אז דת ואמונה. מילדות כיבדנו את המסורת והדת של האחר וכך נגדל את ילדינו. הילדים יחגגו את שני החגים וייהנו מכך. בפורים מתחפשים ובכריסמס יש סנטה קלאוס ליום אחד". ספיר מוסיפה שבשבת ג'וזף הולך לכנסייה ובשישי היא מדליקה נרות ואופה חלות. "אף אחד לא שכח מהיכן הוא בא ועל אילו שורשים ומסורת הוא גדל. תובנה אחת שלנו שנשמח להעביר – כשיש אהבה אמיתית היא מנצחת הכל".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
כיסוני שישברק יפהפיים הפגינו פוטוגניות מושלמות באינסטגרם בתיעוד הארוחה המיוחדת שבה התארח השף תומר אגאי (סנטה קתרינה) במסעדת מנסורה. הקאנוניות של המנה הערבית הזאת, שעד לפני שנים אחדות הייתה לא מוכרת לפודיז תל אביביים, היא פרי עמלם של שפים ערבים שנאבקו להציג לקהל בעירנו את נפלאותיו של המטבח הערבי, אלה שמעבר לשיפוד. האוכל הערבי העילי סומן בשנים האחרונות על ידי Time Out כמגמה הקולינרית הצומחת והמעניינת ביותר בתל אביב, כזאת שכדאי לעקוב אחרי התפתחותה. במבט על תפריטי המסעדות בעיר אפשר לקבוע שהמהפכה הושלמה: המנות הערביות מוגשות במסעדות רבות בעיר והיחס לאוכל הערבי השתנה, אלא שהשפים הערבים נותרו בחוץ.
השף עומאר עילואן היה ממבשרי המטבח הערבי החדש במחוזותינו, כשחזר לארץ אחרי שהקים מסעדה בלייפציג בגרמניה ועבד בשיטות אירופיות קלאסיות. ב־2010 נבחר לנצח על מטבחה של מסעדת חאג' כחיל שנפתחה ביפו כדי להגיש לתל אביבים מטבח ערבי מורכב ועשיר. "היינו המסעדה היחידה בארץ שהחזיקה שני תפריטים – באחד היה אוכל מזרחי שמסעדות ערביות מזוהות איתו, ולצדו תפריט של אוכל ערבי עילי שבו מוצאים סברס עם כדורי לבנה, סלט אדמה של סלקים עם גבינת עזים וקרמבל תבלינים עם בהרט", מספר עילואן.
קטאיף צוואר טלה, משייה (צילום: אנטולי מיכאלו)
"בהתחלה הגשנו את התפריט המקביל רק בימי שישי, ועם הביקושים הגבוהים התחלנו להגיש אותו בכל ימות השבוע. שפים יהודים התרגלו לבוא בשבתות עם המשפחה שלהם ולהתווכח איתי שמה שאני מגיש זה לא מטבח ערבי כי זה לא חומוס־צ'יפס־סלט או שווארמה. הסברתי להם שבדוכני הרחוב התאימו את האוכל לכיס, אבל זה לא כל האוכל הערבי. מהר מאוד התחילה כל תל אביב להגיש פריקי ועדשים אדומות – מאיר אדוני, יוסי שטרית ושפים נוספים".
האם אלה לא מנות ערביות שהביאו המשפחות של השפים מצפון אפריקה ומסוריה?
"לא. אני מדבר על מנות שהם הכינו והיו אופייניות למה שערבים בישלו בארץ. הם גילו חומרי גלם מקומיים והתחילו לעבוד איתם".
עילואן הגשים את חלומו לפתוח מסעדה שמתמחה רק בבישול ערבי עונתי כמו זה של האימהות הערביות, רק בגרסת הכנה צרפתית מקצועית ומצולחתת, כשקבוצת משקיעים הציעה לו להקים את מסעדת עלה גפן ב־2016. "המסעדה הייתה בחור בקריות, והתל אביבים המשיכו לבוא במיוחד למסעדה, וכן בא קהל מבאר שבע ומאשדוד", הוא מספר. בשנה שעברה נסגרה המסעדה, ועילואן, כיועץ קולינרי, פתח ברמאללה את מסעדת זץ לטובת הסגל הדיפלומטי העובד בעיר, תיירים וגם בליינים מקומיים. בקרוב הוא מתכוון להקים פרויקט נוסף בצפון הארץ.
"המטבח הערבי העילי נותר נישתי מדי"
השף אוסמה דלאל ניצח על מסעדת מאייאר ששכנה בקומת הקרקע של מלון הבוטיק עלמה לאחר שיונתן רושפלד סגר את המסעדה שהחזיק שם. מאייאר הייתה אחת המסעדות המדוברות והאופנתיות ביותר בעיר, אבל היא נסגרה תוך שנה בלי יותר מדי ימי חסד. דלאל אינו מתפלא על חדירת המנות הערביות לכלל מסעדות העיר, וטוען שהמטבח הערבי נותן מענה לא רק לחומרי הגלם המקומיים אלא גם לשיטות העבודה המתבקשות. "זה מטבח פשוט ובסיסי שעושים אותו בכל בית וזה הקסם שלו, שאפשר לשחק עם התבלינים כך שיתאימו לכל חיך. תמיד תמצאי בבתים מקלובה או מג'דרה, אולי מישהו הוריד את הקינמון, אבל זאת אותה המנה וזה גם מה שקורץ בספר שמיכל וקסמן הוציאה עם דוחול ספדי, כי זה ספר מדהים שמנגיש הכל. המשחקיות הזאת נובעת מכך שזה אוכל מוכר. תוכלי פחות ללהטט במטבח אסייתי למשל כי לא גדלת בתוכו".
אוסמה דלאל (צילום: אנטולי מיכאלו)
למה כבר אין מסעדות של בישול ערבי עילי בתל אביב־יפו?
"אני לא יודע למה אין מסעדות ערביות, אבל ההשפעות כבר בכל מקום, כולם מפציצים בגישה אישית למטבח הערבי המקומי. תסתכלי על הבסטה או הברוט, אני רואה אותם לוקחים מתכונים ערביים והופכים אותם למשהו אישי שלהם".
אז התל אביבים השתלטו על המטבח הערבי?
"לא יודע אם השתלטו, אבל תל אביב תמיד ידעה איך לתת את המגע האישי שלה. אולי המטבח הערבי העילי נותר נישתי מידי, ונישה יכולה להיות רק טרנד שסופו לדעוך. אולי זה חלק מתהליך התפתחות של הסועד הישראלי".
דלאל הפסיק לעבוד כשף, והיום הוא איש עסקים, אבל רואה את השפעת המנות שהיה מזוהה איתן על תפריטים בעיר: קטאייף חלקי פנים, כנאפה דג וקינוח לילות ביירות שצצים בווריאציות שונות בעיר.
הסנונית הראשונה
אחד המסעדנים הוותיקים טוען שהבעיה המרכזית עם המסעדות של השפים הערבים בעיר הייתה דווקא של הניסיון לעדן ולהתאים את הבישול שלהם לסועדים התל אביבים. "במקום להחליק את הקצוות ולאבד את הייחוד של הבישול הערבי, היה נכון לתת לבישול הערבי להתבטא ולזהור בייחוד שלו".
אלא שיש מי שטוען באומץ ששורש הבעיה של השפים הערבים עמוק יותר. השף סאלח כורדי, שזכה לביקורות מהללות עם פתיחת מסעדת אל ג'מילה ביפו, לא הסתפק בלהכיר לקהל המקומי את המנות הערביות, אלא הביא איתו את כל האלכימיה של הבישול, עם מנות כגון תעשימה דג, שהציב בתוך קונטקסט תרבותי ופסיכולוגי רחב. אלא שהוא נאלץ לסגור את אל ג'מילה כעבור זמן קצר.
השף סלאח כורדי (צילום: איליה מלניקוב)
"בהתחלה היה מצב ביטחוני – ארבעה חדשים של צוק איתן – מזה סבלו כל המסעדות, אבל אצלי היו עוד שמונה חודשים קשים בהמשך, כשקראו להחרים את העסק מפני שאני ערבי. תוסיפי לזה את העובדה שהיום מרבית המסעדות היציבות מבוססות על קבוצות גדולות של משקיעים שמפעילים צוות של אנשי מקצוע, מיחסי ציבור עד תפעול, ואני לא מצאתי אף קבוצה שתאמץ אותי אף שכבר הייתה לי מסעדה קיימת. הסיבה היא שבימינו לעשות מסעדה ולהגדיר אותה כערבית זה קשה. אני נאלץ להתפרנס מייעוץ קולינרי, אבל במקרים שאני חוזר לעבוד כמו בערב הקרב סכינים שערכתי לאחרונה מול אור גינסברג במסעדת סלאס, מגיע קהל קבוע של סועדים שהפרופיל שלהם הוא שמאלנים. אז אני לא אוהב להתבכיין על גזענות, אבל כשף ערבי יש לי הרבה פחות הזדמנויות לחשיפה טלוויזיונית כשופט בתחרות בישול למשל, מה שהיה נותן לי רוח גבית למסעדה".
אם יש גזענות, איך מוצאים מנות ערביות במסעדות בתל אביב?
"למאיר אדוני היה עטאייף שעשיתי, תומר אגאי קורא למטבח שלו מטבח ערבי, במחניודה רוב האוכל ברוח הזאת, ואיכשהו אנחנו, השפים הערבים, לא נמצאים שם".
מי שמביט בתופעת ההיעלמות של המסעדות הערביות באופן פרקטי הוא השף חוסאם עבאס המזוהה עם מסעדת אל באבור, שהתכוון לפתוח מסעדה ערבית במבנה טמפלרי בשרונה וירד מהרעיון. "הבנתי שאת חומרי הגלם הטריים שיש בצפון אין להשיג בתל אביב, שניים מהשפים המעולים שעובדים אצלי מתגוררים בצפון, ועלות האחזקה של המסעדה בתל אביב גבוהה הרבה יותר. אותי באופן אישי מעייף לעבוד בתל אביב כי אני גר בצפון ונוסע לתל אביב במשך שלוש שעות בכבישים, אז אני דווקא בטוח שמסעדה ערבית טובה יכולה להצליח בתל אביב, כי התל אביבים התאהבו בעולש הבר, במלוחייה, במנסף ובכבש הממולא, אבל הם באים אליי לצפון לאכול. מרבית המסה של הסועדים אצלי מגיעה מהמרכז ולא מהצפון, אז אין לי סיבה לפתוח בתל אביב".
האם זה אומר שהרומן התל אביבי עם השפים הערביים והמטבח הערבי העילי הסתיים, וכל מה שיישאר הוא השפעות ומנות ערביות אחדות במסעדות בעיר? ובכן, עומאר עילואן התוודה שהיה שמח לפתוח מסעדה ערבית עילית קטנה בתל אביב, והוא מתכוון להפציע בקרוב בעיר ולו באופן חלקי. האם עילואן הוא סנונית ראשונה שמבשרת את שובם של השפים הערבים לעיר? אפשר רק לקוות.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
"אנחנו חיים במציאות שמושתתת על הפרדה וריחוק ממי שהוא לא כמוך"
כבר יותר מעשור שסיסטם עאלי פועלים יחד - כהרכב רב תרבותי וגם כעמותה שמאפשרת מפגש בין אמנים ערבים ויהודים. איך משלבים כל כך הרבה קולות וסיפורים ליצירה אחת ומה העצה שלהם לאמנים צעירים?
נטע וינר (31), אמן, מנהל אמנותי של מרכז התרבות בית סיסטם עאלי בשכונת ג'סי כהן בחולון מוחמד מוגרבי (31), אמן, עובד בעיריית תל אביביפו יוצרים יחד בהרכב ההיפ הופ הרב לשוני סיסטם עאלי כעשור
וינר ומוגרבי, החברים בהרכב שמגדיר יותר מכל את הזהות הרב לשונית והרב תרבותית שעל התפר של תל אביב, יפו ובת ים (והיום גם חולון), הכירו דרך הדרכה משותפת של אמנויות לחימה בשכונת עג'מי לפני יותר מעשר שנים. עם חברים נוספים הם ייסדו את המרכז היפואי לנוער שלימים הפך לבית סיסטם עאלי, "עמותה ומרכז תרבות לאמנים ערבים ויהודים", במילותיהם.
מה החוויה הכי מעצימה שעברתם בעבודה המשותפת?
וינר: "בקיץ האחרון היינו בסיבוב הופעות משותף בניו יורק שבמסגרתו יצרנו עבודת מחול וספוקן וורד בעברית, ערבית, יידיש ואנגלית עם הכוריאוגרף המופלא סולי אימורו מגאנה".
מוגרבי: "החוויה הכי מעצימה במסגרת הטור הייתה לעלות להופיע יחד בלינקולן סנטר ולחשוב על ההופעה הראשונה שלנו יחד על גג של מקלט בעג'מי. היה שם רגע ששיקף את העשור שעברנו יחד, את השותפות שלנו שממשיכה להעמיק על אף והודות לאינספור משברים וקשיים שחשבנו שיפרקו אותנו".
יש הבדל בין לעבוד עם מישהו יהודי למישהו ערבי?
מוגרבי:"אני חושב שכן. אנחנו חיים במציאות שמושתתת על הפרדה ועל ריחוק ממי שהוא לא כמוך. אנחנו מרגישים את הקושי הזה אבל מוצאים הרבה כוח בדיבור אמיתי ובלתי מתפשר".
מה התגובה הכי מרגשת שקיבלתם על הפעילות של ההרכב?
וינר: "התגובות המרגשות ביותר מגיעות מהדור הבא – מהתלמידים והחניכים שלנו בבית סיסטם עאלי שהכירו את המוזיקה שלנו והיום מנסחים בעצמם את הקשר בין יצירה אמנותית לשינוי חברתי ופוליטי. אנחנו עובדים עם עשרות בנות ובני נוער מופלאים שיוצרים בבית סיסטם עאלי בעשר שפות בספוקן וורד, מחול, תאטרון והיפ הופ. יותר משהם לומדים מאיתנו אנחנו לומדים מהם".
תנו עצה לאמנים צעירים שחושבים על שיתופי פעולה כמו שלכם.
וינר ומוגרבי: "מה ששומר על החברות שלנו ועל השותפות האמנותית שלנו הוא היכולת וההכרח לבטא את עצמך ללא פשרות. מעולם לא ראינו את הלהקה ככור היתוך שבו כל אחד צריך להתפשר כדי שכולם יוכלו להסכים. להפך, כל אחת ואחד מאיתנו מתעקש על הסיפור שלו ועל איך שהוא יסופר. הריבים וחוסר ההסכמה בינינו הם חומר הגלם העוצמתי ביותר ליצירה שלנו, ומתוך החומרים האלה נכתב האלבום החדש שלנו שייצא בחורף הקרוב".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
